מתופף הבננות

היום קניתי מערכת תופים אלקטרונית (עכשיו דמיינו את הומר סימפסון עושה Woo-hoo). זו אחת הקניות הגדולות היחידות שעוד כשנכנסתי לחנות ידעתי שאני אצא משם עם מה שבאתי לקנות ויהי מה, מה שהיה צריך להפוך את מלאכתו של המוכר לפשוטה ביותר. לכן זה היה מאד קצר, באתי, קיבלתי הסבר, התיישבתי לנגן קצת ואמרתי לו שאני לוקח, כל זה תוך דקות ספורות. רק שהמוכר המנוסה לא היה רגיל שהדברים הולכים כל כך מהר והתחיל להתבלבל. עוד אחרי ששילמתי הוא המשיך לנסות לשכנע אותי שזאת מערכת טובה וכדאי לי לקחת אותה והשתמש בטריקים רבים של אנשי מכירות. משהו בתהליך פשוט היה לו קצר מדי, הוא הרגיש שהוא חייב להגיד את כל מה שהיה לו וכמה כדאי לי לקנות אותה, אפילו כשהוא עזר לי לסחוב אותה בדרך לאוטו.

מקווה שזה נשמע טוב כמו שזה נראה

מה אברך

שניה לפני שיצאתי מהחנות ניגש אליי איזה אברך ושאל אותי אם כבר הנחתי תפילין היום. עניתי לו "בטח, 17 פעם מהבוקר. נשאר לי עוד פעם אחת לח"י." כמובן שהוא לא עזב אותי וניסה לשכנע אותי בכל מיני דרכים ("זה ייקח רק שתי דקות", "בוא נו, זאת מצווה" , "מתי בפעם האחרונה הנחת תפילין?") ואני, בניגוד להיותי יס-מן מוחלט, הפעם עמדתי על שלי והסברתי לו שבאמת אין לי צורך בדבר. אני אישית לא מצליח להבין את העניין. מה כל כך חשוב להם לשכנע אותך להניח תפילין? הם הרי לא מכירים אותי, אולי שניה אחרי שאני אניח תפילין אני אקפוץ לג'ירף ואוכל את המנה החריפה עם שרימפס וחזיר? אולי אני בדרך לרצח המוני? אבא שלי שבא מבית דתי אומר שאין קשר בין מצוות התפילין ומצוות אחרות והם מבחינתם עושים מצווה בכך שהם גורמים לך לעשות מצווה. כנראה שאבא שלי צודק אבל אני מרגיש סוג של צביעות עם זה.

היה קטע מצחיק, אחרי שהמוכרים בחנות הניחו תפילין אחד מהם שאל את האברך כמה יעלה לו אם הוא רוצה לקנות ממנו תפילין. האברך ענה שבסביבות האלפיים שקל. המוכר מיד קפץ ואמר לו "ואוו, ואוו, אני לא רוצה תפילין מהודרות כאלה כמו שהבאת פה, תביא לי איזה זוג פשוט שיש לך בשלוש מאות". אחח, איזה איש מכירות.

זו כמובן לא הפעם הראשונה שנטפל אליי לובש שחור בבקשה להניח תפילין. היה איזה נודניק אחד שהציק לי באופן עיקבי כל יום ברכבת. אפילו פעם אחת הוא עבר באחת הרכבות שנסעתי בהן ואז הייתי צריך להחליף רכבת והוא נכנס גם לרכבת הזו ושאל אותי שוב. עניתי לו "תגיד, אתה עוקב אחרי?" הוא חייך ועבר הלאה. נזכרתי שהפעם היחידה שנענתי בחיוב היתה כשהייתי בחברון. אבל אז הייתי בצבא והיה די משעמם בכל מקרה. חוץ מזה שהם באו עם קולה ובמבה ושיחדו אותנו.

"בוא, זה ייקח רק שתי דקות"

היתה גם פעם אחת שביקשו ממני ומעוד כמה חבר'ה להשלים מניין אחרי איזה צום. זה היה כשעבדנו באחד הבסיסים ברמת הגולן בשנה שעברה. חיפשתי משהו לשים על הראש והדבר היחיד שהיה לגיטימי היה פד של עכבר מחשב (לגיטימי מבחינתי). אז שמתי פד כזה על הראש ואחרי כמה גיחוכים מהסובבים היו עוד כמה שעשו כמוני. במהלך התפילה שררה רצינות יתר עד הרגע שנפל לי הפד מהראש. באותו רגע מספר זוגות עיניים סקרניות ישר לטשו אותי. איזה מתח, האם הוא ירים את הפד מהרצפה או שמא יוותר על השטות וימשיך בלעדיו. אני כמובן לא יכולתי לאכזב את המעריצים והייתי חייב לעשות משהו שישבור את האוירה הרצינית, הרמתי את הפד ונתתי לו נשיקה כאילו הוא כיפה לכל דבר. באותו רגע גם הרציניים ביותר לא יכלו לעמוד בפני השטות והתגלגלו מצחוק.

כבר לא מקוריים

ישנה תופעה שהולכת ותופסת תאוצה בזמן האחרון של אמנים שחוזרים בתשובה ומוציאים דיסק עם שירים מהמקורות. זה התחיל עם חלק נכבד ממשפחת בנאי שעשו זאת בזה אחר זה, המשיך עם אמנים נוספים כמו אתי אנקרי. בנוסף כמה אמנים מוערכים אחרים התחילו לשיר פיוטים כמו ברי סחרוף או קובי אוז שזנח את הצחוקים והשטויות לטובת שירים עתיקים ופיוטים. אני חייב לציין שאין לי שום בעיה עם זה ברמה הכללית וגם חלק מהשירים האלה מצא חן בעיניי אבל בכל זאת אני חייב לשאול- למה? למה כולם בבת אחת? למה כל דבר במדינה הזאת חייב להיות טרנד? אין בעיה שאמן אחד או שניים ילאה אותנו בשירים העייפים האלה אבל כשכולם מחליטים לעשות את זה בבת אחת זה כבר נהיה מעיק. אני חושב שזה מעצלנות לכתוב טקסטים חדשים, הם מצאו פתרון יצירתי- להלחין טקסטים קיימים במסווה של חזרה בתשובה. זה לא דורש הרבה השקעה, אולי לגדל זקן.

