ביום שלישי מצאתי את עצמי באוטובוס מלא בבלוגרים אמיתיים. למעשה ברגע מסויים אפילו מצאתי את עצמי כשעיניי מכוסות באוטובוס מלא בלוגרים אמיתיים, אבל זה לאחר כך. האמת היא שמרגע שנכנסתי לאוטובוס הבלוגרים האמיתיים הבנתי שאינני בלוגר אמיתי. נכון שיש לי בלוג. נכון שקוראים אותו אלפי אנשים ביום (סתם, זה לא נכון), אבל לקח לי מעט מאוד זמן להבין שאני פשוט לא עונה להגדרות.

והרי ההגדרות לבלוגר אמיתי:

• בלוגר אמיתי מעדכן את הטוויטר שלו כל חמש דקות. בשאר הזמן הבלוגר האמיתי מדבר על טוויטר. ולראיה נשמעו מסביבי אינספור קריאות "אני מעדכן את הטוויטר שלי" ולעיתים גם ההכרזה המאיימת: "זה הזמן לטוויט-פיק". אני לא יודע מה זה טוויט-פיק. למעשה גם לא ידעתי מה זה טוויטר עד לפני כחודש. אני גאה להודיע שעכשיו גם לי יש טוויטר. אבל אף אחד לא קורא אותו. מה שמשעשע הוא שאני משוכנע שכל הקוראים של העדכונים שנשלחו מהאוטובוס היו הנוכחים באוטובוס. תביאו מגה-פון. יותר קל.
• בלוגר אמיתי מרכיב משקפיים. או עדשות מגע. העניין נחשף לאחר שהתבקשנו לקשור סרטים שחורים על העיניים. לקח בערך 10 שניות עד שהאוטובוס התמלא בזעקות "שורף לי בעדשות מגע!". היה קשה.
• בלוגר אמיתי משתמש הרבה במונח בלוגספירה. לפחות נדמה לי ששמעתי את זה. אני לא בקיא בנושא, אבל להבנתי בלוגספירה זה שם כולל לחמישים בלוגרים ששולחים טוויטרים אחד לשני באוטובוס.
• בלוגר אמיתי מדבר על דברים של בלוגרים אמיתיים. אני שתקתי.

אני? באמת?

מסתבר שאני לפחות 50% בלוגר. כי הוזמנתי לאירוע הבלוגרים של ערוץ 10 שנערך לכבוד העונה החדשה של הישרדות – הפיליפינים. וכך, אחרי נסיעה קלה באוטובוס הבלוגרים המצייצים, חיכיתי בעיניים קשורות למישהו שיוביל אותי אל הלא נודע. כידוע, כיסוי עיניים עשוי להתקשר לשלושה דברים: הפתעה, סקס ונפילה בשבי. קיוויתי שלא מדובר בנפילה בשבי והנחתי שגם לא מדובר בסקס (אם כי מעניין איך תיראה אורגיית בלוגרים), ומאחר שמדובר בהפתעה עלתה במוחי השאלה המתבקשת: האם יהיה שם אוכל?

פקחתי את עיניי בחדר מעוצב. ללא אוכל. אולי בכל זאת מדובר בשבי? בשיחה קצרה הסבירו לנו שאנחנו נמצאים בספא פסיפס ושבגלל שעונה סוערת לפנינו, אנחנו הולכים לקבל ערב מפנק. אני לא בטוח באיזו עונה סוערת מדובר אבל ירידה בכמה מדרגות גילתה בריכה, כמה עמדות מסאז', ג'קוזי ושולחן מלא באוכל. ייייש! אוכל!. קיבלנו הסבר קצר מבעל המקום (יייש! אוכל!)  ועוד קצת הסבר על המסאז'ים השונים (אוכל). אחר כך פנינו לעניינינו (אוכל אוכל).

אחרי שנהניתי מהאוכל וממסאז' מפנק במיוחד (ושיא הערב: גיליתי שאחד המצופים שצפו להם על הבריכה הכיל מאגר אינסופי של בקבוקי קולה) התיישבנו לצפות בפרק הראשון של הישרדות.

שאלות שאני חייב לשאול לגבי הישרדות:

• איך הם מוצאים אנשים עם כאלה מקצועות אקזוטיים? והעונה: קריספל, ע. מנופאי.
• למה אי אפשר להתחיל את הישרדות בבגד ים? לא חבל להתחיל את התכנית בבגדים כל כך נאים רק כדי שדקה מפתיחת הפרק הראשון תאלץ להוריד אותם ולבלות את כל החודש לבוש רק בתחתונים של שלוש בעשר מהשוק?

ועוד על הישרדות

אין בדירה טלוויזיה. ובכלל, אינני חובב תוכניות ריאליטי. יחד עם זאת, מצפיה בפרק הראשון נראה שערוץ 10 התייחס לעונה במידה מסויימת של הומור, יחד עם ליהוק של כמה מהאנשים ההזויים ביותר שנצפו על מסך טלוויזיה בישראל (וגם כמה אחרים בעלי אופי די מרשים). כתוצאה התקבלו כמה מהאמירות המגוחכות/גאוניות ששמעתי לאחרונה. בכלל, נראה שהמילה "הזוי" נאמרת מספר רב מאוד של פעמים בפרק הזה, ובצדק. האנשים הזויים, המצב הזוי, הפרק – טוב, היה מצחיק.

אז הישרדות – הפיליפינים, יום שבת ב21:00. ערוץ עשר. יהיה מצחיק. אפשר לראות אצלכם? אין בדירה טלוויזיה.

