פוסטים שתויגו כ-בירה
I don't feel like dancebar
לתומר היו שני כרטיסים בחינם ל-VIP בסינמה סיטי. הוא הציע לי להצטרף ולראות איתו את “לבנון”. לא ברור למה הוא העדיף ללכת איתי ולא עם חברה שלו אבל אמרתי תודה וסתמתי את הפה. כמובן שהגענו לשם מוקדם יותר בשביל לטחון גלידות, פופקורן ובירה עד שהגוף שלנו הפסיק לתפקד. התישבנו על הכורסאות האדירות עם שתי קופסאות פופקורן לכל אחד ושתיה.
הסרט עצמו היה נחמד. לא מדהים אבל גם לא רע. מצד שני היה לי קשה להתגבר על תחושת התיעוב כלפי כל השחקנים המשתמטים שם שחושבים שהם יכולים לגלם חיילים בצורה אמינה (לחלקם זה אפילו לא התפקיד הראשון בתור חיילים, מה שעוד יותר מקומם). אולי אני קצת מקנא בתור קוליגה (עדיין לא פעיל אבל בכל זאת קוליגה) ואולי זה סתם בגלל שבאמת קשה לי עם משתמטים.
היו גם דברים נוספים שפגעו באמינות הסרט כמו למשל הקול שבקע מהקשר לאורך כל הסרט, קול מונוטוני מעצבן שהמשיך לתדרך את החיילים באותה אינטונציה ולא חשוב באיזו סיטואציה הם עומדים. זה נשמע כאילו זורדון (הראש המרחף מהפאוור ריינג’רס למי שלא זוכר) מנסה לעשות להם שיחות מוטיבציה בקשר. גם לא כל כך הבנתי את הסוף אבל אולי זאת בעיה אצלי.
מתוך לבנון. היא דווקא היתה אמינה
משם תומר חזר לכפר סבא ואני הלכתי לאסוף את אפי מהדירה. הבחור היה מורעב ולמרות שהבטחתי שאני אביא לו קרנף זה לא יצא אל הפועל כי לא היתה לי חניה. היות והיעד היה הרצליה הבטחתי לו שנעצור בסאבווי. הגענו וגילינו שהסאבווי סגור ולאחר כמה דקות שבהן אפי הטיח קללות המשכנו הלאה. פתאום אפי קלט בזוית העין את נאפיס ונדלק בטירוף (מסוג ההתלהבויות ששמורות לי בהופעה של פרנץ פרדיננד). בתור ראשל”צי במקור היה לי קצת קשה להזדהות עם ההתלהבות החד פעמית הזאת, בכל זאת אצלנו נאפיס זו שיגרה ולא אירוע חריג. ביקשתי ממנו לרדת מזה בטענה שאני מפורק מרוב השטויות שחיסלתי בסינמה סיטי אבל הוא התעקש, מה שיצר מצב שהוא יושב ובולס ואני מולו עם פרצוף של “לא נעים לי מהמלצרים שאני יושב ולא מזמין כלום”. בזמן שהוא דחף בכוח את הביסים האחרונים של הפתות (כשעושה רושם שהוא נהנה וסובל במקביל) הבטחתי לו שזה יתנקם בו. צדקתי. כשחזרנו ראינו שפתחו את הסאבווי. לאחר עוד כמה דקות של קללות מצד אפי המשכנו לכיוון הצ’אפלין.
הגעתי למסקנה סופית שאני לא אוהב דאנס-ברים. זו מעין הכלאה של בר ומועדון אבל זה בעצם לא לכאן ולא לכאן. אתה לא יכול לשבת על הבר ולדבר עם אנשים כי המוסיקה כל כך חזקה שלוקח יומיים להתאושש ממנה. מצד שני צפוף מדי בשביל לרקוד או אפילו לעמוד שם וכל רגע נתון עשרות אנשים עוברים וגורמים לך לשפוך עוד סנטימטר מהבירה. גם בניגוד למועדון שבו יש כמה רחבות ואתה בוחר לאיזו מוסיקה לרקוד, כאן אתה מחוייב לסוג מוסיקה אחד ובדר”כ אלו אותם שירים בכל הדאנס-ברים. ומשום מה תמיד הבחורה הראשונה שמחליטה לרקוד על הבר שוקלת יותר מהבר עצמו. ועושה רושם שהברמנים שם הם קוראי שפתיים כי אין שום סיכוי שהם ישמעו מה אתה מזמין. בסוף הערב עבר לידי עובד המקום שסחב ארגז כוסות שטיפטף לי על היד, מזל שהיה כל כך צפוף שבדרך החוצה פשוט ניגבתי את הידיים על כל מי שהיה בדרכי במסווה של בקשה לעבור.
כמות אנשים שמכניסים לדאנס-בר
נ.ב.
מי זאת קווין לטיפה? מה היא בדיוק? שחקנית? זמרת? מישהו העניק לה את התואר “קווין” או שהיא הכריזה על עצמה כמלכה? מה זה הדברים האלה? אולי היא אמא של פרינס…
קינג גרינפלד הדירהBizarro
הולך בטל
משהו מוזר קורה בדירה.
פרולוג: הייתי בארה”ב, ביליתי את כל יום ההולדת שלי בטיסה (באסה לי) ונחתתי בארץ אתמול (שני) בחמש בבוקר.