אני יכול לגדל זקן תוך שבוע, אולי אני גם אקפוץ על הרכבת ואלחין את מגילת רות. אני אשקול את זה ובינתיים קבלו את הסצינה של החבר'ה קדישא מתוך המחזה "שבעה" מאת שמואל הספרי בביצוע של אפי ושלי:  

נ.ב.

הסרט של זרוב ושל מיכל שאני השתתפתי בו זכה בתור סרט הקאלט של פרוייקט 48 שעות. כבוד!

אז איך זה שאני מחובר וכותב? ככה: התקשרתי לבזק בינלאומי ושאלתי אם יש פתרון לסיטואציה המגוחכת הזאת והבחורה בצד השני של הקו הסבירה לי שאני יכול להתחבר למודם ישירות, כל מה שאני צריך זה למצוא כבל רשת. לכו תמצאו משהו בדירה שלנו. אז אחרי שמצאתי כבל כלשהו וניסיתי לחבר אותו בין המחשב למודם, הבנתי שזה לא כבל רשת (מה שמדהים זה שלמרות שהחיבור לא מתאים הצלחתי לדחוף אותו גם למחשב וגם למודם) והמשכתי לחפש כשהמוקדנית עדיין על הקו עם סבלנות מפתיעה .בסוף מצאתי אחד. בעיה חדשה – המחשב בצד אחד של הדירה והמודם בצד השני. לאחר מאמצים רבים הצלחתי ליצור מערך מפואר של כבלים המתוחים לאורך כל הדירה (מצורפות תמונות בשביל להמחיש).

צד א' - המחשב

הסברתי למוקדנית הסבלנית שההבנה שלי במחשבים גובלת בהבנה שלי בקרלינג (נו, הספורט הזה שזורקים דיסקיות על קרח ואז כמה אנשים רצים אחרי הדיסקית עם מגב. זה כמו לשחק גולות רק יותר גדול, הקיצר עזבו אותכם). הסבלנות שלה עמדה במבחן נוסף כשהיא נאלצה להמתין עד שהמחשב האיטי ברמות בלתי סבירות שלי יאתחל את עצמו- תהליך שלוקח רבע שעה בערך. היא הסבירה לי בצורה מאד פשוטה איך להכנס עם יוזר וסיסמא של מנהל מערכת ולשאוב משם את הסיסמא לאינטרנט האלחוטי. הבעיה הנוכחית- תומר, הגאון מחשבים הזה, שינה גם את הסיסמא של מנהל המערכת. משמעות העניין – אני צריך להמשיך לגלוש כשהדירה מלאה בכבלים ונראית כמו מסלול מכשולים. השאלה היחידה היא תוך כמה זמן אני אתקל באחד הכבלים ואשבור את האף ואת המודם.

צד ב' - המודם

אז עכשיו אני יושב לי רגוע, מול האינטרנט כשמאחוריי בלאגן מטורף, טוחן דוריטו'ס ולבאנה ומחפש איך להעביר את הזמן עד שתומר יחזור או עד שדור יגיח לכמה דקות. מעניין את מי מהם אני אראה קודם…

נ.ב.

בזמן שתומר מנהל דו שיח באנגלית עם פחי אשפה בנתב"ג (ראו בפוסט וידאו של תומר) אני מתקדם עם היפנית. מעניין אם הוא גם ממשיך עם זה במקביל או שנשבר לו והוא עבר לגחמה חדשה כמו ללמוד כתב ברייל או משהו.

חו"לוניה-איה-איה

טוב, אז דור חזר מכרתים ותומר ושירה ברגעים אלה ממש אורזים לתאילנד. זה לא הוגן שכולם כל הזמן טסים לחו"ל ורק אני בארץ. ובכן, זה היה רגע שחצנות ציני, אחרי שכולם פתחו עליי עיניים על זה שהייתי השנה בחו"ל מספר פעמים. חלק מהפעמים האלה היו מהעבודה, שזה לא קורץ כמו שזה נשמע. נכון שגם עשיתי שבוע בטן-גב באיה נאפה, שבוע סנואובורד בצפון איטליה, סבב הופעות מטורף בהולנד ואני הולך לנגוס מהתפוח הגדול בחודש הבא אבל זאת לא סיבה לפתוח עליי עיניים. טוב, זאת כן סיבה אבל תחכו לפחות אחרי שאני אנחת, שלא יהיו פדיחות.

הכוונה מקצועית

אתמול היה אחד מימי הצילום הראשונים של הסרט השלישי של שנה ג' בביה"ס שלנו וכשאני אומר ימי צילום אני מתכוון לילות. אני שיחקתי שוטר. שוב. בפעם השלישית ברצף. מה, זה הטייפקאסט שלי ואני לא יודע את זה? עזבו את זה שנאמר לי שרוצים אותי ליום צילום נוסף, מה שאומר שעל מנת לשמור על הקונטיניואיטי (המשכיות, בעברית) אני צריך להישאר עוד כמה ימים עם השפם והזקנקן הניסיוניים שלי. לפחות לא צבעתי את השיער או משהו…

היות והיה לי רכב נתבקשתי מההפקה לאסוף עוד שני שחקנים על הדרך. כשאני אומר על הדרך אני מתכוון לעשות סיבוב. אני אגיד לכם את האמת, אין לי בעיה לאסוף אנשים גם מדימונה אם צריך- אתם מכירים אותי. רק אל תגידו לי שזה על הדרך. אני יודע טוב מאד מה על הדרך ומה לא. אל תגידו לי "אתה נוסע מרמת גן לתל אביב נכון, אז אתה יכול אולי לאסוף מישהו על הדרך?" ואני כמובן אענה "אין בעיה", ואז אתם תמשיכו "זה יישוב קטן, ממש ליד תל אביב, לא סיבוב רציני, ממש בפריפריה שמה", ואני אענה "בסדר גמור", ואז אתם תגידו לי "טוב, אז אתה יודע איך להגיע למודיעין?"

