ארכיון של דצמבר, 2009
שטויות במיץ אספרגוס
המקרר שלנו נראה כאילו קנינו את חברת ספרינג. לאחרונה תומר התחיל לקנות הרבה מיצים שלהם. מה שמוזר הוא שכמה מהפעמים האחרונות הוא קנה גם מיץ עגבניות בין שאר המיצים. אחרי שאפי שתה את זה בטעות (וכשאני כותב שתה אני מתכוון ירק את זה לכיור בבהלה) שאלנו את תומר מה פשר והוא ענה ואני מצטט: "התחשק לי מיץ עגבניות". לא כל כך הבנתי את התחביר של המשפט הזה, משהו בשילוב המילים "התחשק", "מיץ" ו"עגבניות" לא התחבר לי טוב. בואו נעצור רגע.
נתחיל מהתחלה. אנחנו בתור בני אדם יודעים להבדיל בין פירות וירקות ואני לא מתכוון לפי ההגדרה המילונית עם כל הקטע הזה של הגרעינים והשטויות האלה, אני מתכוון למשהו אינטואיטיבי שלפיו אנחנו יודעים שבננה זה פרי ואבוקדו זה ירק. עגבניה, עם כל הכבוד, זה ירק ומירק לא עושים מיץ. מפרי עושים מיץ, מירק עושים רוטב. למה שמישהו שפוי ירצה לשתות מיץ עגבניות? אני לא אשכח את הפעם ההיא שאכלתי משהו לא טוב בבית מלון ורצתי ומזגתי לעצמי את הדבר הראשון שראיתי- מין משקה אדום שרק הגביר את תחושת הבחילה שלי (מיותר לציין מה זה היה). עזבו אותכם, למה לעצור כאן? למה שלא יתחילו למכור לנו מיץ תפוחי אדמה או מיץ קישוא או מהדורה מיוחדת- המשקה המרענן של הקיץ- מיץ שום בצל! יש מצב שהסיבה היחידה שהמיץ הזה קיים היא כדי שמבוגרים יוכלו להגיד את המשפט "שטויות במיץ עגבניות" מבלי להישמע יותר מדי דבילים. אבל זאת רק השערה שלי.
לאחרונה היכתה אותי המחשבה- יש מוצרים שאין להם לאן להתפתח יותר. סיינפלד אמר שנייר טואלט הוא המוצר היחיד שלא השתנה מעולם. אני חושב שיש עוד דברים. מסטיק לדוגמא. שמתם לב שבשנים האחרונות למוצר הזה כבר אין לאן להתפתח יותר? כבר אין טעמים חדשים שיכולים להפתיע אותנו מאז שהפסיפלורה תפסה תאוצה לפני כעשר שנים, ואפילו את הצורה של המסטיק שינו בזמנו מפס רחב לקפסולה קטנה אבל זה היה כבר לפני יותר מעשור. בשנים האחרונות הדבר היחידי שמשנים במוצר הזה הוא האריזה שלו. כל שנה יוצאת צורה חדשה של קופסא: מלבנית, עגולה, כמו של תרופה וכו'… אני פונה ליוצרי המסטיקים בעולם: בחייאת, תנו לנו איזה משהו חדש, איזה מסטיק בטעם אתרוג או משהו, תפתיעו אותנו. כמה סוגים של מנטה כבר אפשר ליצור? זה הכל אותו דבר!!!
דבר אחרון וקצר לגבי מוצרים- נמאס לי שכל המוצרים שיוצאים במהדורה מוגבלת באמת מוגבלים! אלה תמיד הדברים הכי טעימים: שוקולד קרם בורלה, ביסלי טאקו, נס קפה אגוזים ואפילו קליק צ'ילי, (רק מי שטעם יודע). לפעמים אני מרגיש כאילו עושים לי דווקא ומוציאים מוצר שיודעים שאני יאהב אותו רק בשביל להפסיק לייצר אותו. טוב, אולי נהייתי פרנואיד מדי בזמן האחרון.
נ.ב.
היות ויש מקום רק לעשרה פוסטים בעמוד הראשי וזה הפוסט העשירי שלי רצוף, הפוסט האחרון של תומר זינק לעמוד השני מה שהופך כרגע את הבלוג לשלי נטו. כנראה כשהוא יקרא את זה הוא יתרגז ויכתוב פוסט מחאה אבל בינתיים הוא עסוק בלערוך את הסרט שלנו (בקרוב בחנויות) וטוב שכך.