מערכה ראשונה: אני שונא ג’ט-לג ולכן החלטתי שעדיף לי למשוך עד הלילה ואז ללכת לישון על מנת שלא לסבול כל השבוע. בגלל שאני דביל ובגלל שלא רציתי להשתעמם בבית החלטתי ללכת לעבודה ולכן שעתיים וחצי בלבד אחרי שנחתתי בארץ כבר הייתי בעבודה. גיליתי שאין כמעט אף אחד ואין לי מה לעשות שם ולכן חזרתי מוקדם לדירה. בערב יצאנו שלושתינו עם עוד שני חברים מהכיתה (יוסי וטל), אכלנו ג’ירף, שתינו בירה וחזרנו לדירה באחת בלילה. עד כאן החלק היחסית נורמלי של הסיפור.
מערכה שנייה: התעוררתי בשבע בבוקר עם מינימום רצון ללכת לעבודה והחלטתי לחזור לישון עוד קצת, בכל זאת זה היה מעט מדי אחרי 40 שעות ללא שינה. בפעם השניה שהתעוררתי הבנתי שאני עדיין לא רוצה לחזור לעבודה והעדפתי למרוח עוד קצת זמן בבית. פתאום נחתה עליי הרגשה מוזרה של בטלה שלא הרגשתי מעולם. נשארתי בבית יום שלם על הספה, בלי ללכת לעבודה, עם הרגשה שיש מיליון דברים שיכולתי לעשות בזמן הזה אבל עם חוסר רצון מוחלט אפילו להכין לעצמי אוכל (מלבד איזו קערת קורנפלקס שהשארתי על השולחן בסלון יום שלם).
בטלה מוחלטת
אפילוג- הפכתי להיות תומר! בזמן שתומר הלך לעבודה בבדיקות תוכנה וכשהוא חזר הוא אפילו סידר קצת את הדירה אני התבטלתי ולא זזתי מהספה. אם לומר את האמת, אפילו את הפוסט הזה לא היה לי חשק לכתוב וגם לא לגעת בתופים שלי אחרי שבועיים שאני מת לתופף. משהו מוזר ביותר קורה פה…
בירה וחפירה
אני כותב את שורות אלה אחרי שחזרתי מהסינמה סיטי. לא, לא הייתי בסרט. חבר טוב שלי סיפר לי שפתחו סניף של קרנף בסינמה סיטי והייתי חייב לבדוק אותו, בעיקר לאור העובדה שעכשיו יש סניף צמוד לאחד מהפאבים האהובים עליי- הטמפל בר. אז נסעתי עם כמה חבר’ה לאכול קרנף (וזה אחרי מגש פיצה שסיימתי בבית, תודה גלעד, אני אשכרה נהיה תומר) ולשתות גינס בטמפל.
אחוז קטן ממבחר הבירות שיש שם
מה שאני הכי אוהב במקום הזה זה מבחר הבירות מהחבית שיש בו. גם הגימיק של שתי בירות שמתחלפות כל חודש הוא נחמד.בזבזתי כמה שניות בקריאת ההסבר על הבירות המתחלפות ואז פתאום הכתה בי המחשבה- מה איכפת לי איך ומתי נעשתה הבירה הזאת? תנו לי לטעום אותה. לא מעניין אותי שיש לה ארומה של קליפת תפוז, עשו אותה משלושה סוגי שעורה וחמישה עשר סוגי לתת שונים ובישלו אותה שלושה נזירים במנזר בודהיסטי במשך שבע עשרה שנה עד שהעבירו אותה לבית כנסת בקראקוב, שבו היא נשמרה בחבית ארבע שנים ושלושה חודשים עד שמזגו אותה למיכל מיוחד מנחושת בתוך אקווריום עם כרישים ששמרו עליה עד למזיגתה המושלמת בכוס ייחודית שעשויה מסלעי מטאור. לא מעניין אותי, תנו לי לשתות כוסאומו!
כמה מסקנות מהירות מניו יורק:
- האמריקאים פשוט מטומטמים. עזבו, אפילו לא בא לי לפרט על זה.
- הם גם לא שפויים, הם שמים על הכל גבינה צהובה בכמויות הסטריות. לא יפתיע אותי אם יש להם ארטיק גבינה צהובה. תפסיקו עם זה! מה הפלא שאתם כאלה שמנים ומתים מהתקפי לב?
- אין דבר כזה ניו יורקי שמכין אוכל. הם כולם אוכלים בחוץ. תמיד.
- הופעות חיות זה אדיר, במיוחד אם אתה על הבמה (ע”ע הפוסט הקודם- “אמריקן חי”)
- אני חולה על סאבווי (גם הסנדביצ’ים). כל משחקי הרכבות האלה של להחליף למהירה בשביל לחסוך זמן ואז לעבור לפרברית -זה כזה כיף. בפעם האחרונה שניסיתי דבר כזה בארץ זה עלה לי בשעת המתנה נוספת בלוד.
- זה שההורים שלי קנו לי כרטיס למחזמר “מאמא מיה” לא הופך אותי לפחות סטרייט.
- העובדה שניהנתי מהמחזמר אולי כן הופכת אותי לקצת פחות סטרייט (גם גיליתי שיש הרבה שירים של להקת אבבא שאני מכיר, מוזר)
- תודו שזאת הרכבת הרים הכי אדירה שראיתם בחיים:
קינגדה קא. תור של שעה, חצי דקה מתקן= משתלם בטירוף!
- אני באמת באמת אוהב את ניו יורק!!!