ובאותו הקשר, קיבלתי הכוונה לא נכונה ללוקיישן של הצילומים. אמרו לי שם של רחוב אחר ואני כמובן הגעתי למקום בדיוק מירבי מבחינת הזמנים. כשלא ראינו מצלמות, תאורה או אפילו נערת מים הבנו שטעינו והצילומים הם בצד השני של העיר. אין שום בעיה, טעות, טועים, טעינו. קורה שהבן אדם טועה ונותן לך כתובת לא נכונה, אבל כשהלוקיישן הלא נכון נמצא בדיוק סמוך לסניף של קרנף והלוקיישן האמיתי נמצא במקום שכוח אל שאין אף סניף ברדיוס הגיוני סביבו- זו כבר התעללות. (Note to self: מחר מתחילה סדנת "קבלת דברים בפרופורציה", אסור לפספס)

שלום, אני רן ואני קרנפוס אובססיבוס

שינת בצורת

צילומי הלילה הסתיימו באור ראשון ואני הגעתי חזרה לבית הוריי בשבע בבוקר. הבנתי שלעבודה אני כבר לא אלך היום אז החלטתי לקום בעשר ולתפוס טרמפ עם אבא שלי חזרה לדירה. החלטתי שהיות ואין סיכוי שאני אלך לעבודה אני לפחות אבלה כמה שעות עם תומר לפני שהוא טס. אז מה אם ישנתי רק שלוש שעות? אני מעדיף לבלות איתו קצת במקום לישון. כמובן שהוא ישן עכשיו, ואני כבר איבדתי את מומנטום השינה שלי אז אני כבר אחכה ללילה. (Note to self: מחרתיים קבוצת תמיכה לעייפים אנונימיים)

אני לא חושב שיש לי הפרעות שינה. זה סתם משהו לא ברור. אני חושב שאולי תומר שואב ממני שעות שינה ומספח לעצמו. זה לא שאני לא נרדם, אני פשוט ישן מעט מידי ומתעורר מכל דבר. נכון, היתה את הפעם ההיא שאחרי שלוש שעות שבהן לא הצלחתי להירדם מצאתי את עצמי כמו סהרורי יוצא החוצה בחמש בבוקר להזיז את האוטו כדי לא לקבל דו"ח חניה בבוקר. קרה, אבל אני בטוח שלכל אחד יש איזה לילה כזה אחת לכמה זמן. נכון? (תגידו שכן כדי שאני לא אחשוב שיש משהו לא בסדר איתי חס וחלילה).

אני רק השכן של השכן של השכן שלא ישן

דו"ח שלם דורש (ת)שלום

אגב דו"ח חניה, כמות הדו"חות שקיבלתי השנה בתל אביב היא שערורייתית. איזה פקח נותן דו"ח באחת בלילה במוצ"ש על כחול-לבן? אני הכי שונא את אבן גבירול- כל הרחוב צבוע באפור אבל אתה צריך לעקוב כי כל שני מטר יש שלט מותר לחנות/איזור גרירה. זה כמו משחק חפש את המטמון. מה הבעיה לסמן באדום-לבן את איזורי הגרירה? אין ספק שזו התעשייה הכי ריווחית בארץ שמסתמכת על חוסר הידע של הציבור הלא תל-אביבי בחוקיה "המיוחדים" והמנוולים של העיר הזו. זה כמו השוטר שמחכה לך ב-18:59 בצומת שבה אסור לפנות שמאלה בין 17:00 ל- 19:00. אבל בחזרה אליי, אני חושב שחולדאי מממן את בית העירייה רק בזכותי. אני מציע שיקח כבר את כל המשכורת שלי, אני אעביר לו אותה בהוראת קבע והוא יתן לי לחנות איפה שאני רוצה. הרי זה פחות או יותר מה שקורה עכשיו. ומה הוא עושה עם הכסף שלי? הורס את אוסישקין ובמקום לבנות איזה מגרש חניה לפחות, הוא שותל שלושה עצי דקל. בחייאת רון. (ואני יודע שכל המכביסטים שבינכם תופסים עכשיו ת'בטן ונשפכים מצחוק עצם האיזכור של אוסישקין. יופי, להפועל אין אולם, חי חי חי. בתכל'ס גם אין לנו קבוצה אז מה זה משנה?)

נ.ב.

הסבירו לנו פעם את הקשר בין הרצוי למצוי. הרצוי – אני אלך לישון מוקדם הלילה. המצוי – מישהו יציע לי לשתות בירה ואני כמובן שלא אוכל לסרב ואצבור חסך יותר גדול בשעות שינה. לפחות יהיה לי על מה להתלונן, כמו שאני אוהב.

תפסיקו להכריח אותי לאכול סושי! זה לא טעים לי!!!

למה אתם מנסים לדחוף לי את זה בכוח? אני מבין שרובכם טוענים שזה הדבר הכי טעים עלי אדמות. אני מאמין לכם. אמנם לא טעמתם את הפריקסה של סבתא שלי אבל היות והיא לא יכולה להכין את זה בכמות מסחרית אז אין שום בעיה עם זה שסושי מבחינתכם הוא מאכל האלים. תהנו. אבל תעזבו אותי בשקט. זה לא טעים לי. נכון שגם אני דוחף לאחרים דברים שאני אוהב כי אני רוצה שגם הם יאהבו אותם אבל אם מישהו אומר לי שגינס או קרנף זה לא טעים לו אז אני עוזב אותו בשקט. אבל לא, אתם תגידו לי תנסה שוב. אתה תאהב את זה. את המונח "טעם נרכש" אני כבר לא יכול לשמוע יותר. למה? למה אם משהו לא טעים לי אני צריך לנסות שוב ושוב עד שאני אחשוב שזה טעים? במקרה של אלכוהול זה הגיוני, אתה שותה בשביל האפקט עד שאתה מתרגל לטעם. עם קפה זה אותו הסיפור. אבל איזה אפקט לעזאזל יש לסושי שאני צריך לסבול 2, 3, 17 פעמים עד שאני אהנה מזה?

סושי. אני לא אוהב את זה.

אבל אפרופו טעם נרכש- גלגל"צ זה טעם נרכש. הם דוחפים לך בכוח שירים שבמצב רגיל לא היית אוהב, משמיעים לך אותם בתדירות של אחת לשעה עד שבסוף היום אתה בטוח שאלה השירים הכי טובים שיש. מי ששומע גלגל"צ באופן קבוע- הטעם המוסיקלי שלו הוא טעם נרכש.

אגב, גם הפועל תל אביב זה טעם נרכש. להיות אוהד הפועל זה להתרגל לכמעט. כמעט גביע, כמעט אליפות, כמעט עוברים את החצי. בהתחלה אתה מתרגז, אח"כ אתה מדוכדך אבל בסוף הלוזריות הופכת לחלק ממך. אתה סופג אותה, אתה נהנה ממנה ובסוף אתה אפילו מתגאה בה. כמו שאמרתי- טעם נרכש (טעם של לוזר). העיקר שמנצחים בדרבי.