ובאשר להישרדות שלי באוטובוס הבלוגרים? היה דווקא נחמד. אולי גם אני קצת בלוגר. טוויטפיק, מישהו?

תומר וילנסקי,

הדירה

אז הנה כמה מסקנות קצרות לגבי המדינה שהייתי בה לפני שאני עובר הלאה:

• לפי הסרט 300, הספרטנים זרקו לתהום את כל הילדים שנולדו בלי קוביות בבטן. כאן זורקים לתהום את כל מי שנולד בלי שפם.
• המדינה הזאת כל כך עשירה במשאבים שיכולתי לחפור בור איפה שאני רוצה ולמצוא נפט.
• מצד שני כנראה שלא היו נותנים לי לעלות למטוס עם יותר מ-100 מ"ל.
• להגיע לטיסה בדקה התשעים במדינה שלא דוברת אנגלית, ללא אמצעי תקשורת זה פאקינג התאבדות.
• אבל זה גם ניצול מקסימלי של זמן היות והגעתי ישר לטיסה וגם ככה לא היה לי מה לקנות בדיוטי פרי שם (ז"א בקיוסק).

בכל אופן, עזבתי את המדינה ההזויה הזאת על מטוס של תורכיש איירליין (חברת תעופה תורכית), מטוס שאני כנראה הישראלי היחיד שהיה עליו, בדרך לעצירה קצרה לצורך החלפת מטוס בתורכיה (לפי הגלובוס מדובר בטיסה מערבה של שלוש שעות וא"כ טיסה מזרחה של שעתיים, יעיל ביותר).

החלטתי לעשות את מה שאני עושה דבר ראשון בכל מקום שאני מגיע אליו בעולם – קניתי שקית דוריטו'ס. הגעתי למסקנה שיש טעמים ממש טובים בעולם. בדיעבד גם הגעתי למסקנה שהרגע שילמתי משהו כמו 17 שקל על שקית דוריטו'ס.

כשהגעתי לשער היציאה נתקלתי במשהו מוזר: אין אף ישראלי מסביבי, ותסמכו עליי בקטע הזה כי אני יודע לזהות ישראלים בכל מקום בעולם- הם תמיד מסתובבים וצועקים שהם יכולים לזהות ישראלים בכל מקום בעולם. הייתי מוקף בעשרות ערבים (עשה לי פלאשבקים מהמשחק האחרון של הפועל שהייתי בו בקריית אליעזר). בכל מקרה כשמגיע התור שלי בבידוק הבטחוני בכניסה לשער, הבודק מסתכל על הדרכון שלי ופתאום לוקח אותי הצידה ומתחיל לתחקר אותי לעומק: מאיפה באת? כמה זמן שהית שם? מה עשית שם? איזה עסקים? באיזה חברה אתה עובד? מה החברה שלך עושה? ורק כשעניתי שאני לא יכול להגיד לו הכל מטעמי סודיות והסתכנתי בכך שייקחו אותי עכשיו לחדר האחורי, רק אז הוא החליט שאני בסדר ואפשר לשחרר אותי. אתם קולטים את האבסורד? אני, ישראלי שטס לארץ ישראל, עולה על מטוס מלא בערבים, ואני זה שמתחקרים אותו כאילו אני עשוי להיות המחבל הפונטציאלי כאן (!!!). ההסבר ההגיוני היחידי שאני יכול לחשוב עליו לתופעה הזאת הוא שהבחור התבלבל ביני לבין פיני בלילי אבל זה לא נראה לי סביר כי יש לי שתי גבות. אגב, בסוף היו עוד הרבה ישראלים על המטוס. הם פשוט הגיעו בשניה האחרונה (איך לא צפיתי את זה?).

נכנסתי למטוס וגיליתי שאין בכל המטוס הזה מושב יותר גרוע מהמושב שאני קיבלתי – מושב אמצעי, בין שתי נשים, לפני יציאת החירום (שזה אומר שהכיסא שלי לא נשען לאחור אבל הכיסא של זה שיושב לפניי כן יכול), בקיצור מה שנקרא אצלנו – לא נוח. מזל שזו טיסה קצרה. לא רק זה, האישה שישבה מימיני היתה נוצרייה והבחורה שישבה משמאלי מוסלמיה. מדהים, מסתבר שדברים כאלה באמת קורים – מוסלמי, נוצרי ויהודי עולים למטוס. מזל שלא התרסקנו כי בטח היו רק שני מצנחים.

תוך כדי שאנחנו מתקרבים לנחיתה חשבתי על איך זה שלוד הפכה למוקד התחבורה הכי גדול בארץ. כל הרכבות עוברות שם ושדה התעופה הבינלאומי שלנו שם. הרי אנחנו עובדים על כולם בעיניים כשאנחנו אומרים שהיעד של המטוס הוא תל אביב וטוב שאנחנו עושים את זה כי אני חושב שאם היינו אומרים שנוחתים בלוד- משרד התיירות היה פושט את הרגל.