רן גרינפלד – ינקי הדירה
ארץ קטנה עם שפם
אני שוב בחו”ל. וזה שוב באיזה חור. רק שהפעם אפילו אסור לי לכתוב איפה זה מסיבות בטחוניות. אני חייב לציין שאני לא בדיוק סובל פה, אני ישן במלון לא רע בכלל עם שתי בריכות ממש נחמדות וחדר כושר מצויין. מצד שני לא יוצא לי לנצל שום דבר מהם היות ואני מבלה את רוב היום שלי בבסיס צבאי וחוזר בשעות מאוחרות שכבר הבריכה סגורה ואני מותש מדי בשביל להתאמן. אני גם נמצא פה כבר שבוע והיום היתה הפעם השניה בסך הכל שייצא לי לאכול בחוץ, כשבדרך כלל אני מסתפק בחמגשית שאנחנו מקבלים בבסיס ובאיזה מנה חמה בחדר.
אוקיי, בין המשפט הקודם לבין המשפט הזה הספקתי להיות בפאב אירי וזו החוויה הטובה היחידה שעברתי כאן עד עכשין. אין מה לעשות, פאב אירי זה פאב אירי בכל העולם, אפילו באיזה חור. עכשיו, דמיינו אותי יושב ושותה גינס, עם כנפיים וצ’יפס בצד, בפאב אירי עם להקה שמנגנת פינק פלויד וסנטנה, באמצע מדינה הזויה בחבל הכפכז (שילוב בין המילים קווקז וכפכף). הייתם באים אליי לפני חמש שנים ואומרים לי שדבר כזה עשוי לקרות- הייתי מתפוצץ מצחוק.
פאב אירי במדינה כפכזית - מדע בדיוני
אבל בואו ונחזור לרגע למלון- האמת היא שהמלון באמת סדר למרות שהחדר קצת פחות. למשל- אין שום דרך (ובאמת שניסיתי כבר את כל הדרכים האפשריות) להתקלח מבלי להציף את כל החדר. בנוסף, השקעים נמצאים בחלק התחתון של הקיר והכבל של המקום כל כך קצר שאני נאלץ כל פעם להרתיח אותו על הרצפה. בואו נגיד שעם קומקום כזה ההתאבדות של דודו טופז היתה נמנעת.
עוד משהו מעניין על המלון – כבר יצא לי להזמין לחדר מישהו שיבדוק למה האינטרנט שלי לא עובד, מישהו שיפתח לי את המיניבר, מישהו שיתקן איזה משהו בטלויזיה ומשום מה זה תמיד אותו בחור בלונדיני צעיר שעושה כנראה את כל העבודות השחורות במלון. מזכיר קצת את טים רות’ בסרט ארבעה חדרים.
It's Ted, not Teddy!!!
הגעתי למספר מסקנות בנוגע למדינה הזו:
- ממש חם כאן
- הנהגים מאד עצבניים
- הכדורגל פה על הפנים
במילים אחרות – זה ממש כמו בישראל. ההבדל המשמעותי הוא שעושה רושם שהם פשוט נולדים פה עם שפם (המשפט האחרון היה מנוסח בלשון זכר אך הוא פונה לשני המינים כאחד). יצא לי לראות פה כל כך הרבה טיפוסים משופמים שמזכירים את סדאם חוסיין, פרדי מרקורי ומר יובל מדני שובבני.
בקיצור, יש עוד הרבה דברים מוזרים כאן ואת חלקם תוכלו לראות בפוסט המצולם הבא שלי.
רן גרינפלד – חוקר תרבויות מחוץ לדירה
טוב האחד
אתמול בלילה יצאנו למייקס פלייס, לשתות קצת ולנגן בערב במה פתוחה שהם מקיימים כל יום שני. בתפקיד המנגנים, אפי, דניאל ואני. בתפקיד התמיכה הנפשית, מיכל (שהיא החברה שלי), יעל (שהיא החברה של דניאל), וטל (שהיא בכלל אישתו של קובי, אבל זה ממש לא קשור).
בגלל שהיינו שלושה, הנחנו שלפי החישוב של שני שירים כל אחד אנחנו יכולים לנגן שישה שירים. מה שקרה באמת: בגלל שהיינו שלושתינו על הבמה, הורידו את כולנו אחרי שלושה. מה שעוד קרה זה שהיינו די גרועים. אה וגררו לטל את האוטו. איזה ערב.
בעקבות האירועים, הגעתי לכמה מסקנות:
- לעלות לנגן לבד כשאתה לא ממש מוכן, זה בסדר.
- לעלות לנגן בשניים, כשאתם לא ממש מוכנים, זה לא רעיון כזה טוב.
- לעלות לנגן בשלושה, כשאתם לא ממש מוכנים, זה רעיון גרוע ביותר.
ועוד מסקנות:
- יש פקחים גם בלילה. אפילו למדתי את זה על בשרי ביום שישי בלילה, כשאיזה פקח מרושע בשם מקסים רשם לי דוח בארבע לפנות בוקר.
- בשבוע הבא, אנחנו נרשמים בנפרד, וכל אחד מאיתנו הולך לנגן שניים או שלושה שירים באורך שמונה דקות כל אחד. לפחות.
ועכשיו לחדשות טובות יותר: גם בשבוע שעבר היינו במייקס פלייס. היה טוב. צילמנו. הנה הסרט:
דרך אגב, יכול להיות שאני סתם מגזים. אפי אומר שהיינו בסדר. מיכל אומרת שרק השיר האחרון היה זוועה.
אני אומר ששבוע הבא יהיה יותר טוב. להתראות בינתיים.