רן גרינפלד – עריץ הדירההגרלות, גירודים וסתם חניה
פרימיטיביות
לאחרונה יצא לי להשתמש בכרטיסי חניה, אתם יודעים הדבר העתיק הזה שמגרדים ושמים על החלון. בכלל הייתי בטוח שהדברים האלה נעלמו מהעולם. תמיד היה לי איזיפארק או איזו שטות אחרת ואני לא חושב שנאלצתי להשתמש בזה אפילו פעם אחת מאז שיש לי רשיון. בכל אופן, רק כשצפיתי באודי או בשירה מגרדים את הדבר הזה קלטתי כמה זה מסובך. מספיק שטועים בגירוד אחד – הלך הכרטיס והכסף, ומאד קל לטעות שם, ואז כשאתה מגרד את זה אתה מתחיל להילחץ כאילו יש איזו מגבלת זמן ואז בכלל יש יותר סיכוי שתטעה. וזה תמיד מוגבל לאיזו שעה אחת אז אתה תמיד מתלבט אם לגרד בול את הזמן או לתת איזו מקדמה של 20 דקות ולקוות שהפקח המניאק לא יעבור בדיוק בזמן הזה, ואם אתה הולך לכמה שעות אז בכלל אתה צריך לגרד כמה כאלה ואז זה נהיה אפילו יותר מפחיד לטעות ובסוף כשאתה שם את זה על החלון יש לך וילון של כרטיסי חניה. נראה לי שבמקרה הזה הכי טוב זה לפזר את כרטיסי החניה בכל החלונות במכונית ואז הפקח המזדיין ייאלץ להתרוצץ ולהסתכל מכל הכיוונים עד שהוא יגיע לכרטיס עם השעה הנכונה.
אפרופו גירודים- כשהייתי קטן תמיד אהבתי לגרד חישגד. הייתי מגרד את כל הכרטיס, גם החלק שיש בו את הברקוד שלא אמורים לגרד. לא יודע כנראה שזה הרגיש כיף בזמנו. היום אני מבין איזה בזבוז זמן זה היה ואני בכוונה אומר בזבוז זמן ולא בזבוז כסף כי תמיד איכשהו הייתי זוכה בחמישה שקלים ואז הולך וממיר את זה בעוד כרטיס וכך הלאה עד שהייתי מפסיד או שהייתי זוכה בעשרה שקלים ואז זה היה כמו זכייה ענקית. בכלל עד היום כל הזמן ממשיכים להמציא חישגדים חדשים אבל בתכל'ס זה הכל אותו דבר, אותם חוקים (צריך שלושה מזלות זהים, צריך שלושה קלפים זהים, צריך שלושה סוגים זהים של לקרדה). לא נמאס להם?
הגרלות (או: הגר-לא-תודה)
הגרלות בכלל אני לא סובל. היה לי חבר טוב מהעבודה שתמיד כשהיה את ההגרלה הגדולה של החמישים מליון בלוטו הוא היה מנסה לארגן את כל החבר'ה בעבודה למלא כמה שיותר טורים של לוטו ביחד והוא תמיד היה עושה סטטיסטיקות מטורפות ומציג כמה יש יותר סיכוי דווקא בהגרלה הגדולה ומשום מה כולם היו הולכים על זה. אני אף פעם לא הייתי לוקח בזה חלק. מבחינתי אין שום הבדל אם אני לא זוכה ב-3 מליון או שאני לא זוכה ב-50 מליון, על הכרטיס אני מבזבז את אותו הכסף בכל מקרה.
נטולי פלאזמה
בחודש שעבר בלייזר פירסמו חידון טריויה של 100 שאלות קשות במיוחד כשהפרס הראשון זה פלזמה 42". הם כתבו שזה כמו פסיכומטרי- צריך לענות על כמה שיותר שאלות ואין סיכוי לענות על הכל נכון. הם אמרו שאם מגיעים ל80 תשובות כדאי לשלוח. בכל מקרה תומר החליט שהוא רוצה את הפלאזמה הזו בדירה ויהי מה. ישבנו שנינו על האינטרנט במשך יומיים וחרשנו על גוגל, ויקיפדיה ויוטיוב במטרה לענות על הכל. בסוף ענינו על כל ה-100 שאלות והיות ויש לנו עיניים גדולות שלחנו את התשובות פעמיים בשביל לזכות גם בפרס השני. כמובן שבסוף גם בלייזר וגם תומר הופתעו לגלות שהיו 30 אנשים שפתרו את כל השאלות נכון. אם הייתי יודע שאני הולך לבזבז כל כך הרבה זמן על טריויה שבסוף תסתכם בהגדרלה של הפרס כנראה שהייתי נותן לתומר לעשות את זה לבד.