כמובן שברגע הנחיתה כל הנוסעים התחילו למחוא כפיים לטייס כאילו שהוא שומע את המתרחש בבטן המטוס (וזה אפילו פחות גרוע מהאנשים שמוחאים כפיים בקולנוע). אף פעם לא הבנתי את הקטע הזה של מחיאות הכפיים- מה, אנחנו מודים לטייס שהוא לא הרג אותנו? החלטתי שכשאני אגיע הביתה אני אמחא כפיים לנהג המונית שהביא אותי בשלום. כשחיכיתי למזוודה ראיתי את השחקנים של טפליצה, הקבוצה שמשחקת נגד הפועל היום ועלתה במוחי המחשבה להניח את המזוודה לפני הרגל של השחקן הכי טוב שלהם על מנת שייפצע אבל לא היתה לי שום דרך לדעת מי השחקן הכי טוב אז ויתרתי. כשנכנסתי למונית הדבר הראשון שהנהג שאל אותי הוא איך אני רוצה לשלם- 100 שקל או מונה. ישר הרגשתי כמו באיזה שעשועון טלויזיה והחלטתי להסתכן ולבחור במונה ולקוות רק שלא יצוץ לי איזה דחליל משם. בסוף זה עלה 90 שקל, עקצתי אותו בעשירייה.

כמובן שהדבר הראשון ששעשיתי כשהגעתי הביתה היה לנסוע לאסוף את אפי, לקנות קרנף ולשבת עם זה מול המשחק של מכבי חיפה.

וזהו, לפני שתספיקו למצמץ אני כבר אהיה שוב על מטוס, הפעם בדרך לניו יורק, העיר האהובה עליי ביקום!

נ.ב.

מזמן לא שמענו מדוד. זה כאילו נהיה בינינו איזה קרע. אפילו יותר מקרע אחד, זה כאילו יש בינינו קרעיים.

נ.ב. 2

הכותרת של הפוסט נבעה מזה שרציתי לקנות בתורכיה את הממתק מרס אבל היה רק באוונטי. בפעם הבאה אני מקווה שיהיה מרס תורכי…

רן גרינפלד – פרש תורכי

הדירה

הבלוז לאוהבי החפוז

היום שמעתי את מיכל מדברת ברדיו על הפרוייקט הנוכחי שלה, בו היא מקדמת את התנועה לקידום המשחק המקדים לאחר הפגנה שהיתה בנושא בשוק הכרמל. לשמחתי שמעתי את מיכל מספרת לגבי גזית שאצלינו המצב דווקא טוב.

מזל, חשבתי לעצמי. מה היה עולה בגורלי אילו אני הייתי הגבר שבאשמתו קמה מחאה נשית שכזאת. הרי הייתי מעורר את חמתם של מאות אלפי גברים ישראלים שבעקבות חוסר המשחק המקדים שלי היו נאלצים להתחיל להשקיע זמן יקר במשחקים בטרם יוכלו לקיים מצוות פרו ורבו. וגרוע מזה, בכל פעם שהייתי מקיים יחסי מין מעתה ועד עולם היתה עולה בפני דמותו של גבי גזית ואומרת: "אל תשכח את המשחק המקדים, בני". איך הייתי יכול להמשיך לחיות עם הבושה? איך הייתי מצדיק את מעשיי בפני גבי הזועם?

כפי שאמרתי, לשמחתי לא הוטחה בי אשמה כזאת מעל גלי הרדיו. לשמחתי הנוספת, שמעתי את גבי מסביר את חשיבות הגיוון בסקס, לרבות סקס חפוז. כידוע, גבי גזית הוא דמות ציבורית ידועה ודעתו חשובה ונחשבת ולכן, מחוזק ומאושש, אני יוצא ומצהיר בזאת כי אני, תומר וילנסקי, אוהב גם מין חפוז. למעשה קיבלתי חיזוק כה משמעותי שאני מתכנן הקמת שתי תנועות: הראשונה תהיה התנועה נגד כאב ראש, מיגרנה ותירוצים אחרים. השניה תהיה התנועה לקידום מין אנאלי. אני סבור כי שני הנושאים לא זוכים לשיח ציבורי רחב מספיק. הפגנות מחאה יתקיימו בתאריך שאודיע עליו, בשוק בצלאל ושוק הפשפשים. ההפגנה האנאלית תתקיים בשוק הפשפשים. נשמע לי הולם. נתראה שם.

דרך אגב, למרבה האירוניה, נראה לי שמרוב דיבורים על סקס בתקשורת למיכל כבר אין כוח לסקס. כנראה שסקס הוא משהו שאפשר או לעשות, או לדבר עליו, אבל לפעמים לא שניהם ביחד.

הבלוז למובטל השבוז

לא חשבתי שחופש מהלימודים יכול להיות כל כך רע. אסביר למה. בעוד שבזמן הלימודים הרגשתי שיש מטרה מסויימת לקיומי, עם סיום השנה בא לו החופש והשליך אותי לתהום של חוסר תכלית. לא עסקתי במשחק כבר חודשיים (פרט למשחק מקדים, כמובן). חיפושיי אחר עבודה שתתרום, בצורה כלשהי, למקצוע שבו אני רוצה לעסוק (משחק, כן?), לא עלו בהצלחה בינתיים. פנייתי לסוכנות שחקנים נענתה ב"אתה עדיין לא מוכן". לפני מספר ימים חשבתי לנסות כיוון נוסף ושלחתי קורות חיים למספר הצעות עבודה באינטרנט בנושאים הבאים: עריכת וידאו, משחק, דוגמנות, בדיקת תוכנה, מדריך פסיכומטרי. ועוד כמה. מאוד רב תחומי, לא? כמובן שנכון לעכשיו, אין הצלחה באף אחד מהתחומים.