תומר וילנסקי,
הדירה
סתם יום של חול (באמצע הסופ"ש)
דיבוב צפוף
השבוע התקשרתי לכל אולפן דיבוב שקיים בארץ במטרה לשאול אם הם עושים אודישנים בזמן הקרוב. למי שמרגיש שחסר לו פה משהו אני אעשה השלמת פערים קצרה: לפני שלוש שנים עשיתי קורס דיבוב בהנחיית אורלי קטן (מדבבת ובמאית קולות). אורלי מאד אהבה אותי ומשכה אותי לאודישן באולפן דיבוב מסויים. באותה התקופה בדיוק התחלתי לעבוד בבדיקות תוכנה. את האודישן עברתי וזומנתי להקלטות, על חשבון חצי יום עבודה וראש הצוות שלי דאז עשתה לי פרצוף של “אני לא מאמינה שככה אתה יוצא באמצע העבודה”. היות והייתי חדש בעבודה אז עוד עשיתי לה דין וחשבון אבל היום לא הייתי מתייחס בכלל לאמירה כזאת.
כשזומנתי להקלטת העונה השנייה של אותה סדרה ראש הצוות שלי כבר לא היתה מוכנה שאני אלך על חשבון העבודה. לימים הבנתי שהייתי יכול פשוט להגיד לה ללכת קיבינימט. בסופו של דבר אותה פיטרו ארבעה חודשים לאחר מכן ואני עדיין פה. באולפני הדיבוב לעומת זאת מצאו לי מחליף (מה שעושה בד”כ טראוומה לילדים קטנים, כשמחליפים קול לדמות שהם אוהבים). מאז כנראה שאני שרוף בתחום כי כל אולפן שאני מתקשר אליו תמיד אומר שאין אף אודישן בזמן הקרוב. קריירת הדיבוב שלי מסתכמת בדמות של אדם שמן בסדרה סינית על משפחה שמנהלת בית תה (”טאו שו” בערוץ הופ למי שמעוניין).
פסגת הקריירה שלי
אגב, אחי הקטן עושה כרגע קורס דיבוב אצל ניקו בר (גם מדבב מפורסם). אמרתי לו שיחליף את שם המשפחה שלו כדי שלא יידעו שאנחנו קרובים אחרת יישרפו גם אותו…
חולות של תקוה
היום היינו בים. תומר הזכיר שהוא עוד לא היה בים העונה. שלושה שבועות בתאילנד כנראה לא נחשבים. ארזנו את כל מה שהיה לנו בדירה שאפשר ללכת איתו לים, שזה מסתכם למעשה בשמיכה ושלוש בירות. נסענו לחוף הפירצה שאם פעם זאת היתה פירצה שאף אחד לא מכיר, היום קיבלנו את הרושם שלאף אחד בארץ כבר לא איכפת לנסוע עם הפרייבט שלו בדרכי עפר מלאות באבנים כאילו זה מינימום האמר (MC?), לחנות בחניה שהסיכוי היחיד לצאת ממנה הוא להמתין בסבלנות שהחוף יתרוקן ולהתרסק בירידה בסלעים בשביל לשבת ברצועת חוף צרה ביותר. העיקר שלא צריך לשלם בכניסה. הצלחנו להתמקם על איזו פיסת חול קטנה שבין אלפי האנשים והזבל. אחרי שהצלחנו לפלס את עצמנו בין המטקות נכנסנו לים. אף פעם לא הייתי טיפוס של גלים. אני לא שחיין טוב ואני מתחיל לטבוע במקומות שתומר ואפי עדיין עומדים.
נזכרתי בכמה תופעות מוזרות שראיתי בפעמים האחרונות שהייתי בים. היה למשל איזה אבא אחד שעמד במים העמוקים וכל הזמן זרק את הילד שלו גבוה באויר ותפס אותו. חשבתי לעצמי איזה מצחיק אם בזמן שהילד יהיה באויר יבוא איזה גל וישטוף את האבא. היה גם איזה ילד שעמד וצעק כל הזמן :”הנה גל”, “הנה עוד גל”, “הנה עוד גל”. ילד- אתה בים! יש פה כל הזמן גלים, אם היית עכשיו באמצע הכביש והיה מגיע גל הייתי מרשה לך לצעוק הנה גל. היה גם פעם אחת איזה קטע שהמציל כרז לכל המתרחצים לעבור יותר צפונה וראיתי איזה ערס שמתחיל להתבלבל. הוא בטח חשב לעצמו- “מה צפון? אני עכשיו בים, ים זה מערב אז איפה הוא רואה צפון, הכל פה זה מערב. מה הוא רוצה שאני יביא מצפן לים?”
הטיפוסים שאני הכי לא מבין זה ציידי המדוזות. תמיד יש תחבר’ה האלה שיוצאים מהים מבסוטים עד הגג עם מדוזה בכל יד, ואז הם באים ועושים ערימת מדוזות על החול. איכשהו החבר’ה האלה אף פעם לא נעקצים. מה הם עוברים איזה קורס לזה? הם כמו משמר החופים, מנקים אותו ממדוזות. תמיד כשאני נכנס לים ויש מדוזות זה מפסיק להיות כיף. אתה חי בחרדה תמידית שמכל מקום בכל רגע יתקוף אותך איזה גוש ג’לי ונתקף אימה מכל שקית שצפה בסביבה שלך ובסוף כשאתה יוצא מהמים אז גם אם לא נגעה בך אף מדוזה אתה מרגיש כאילו חזרת מאיזה מארב בלבנון.
למה זה לא יכול להיראות ככה?
הדבר שהכי מטריף אותי בים זה שתמיד המקלחות והברזים נמצאים באמצע החול. אתה שוטף את עצמך ואז ממשיך ללכת על החול עד לאוטו. אני לא מצליח להבין את ההגיון של מי שהינדס את זה. מה אתם רוצים שבכל מחיר אני אגיע עם רגליים מלאות חול לאוטו? זאת קונספירציה אבל קונספירציה שלא עומד מאחוריה כלום.
נ.ב.