אז בחזרה לסושי- תאכלו סושי כל יום, כל היום מצדי, עם המקלות האלה שלכם, ותתנו לי את הקרנף שלי עם רוטב שיפקה שום וצ'יפס מתובל בצד. לזה לא צריך להתרגל, זה טעים מהביס הראשון (אבל כן צריך להיגמל). אני בכלל איש של ג'אנק פוד. תנו לי רק פיצה וקבב כל היום ואני מבסוט. כן קבב, ולכל המבועתים מבינכם אני יודע טוב מאד ממה זה עשוי ולא איכפת לי. זה טעים לי. בעצם רק תגידו שאתם עושים על האש ואני אקפוץ. אני אביא מה שתרצו- קבב, המבורגר, סטייק, כרעיים (סליחה דוד), רק תזמינו.

עוד נקודה מעניינת: שלשום בעבודה הגישו בחדר אוכל סושי ולמרות דעותיי הנחרצות בנושא החלטתי לתת לזה עוד צ'אנס. אני לא אוהב את זה אבל זאת לא הנקודה. אני חולה על חריף. אולי זה בגלל שאני אשכנזי בלאי, אולי זה הרבע התוניסאי שלי שמשתלט או אולי זה סתם בגלל היותי אוהד הפועל ואני אוהב לסבול אבל אני פשוט לא יכול לאכול כלום בלי חריף וכמה שיותר. בכל מקרה החלטתי לעשות ניסוי לערבב סחוג וווסאבי (ולמי שלא מבין: סחוג זה חריף שמרגישים בעיקר בפה, ווסאבי זה חריף שמרגישים בעיקר באף). לקחתי מנה מכובדת מכל אחד מהם וערבבתי. התוצאה- כמעט התפוצץ לי הראש, הרגשתי שאני נחנק מכל הכיוונים אבל אין ספק- אני חייב לעשות את זה שוב. ובמסגרת השאלות שאני חייב לשאול- אם סושי זה יפני, למה אוכלים אותו עם מקלות סיניים? אני לא מבין את זה.

מקלות תופים סיניים

אם כבר ביפן עסקינן, אז רק רציתי לספר שתומר ואני התחלנו ללמוד יפנית. אפשר למעשה לומר שאני חזרתי ללמוד יפנית אחרי הפסקה ארוכה שהספקתי לשכוח בה לחלוטין את כל מה שלמדתי ובמקרה של תומר זה עוד קפריזה חולפת, עד שיבוא הדבר הבא שהוא יידלק עליו. אתם בטח שואלים את עצמכם מה שאנחנו שואלים תמיד את אפי- למה??? מה הם צריכים עכשיו גם יפנית? האמת- אין סיבה הגיונית נראית לעין. הדבר היחידי שאני יכול לחשוב עליו הוא העובדה שמהמבטא הישראלי כנראה שלא נצליח להיפטר אז להוליווד אנחנו יכולים להגיד שלום אבל לגבי סרטים יפנים עוד לא אבדה תקוותנו. נסיים ללמוד את השפה ואז כל מה שנצטרך זה איזו אומנות לחימה כי עושה רושם שאין דבר כזה סרט יפני בלי מכות. אז בינתיים אנחנו יודעים להגיד תודה (Arigato) ושלום (Konichiwa) אבל את זה כבר גם ככה למדנו מקיל ביל. יהיה בסדר, בסוף נצליח לחבר משפט.

אז עד הפעם הבאה אני מתחייב שמשהו אחד מהדברים הבאים יקרה:

• אנחנו נלמד עוד מילה או שתיים ביפנית
• אני אתחיל לאהוב סושי
• הפועל תל אביב תנצח במשחק אימון
• תומר יישן פחות משתים-עשרה שעות בלילה
• דור יחזור לדירה
• ליאור שליין יספר בדיחה מצחיקה
• אילן לוקאץ' יסתפר
• אני אוכל קרנף

ובינתיים, תמשיכו לעקוב…

נ.ב.

קטע ממש מוזר שקרה לי היום: אני הולך הביתה מהרכבת ופתאום איזה פועל ערבי שעובר מולי מצביע למעלה ושואל אותי "קר, הא?" מיותר לציין שהיה חום איימים, הייתי עם אוזניות והייתי בטוח שלא שמעתי טוב אז הורדתי אותן ושאלתי אותו מה והוא חזר והצביע למעלה ואמר "קר, הא?" או שהוא היה ערבי-ציני או שהוא לא יודע עברית טוב. תחליטו אתם.

פתיחה – משהו קטן ורע

ביום ראשון יצאתי לאכול עם מבקרת המסעדות הסקסית, שבאופן שעורייתי מוזמנת פעם אחר פעם לארוחות במסעדות שונות בעיר, בתמורה ללכתוב עליהן אחר כך בבלוג שלה. כידוע, אני מאוד אוהב לאכול. יחד עם זאת, אחרי זמן מה של ישיבה מול שולחן מלא באוכל, אני מתחיל לאבד את הסבלנות. במקרה שמדובר, למשל, בארוחה בבית סבתא, אני פשוט מעביר את עצמי לכורסא וצופה להנאתי בטלוויזיה. במקרה המדובר, הייתי צריך להראות מידה מסויימת של בגרות ולהשאר ליד השולחן. לכן, בזמן שהסקסית טיפלה בסרטן ענקי בעזרת כלי ניתוח מעט מפחידים, מצאתי את עצמי מפסל את יצירת האמנות הבאה:

זורק הדיסקוס/תומר וילנסקי. שרימפס ותפוחי אדמה על צלחת.

עכשיו שהורדתי את המטען הזה מלבי, אני יכול להתחיל לכתוב.

נדודי שינה ברמת גן

בשבוע שעבר סבלתי מנדודי שינה. כלומר, נדודי שינה בלילות. בימים, באופן מעניין, שנתי לעולם אינה נודדת. להיפך. היא מסרבת לנדוד. ניתן להסיק מכך שבעוד שאני חי את חיי בישראל, השעון הביולוגי שלי, שיזכה לחיים ארוכים, חיי באיזור זמן אחר. השמועה אומרת שהוא נצפה לאחרונה על חוף ים בתולי אי שם בתאילנד, שותה להנאתו שייק מנגו. תהיה הסיבה לנדודי השינה אשר תהיה, אתם חייבים להודות שאני ללא שינה הוא מצב אבסורדי לחלוטין. אבסורדי כמו רן בסדנת שתיקה, אבסורדי כמו האפשרות שדור ימצא בדירה. ככה אבסורדי.