בקיצור – טריויה זה כיף כל עוד מדובר בשטויות שאתה יודע ולא צריך לחפור בכל ארכיוני האינטרנט בשבילה. הנה מספר שאלות טריויה מטופשות לקוראי הבלוג. אנחנו מצפים לתשובות מטופשות:
- מכמה טעמים מורכב הטעם של ד"ר פפר?
- מה השמות הפרטיים של האחיות יוספי?
- מי דיבב את הדמות של "קרנג" בצבי הנינג'ה?
- תן שם של סרט שבו שיחק יגאל עדיקא.
- מי שחקן הכדורגל המכוער ביותר בעולם?
- מה זה פיורד?
- מאיפה משתין הדג?
- למה לי לקחת ללב?
בין הפותרים נכונה יוגרל.
רן גרינפלד – מלך הטריויה הדירהעל ערס דווי
נמאס לי כבר לשמוע את הפרסומות האלה ברדיו של "רוצים את השיר 'כל הנשים יפות' של שלומי סרנגה אצלכם בטלפון? שילחו את המילה "וואחש, למספר 2020". למה אתם מנסים לשווק לי את השיר הזה כצלצול? מי בכלל מנסה לשווק את זה? ולמה בכלל שאנשים ירצו לעשות את זה? עזבו לרגע בצד את העובדה שמדובר בשיר הספציפי הזה, אני מתכוון בכלל לתופעה, למה שמישהו ירצה להוריד לטלפון שלו צלצול בתשלום כשהיום הטלפון הוא גם נגן מוסיקה, גם טלויזיה וגם טוסטר אובן והכל בחינם. אתם באמת חושבים שיש אנשים ששומעים את הפרסומת הזאת ברדיו ואומרים לעצמם "וואלה"?
ואפרופו וואחשים, ביום ראשון אפי ואני ישבנו בדבלין בהרצליה עם אילן, גיטריסט להקת פנג'יאה. הכל התנהל על מי מנוחות, היתה מוסיקה סבירה, כדורגל, אנשים יושבים ושותים בירה בפאב חצי ריק באחת בלילה, מה כבר יכול להיות? פתאום נכנסו קבוצה של עשרה ערסים ופרחות, חלקם חובשי כיפות ובאותה שניה פתאום האוירה בפאב השתנתה בבת אחת, המוסיקה התחלפה באותו הרגע למוסיקה וואחשית (לא מזרחית, אלא וואחשית. אין הגדרה אחרת למוסיקה שהיתה שם), כאילו החבר'ה האלה הביאו אותה איתם מבחוץ, והם התחילו לרקוד בצורה ממש מוזרה באמצע הפאב. הזוי לחלוטין.
מה שהיה יותר מציק זה שהגינס שלי כל הזמן מילאה לי את השפם בקצף. אהה כן, היה לי שפם. אפי ואני גידלנו שפם חודש וחצי בגלל צילומים של סרט (למעשה גידלתי זקן והפכתי אותו לשפם רק לפני כמה ימים). הבעיה היא שנאלצנו להוריד אותם בגלל צילומים של סרטים אחרים. מה שכן, הספקתי ללכת לעבודה עם השטות הזאת ולא היה אחד שלא היה לו מה להגיד על זה. הנה מצעד השמות והכינויים שקיבלתי ביום הבודד שהייתי בעבודה עם השפם הזה:
- באק נייקד
- אנס סדרתי
- יהודה ברקן
- קוראים לי ארל
- סופר מריו
- בן סטילר בדודג'בול
- האלק הוגן
- יוסמיטי סאם
נ.ב.
למזלי נשארו כמה דמויות משופמות שהחבר'ה לא חשבו לקרוא לי על שמן כמו עמיר פרץ, דודו זר או גולדה מאיר.
רן גרינפלד – שפמנון הדירה
תגובות אחרונות