ובכן, אני מתחיל להתייאש. נראה שאחזור לעבוד בבר, למרות שאחרי הפוסט שלי מיולי, על עבודות סטודנטים שפלות, בהחלט הרגזתי כמה ברמנים וגרמתי גם לעצמי להסתייג מעט מהמקצוע.

בכל אופן, עד שאמצא את מקומי הראוי בחופש הזה, הנה סרטון של אפי ושלי מנגנים שוב במייקס פלייס. טל (מור חזן), שהפעם היתה נחושה לעלות ולבצע את wonderwall, נאלצה להשאר ליד השולחן לאחר שמישהו אחר כבר שר אותו לפניה. ושבוע שעבר גררו לה את האוטו. טל אנחנו אוהבים אותך.

היה ערב לא רע. גם מיכל באה. תהנו (ותודה לטל על הצילום):

תעשו הרבה סקס, עם ובלי משחק מקדים, חפוז וגם שלוקח שעות.

תומר וילנסקי, סטודנט למשחק לא מקדים.

הדירה

אני שוב בחו"ל. וזה שוב באיזה חור. רק שהפעם אפילו אסור לי לכתוב איפה זה מסיבות בטחוניות. אני חייב לציין שאני לא בדיוק סובל פה, אני ישן במלון לא רע בכלל עם שתי בריכות ממש נחמדות וחדר כושר מצויין. מצד שני לא יוצא לי לנצל שום דבר מהם היות ואני מבלה את רוב היום שלי בבסיס צבאי וחוזר בשעות מאוחרות שכבר הבריכה סגורה ואני מותש מדי בשביל להתאמן. אני גם נמצא פה כבר שבוע והיום היתה הפעם השניה בסך הכל שייצא לי לאכול בחוץ, כשבדרך כלל אני מסתפק בחמגשית שאנחנו מקבלים בבסיס ובאיזה מנה חמה בחדר.

אוקיי, בין המשפט הקודם לבין המשפט הזה הספקתי להיות בפאב אירי וזו החוויה הטובה היחידה שעברתי כאן עד עכשין. אין מה לעשות, פאב אירי זה פאב אירי בכל העולם, אפילו באיזה חור. עכשיו, דמיינו אותי יושב ושותה גינס, עם כנפיים וצ'יפס בצד, בפאב אירי עם להקה שמנגנת פינק פלויד וסנטנה, באמצע מדינה הזויה בחבל הכפכז (שילוב בין המילים קווקז וכפכף). הייתם באים אליי לפני חמש שנים ואומרים לי שדבר כזה עשוי לקרות- הייתי מתפוצץ מצחוק.

אבל בואו ונחזור לרגע למלון- האמת היא שהמלון באמת בסדר למרות שהחדר קצת פחות. למשל- אין שום דרך (ובאמת שניסיתי כבר את כל הדרכים האפשריות) להתקלח מבלי להציף את כל החדר. בנוסף, השקעים נמצאים בחלק התחתון של הקיר והכבל של הקומקום כל כך קצר שאני נאלץ כל פעם להרתיח אותו על הרצפה. בואו נגיד שעם קומקום כזה ההתאבדות של דודו טופז היתה נמנעת.

עוד משהו מעניין על המלון – כבר יצא לי להזמין לחדר מישהו שיבדוק למה האינטרנט שלי לא עובד, מישהו שיפתח לי את המיניבר, מישהו שיתקן איזה משהו בטלויזיה ומשום מה זה תמיד אותו בחור בלונדיני צעיר שעושה כנראה את כל העבודות השחורות במלון. מזכיר קצת את טים רות' בסרט ארבעה חדרים.

הגעתי למספר מסקנות בנוגע למדינה הזו:

• ממש חם כאן
• הנהגים מאד עצבניים
• הכדורגל פה על הפנים

במילים אחרות – זה ממש כמו בישראל. ההבדל המשמעותי הוא שעושה רושם שהם פשוט נולדים פה עם שפם (המשפט האחרון היה מנוסח בלשון זכר אך הוא פונה לשני המינים כאחד). יצא לי לראות פה כל כך הרבה טיפוסים משופמים שמזכירים את סדאם חוסיין, פרדי מרקורי ומר יובל מדני שובבני.

בקיצור, יש עוד הרבה דברים מוזרים כאן ואת חלקם תוכלו לראות בפוסט המצולם הבא שלי.

רן גרינפלד – חוקר תרבויות

מחוץ לדירה

אתמול בלילה יצאנו למייקס פלייס, לשתות קצת ולנגן בערב במה פתוחה שהם מקיימים כל יום שני. בתפקיד המנגנים, אפי, דניאל ואני. בתפקיד התמיכה הנפשית, מיכל (שהיא החברה שלי), יעל (שהיא החברה של דניאל), וטל (שהיא בכלל אישתו של קובי, אבל זה ממש לא קשור).

בגלל שהיינו שלושה, הנחנו שלפי החישוב של שני שירים כל אחד אנחנו יכולים לנגן שישה שירים. מה שקרה באמת: בגלל שהיינו שלושתינו על הבמה, הורידו את כולנו אחרי שלושה. מה שעוד קרה זה שהיינו די גרועים. אה וגררו לטל את האוטו. איזה ערב.

בעקבות האירועים, הגעתי לכמה מסקנות:

• לעלות לנגן לבד כשאתה לא ממש מוכן, זה בסדר.
• לעלות לנגן בשניים, כשאתם לא ממש מוכנים, זה לא רעיון כזה טוב.
• לעלות לנגן בשלושה, כשאתם לא ממש מוכנים, זה רעיון גרוע ביותר.

