אני מתנצל מראש בפני כל הקוראות הנאמנות שלנו על כך שהפוסט הבא יהיה כולו בנושא כדורגל, אבל גם מי שלא אוהב כדורגל בוודאי ששמע על פרשיית ברקוביץ' ואני כמובן לא יכול להישאר אדיש לנושא.

קשה לי להגיד שהייתי בעד ברקוביץ' לאימון הנבחרת אבל עד לפני כמה ימים חשבתי שיש טעם לנסות. בכל זאת, אין ספק שיש לו ידע רב וחוץ מזה כבר ניסינו לא מעט אופציות אחרות. אבל אחרי מופע הסטנד-אפ שלו ביום רביעי, כל המדינה ראתה והבינה במי מדובר ואני בספק אם עכשיו הוא יזכה במשרה הזאת ואני מקווה מאד שאני לא טועה. האיש ההזוי הזה דיבר כאילו הוא היחיד בארץ שיודע משהו בכדורגל, זילזל בכל מה שזז ובנוסף להכל- אין דבר שרן גרינפלד שונא יותר מאשר שמישהו מדבר על עצמו בגוף שלישי.

אני יהיה מאמן נבחרת מר גרינפלד, על אפך ועל חמתך!

כבר כמה שנים שברקוביץ' משחק על המגרעה שלו בקטע חיובי. שנים שהוא הפך את "הפה הגדול" שלו לסימן ההיכר ה"חיובי" וזו הסיבה שהציבור אוהב לשמוע אותו ולכן הוא מקבל במה בכל מקום. ברדיו יש לו שותפה לזיוני השכל וקשה לי לשרוד חמש דקות של התוכנית אבל בטלויזיה בתור פרשן אפילו אני אהבתי לשמוע את השטויות שלו. מצד אחד הוא אומר דברים נכונים בקשר למה שקורה במגרש ומוכיח שהוא אחד הפרשנים היותר טובים שיש ומצד שני אומר שטויות ופולט יציאות פיקנטיות שבאיזה שהוא מקום כיף לשמוע.

אבל מה לעשות? מה שעובד בתור שדר רדיו ופרשן של הליגה הכי שכונה שיש בעולם לא יכול לעבוד בתפקיד ייצוגי! ולא סתם אוחנה ציין את העובדה שבסרט הדוקומנטרי הבחור היה נגד הנבחרת רק בגלל שלא זומן. הרי כולנו מבקרים ויורדים על הנבחרת בכל הזדמנות אבל ברגע האמת כשיש משחק כולנו הכי פטריוטים בעולם ויושבים מאוחדים מול המשחקים המאכזבים האלה. איך אפשר לתת למישהו ששונא את הנבחרת כשהוא לא שם לאמן אותה? אני אחסוך מכם את ההתחבטות- אי אפשר. ועוד מילה לאוחנה- אף פעם לא נמניתי על מעריציו אבל כל מילה שהוא אמר היתה במקום והוא עוד יצא מאופק. כל הכבוד.

אפשר לבוא אליו בטענות רק על התסרוקת

"אני כמו ראש ממשלה". צודק. אחד לאחד. בגלל זה הוא כבר הרכיב ממשלה וביקש עוזר מאמן התקפה, עוזר מאמן הגנה, מאמן שוערים, מאמן כושר, עוזר מאמן חוץ, עוזר מאמן פנים, עוזר מאמן בלי תיק, עוזר מאמן לפיתוח הנגב ואולי נביא גם את יוסי אבוקסיס שיהיה עוזר מאמן לענייני קרחת.

ברקו, אתה אומר ששתקת חמישה חודשים אבל עכשיו אתה מדבר? זה לא נקרא לדבר. אתה צועק, מכפיש, מתבכיין, מלכלכך ובעיקר בא בטענות. מי זה דונאדוני? מי זה ברקוביץ' לעזאזל? ברור שעדיף מאמן ישראלי אבל קודם כל המאמן צריך להיות בן אדם, מה שקשה להגיד על אופירה ברקוביץ'. ברקו טוען שהוא נתן לכולם להציע אותו ועכשיו לראושנה הוא מציע את עצמו- אז איך אתה יכול להציע את עצמך ובאותה נשימה לבוא בטענות על כך שלא בחרו בך?