בכל אופן, המצב היה כה חמור, שביום שישי האחרון, בשעה שמונה לפנות בוקר, מצאתי את עצמי נובר במקרר (מעניין למה ואם זה תקין שרוב האוכל שהיה שם הצמיח צמר גפן לבן…) עם התובנה המצערת שלשינה אין כוונה לבקר אותי בשעות הקרובות. כאן יבוא טוויסט היסטרי לסיפור, שמוביל אותי לקופת החולים הקרובה, במטרה להשיג (צלילי חצוצרות) אישור רפואי לחדר כושר!! כן.. אישור לחדר כושר.. אחרי הכל, לא כל יום אני זוכה להיות ער בשמונה בבוקר, נכון?

שיחה טיפוסית בין לקוח רמת-גני לפקידה בקופת חולים: הפקידה: "אדוני, שב בבקשה ותחכה למספר שלך"  האדון: "לא טוב המספר". אכן, כשהמספר שאתה מחזיק בידך מרמז על עוד שעה של המתנה, הוא בדרך כלל לא טוב. כשאני חושב על זה עכשיו, יש סיכוי סביר שכל הזקנים שחיכו איתי בחדר ההמתנה לא היו באמת זקנים כשנכנסו לשם. אולי היה להם מספר לא טוב.

וואו, אתה תומר מהדירה?!

אני והטחול

טוב בכל אופן, הגעתי לרופאה, שכדי לספק לי את האישור המיוחל היתה חייבת לבדוק משהו. וכאן תבוא הודעה משמחת: אני, כותב שורות אלה, לא סובל מטחול מוגדל ולכן אני רשאי להתאמן בחדר כושר. ועכשיו להודעה מצערת, עקב מצבי הכלכלי העגום, והעובדה ששילמתי גם את השכר-דירה של דור, אנשי ההוצאה לפועל בדרכם לכאן כדי לעקל לי את הטחול. בסדר, קחו את הטחול, אבל לא תקבלו את המחשב שלי, אני חייב לעדכן את הבלוג של הדירה. וכאן אני מגיע לפתרון שמצאתי לבעיה.

לפני כשבוע כתבתי כאן שאני שוקל לנגן ברחוב עבור כסף. זה ולעשות פורנו או פורנוזמר (פורנו מזמר). ובכן, בשבוע שחלף יצא לי להתנסות באחד מהנ"ל. בתוצאה ניתן לצפות באתרי הסקס המובחרים ובקולנוע הזימה הקרוב לביתכם. אבל עכשיו ברצינות:

זמר רחוב

ביום שלישי השתתפתי בסרטה של ענבל בראון, סטודנטית לקולנוע ממכללת ספיר, בתפקיד זמר רחוב. במסגרת תפקידי (מכירים את השטות הזאת מהקו"ח?) נאלצתי לצאת לרחוב ביאליק ברמת גן מצוייד בגיטרה אקוסטית וקייס בלוי, ולנגן ברחוב במשך שעה. והרי מספר דברים שקרו:

• כל עניין ההצטרפות לנגני האקורדיון/כינור של רחוב ביאליק היה די מביך בהתחלה.
• מוכרת מחנות בביאליק הציעה לי כסא.
• אדם אחד הציע שאפסיק לנגן ברחוב ואלך להשתתף בכוכב נולד.
• אדם אחר הציע שאפסיק לנגן ואלך לעבוד.
• עובר אורח ראשון העניק לי סיפתח של חצי שקל חדש.
• לאחר מכן התחילה זרימה נאה של שקלים וחמישיות לתוך קייס הגיטרה.
• הערכה של ענבל לכמות הכסף בקייס בתום השעה: גג 10 שקלים.
• כסף בקייס בתום השעה: 70 שקלים.

התחרות (או – איך אפשר להרוויח ככה?)

לאחר שהשתתפתי בסצינת מיטה עם עצמי (בסצינה – אני מתעורר), היום המשיך בעוד נגינה ברחוב. הפעם כשצוות ההפקה נמצא לידי. מה שהיה הרבה יותר נחמד, אך גם הרבה פחות רווחי, וכדי להקשות על מלאכת ההתעשרות שלי עוד יותר, הגיע אדוארד. אדוארד הוא נגן רחוב מקצועי ביותר. הוא מגיע מצוייד באקורדיון אימתני, נסיון מפלצתי וארסנל בלתי נדלה של בדיחות סטנד-אפ מוצלחות ברמות שונות. אה- וגם וופלים. היו לו הרבה וופלים. אני לא יודע למה. אני מניח שאם באמת הייתי צריך להתחרות באדוארד המיומן בנגינה ברחוב, טוב, הוא היה מחסל אותי, אבל האמת היא שאדוארד הגיע כדי לעזור בצילומים של אחת הסצינות בסרט ולא כדי להתחרות בנגינה המופלאה שלי.

בזמן שאדוארד מנגן לנו ברקע שירי ארץ ישראל וגם קצת ABBA, צילמנו את סצינת הסיום, שבה לי בדר, שמשחקת את השכנה הסקסית, מנסה לפתות את נגן הרחוב שהוא אני בעזרת עוגת שוקולד. או, הפעם בלי הגזמות, משחקת את השכנה שמנסה לפתח שיחה עם נגן הרחוב ומציעה לו עוגת שוקולד. אני לא רציתי עוגת שוקולד. רציתי קולה. קיבלתי עוגת שוקולד.

המשכנו לצלם. ככל שביצענו עוד ועוד טייקים של הסצינה,  העוגה הלכה ונראתה יותר ויותר גרוע, ובאחד הטייקים חלק ממנה גם מצא את דרכו לפרצופה של לי/השכנה, ואני עדיין רציתי קולה. אך אל דאגה, בסופו של דבר העוגה הוחלפה, אני קיבלתי קולה וללי כבר לא היה שוקולד על הפרצוף. אדוארד סיים לנגן, סיפר כמה בדיחות, חילק לנו וופלים (השתגעת?? אני עוד מפוצץ מהעוגה!) והלך לדרכו.