הגעתי לבית של ההורים שלי ובמקלחת היה סבון גרגרים. מה הקטע של הדבר הזה? אני בדיוק שוטף את עצמי מכל גרגרי החול שנדבקו לי לכל הגוף, למה שאני אצטרך עוד גרגרים עליי גם בסבון?
רן גרינפלד- טובע כללי הדירהאוכל, בירה, מסאז' והתהילה האבודה שלי בצ'אנג מאי
Hello everyone
I would like to write you about my lovely day playing “matkot” but internet is HORRIBLE!
So, Watch my new video. and then tell me It’s great, OK?
(*תומר לא הצליח לכתוב בעברית אז אני דאגתי לו לחתימה הקבועה. רן גרינפלד, הדירה)
עדכון ראשון מתאילנד
שלום לכולם. לאחר טיסה ארוכה עם צוות דיילים שכנראה נאסף ממועדון כלשהו במתחם יד חרוצים ודייל ראשי שלדעתי היה קודם מציל בים, אני כותב את הפוסט הראשון שלי מחו”ל, או ליתר דיוק מבנגקוק. מאוד בקצרה אספר ששתיתי המון בירה, אכלתי שווה ערך ל-10 מנות בג’ירף ועוד לא ישנתי. בנוסף, אני מצרף את פוסט הוידאו הראשון שלי, שבו גיא, אח שלי, מצלם אותי מעביר שעה מתה בהמתנה לטיסה בשדה התעופה, או לפחות מה שהספקנו עד שנגמרה הבטריה במצלמה. אציין שמדובר בפוסט מחתרתי עם עריכה שערורייתית ומזעזעת ואני ממליץ עליו בחום. זהו להיום. אשמח לתגובות. ותודה לגיא וילנסקי על הצילום.
תומר וילנסקי
בנגקוק
דו"ח מצב
חו”לוניה-איה-איה
טוב, אז דור חזר מכרתים ותומר ושירה ברגעים אלה ממש אורזים לתאילנד. זה לא הוגן שכולם כל הזמן טסים לחו”ל ורק אני בארץ. ובכן, זה היה רגע שחצנות ציני, אחרי שכולם פתחו עליי עיניים על זה שהייתי השנה בחו”ל מספר פעמים. חלק מהפעמים האלה היו מהעבודה, שזה לא קורץ כמו שזה נשמע. נכון שגם עשיתי שבוע בטן-גב באיה נאפה, שבוע סנואובורד בצפון איטליה, סבב הופעות מטורף בהולנד ואני הולך לנגוס מהתפוח הגדול בחודש הבא אבל זאת לא סיבה לפתוח עליי עיניים. טוב, זאת כן סיבה אבל תחכו לפחות אחרי שאני אנחת, שלא יהיו פדיחות.
הכוונה מקצועית
אתמול היה אחד מימי הצילום הראשונים של הסרט השלישי של שנה ג’ בביה”ס שלנו וכשאני אומר ימי צילום אני מתכוון לילות. אני שיחקתי שוטר. שוב. בפעם השלישית ברצף. מה, זה הטייפקאסט שלי ואני לא יודע את זה? עזבו את זה שנאמר לי שרוצים אותי ליום צילום נוסף, מה שאומר שעל מנת לשמור על הקונטיניואיטי (המשכיות, בעברית) אני צריך להישאר עוד כמה ימים עם השפם והזקנקן הניסיוניים שלי. לפחות לא צבעתי את השיער או משהו…
היות והיה לי רכב נתבקשתי מההפקה לאסוף עוד שני שחקנים על הדרך. כשאני אומר על הדרך אני מתכוון לעשות סיבוב. אני אגיד לכם את האמת, אין לי בעיה לאסוף אנשים גם מדימונה אם צריך- אתם מכירים אותי. רק אל תגידו לי שזה על הדרך. אני יודע טוב מאד מה על הדרך ומה לא. אל תגידו לי “אתה נוסע מרמת גן לתל אביב נכון, אז אתה יכול אולי לאסוף מישהו על הדרך?” ואני כמובן אענה “אין בעיה”, ואז אתם תמשיכו “זה יישוב קטן, ממש ליד תל אביב, לא סיבוב רציני, ממש בפריפריה שמה”, ואני אענה “בסדר גמור”, ואז אתם תגידו לי “טוב, אז אתה יודע איך להגיע למודיעין?”
ובאותו הקשר, קיבלתי הכוונה לא נכונה ללוקיישן של הצילומים. אמרו לי שם של רחוב אחר ואני כמובן הגעתי למקום בדיוק מירבי מבחינת הזמנים. כשלא ראינו מצלמות, תאורה או אפילו נערת מים הבנו שטעינו והצילומים הם בצד השני של העיר. אין שום בעיה, טעות, טועים, טעינו. קורה שהבן אדם טועה ונותן לך כתובת לא נכונה, אבל כשהלוקיישן הלא נכון נמצא בדיוק סמוך לסניף של קרנף והלוקיישן האמיתי נמצא במקום שכוח אל שאין אף סניף ברדיוס הגיוני סביבו- זו כבר התעללות. (Note to self: מחר מתחילה סדנת “קבלת דברים בפרופורציה”, אסור לפספס)
שלום, אני רן ואני קרנפוס אובססיבוס
שינת בצורת
צילומי הלילה הסתיימו באור ראשון ואני הגעתי חזרה לבית הוריי בשבע בבוקר. הבנתי שלעבודה אני כבר לא אלך היום אז החלטתי לקום בעשר ולתפוס טרמפ עם אבא שלי חזרה לדירה. החלטתי שהיות ואין סיכוי שאני אלך לעבודה אני לפחות אבלה כמה שעות עם תומר לפני שהוא טס. אז מה אם ישנתי רק שלוש שעות? אני מעדיף לבלות איתו קצת במקום לישון. כמובן שהוא ישן עכשיו, ואני כבר איבדתי את מומנטום השינה שלי אז אני כבר אחכה ללילה. (Note to self: מחרתיים קבוצת תמיכה לעייפים אנונימיים)
אני לא חושב שיש לי הפרעות שינה. זה סתם משהו לא ברור. אני חושב שאולי תומר שואב ממני שעות שינה ומספח לעצמו. זה לא שאני לא נרדם, אני פשוט ישן מעט מידי ומתעורר מכל דבר. נכון, היתה את הפעם ההיא שאחרי שלוש שעות שבהן לא הצלחתי להירדם מצאתי את עצמי כמו סהרורי יוצא החוצה בחמש בבוקר להזיז את האוטו כדי לא לקבל דו”ח חניה בבוקר. קרה, אבל אני בטוח שלכל אחד יש איזה לילה כזה אחת לכמה זמן. נכון? (תגידו שכן כדי שאני לא אחשוב שיש משהו לא בסדר איתי חס וחלילה).