טיפש ופראייר. היית מחכה עוד קצת, היית מתמנה בקלות להיות המאמן. עכשיו תמשיך לחכות…

נ.ב.

איך בדיוק עובדת מסיבת עיתונאים? אם אני רוצה לכנס מסיבת עיתונאים את מי אני מזמין? ומה, יוצרים לזה event בפייסבוק? ואיזה כיבוד אני אמור להביא? מחלקים לעיתונאים שקיות הפתעה בסוף? קרמבו? איך עושים את זה?

אפי חולה. זו מחלה שהיתה שכיחה מאד בשנות השישים אך בשנים האחרונות כבר כמעט ולא רואים אותה. אפי חולה במחלת הביטלמאניה באיחור של ארבעים שנה. תראו, זה לא סוד שאנחנו פה בדירה מאד אוהבים את הביטלס, אנחנו שומעים אותם המון ומשתדלים אפילו לבצע שירים שלהם בהזדמנויות כאלה ואחרות אבל לאחרונה אפי לקח את זה רחוק יותר. זה התחיל כשלפני שבוע וחצי הוא תפס אותי הצידה והראה לי בסתר מה הוא קנה כאילו מדובר בקוקאין. מסתבר שהרכש החדש היה מארז של חמישה דיוידי של האנטולוגיה של "חיפושיות הקצב" (כמו שאיזה דביל בארץ החליט לקרוא להם וכולם הלכו אחריו). מדובר בסדרה דוקומנטרית של עשרה פרקים, שזה נשמע נחמד לצפות בזה מדי פעם אבל כבר בשבת שעברה אפי צפה בהכל ברצף- יותר מעשר שעות רצופות של ראיונות וקטעים מהופעות ומסרטים (ואודי, מי אומר לצפות? אני אומר לצפות, כוסאומו!).

בנוסף למארז הוא קיבל את הסרט "Hard day's night" והוא הספיק לקנות מאז גם את ההופעה שלהם מאצטדיון "Shea" בניו יורק ואת הדיסק החדש של רינגו! טוב, האמת היא שאת הדיסק של רינגו הוא קנה בשבילי. אני מת על רינגו. מה אתם רוצים? אמרתי כבר כמה פעמים שאני טיפוס של אנדרדוג. אבל דוגרי- זה באמת דיסק מעולה.

בכל אופן, על מנת להמשיך את מחלת הנפש הזו, חברנו אפי ואני לדניאל נחמוד והקלטנו קליפ נחמד לאחד השירים הכי יפים של הביטלס, שאני באופן אישי מאד אוהב. שופופו:

נ.ב.

אם אתם שואלים את עצמכם איפה תומר בכל העסק הזה- אל תדאיגו את עצמכם יותר מדי, גם אנחנו שואלים את זה.

טעות לעולם חופרת

אנשים חוזרים על טעויות פעמיים. אנחנו פשוט לא מצליחים להימנע מזה, זה הטבע שלנו. כבר היינו שם, אנחנו יודעים שזאת הולכת להיות טעות קשה אבל אנחנו נעשה את זה שוב. יש טעויות מטופשות, כמו למשל שניסיתי לפתוח בקבוק בירה עם האולר שקיבלתי מהעבודה ונחתכתי מהפקק ויומיים אחר כך ניסיתי את זה שוב ונחתכתי שוב באותה האצבע, למרות שיש לנו פותחן נורמלי בבית. יש טעויות מעצבנות כמו למשל שאחרי הקמפיין הכושל של נבחרת ישראל קיבלנו שוב הגרלה עם פחות או יותר אותן הנבחרות ושוב מדברים בתקשורת על כמה זה בית קל ויש סיכוי למרות שיש לנו נבחרת שביום טוב לא יכולה לנצח את ההרכב השני שלה. ויש כמובן טעויות בלתי נסלחות כמו למשל אפי שקנה שוב סבון נוזלי בריח תותי-פרוטי ובגללו אני שוב יוצא מהמקלחת עם ריח של ארטיק. טוב, מה לעשות, אפי ידוע בלחזור על טעויות פעמיים.