מסקנות:

• במאים, נא לבדוק שהשחקנים שלכם לא מרוחים בשוקולד לפני התחלת הצילום.
• אי אפשר לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה.
• אם את רוצה לזכות בליבו של זמר רחוב ביום חם, אל תציעי לו עוגת שוקולד.
• אל תנסו להתחרות באדוארד.

האם אתה נכנע לכוחות האקורדיון שלי, תומר?

סיום

הערב הגיע והכל בא על מקומו בשלום. אני קיבלתי את הקולה שלי, הצילומים הסתיימו, והכי חשוב, אני הרווחתי 70 שקל משעה של נגינה ברחוב.

ומכאן שפתרון מספר 1 לבעיה הכלכלית שלי ושל הטחול שלי: לנגן ברחוב, נבדק ונמצא עובד. אז אם בזמן הקרוב תראו מישהו מנגן ברחוב ועושה כסף לא רע, כנראה שזה אני. תומר, סטודנט עני. באשר לפורנוזמר – אעדכן אתכם.

נ.ב אני מבטיח לכתוב על כל מסעדה שתזמין אותי לאכול. ולא לפסל עם האוכל. מבטיח.

ותודה לאורן בלנגה. זה לא קשור לפוסט. אבל תודה

תומר וילנסקי

הדירה

אוקיי, אני ברחוב, מה עושים עכשיו?

אוקיי, הנה בחורה. מה עושים עכשיו?

לי בדר. סופרסטאר

לך תזדקן

היום התעוררתי בבוקר ופתאום הבנתי כמה זה כיף להתעורר עם השעון המעורר (הכל יחסי) ולא עם "לפעמים חלומות מתגשמים" מכיוון בית הספר הארור שליד הבית שלנו. אבל חוץ מזה אין שום דבר טוב בחופש הגדול. הכל מפוצץ בילדים קטנים ומעצבנים שאין להם שום מטרה בחיים מלבד לאכול, לישון וללכלך (מזכיר לי מישהו). אני די מרחם על הסדרנים בבתי קולנוע, מפעילי המתקנים בסופרלנד,המדריכים בקייטנות ובעיקר על המצילים המסכנים שעובדים חודשיים בשנה וצריכים להיענות לפאניקה של כל אמא פולנייה שחושבת שהבן שלה עומד לטבוע. מצד שני זה עדיף על להיות מציל בבריכה, שכל בוקר במשך כל ימות השנה אתה מתעסק בלהבין אם זאת גופה שצפה שם מולך או סתם איזה זקן ששוחה ממש לאט. בכלל זקנים בבוקר זאת תופעה. העולם שייך לצעירים? לא בבוקר. הם קמים באיזה ארבע, בלי שום סיבה נראית לעין ובמשך כל הבוקר מציפים כל פינה אפשרית ברחבי המדינה. אתה נתקל בהם בחדר כושר, בתור לבנק או הכי גרוע, בסופרמארקט כשאתה ממהר והם לפניך בתור, מעכבים אותך בשלוש שעות רק כי הם רוצים להשתמש בכל הקופונים והמטבעות של עשר אגורות שהם אוגרים ב-300 השנים שהם חיים. והם גם תמיד דוחפים, תמיד שניה לפני שתעלה לאוטובוס תבוא איזה זקנה ותדחף אותך בכוח כאילו אתה הולך לתפוס לה את המקום האחרון. והם תמיד מחפשים מישהו לספר לו את כל מה שעובר להם בראש עד שהמוח שלך נמס ומשום מה לי יש פרצוף של מישהו לדבר איתו. הם תמיד מוצאים אותי.  די, עזבו אותי, אני לא בגילכם!

מז"א השטויות האלה?

אתמול בבוקר היה לי חם. ואני מתנצל מראש שאני מכניס לכם לראש את התמונה הזוועתית של ליאור שליין ששואל כמה חם היה, אבל היה לי כל כך חם ונזכרתי שהחזאים דיברו על גשם מקומי בבוקר (???) באמצע יוני. נו באמת. בחורף אתם תמיד אומרים שיהיה גשם ואין אז אתם חושבים שנאמין לכם כשאתם חוזים גשם בקיץ? ברור שלא היה. עזבו אותכם, חזאי זה כמו מגדת עתידות: היא קוראת בקפה, הוא קורא בעננים. הם אף פעם לא מצליחים לחזות נכון את התחזית למחר והם עדיין מתיימרים לחזות מה יקרה בעוד שבוע. ואני לא מדבר על הקיץ. בקיץ זה לא קשה להיות חזאי. גם אני יכול להגיד לכם שיהיה חם. 34 מעלות, 35 מעלות, מה זה משנה? גם אם הם טועים באיזה שלוש מעלות מי יכול לשים לב? אבל בחורף, כשאני יושב מחובק עם הסנואובורד שלי (הדבר שאני הכי אוהב בדירה, אולי חוץ מתומר) ושומע את דני רופ ממציא שהולך לרדת גשם בכל הארץ ושלג בחרמון בעוד ארבעה ימים ואז שולשה ימים אחרי זה יש שמש, אז אני מתחיל להתעצבן. אם אתם לא יודעים לחזות נכון גשם אל תבלבלו לנו את המוח ותמציאו לנו שקעים ברומטריים. במקום זה יש להם את משפט כיסוי התחת הגדול ביותר של כל הזמנים: "יש סיכוי לגשם מקומי". תרשו לי לתרגם לכם את זה, זה אומר: יש סיכוי, יכול להיות גם שלא אבל יש סיכוי, שאיפהשהו בארץ ירדו כמה טיפות. לא ירד? אמרנו יש סיכוי, לא אמרנו שירד. נבלות, גם במדבר סהרה באמצע יולי יש סיכוי שירד גשם מקומי!!!

חזאי אנונימי מציג תחזית אופיינית לחורף בישראל

צריך לפטר את כל החזאים האלה, חוץ אולי מהחזאי המצחיק הזה ברדיו שיש לו מבטא כבד וגם ככה אי אפשר להבין מה הוא אומר. שגם את זה אני לא מצליח להבין. הבנו שאתה זה שחזה את התחזית- כל הכבוד, באמת, אבל למה אתה חייב להיות גם זה שיקריא אותה. תביא איזה מישהו שיודע עברית, למה להתעקש כל יום? אני לא מכיר תסריטאי שמתעקש גם לשחק בסרט שהוא כתב. אתה ברדיו, צריך לדבר ברור. אבל לפחות הוא מצחיק אותי כל פעם מחדש אז אפשר להשאיר אותו.