ועוד מסקנות:

• יש פקחים גם בלילה. אפילו למדתי את זה על בשרי ביום שישי בלילה, כשאיזה פקח מרושע בשם מקסים רשם לי דוח בארבע לפנות בוקר.
• בשבוע הבא, אנחנו נרשמים בנפרד, וכל אחד מאיתנו הולך לנגן שניים או שלושה שירים באורך שמונה דקות כל אחד. לפחות.

ועכשיו לחדשות טובות יותר: גם בשבוע שעבר היינו במייקס פלייס. היה טוב. צילמנו. הנה הסרט:

דרך אגב, יכול להיות שאני סתם מגזים. אפי אומר שהיינו בסדר. מיכל אומרת שרק השיר האחרון היה זוועה.
אני אומר ששבוע הבא יהיה יותר טוב. להתראות בינתיים.

תומר וילנסקי,

הדירה

קניתי לפטופ. הפוסט הזה אפילו נכתב ממנו. זו היתה אחת הקניות היותר ספונטניות שלי בחיים (מיד אחר כך הכתירו אותי בתואר האיש הפזיז בעולם). למעשה, תומר כבר חודשים מטפטף לי לראש "תקנה לפטופ, המחשב שלך זה זבל" ואני מתעלם בהפגנתיות (האמת היא שאחריי שאפי עבר לדירה אפילו המחשב שלו גרם לשלי להרגיש נחות). שלשום בבוקר ישבתי בעבודה וחשבתי בקול רם "אולי כדאי לי לקנות לפטופ לטיסה שלי…" תוך דקה קפצו עליי כמה מחבריי לעבודה שהם חובבי מחשבים כבדים ולקחו אותי לאינטרנט לראות דגמים. אפשר לומר ששעתיים אחר כך כבר היה לי לפטופ (למעשה שעתיים אחר כך רק שילמתי עליו, קיבלתי אותו באיחור של כמה שעות).

מה שמעניין זה שכשאתה מתייעץ עם חברים לגבי קנייה כזאת תמיד אתה מסיים עם מכשיר יקר פי שתיים ממה שרצית ומשוכלל הרבה יותר ממה שאתה באמת צריך. פשוט אנשים מייעצים לך לפי הצרכים שלהם ולא לפי מה שאתה צריך: "אתה מחפש משהו זול? מה הבעיה יש פה מיני לפטופ באלף חמש מאות.", "עזוב כדאי לך כבר לקנות לפטופ גדול, זה כולה עוד חמש מאות שקל.", "מה אתה צוחק? תוסיף עוד חמש מאות שקל ויש לך מעבד בן זונה שיחזיק לטווח הארוך, כדאי לך." , "יאללה, תוסיף עוד ארבעת אלפים ש"ח וזה גם עושה לך קפה, אתה כבר מוציא סכום כזה אז מה זה עוד קצת?"

מצחיק שטכנופוב כמוני הולך להסתובב ברחבי העולם עם מחשב נייד כמו כל איש עסקים ממוצע. היתרון העיקרי הוא שבניגוד למחשב הקודם שלי לזה לא לוקח חצי שעה מהרגע שהוא נדלק עד הרגע שבאמת אפשר להשתמש בו.

אז את הפוסט הזה אני כותב שעות ספורת ולפני הטיסה שלי, היות ואני לא יודע כמה אני אוכל לכתוב משם. אמנם עכשיו יש לי לפטופ וזה הופך את העסק לזמין בהרבה אבל במדינה שאני טס אליה- הסיכוי שיהיה שם אינטרנט מספיק מהיר בשביל לכתוב זהה פחות או יותר לסיכוי שאני אתחתן שם עם מקומית.

יש משהו שאני לא מצליח להבין- עם כל השכלול היום והטכנולוגיה המטורפת וזה שאפשר לנהל היום את העולם מהפלאפון, איך זה שלא מצליחים לייצר סוללה לפלאפון שתחזיק מעמד יותר מיום שלם? מה זה שווה לשדרג את המכשיר כל יומיים אם בכל שידרוג אורך החיים של הסוללה קטן. אני מבין שככל שהמכשיר משוכלל יותר הוא צורך יותר חשמל אבל זה כל כך קשה ליצור סוללה שתספק את החשמל הזה? כנראה שכן.

חסר טעם

ולנושא אחר לגמרי: ראיתי השבוע פרסומת לחלב בטעם של פעם. מה זה אומר, שהוא בא עם קרום? בכלל המונח "בטעם של פעם" די מטריד. מה זה פעם? מתי זה? לפני שלושים שנה? עשרים שנה? אתמול? ומי החליט שפעם היה פה יותר טוב? ואם אני לא הייתי פעם, אין לי מושג מה היה הטעם של החלב או הפסטרמה. זה טוב לאנשים שגדלו על משהו, אם גדלת על הגזוז שהיה פה פעם זה מובן ואפילו מקובל אבל מי גדל על פסטרמה? איזו נוסטלגיה זה אמור להעלות?

ליד העבודה יש איזו מסעדה שאני ממש לא אוהב את האוכל בה. למעשה האוכל שם כל כך גרוע ש אני טוען שהוא בטעם של פעם- מלפני שבוע.

 

נ.ב.