טעות מטופשת טעות מעצבנת

 שן תחת שן

הייתי אצל רופא שיניים השבוע. אני לא אוהב אותם. אני יודע שהרוב המוחלט של האוכלוסייה לא אוהב רופאי שיניים וחלקם הגדול גם מפחד מהם. אני לא מפחד, אני פשוט לא אוהב אותם ואני תמיד מרגיש שהם עושקים אותי. רופאי השיניים הם המוסכניקים של הרפואה. אתה בא אליהם לבדיקה שיגרתית והם עושים לך טיפול עשרת אלפים ואומרים לך שאתה צריך לבוא שוב ולהחליף חצי מהשיניים שלך. אתה גם תמיד מרגיש שבמקום לתקן לך משהו הם הורסים, אף פעם לא בצורה קיצונית אלא כל פעם משהו קטן.

עשיתי סתימה בפעם הראשונה בחיים שלי ובזמן הטיפול כל העסק הרגיש לי מאד מוכר. זה הרגיש כמו בפעם שעשיתי את הקעקוע, התהליך היה די דומה: גם הרופא וגם המקעקע משתמשים בכלים שעושים המון רעש, אתה לא באמת יכול לראות מה הם עושים אז אתה כל רגע נתון מנסה לדמיין לפי הצליל שהכלי עושה מה בדיוק קורה באותו רגע, אצל שניהם אתה חווה כאב נסבל אבל ארוך ומתמשך ובסוף הטיפול אצל רופא השיניים אתה נפרד מסכום כסף לא יותר קטן ממה שאתה משלם על הקעקוע. מה שבטוח זה שמהמקעקע אתה יוצא הרבה יותר מבסוט ממה שאתה יוצא מהמנוול השני.

רופא שיניים. מה מפחיד?

בקיצור, רופאי השיניים נכנסו לרשימה השחורה שלי. נכון שרמת התיעוב שלי אליהם לא מתקרבת עדיין לחזאים, לפקחים או לאורן זריף (כי אין מה לעשות, את הרופאים אני עדיין צריך) אבל אין ספק שאני לא אוהב אותם.

נ.ב.

חשבתם פעם כמה מטופש השם "שיננית"? זה נשמע שם די מבזה, אני חושב ששמות כמו עוזרת, מנקה שיניים או אפילו עששת היו נשמעים יותר טוב לא?

נ.ב.2

 השבוע ישבתי במסעדה ואכלתי כרעיים. זה לא היה יותר מדי טעים אבל זה נתן עוד הזדמנות להזכיר בבלוג את דוד.

כזה גדול

יש לנו המון חומר סיכה בדירה. אני לא יודע מה נעשה עם כל זה.

ביום רביעי הייתי בסדנא של דורקס בנושא עיסוי זוגי ומשחק מקדים. היו שם, חוץ ממני: רן, עוד בערך 15 נשים וגם עוד שני גברים, ומיכל, שהיא האקסית שלי. למעשה, לפני כמה חודשים, כשעוד היינו ביחד, מיכל הובילה קמפיין שמקדם את אותו מוצר שלשמו התכנסנו ביום רביעי. אותו קמפיין גרם לה לדבר על משחק מקדים בלי הפסקה, בכל אמצעי התקשורת האפשריים. לי הוא גרם להתבאס ולכתוב את הפוסט הזה, הכולל את הציטוט הרשום מעלה, ומעודד מין חפוז ונטול משחק מקדים.