טוב, אז אחרי שתומר פתח חזית נגד הברמנים ופקחי החניה אני החלטתי להרחיב את מעגל השונאים שלנו ולצרף גם את הזקנים והחזאים. אהה וגם את ליאור שליין. במקרה שלי זה פחות נורא כי הזקנים גם ככה לא יודעים מה זה אינטרנט ואת כמות החזאים בארץ אפשר לספור על יד אחת. זה כמו שהייתי מעליב את האוהדים של מכבי פתח תקוה.

נ.ב.

בקשר לזקנים שאוגרים מטבעות של עשרות אגורות, גם לנו יש אוסף מכובד של מטבעות כאלה. אני חושב שאם נצרף אותם לפקדון שמגיע לנו על כל בקבוקי הבירה שזרוקים בבית אנחנו נוכל סוף סוף לקנות אוטו.

נ.ב. 2

תומר ביקש שאני אכתוב כמה שיותר את המילה סקס כדי שנופיע במנועי החיפוש אז אני מבקש גם מכם- כשאתם כותבים תגובות תוסיפו את המילה סקס. זה לא עולה כסף. סקס סקס סקס.

נ.ב. 3

אתמול הברקנו את הדירה. אפשר פשוט לאכול מהרצפה. לא רצוי אבל אפשר…

האיש הכחול

היום התחיל מוזר. התעוררתי. עד כאן עם המוזר, ונמשיך עם היומיומי: בעוד אני משייט בנעימים על הקטנוע במורד רחוב משה שרת תהיתי לעצמי אם כל תושבי רמת גן עברו ללבוש חולצות מכופתרות בצבע כחול בהיר או שמא יש ברחוב יותר פקחי חניה מאנשים. בדרכי חזרה הביתה, אותה עיריית רמת גן שמילאה את הרחוב בגמדים כחולים ושמנמנים החליטה לפנק אותנו באוטו זבל שעומד לו באמצע הרחוב, חוסם את התנועה ולועס להנאתו פחי זבל ירוקים. תוך כדי נסיונות מוצלחים חלקית להשתחל בתוך הפקק שנוצר, חשבתי שזה לא יהיה לגמרי מופרך אם יצוץ מאחורי איזה שיח פקח חניה חביב וידביק למכוניות העומדות בפקק דוחות על חניה באמצע הרחוב.

אני שונא פקחי חניה. שאלתי את עצמי הרבה פעמים איך זה מרגיש לעבוד בעבודה כל כך שפלה. למשל פקח החניה שהספיק לתת לי דו"ח ולהיעלם באופן מופלא בדקה-וחצי שבה עצרתי את הרכב של דור מול הבית ונכנסתי לקחת דבר מה. הפקח הזה, האם הוא מרגיש ניצחון על עבריין החניה הנורא  שהחנה את רכבו באמצע רחוב משה שרת, בשתיים בצהריים, ללא תג. או שמא הוא חוזר הביתה ובז לעצמו על כמות האנשים שהרס להם את היום? כנראה שהוא סתם שמח לסיים יום עבודה.

הצד השפל שלי

כשאני חושב על זה, אני נזכר בעבודות היותר שפלות שיצא לי לעבוד בהן בשנים האחרונות. אחת מהן היא טלמרקטינג. טלמרקטינג (לפחות זה שיצא לי לעסוק בו) הוא מקצוע שנמצא במקרים רבים על הקו הדק שבין החוקי ללא חוקי. אמנם לא בדקתי את המספרים באופן מדעי, אבל להרגשתי, חלק נכבד ממכירות הטלמרקטינג מתבסס על כך שהמוכר הרבה יותר אסרטיבי/אגרסיבי מהקונה, והקונה במקרה הזה פשוט מתבייש לסרב . תחשבו רגע לעצמכם ותענו בכנות, כמה פעמים קניתם משהו שלא רציתם או לא הייתם צריכים, רק כי לא היה לכם נעים להגיד לא? אני מניח שלרובכם זה קרה לפחות פעם אחת.

כדי להיות איש טלמרקטינג טוב אתה צריך לעבור תהליך פנימי כלשהו שבו אתה לומד להפסיק לחלוטין לחשוב על טובת הקונה ומתחיל לחשוב על איך לעשות כמה שיותר כסף, עבורך ועבור המעסיק שלך. אתה לא יכול להרשות לעצמך להפעיל מצפון. אתה משכנע את עצמך באמת שבשקרים שאתה אומר. למעשה, בכל מכירה אתה מרגיש ניצחון קטן, אולי כמו הנצחון הקטן של הפקח שברגע זה מצא רכב שחונה לא כחוק ובעונג גדול מדביק לו מכתב אהבה קטן מתחת למגב. במקרה שלי, איש מכירות בינוני לכל היותר, האשמה תגיע אחר כך. במקרה של איש מכירות טוב, כנראה שהיא לא תגיע לעולם. אני באופן אישי עדיין מתבייש.

הברמן האולטימטיבי

לפני זמן מה היה לי את העונג לעבוד במגה-בר תל אביבי כושל.

מגה-בר: בר גדול מאוד, צפוף מאוד, יקר מאוד שמתייחס לקהל הלקוחות שלו בהתנשאות. הצלחתו של המגה-בר מתבססת על כך שהבליין הישראלי המצוי נהנה לרקוד במקומות  צפופים ככל האפשר.

אני, בהיותי בן-אדם גבוה למדי, זקוק למרווח של כמטר וחצי מכל כיוון כדי לרקוד. מעולם לא הבנתי איך אפשר לרקוד/לזוז/לנשום/לחיות במקום כל כך צפוף. למעשה, נוכחותם של ערסים מרקדים ומזיעים בתחום המרחב האישי שלי גורמת לי להתקפי חרדה נוראיים. ובצדק, אחרי הכל, ערסים מרקדים הם דבר די מחריד (עם הערסים המרקדים הסליחה).

בכל אופן, המגה-בר הכושל הוא מגה בר שעקב כשלים ביחצנות או(כנראה) יחס מחריד במיוחד ללקוחות, סובל במחסור בקהל. במקרה כזה המגה בר הכושל ינסה לשמר את הכנסתו על ידי חליבת כסף רב ככל האפשר מהלקוחות שכן עשו את הטעות ונכנסו.