אם כבר נזכרים בטעמים ישנים- החזירו את ביסילי טאקו ועושה רושם שאני היחיד שזוכר שהיה פעם משהו כזה. מי שזוכר מוזמן לכתוב משהו כדי שאני לא ארגיש לבד בעולם. אתם גם יכולים לכתוב סתם משהו כדי שאני לא ארגיש שאף אחד לא מתייחס לבקשות שלי…

רן גרינפלד – שחקן בטעם של פעם

הדירה

חסר מנוחה

אני חושב שיש קונספירציה ארצית למנוע ממני לישון כמו בן אדם. נכון שהשינה שלי היא לא הכי חזקה ואני מתעורר בקלות מדברים אבל לא ייתכן שתמיד יהיו דברים שיעירו אותי. אני חושב שיש מחוץ לחלון שלי בבית שני סוכנים בתוך איזה ואן שבשניה שאני נרדם הם ישר מדווחים בקשר לבן אדם הכי זמין שלהם שיעשה משהו כדי להעיר אותי.

הפעם זה היה הבחור הזה שעובר עם המכשיר שמעיף עלים. מכשיר שכמות הרעש שהוא עושה חסרת פרופורציה לחלוטין לפעולה שלשמה הוא קיים. בכלל, המכשיר הזה הוא אחד הפתרונות היותר ישראליים שיש- יש לכלוך? בשביל מה לנקות אותו אם אפשר פשוט להעביר אותו למישהו אחר? זה בעצם מה שהמכשיר הזה עושה, מעיף את העלים אל מחוץ לטריטוריה של זה שמנקה אותם. יכול להיות שכל הארץ מחולקת לגזרות, בכל גזרה יש איזה בחור עם מכשיר כזה והם פשוט מעבירים את העלים מגזרה אחת לשניה עד שהם מעיפים אותם ללבנון. בכל מקרה אין ספק שהייעוד מספר אחד של המכשיר הזה הוא להעיר אותי שעתיים לפני שתיכננתי.

סע לאט

התחלתי ללמוד נהיגה על קטנוע. הדבר הראשון שהייתי צריך לעשות הוא להוציא טופס בקשה לרשיון ולעבור בדיקת ראייה. גיליתי שהראייה בעין הימנית שלי מתדרדרת כמו שחשדתי. האופטימטריסטית חתמה לי על הטופס והבהירה לי שהראייה שלי מספיק טובה בשביל קטנוע ורכב פרטי אבל אם אני ארצה להוציא רשיון לאוטובוס אני אצטרך לעשות משקפיים. אמרתי לה מחר ויצאתי.

כשהגעתי לשיעור הנהיגה המורה הרגיז אותי כבר על ההתחלה כשהוא צעק עליי, אחרי ששאלתי שאלה פשוטה כמו אם הוא מקבל אשראי ושלח אותי להוציא כסף בתחנת דלק. מיד אחר כך כשהסברתי לו שיש לי חסך ילדות ולא רכבתי מעולם על אופניים (חוץ מהפעם ההיא בהולנד שאני נוטה לכנות "התקרית" או "דומינו ראלי אופניים") הוא נבח עליי שאני לא יכול ללמוד כי לא יהיה לי שיווי משקל. כשהתעצבנתי עליו בחזרה הוא החליט לבדוק אותי והתיישב מאחורי על הקטנוע ונתן לי לנסוע. כבודו פסק שיש לי שיווי משקל והוא אכן יכול ללמד אותי.

חו"ל המועד

בסופו של דבר לא חזרתי אליו אחרי השיעור הזה. בדרך כלל אין כזה מצב אצלי שאני מפסיק משהו באמצע אבל לא היתה לי הרבה ברירה היות והחליטו לשלוח אותי מהעבודה לעשרה ימים לאיזה חור נידח בעולם (בפעם השלישית השנה). ולפני שאתם אומרים לעצמכם "אני לא מאמין שהבן זונה הזה שוב טס ומתלונן על זה", אני מדגיש בפניכם שוב שמדובר בחור נידח, שחם בו יותר מבארץ, שחל עליי איסור לצאת מהמלון (וגם אם הייתי יכול לא היה מה לחפש שם) ושאני פאקינג מפסיד את ההופעה של הקייזר צ'יפס שבאו להופיע בארץ במיוחד בשבילי (ואולי בשביל עוד כמה מאות) וחיכיתי חודשים להופעה הזאת. בנוסף יש עוד כמה דברים שאני מפסיד, חלקם חשובים יותר וחלקם פחות כמו הופעה נוספת של התפוחים או משחק הליגה הראשון בין בית"ר ירושלים להפועל תל אביב. עכשיו אתם בטח אומרים לעצמכם בציניות "איזה מסכן" אז אני אומר תלכו קיבינמט.

הייתי עושה פוסט מצולם בחו"ל כמו תומר אבל המדינה שאני טס אליה היא לא תאילנד וזה בטוח לא יהיה מעניין כמו מה שתומר צילם שם. אני תמיד תוהה למה החברה שאני עובד בה תמיד עושה עסקאות עם מדינות כאלה ולא שולחת אותי להוואי או לריו דה ז'נרו.

הרצליה תחתית

השבוע גיליתי שנפתח בארץ סניף של סאבווי (וכשאני אומר גיליתי אני מתכוון שקיבלתי SMS היסטרי מדניאל נחמוד עם תמונת מולטימדיה של הסניף הראשון בהרצליה פיתוח). כמובן שכבר למחרת אפי ואני נהרנו לשם והיינו בין הראשונים בארץ שרגלם דרכה שם (למי שלא יודע מבחינתי סאבווי זה הקרנף של חו"ל, בכל מקום שאני נמצא בו בחו"ל אני חייב לאתר איזה סניף ולאכול בו). אני חייב לציין שלמרות שעדיין אין להם את כל סוגי הבאגט ואת כל הרטבים שיש בסניפים בעולם משאר הבחינות הסניף ברמה גבוהה. הטעם היה מעולה וקיבלנו עם הארוחה גם כוס למזיגה חוזרת (Refill) ושקית דוריטו'ס (!!!). קל לרצות אותי…

 

נ.ב.