אני רק השכן של השכן של השכן שלא ישן
דו”ח שלם דורש (ת)שלום
אגב דו”ח חניה, כמות הדו”חות שקיבלתי השנה בתל אביב היא שערורייתית. איזה פקח נותן דו”ח באחת בלילה במוצ”ש על כחול-לבן? אני הכי שונא את אבן גבירול- כל הרחוב צבוע באפור אבל אתה צריך לעקוב כי כל שני מטר יש שלט מותר לחנות/איזור גרירה. זה כמו משחק חפש את המטמון. מה הבעיה לסמן באדום-לבן את איזורי הגרירה? אין ספק שזו התעשייה הכי ריווחית בארץ שמסתמכת על חוסר הידע של הציבור הלא תל-אביבי בחוקיה “המיוחדים” והמנוולים של העיר הזו. זה כמו השוטר שמחכה לך ב-18:59 בצומת שבה אסור לפנות שמאלה בין 17:00 ל- 19:00. אבל בחזרה אליי, אני חושב שחולדאי מממן את בית העירייה רק בזכותי. אני מציע שיקח כבר את כל המשכורת שלי, אני אעביר לו אותה בהוראת קבע והוא יתן לי לחנות איפה שאני רוצה. הרי זה פחות או יותר מה שקורה עכשיו. ומה הוא עושה עם הכסף שלי? הורס את אוסישקין ובמקום לבנות איזה מגרש חניה לפחות, הוא שותל שלושה עצי דקל. בחייאת רון. (ואני יודע שכל המכביסטים שבינכם תופסים עכשיו ת’בטן ונשפכים מצחוק עצם האיזכור של אוסישקין. יופי, להפועל אין אולם, חי חי חי. בתכל’ס גם אין לנו קבוצה אז מה זה משנה?)
נ.ב.
הסבירו לנו פעם את הקשר בין הרצוי למצוי. הרצוי – אני אלך לישון מוקדם הלילה. המצוי – מישהו יציע לי לשתות בירה ואני כמובן שלא אוכל לסרב ואצבור חסך יותר גדול בשעות שינה. לפחות יהיה לי על מה להתלונן, כמו שאני אוהב.
רן גרינפלד – אינסומניאק הדירהיפנית 101
תפסיקו להכריח אותי לאכול סושי! זה לא טעים לי!!!
למה אתם מנסים לדחוף לי את זה בכוח? אני מבין שרובכם טוענים שזה הדבר הכי טעים עלי אדמות. אני מאמין לכם. אמנם לא טעמתם את הפריקסה של סבתא שלי אבל היות והיא לא יכולה להכין את זה בכמות מסחרית אז אין שום בעיה עם זה שסושי מבחינתכם הוא מאכל האלים. תהנו. אבל תעזבו אותי בשקט. זה לא טעים לי. נכון שגם אני דוחף לאחרים דברים שאני אוהב כי אני רוצה שגם הם יאהבו אותם אבל אם מישהו אומר לי שגינס או קרנף זה לא טעים לו אז אני עוזב אותו בשקט. אבל לא, אתם תגידו לי תנסה שוב. אתה תאהב את זה. את המונח “טעם נרכש” אני כבר לא יכול לשמוע יותר. למה? למה אם משהו לא טעים לי אני צריך לנסות שוב ושוב עד שאני אחשוב שזה טעים? במקרה של אלכוהול זה הגיוני, אתה שותה בשביל האפקט עד שאתה מתרגל לטעם. עם קפה זה אותו הסיפור. אבל איזה אפקט לעזאזל יש לסושי שאני צריך לסבול 2, 3, 17 פעמים עד שאני אהנה מזה?
סושי. אני לא אוהב את זה.
אבל אפרופו טעם נרכש- גלגל”צ זה טעם נרכש. הם דוחפים לך בכוח שירים שבמצב רגיל לא היית אוהב, משמיעים לך אותם בתדירות של אחת לשעה עד שבסוף היום אתה בטוח שאלה השירים הכי טובים שיש. מי ששומע גלגל”צ באופן קבוע- הטעם המוסיקלי שלו הוא טעם נרכש.
אגב, גם הפועל תל אביב זה טעם נרכש. להיות אוהד הפועל זה להתרגל לכמעט. כמעט גביע, כמעט אליפות, כמעט עוברים את החצי. בהתחלה אתה מתרגז, אח”כ אתה מדוכדך אבל בסוף הלוזריות הופכת לחלק ממך. אתה סופג אותה, אתה נהנה ממנה ובסוף אתה אפילו מתגאה בה. כמו שאמרתי- טעם נרכש (טעם של לוזר). העיקר שמנצחים בדרבי.
