אז יש לנו ליגה גרועה. אז מה? תפסיקו כבר לבכות על זה כי באמת נמאס. כולנו יודעים כמה הליגה גרועה ואין לנו באמת מה לעשות עם זה. להתבכיין בטוח לא יעזור. בסדר, אני מסכים שהרמה של הליגה נמוכה אבל זאת הרמה של הכדורגל שלנו ויותר מזה אי אפשר לקבל. אבל להגיד שאין מה ללכת למגרשים וצריך לנטוש את הענף לטובת שחיה צורנית, לזה אני לא מסכים. תחרות ועניין עדיין יש פה (נכון שחיפה לוקחת אליפות באופן קבוע אבל כמעט כל שנה יש לה מתחרות כמעט עד הסוף).

אז מה, להפסיק ללכת למגרשים? לשבת בבית ולדבר עם הסבתא כל השבת? לא נראה לי… אני לא מוכן לשבור את הכלים ולהפסיק ליהנות מאחד התחביבים שלי. תראו את הפועל תל אביב ומכבי חיפה שמצליחות לעשות דברים יפים באירופה שנה אחר שנה. אז אל תבלבלו לי את המוח שאין פה כדורגל. לא הכל שחור ולבן.

ומילה אחת לאבי לוזון: הגדלת את הליגה, המצאת את הגלגל מחדש עם שיטת קיצוץ הנקודות המטופשת שלך וכל זה בשביל מה? שתוכל להכריז אחר כך שזה לא ספורטיבי אבל לפחות זה יהיה מעניין? לא ספורטיבי? אדון לוזון, התפקיד שלך זה שהליגה תהיה ספורטיבית. כל מה שעשית פה הוא להוריד את הערך של השגת נקודות, אני בתור אוהד הפועל רואה שהקבוצה שלי בפיגור 9 נקודות מחיפה אבל אני לא מפחד כי אני יודע שבסוף הכל מתכווץ. מה עשית בזה? אולי בשנה הבאה נהפוך את הטבלה באמצע העונה. או שאולי נחליף את כל השחקנים בין הקבוצות או שנתחיל לתת 3 נקודות על הפסד. זה לא ספורטיבי אבל מעניין…

לא ספורטיבי. לוזון

על נבחרת ישראל אני מסכים שתכעסו. גם אני מתאכזב פעם אחר פעם. אני חושב שהתרופה הכי טובה זה פשוט להנמיך את הציפיות מהנבחרת, לדעת מראש שאין סיכוי ולא משנה אילו נבחרות איתנו בבית. אז מה אם קיבלנו בית קל? אתם חושבים שנבחרת יוון ונבחרת שוויץ לא אמרו לעצמן שיש להן בית קל? למה שלנו יהיה יותר קל מהם? כמו שתומר אמר לי פעם, לצפות מהנבחרת לעלות למונדיאל על סמך הבית שקיבלנו זה כמו לצפות שיהיה חורף טוב השנה על סמך זה שירד גשם בספטמבר. זה פשוט לא עובד ככה. הנבחרת שלנו פשוט לא משחקת באותו ענף כמו נבחרות אחרות.

אתם יכולים להמשיך להתחנן שברקוביץ' יאמן את הנבחרת אבל באמת שזה לא ישנה שום דבר. אני גם רוצה שברקו ייקח את הנבחרת על הכתפיים שלו אבל רק כדי שתראו שגם הוא נכשל איתה. אין מה לעשות, המאמן זאת רק אחת הבעיות. אני חושב שגם לאצטדיון רמת גן המגעיל יש חלק גדול בכשלונות. תראו את הפועל, לא נשאר אף זכר מהקבוצה שהיתה פה לפני שמונה שנים והפתיעה את אירופה ובכל זאת היא ממשיכה להצליח. השחקנים שונים, המאמן שונה, ההנהלה שונה אז מה בכל זאת? בלומפילד והקהל של הפועל זה לא אצטדיון רמת גן. זה אצטדיון ביתי וקהל שדוחף וזה עושה את ההבדל.

נבחרת ישראל בסטנגה

אני אומר- תפסיקו לצפות ולא תתאכזבו ואולי ב-2034 הנבחרת תפתיע אותנו ותגיע למונדיאל…

נ.ב.

גם הנבחרת בכדורסל לא מדהימה. אני אפילו די בטוח שנבחרת ישראל בכדורסל מנצחת בכדורגל את נבחרת ישראל בכדורגל. ולהיפך.