כמה כללים לגבי מגה-בר כושל:

– אתם מתקשים לעבור סלקציה? אל דאגה, המקום פשוט משחק אותה קשה להשגה. בפנים הוא ריק.

– אפשר לקבל כוס מים? ממש לא. אפשר לקנות בקבוק. ואת העודף מהעשרים רצוי להשאיר כטיפ. אחרת אתם עלולים לקבל צעקות מהברמן.

– אגב עודף, אחרי שקיבלתם את העודף ולקחתם אותו, הרימו את החשבונית מהמגשית וקחו משם את שארית העודף שהברמן החביא מבעוד מועד (ובטעות). אחרי הכל, במגה-בר כושל אין ברירה אלא להוציא כמה שיותר כסף מכל לקוח.

-שאלו אתכם בפעם החמישית תוך עשר דקות אם אתם רוצים לשתות עוד משהו? אין מה לעשות. המגה-בר הכושל לא מעריך ברמנים שעומדים ולא עושים שום דבר. מאחר שאין באמת למי למכור שתיה, נשארת לברמן הבחירה בין להציק ללקוחות שבטעות נמצאים בקרבת הבר, לבין לתופף על הדלי של הקרח (עניין שממצה את עצמו די מהר, מנסיוני).

– הכוסיות שרוקדות מסביבך לא נראות טוב כמו שאתה חושב. חכה שידלק האור לרגע ותראה עם מי יש לך עסק. כן כוסית? בטח דלוקה על הברמן.

אני מודה. אני אינני הברמן האידאלי. לפחות לא למקום כזה:

– אני מתקשה לקיים את הכלל (שתקף גם בטלמרקטינג) של להרוויח כמה שיותר כסף, עבורך ועבור בעל הבית, על חשבון הלקוח.

– אני לא אוהב להכריח לקוחות להשאיר טיפ, אני לא אוהב להחזיק להם את המגשית עם העודף בכוח כדי שיבהלו וישאירו את העודף, אני לא אוהב להחביא להם כסף מתחת לחשבונית.

– אני לא אוהב לנסות לעשות כאילו יש עבודה בזמן שבעצם אין, אני לא אוהב להציק ללקוחות כל שלושים שניות שישתו משהו, וממש ממש נמאס לי לתופף על הדלי של הקרח.

– אני פשוט לא אוהב לעבוד מהר. אני בן אדם ישנוני ואיטי. ככה זה 🙂  למעשה מראה חיצוני הוא הסיבה היחידה שבגללה אני כן יכול לעבוד במקום כזה, מה שתמיד מוביל לשאלה הידועה לשמצה: "אולי אני אשאיר לך את הטלפון שלי במקום טיפ?". לא, מטומטמת. אני רוצה כסף.

מסיבות אלה ועוד, פוטרתי מהמגה-בר הכושל. אך היו שקטים, מקום שמתייחס בזלזול ללקוחותיו מתייחס כך גם לעובדיו. כשאתה מפוטר ממגה-בר כושל אתה פשוט מפסיק להופיע בסידור העבודה. אני משער שזה מכיוון שהמקום מניח שאתה מאוד אינטליגנט ושתבין זאת לבד. מעריך את זה, תודה.

מסקנות

– בנוגע לפקחי החניה, במבט קל לאחור אני מגלה שגם אני עסקתי בכמה עבודות שאינני גאה בהן במיוחד.

– שוב בנוגע לפקחים: אני עדיין לא אוהב אתכם. תתביישו. איכס.

– אני לא רוצה להיות ברמן. אני רוצה להיות שחקן. למעשה הסיבה היחידה שבגלל אני רוצה להיות ברמן היא: סקס. סקס סקס סקס (זה היה סתם כדי שהבלוג יופיע יותר בחיפושים בגוגל. זה מה שכולם מחפשים. סקס).

– יש כמה עבודות שעדיף פשוט לא לעסוק בהן. למשל: פקח חניה, איש טלמרקטינג, ברמן במגה-בר כושל.

– כשצריך לשלם שכר דירה (ואם כבר מדברים על שכר דירה, דור תשלם ת'שכר דירה!) ושכר לימוד, ונגמר הכסף לפופקורן, דוריטוס ואלכוהול, לא נשאר הרבה מקום למצפון, אבל תשאלו את רן, עדיף להיות בודק תוכנה מלמכור לאנשים דברים שהם לא צריכים, עדיף מלחלק דוחות חניה, עדיף מלהכריח אנשים להשאיר לך טיפ. עדיף לעשות משהו שלא תתביישו בו למחרת, או עוד חודש. תאמינו לי.

– אני רוצה את העבודה של רן.

-סקס זה חשוב. תעשו הרבה סקס.

כל טוב,

אחרי שאתמול רציתי לאכול עוגייה וגיליתי ערימה גדולה של נמלים בתוך הקופסא (הפעם זה לא תומר אשם, כנראה שאני השארתי את הקופסא קצת פתוחה) עלתה בי המחשבה: עצם העובדה שאנחנו גרים בדירה כבר שמונה חודשים ועדיין לא נגמרו לנו חומרי הניקוי- האם זה אומר שאנחנו לא מנקים מספיק?

ובעוד חלחלה עוברת בי לאור העובדה שכמעט אכלתי נמלים אני מבין שאי אפשר לחיות יותר בזוהמה הזאת. לא שלפני כן זה לא הפריע לי אבל הבנתי שאין ברירה ואני חייב לעשות משהו בנידון. אני הולך להנהיג מהפכה, מעכשיו הדירה תהיה נקייה.
כבר חשבתי על סטיקרים: "אין ברירה- מוכרחים להשאיר את הדירה נקייה", "הצביעו רן, לדירה נקייה יותר" , "מלוכלכים, נמאסתם!" , "קרנף זה הכי, אחי"
השאלה היחידה שנותרה היא מי ינקה אותה. יש מתנדבים? אנחנו נשלם יפה…

הדירה לא נראית ככה אבל פוטנציאלית היא מסוגלת

נ.ב.

אני בדרך לעבודה עכשיו לכן בחרתי באפשרות "פוסט מהיר", זו גם הזמנות טובה לבדוק מה ההבדל בין זה לבין פוסט רגיל. אין הבדל. הכל אותו הדבר רק שיש לך פחות מקום לכתוב.

שיר געגועים לדור, שהלך למילואים. ולא שילם שכר דירה. וכבר עבר הראשון לחודש. הו לא. מה נעשה?