אז בחזרה לסושי- תאכלו סושי כל יום, כל היום מצדי, עם המקלות האלה שלכם, ותתנו לי את הקרנף שלי עם רוטב שיפקה שום וצ’יפס מתובל בצד. לזה לא צריך להתרגל, זה טעים מהביס הראשון (אבל כן צריך להיגמל). אני בכלל איש של ג’אנק פוד. תנו לי רק פיצה וקבב כל היום ואני מבסוט. כן קבב, ולכל המבועתים מבינכם אני יודע טוב מאד ממה זה עשוי ולא איכפת לי. זה טעים לי. בעצם רק תגידו שאתם עושים על האש ואני אקפוץ. אני אביא מה שתרצו- קבב, המבורגר, סטייק, כרעיים (סליחה דוד), רק תזמינו.
עוד נקודה מעניינת: שלשום בעבודה הגישו בחדר אוכל סושי ולמרות דעותיי הנחרצות בנושא החלטתי לתת לזה עוד צ’אנס. אני לא אוהב את זה אבל זאת לא הנקודה. אני חולה על חריף. אולי זה בגלל שאני אשכנזי בלאי, אולי זה הרבע התוניסאי שלי שמשתלט או אולי זה סתם בגלל היותי אוהד הפועל ואני אוהב לסבול אבל אני פשוט לא יכול לאכול כלום בלי חריף וכמה שיותר. בכל מקרה החלטתי לעשות ניסוי לערבב סחוג וווסאבי (ולמי שלא מבין: סחוג זה חריף שמרגישים בעיקר בפה, ווסאבי זה חריף שמרגישים בעיקר באף). לקחתי מנה מכובדת מכל אחד מהם וערבבתי. התוצאה- כמעט התפוצץ לי הראש, הרגשתי שאני נחנק מכל הכיוונים אבל אין ספק- אני חייב לעשות את זה שוב. ובמסגרת השאלות שאני חייב לשאול- אם סושי זה יפני, למה אוכלים אותו עם מקלות סיניים? אני לא מבין את זה.
מקלות תופים סיניים
אם כבר ביפן עסקינן, אז רק רציתי לספר שתומר ואני התחלנו ללמוד יפנית. אפשר למעשה לומר שאני חזרתי ללמוד יפנית אחרי הפסקה ארוכה שהספקתי לשכוח בה לחלוטין את כל מה שלמדתי ובמקרה של תומר זה עוד קפריזה חולפת, עד שיבוא הדבר הבא שהוא יידלק עליו. אתם בטח שואלים את עצמכם מה שאנחנו שואלים תמיד את אפי- למה??? מה הם צריכים עכשיו גם יפנית? האמת- אין סיבה הגיונית נראית לעין. הדבר היחידי שאני יכול לחשוב עליו הוא העובדה שמהמבטא הישראלי כנראה שלא נצליח להיפטר אז להוליווד אנחנו יכולים להגיד שלום אבל לגבי סרטים יפנים עוד לא אבדה תקוותנו. נסיים ללמוד את השפה ואז כל מה שנצטרך זה איזו אומנות לחימה כי עושה רושם שאין דבר כזה סרט יפני בלי מכות. אז בינתיים אנחנו יודעים להגיד תודה (Arigato) ושלום (Konichiwa) אבל את זה כבר גם ככה למדנו מקיל ביל. יהיה בסדר, בסוף נצליח לחבר משפט.
אז עד הפעם הבאה אני מתחייב שמשהו אחד מהדברים הבאים יקרה:
- אנחנו נלמד עוד מילה או שתיים ביפנית
- אני אתחיל לאהוב סושי
- הפועל תל אביב תנצח במשחק אימון
- תומר יישן פחות משתים-עשרה שעות בלילה
- דור יחזור לדירה
- ליאור שליין יספר בדיחה מצחיקה
- אילן לוקאץ’ יסתפר
- אני אוכל קרנף
ובינתיים, תמשיכו לעקוב…
נ.ב.
קטע ממש מוזר שקרה לי היום: אני הולך הביתה מהרכבת ופתאום איזה פועל ערבי שעובר מולי מצביע למעלה ושואל אותי “קר, הא?” מיותר לציין שהיה חום איימים, הייתי עם אוזניות והייתי בטוח שלא שמעתי טוב אז הורדתי אותן ושאלתי אותו מה והוא חזר והצביע למעלה ואמר “קר, הא?” או שהוא היה ערבי-ציני או שהוא לא יודע עברית טוב. תחליטו אתם.
