אוקיי, אז אני כותב כרגע מהונג קונג, בדרך לאוסטרליה. כן, גם זה קורה לפעמים.

בכל מקרה עברו ארבע שנים מאז הפעם האחרונה שעברתי פה והאמת שקבלת הפנים שקיבלתי לא היתה מדהימה. ציפיתי שיבואו ויגידו לי "אווו, איזה כיף לראות שחזרת אלינו אחרי כל כך הרבה זמן" או משהו בסגנון. הרי לא הגיוני שאף אחד פה לא זיהה אותי- לי כולם פה נראו מוכרים.

עוד בתוך שדה התעופה קלטתי שבחוץ מראה חורפי למדי ואני לבוש בבגדים קצרים מדי והתבאסתי מהעובדה שאולי אאלץ לבלות את עשר שעות הקונקשן שיש לי בשדה התעופה. החלטתי בכל זאת לצאת החוצה בשביל לבדוק על בשרי וגיליתי שאמנם מדי פעם יורד קצת גשם אבל הטמפרטורה גבוהה כמו ביום ממוצע בישראל.

הונג קונג. ככה היא נראית כשאני לא פה

מתוך אינסטינקט בחרתי אוטובוס בלי יותר מדי בירורים ומסתבר שהאינסטינקטים שלי פועלים אותו דבר גם בהפרש של כמה שנים – זה היה אותו קו שהוביל אותי לאותו מקום שהייתי בו בפעם הקודמת – האיזור של השוק והחנויות. דבר מעניין שגיליתי הוא שבמאה שקלים ישראלים אתה יכול לאכול 10 ארוחות שלמות או לחלופין לקנות שני מחזיקי מפתחות מסכנים. מדהים כמה שהאוכל שם זול לעומת כמה יקרות המזכרות המצ'וקמקות שהם מוכרים שם. ומה שיותר מדהים זה שלא התיירים הם אלה שקונים בחנויות המזכרות אלה דווקא המקומיים. או שאולי אלה תיירים ממקומות אחרים באסיה ואני סתם גזען.

דבר טוב נוסף שאני יכול להגיד על עצמי זה שזכרון הדרכים שלי ממש טוב. מצאתי בלי שום בעיה איזה איזור משחקי ארקייד חבוי שביקרתי בו גם בפעם הקודמת לפני ארבע שנים. בפעם ההיא מצאתי שם משחק כדורגל שהחלטתי לשחק בו- להפתעתי הרבה המחשב לא נתן לי לבחור קבוצה ובחר בשבילי אחת רנדומלית, אבל הדבר היותר מפתיע הוא שהנבחרת שהוא בחר שתשחק מולי היתה נבחרת ישראל (אנטישמים אבל לפחות שמו אותנו על המפה) מה שמעניין זה שההרכב של הנבחרת שלנו היה גיבוב של שחקנים מתקופות שונות ושמעולם לא שיחקו ביחד בנבחרת: נמני, אבוקסיס, גרשון, עטר, קטן ויש מצב שאפילו רביבו.

הפעם נכנסתי דווקא בשביל לחפש את המשחק הזה אך הפעם הוא לא היה שם. רוב המשחקים שם היו משחקי הימורים למינהם והדבר הכי מוזר שם היה מסך ענק שמורכב מכמה מסכים ושתי שורות מלאות באנשים ששיחקו מרוץ סוסים וירטואלי. לכל אחד היה את העמדה שלו ולא הבנתי אם הם שולטים בסוסים עצמם או פשוט מהמרים על הסוס שהמחשב יבחר בו לנצח במירוץ. בכל מקרה זה הרגיש כמו האיזור חסר החיים של הונג קונג אז ברחתי החוצה.

הימורים וירטואליים בלתי חוקיים

דבר מעניין נוסף שגיליתי: כשאתה עם אוזניות ואתה שומע ברקע גיבובים של מלים- לפעמים זה נשמע לך כמו עברית. זה לא שהשפה שלהם דומה לעברית אלא יותר החתך דיבור שלהם שמזכיר את שלנו. אני מוכן אפילו להישבע ששמעתי באוטובוס ילד ממלמל "הפועל זונה". מניאק קטן.

בכל מקרה, אחרי הסתובבות קלה בחנויות שגרמה לי להזיע את נשמתי (כמו שאמרתי- יום טיפוסי בישראל) ולהבין שאין מה לקנות שם ואין טעם ללכת לחפש נופים כשאתה בלי מצלמה ומזג האויר עכור, החלטתי לחזור לשדה התעופה, משם אני כותב ברגעים אלה ממש עם המסקנה שלא משנה איפה אתה מזיע בעולם – אין כמו כוס גינס קרה.

נ.ב.

אחותי סיפרה לי שאורן זריף הציע לשלום אסייאג לרכוש איתו את בית"ר ירושלים בטענה שבגלגול הקודם הם היו שותפים עסקיים. איך אומרים: אל תכניס ראש חולה למיטה עוד יותר חולה… שיהיה בריא.