וכך התכנסו בשנית, מיכל, אני והמוצרים של דורקס. בהתחלה שמענו הרצאה של הסקסולוגית שלי פסטרנק-כץ. נדמה לי שההרצאה היתה מיועדת יותר לקהל הנשי, כך ששמעתי דברים מעניינים כמו מה אפשר לעשות במקלחת עם מברשת שיניים רוטטת (מעניין), מה אישה צריכה לעשות כשגבר מבקש מין אנאלי (לאיים עליו עם דילדו ענק), ושמשחק מקדים טוב זה כשהגבר עושה כלים (לא קונה את זה!).

מצד שני שמענו גם כמה דברים מועילים כגון: איך להפליק לבת/בן הזוג עם הופך חביתות (בדיוק חשבתי לרכוש כזה), איך לקשור את בת/בן הזוג בעזרת גרביון (בדיוק חשבתי לקנות גם כזה), וגם, איך למצוץ לנו בעזרת קרמבו (הידד!). צפו והחכימו.

לאחר מכן הדגימו לנו איך משתמשים ב 4play, המוצר החדש של דורקס,  המשלב חומר סיכה וג'ל למסאז'. יש לציין שהדגימו לנו רק את החלק שבו החומר משמש למסאז', ולא את השימוש השני שלו. תוך כדי ההדגמה החלפתי מבטים עם מיכל. פעם ניסיתי לעשות לה מסאז' עם החומר הנ"ל. אז זה הסתיים בצעקות "מה זה? זה דביק! תוריד לי את זה מהגב! אההההה". בהדגמה, על הישבן של אולגה, המעוסה העירומה למחצה, זה נראה לא רע. כלומר, היא לא צעקה ורצה למקלחת באמצע. מה שאומר שבטח היה לה בסדר.

רן ואני חזרנו לדירה. יש לנו המון חומר סיכה. אני לא יודע מה נעשה עם כל זה. אולי נתחיל לעשות סקס? לא.. אני חושב שפשוט נדבר על זה במקום.

סקס,סקס,סקס,סקס,סקס

לא רן, תומר.

שלום. זה לא רן. זה תומר. אחרי שנדחקתי החוצה מהעמוד הראשי של הבלוג ע"י עשרות פוסטים של השותף הרשע שלי החלטתי לחזור לכתוב. בפעם האחרונה שכתבתי משהו, בדיוק מצאתי עבודה חדשה. זה היה בספטמבר. כנראה שאני לא מסוגל לעבוד ולכתוב בבלוג באותו זמן… בטח תשמחו לשמוע (כן, בטח תשמחו. נו תשמחו. אתם שמחים? יופי. אני שמח) שויתרתי על העבודה שהיתה לי לטובת עשיית סרטים ועכשיו כשסיימנו עם הסרטים יש לי זמן לכתוב. ואז מה אם אין לי עבודה. יש לי סרטים. אני הולך להוליווד! סתם. אני לא. אני תקוע ברמת גן. אבל הנה תמונה יפה שלי. שלי, לא של רן.

זה אני, כן? תומר.

 כמו בחיים

לפני כחודש וחצי צילמנו את סרטנו, "סרט". באחת הסצינות הצטלמתי כשאני נוהג בחיפושית שהשאיל לנו בטוב ליבו רני פלטק (תודה). תוך כדי שאני מצטלם, בזמן שעמדנו ברמזור, נכנסה מונית לתוך הצומת, העיפה רמזור ונעצרה בתוך חומה של אחד הבתים. המצלמה, שצילמה אותי באותו הרגע, קלטה את אחת התגובות ההזויות ביותר שראיתי לאחרונה. באופן פרדוקסלי, אני משוכנע שאם הייתי משחק ככה בסרט, הייתם קוראים לזה משחק מוגזם. אני מצרף את הקטע, לשיפוטכם:

מהיום אני משחק כמו בחיים. מוגזם.