דבר נוסף שגיליתי השבוע הוא שלא כדאי לספר לחברים שלך כמה אתה מרוויח. דברים טובים לא יכולים לצאת מזה…

רן גרינפלד – קולינר

הדירה

כפי שניתן לראות, אני כבר כמעט שבוע בארץ. לצערי לא הספקתי לעשות כל כך הרבה. פרט ללערוך סרטון שלנו מנגנים בדירה (חמש דקות) ולהוסיף לו פתיח קצרצר (חמש שעות), ולצלם השלמות לסרט סטודנטים, אני חושב שביליתי את רוב הזמן שלי במיטה עם מיכל. אני מדבר על לישון, כן? אני אוהב לישון. לא, פשוט פחדתי לרגע שתחשבו שאני מדבר על סקס.

בכל אופן, לאחר מספר ימים כאלה, מיכל חזרה לביתה לנשום קצת אוויר תל-אביב צח ואני זכיתי בשיעול מוזר בתוספת קצת חום, שגרם לאמי לרוץ לחפש את החיסון לשפעת החזירים, ולמיכל להודיע לי שהיא תתמוך בי מהדירה שלה בתל אביב עד לקבלת אישור מהרופא שלי על מצב בריאותי תקין. אני מודה שבהתחלה נעלבתי מעט, אבל אז חשבתי על מצבים דומים, למשל, כמו שיהודי ארה"ב תומכים בישראל.. פשוט, מרחוק? או שמפלגה תומכת בממשלה, אבל, מהאופוזיציה..?

מעודד מהחיזוקים הקלושים שהמצאתי לעצמי, ניצלתי את הזמן הפנוי לעריכת הסרט הרביעי והאחרון שלי מתאילנד, שצילמתי ביום האחרון של הטיול. התוצאה לפניכם:

דרך אגב, אני בסדר, אני לא חושב שיש לי שפעת החזירים. ולא, אני לא עושה אוינק.

תומר וילנסקי,

הדירה

דיבוב צפוף

השבוע התקשרתי לכל אולפן דיבוב שקיים בארץ במטרה לשאול אם הם עושים אודישנים בזמן הקרוב. למי שמרגיש שחסר לו פה משהו אני אעשה השלמת פערים קצרה: לפני שלוש שנים עשיתי קורס דיבוב בהנחיית אורלי קטן (מדבבת ובמאית קולות). אורלי מאד אהבה אותי ומשכה אותי לאודישן באולפן דיבוב מסויים. באותה התקופה בדיוק התחלתי לעבוד בבדיקות תוכנה. את האודישן עברתי וזומנתי להקלטות, על חשבון חצי יום עבודה וראש הצוות שלי דאז עשתה לי פרצוף של "אני לא מאמינה שככה אתה יוצא באמצע העבודה". היות והייתי חדש בעבודה אז עוד עשיתי לה דין וחשבון אבל היום לא הייתי מתייחס בכלל לאמירה כזאת.

כשזומנתי להקלטת העונה השנייה של אותה סדרה ראש הצוות שלי כבר לא היתה מוכנה שאני אלך על חשבון העבודה. לימים הבנתי שהייתי יכול פשוט להגיד לה ללכת קיבינימט. בסופו של דבר אותה פיטרו ארבעה חודשים לאחר מכן ואני עדיין פה. באולפני הדיבוב לעומת זאת מצאו לי מחליף (מה שעושה בד"כ טראוומה לילדים קטנים, כשמחליפים קול לדמות שהם אוהבים). מאז כנראה שאני שרוף בתחום כי כל אולפן שאני מתקשר אליו תמיד אומר שאין אף אודישן בזמן הקרוב. קריירת הדיבוב שלי מסתכמת בדמות של אדם שמן בסדרה סינית על משפחה שמנהלת בית תה ("טאו שו" בערוץ הופ למי שמעוניין).

אגב, אחי הקטן עושה כרגע קורס דיבוב אצל ניקו בר (גם מדבב מפורסם). אמרתי לו שיחליף את שם המשפחה שלו כדי שלא יידעו שאנחנו קרובים אחרת יישרפו גם אותו…

חולות של תקוה

היום היינו בים. תומר הזכיר שהוא עוד לא היה בים העונה. שלושה שבועות בתאילנד כנראה לא נחשבים. ארזנו את כל מה שהיה לנו בדירה שאפשר ללכת איתו לים, שזה מסתכם למעשה בשמיכה ושלוש בירות. נסענו לחוף הפירצה שאם פעם זאת היתה פירצה שאף אחד לא מכיר, היום קיבלנו את הרושם שלאף אחד בארץ כבר לא איכפת לנסוע עם הפרייבט שלו בדרכי עפר מלאות באבנים כאילו זה מינימום האמר (MC?), לחנות בחניה שהסיכוי היחיד לצאת ממנה הוא להמתין בסבלנות שהחוף יתרוקן ולהתרסק בירידה בסלעים בשביל לשבת ברצועת חוף צרה ביותר. העיקר שלא צריך לשלם בכניסה. הצלחנו להתמקם על איזו פיסת חול קטנה שבין אלפי האנשים והזבל. אחרי שהצלחנו לפלס את עצמנו בין המטקות נכנסנו לים. אף פעם לא הייתי טיפוס של גלים. אני לא שחיין טוב ואני מתחיל לטבוע במקומות שתומר ואפי עדיין עומדים.