רן גרינפלד הדירהחטאי מזג האויר
לך תזדקן
היום התעוררתי בבוקר ופתאום הבנתי כמה זה כיף להתעורר עם השעון המעורר (הכל יחסי) ולא עם “לפעמים חלומות מתגשמים” מכיוון בית הספר הארור שליד הבית שלנו. אבל חוץ מזה אין שום דבר טוב בחופש הגדול. הכל מפוצץ בילדים קטנים ומעצבנים שאין להם שום מטרה בחיים מלבד לאכול, לישון וללכלך (מזכיר לי מישהו). אני די מרחם על הסדרנים בבתי קולנוע, מפעילי המתקנים בסופרלנד,המדריכים בקייטנות ובעיקר על המצילים המסכנים שעובדים חודשיים בשנה וצריכים להיענות לפאניקה של כל אמא פולנייה שחושבת שהבן שלה עומד לטבוע. מצד שני זה עדיף על להיות מציל בבריכה, שכל בוקר במשך כל ימות השנה אתה מתעסק בלהבין אם זאת גופה שצפה שם מולך או סתם איזה זקן ששוחה ממש לאט. בכלל זקנים בבוקר זאת תופעה. העולם שייך לצעירים? לא בבוקר. הם קמים באיזה ארבע, בלי שום סיבה נראית לעין ובמשך כל הבוקר מציפים כל פינה אפשרית ברחבי המדינה. אתה נתקל בהם בחדר כושר, בתור לבנק או הכי גרוע, בסופרמארקט כשאתה ממהר והם לפניך בתור, מעכבים אותך בשלוש שעות רק כי הם רוצים להשתמש בכל הקופונים והמטבעות של עשר אגורות שהם אוגרים ב-300 השנים שהם חיים. והם גם תמיד דוחפים, תמיד שניה לפני שתעלה לאוטובוס תבוא איזה זקנה ותדחף אותך בכוח כאילו אתה הולך לתפוס לה את המקום האחרון. והם תמיד מחפשים מישהו לספר לו את כל מה שעובר להם בראש עד שהמוח שלך נמס ומשום מה לי יש פרצוף של מישהו לדבר איתו. הם תמיד מוצאים אותי. די, עזבו אותי, אני לא בגילכם!
משתלטים על העולם בבוקר
מז”א השטויות האלה?
אתמול בבוקר היה לי חם. ואני מתנצל מראש שאני מכניס לכם לראש את התמונה הזוועתית של ליאור שליין ששואל כמה חם היה, אבל היה לי כל כך חם ונזכרתי שהחזאים דיברו על גשם מקומי בבוקר (???) באמצע יוני. נו באמת. בחורף אתם תמיד אומרים שיהיה גשם ואין אז אתם חושבים שנאמין לכם כשאתם חוזים גשם בקיץ? ברור שלא היה. עזבו אותכם, חזאי זה כמו מגדת עתידות: היא קוראת בקפה, הוא קורא בעננים. הם אף פעם לא מצליחים לחזות נכון את התחזית למחר והם עדיין מתיימרים לחזות מה יקרה בעוד שבוע. ואני לא מדבר על הקיץ. בקיץ זה לא קשה להיות חזאי. גם אני יכול להגיד לכם שיהיה חם. 34 מעלות, 35 מעלות, מה זה משנה? גם אם הם טועים באיזה שלוש מעלות מי יכול לשים לב? אבל בחורף, כשאני יושב מחובק עם הסנואובורד שלי (הדבר שאני הכי אוהב בדירה, אולי חוץ מתומר) ושומע את דני רופ ממציא שהולך לרדת גשם בכל הארץ ושלג בחרמון בעוד ארבעה ימים ואז שולשה ימים אחרי זה יש שמש, אז אני מתחיל להתעצבן. אם אתם לא יודעים לחזות נכון גשם אל תבלבלו לנו את המוח ותמציאו לנו שקעים ברומטריים. במקום זה יש להם את משפט כיסוי התחת הגדול ביותר של כל הזמנים: “יש סיכוי לגשם מקומי”. תרשו לי לתרגם לכם את זה, זה אומר: יש סיכוי, יכול להיות גם שלא אבל יש סיכוי, שאיפהשהו בארץ ירדו כמה טיפות. לא ירד? אמרנו יש סיכוי, לא אמרנו שירד. נבלות, גם במדבר סהרה באמצע יולי יש סיכוי שירד גשם מקומי!!!
חזאי אנונימי מציג תחזית אופיינית לחורף בישראל
צריך לפטר את כל החזאים האלה, חוץ אולי מהחזאי המצחיק הזה ברדיו שיש לו מבטא כבד וגם ככה אי אפשר להבין מה הוא אומר. שגם את זה אני לא מצליח להבין. הבנו שאתה זה שחזה את התחזית- כל הכבוד, באמת, אבל למה אתה חייב להיות גם זה שיקריא אותה. תביא איזה מישהו שיודע עברית, למה להתעקש כל יום? אני לא מכיר תסריטאי שמתעקש גם לשחק בסרט שהוא כתב. אתה ברדיו, צריך לדבר ברור. אבל לפחות הוא מצחיק אותי כל פעם מחדש אז אפשר להשאיר אותו.
טוב, אז אחרי שתומר פתח חזית נגד הברמנים ופקחי החניה אני החלטתי להרחיב את מעגל השונאים שלנו ולצרף גם את הזקנים והחזאים. אהה וגם את ליאור שליין. במקרה שלי זה פחות נורא כי הזקנים גם ככה לא יודעים מה זה אינטרנט ואת כמות החזאים בארץ אפשר לספור על יד אחת. זה כמו שהייתי מעליב את האוהדים של מכבי פתח תקוה.
נ.ב.
בקשר לזקנים שאוגרים מטבעות של עשרות אגורות, גם לנו יש אוסף מכובד של מטבעות כאלה. אני חושב שאם נצרף אותם לפקדון שמגיע לנו על כל בקבוקי הבירה שזרוקים בבית אנחנו נוכל סוף סוף לקנות אוטו.
נ.ב. 2
תומר ביקש שאני אכתוב כמה שיותר את המילה סקס כדי שנופיע במנועי החיפוש אז אני מבקש גם מכם- כשאתם כותבים תגובות תוסיפו את המילה סקס. זה לא עולה כסף. סקס סקס סקס.
נ.ב. 3
אתמול הברקנו את הדירה. אפשר פשוט לאכול מהרצפה. לא רצוי אבל אפשר…
רן גרינפלד הדירה-
תמונות
תגובות אחרונות