נזכרתי בכמה תופעות מוזרות שראיתי בפעמים האחרונות שהייתי בים. היה למשל איזה אבא אחד שעמד במים העמוקים וכל הזמן זרק את הילד שלו גבוה באויר ותפס אותו. חשבתי לעצמי איזה מצחיק אם בזמן שהילד יהיה באויר יבוא איזה גל וישטוף את האבא. היה גם איזה ילד שעמד וצעק כל הזמן :"הנה גל", "הנה עוד גל", "הנה עוד גל". ילד- אתה בים! יש פה כל הזמן גלים, אם היית עכשיו באמצע הכביש והיה מגיע גל הייתי מרשה לך לצעוק הנה גל. היה גם פעם אחת איזה קטע שהמציל כרז לכל המתרחצים לעבור יותר צפונה וראיתי איזה ערס שמתחיל להתבלבל. הוא בטח חשב לעצמו- "מה צפון? אני עכשיו בים, ים זה מערב אז איפה הוא רואה צפון, הכל פה זה מערב. מה הוא רוצה שאני יביא מצפן לים?"

הטיפוסים שאני הכי לא מבין זה ציידי המדוזות. תמיד יש תחבר'ה האלה שיוצאים מהים מבסוטים עד הגג עם מדוזה בכל יד, ואז הם באים ועושים ערימת מדוזות על החול. איכשהו החבר'ה האלה אף פעם לא נעקצים. מה הם עוברים איזה קורס לזה? הם כמו משמר החופים, מנקים אותו ממדוזות. תמיד כשאני נכנס לים ויש מדוזות זה מפסיק להיות כיף. אתה חי בחרדה תמידית שמכל מקום בכל רגע יתקוף אותך איזה גוש ג'לי ונתקף אימה מכל שקית שצפה בסביבה שלך ובסוף כשאתה יוצא מהמים אז גם אם לא נגעה בך אף מדוזה אתה מרגיש כאילו חזרת מאיזה מארב בלבנון.

הדבר שהכי מטריף אותי בים זה שתמיד המקלחות והברזים נמצאים באמצע החול. אתה שוטף את עצמך ואז ממשיך ללכת על החול עד לאוטו. אני לא מצליח להבין את ההגיון של מי שהינדס את זה. מה אתם רוצים שבכל מחיר אני אגיע עם רגליים מלאות חול לאוטו? זאת קונספירציה אבל קונספירציה שלא עומד מאחוריה כלום.

נ.ב.

הגעתי לבית של ההורים שלי ובמקלחת היה סבון גרגרים. מה הקטע של הדבר הזה? אני בדיוק שוטף את עצמי מכל גרגרי החול שנדבקו לי לכל הגוף, למה שאני אצטרך עוד גרגרים עליי גם בסבון?

רן גרינפלד- טובע כללי

הדירה

דברים מעניינים קרו השבוע בדירה.

ראשית, הדירה היוותה לוקיישן למספר סצינות בסרט הקולנוע הישראלי "רדיקל" המצטלם בימים אלו. כמה נקודות:

• כמו בכל סרט, גם כאן כשרוצים להתחיל לצלם באחת עשרה בבוקר מתחילים בעצם בשלוש בצהריים.
• גם בסרט הזה רן השתתף בתפקיד קטנטן בתור שוטר.
• אפי חזר לדירה כמה שעות אחרי הצילומים ומצא שתי שחקניות חצי ערומות מסתובבות בבית (שאר הצוות תיכנן לחזור לצלם בדירה בלילה והשאיר אצלנו ציוד ואת שתי השחקניות. בסוף כמובן הם לא חזרו).
• אחרי ששמרנו על שלום בית עם השכנים בזמן המסיבות שלנו, השירה עם הגיטרות והתופים והחזרות באמצע הלילה, הפעם שברנו שיא כשהשכנים הדתיים כעסו שבאמצע השבת הנחנו פנסים בחצר וכמה מהשחקנים החליטו להלהיט אותם יותר ולריב איתם. שאר השכנים היו דווקא די נחמדים ואפילו התעניינו בנעשה.
• התקוות של תומר לחזור הביתה מתאילנד לבית מבולגן (כדי להוכיח לרן שלא רק הוא מבלגן) כמעט ונענו לאחר שהיו בדירה יותר מעשרים אנשים וציוד צילום בכמויות ויתרה מזאת- אחת השחקניות איבדה חולצה והצוות נאלץ להפוך את כל הדירה בשביל לחפש אותה. למזלו של רן כשהצוות עזב הם השאירו את הדירה מסודרת בצורה מופתית (יותר משהדירה היתה אי פעם), מלבד שתי השחקניות שהוזכרו קודם לכן.

שנית, כשכתבנו למעלה שאפי חזר לדירה זו לא היתה טעות דפוס- אפי הפך להיות רשמי חלק מהקאסט הקבוע של הדירה לאחר שנפרדנו מדור בצער רב (לא בציניות), אבל אל דאגה, דור עוד יבקר וישתתף בקטעים שלנו, עד אז אתם מוזמנים לצפות בקליפ הבא שלנו:

תומר, רן ו-אפי

הדירה