נ.ב. 2

אתם יודעים מה השטות שהכי מצחיקה אותי? הימנון ליגת העל. איזו מנגינה מטופשת שמתעקשים לנגן לפני כל משחק כשהשחקנים עומדים בשורה. אף פעם לא הבנתי אם אני צריך לעמוד או לשבת בהימנון הזה.

לתומר היו שני כרטיסים בחינם ל-VIP בסינמה סיטי. הוא הציע לי להצטרף ולראות איתו את "לבנון". לא ברור למה הוא העדיף ללכת איתי ולא עם חברה שלו אבל אמרתי תודה וסתמתי את הפה. כמובן שהגענו לשם מוקדם יותר בשביל לטחון גלידות, פופקורן ובירה עד שהגוף שלנו הפסיק לתפקד. התישבנו על הכורסאות האדירות עם שתי קופסאות פופקורן לכל אחד ושתיה.

הסרט עצמו היה נחמד. לא מדהים אבל גם לא רע. מצד שני היה לי קשה להתגבר על תחושת התיעוב כלפי כל השחקנים המשתמטים שם שחושבים שהם יכולים לגלם חיילים בצורה אמינה (לחלקם זה אפילו לא התפקיד הראשון בתור חיילים, מה שעוד יותר מקומם). אולי אני קצת מקנא בתור קוליגה (עדיין לא פעיל אבל בכל זאת קוליגה) ואולי זה סתם בגלל שבאמת קשה לי עם משתמטים.

היו גם דברים נוספים שפגעו באמינות הסרט כמו למשל הקול שבקע מהקשר לאורך כל הסרט, קול מונוטוני מעצבן שהמשיך לתדרך את החיילים באותה אינטונציה ולא חשוב באיזו סיטואציה הם עומדים. זה נשמע כאילו זורדון (הראש המרחף מהפאוור ריינג'רס למי שלא זוכר) מנסה לעשות להם שיחות מוטיבציה בקשר. גם לא כל כך הבנתי את הסוף אבל אולי זאת בעיה אצלי.

מתוך לבנון. היא דווקא היתה אמינה

משם תומר חזר לכפר סבא ואני הלכתי לאסוף את אפי מהדירה. הבחור היה מורעב ולמרות שהבטחתי שאני אביא לו קרנף זה לא יצא אל הפועל כי לא היתה לי חניה. היות והיעד היה הרצליה הבטחתי לו שנעצור בסאבווי. הגענו וגילינו שהסאבווי סגור ולאחר כמה דקות שבהן אפי הטיח קללות המשכנו הלאה. פתאום אפי קלט בזוית העין את נאפיס ונדלק בטירוף (מסוג ההתלהבויות ששמורות לי בהופעה של פרנץ פרדיננד). בתור ראשל"צי במקור היה לי קצת קשה להזדהות עם ההתלהבות החד פעמית הזאת, בכל זאת אצלנו נאפיס זו שיגרה ולא אירוע חריג. ביקשתי ממנו לרדת מזה בטענה שאני מפורק מרוב השטויות שחיסלתי בסינמה סיטי אבל הוא התעקש, מה שיצר מצב שהוא יושב ובולס ואני מולו עם פרצוף של "לא נעים לי מהמלצרים שאני יושב ולא מזמין כלום". בזמן שהוא דחף בכוח את הביסים האחרונים של הפתות (כשעושה רושם שהוא נהנה וסובל במקביל) הבטחתי לו שזה יתנקם בו. צדקתי. כשחזרנו ראינו שפתחו את הסאבווי. לאחר עוד כמה דקות של קללות מצד אפי המשכנו לכיוון הצ'אפלין.

הגעתי למסקנה סופית שאני לא אוהב דאנס-ברים. זו מעין הכלאה של בר ומועדון אבל זה בעצם לא לכאן ולא לכאן. אתה לא יכול לשבת על הבר ולדבר עם אנשים כי המוסיקה כל כך חזקה שלוקח יומיים להתאושש ממנה. מצד שני צפוף מדי בשביל לרקוד או אפילו לעמוד שם וכל רגע נתון עשרות אנשים עוברים וגורמים לך לשפוך עוד סנטימטר מהבירה. גם בניגוד למועדון שבו יש כמה רחבות ואתה בוחר לאיזו מוסיקה לרקוד, כאן אתה מחוייב לסוג מוסיקה אחד ובדר"כ אלו אותם שירים בכל הדאנס-ברים. ומשום מה תמיד הבחורה הראשונה שמחליטה לרקוד על הבר שוקלת יותר מהבר עצמו. ועושה רושם שהברמנים שם הם קוראי שפתיים כי אין שום סיכוי שהם ישמעו מה אתה מזמין. בסוף הערב עבר לידי עובד המקום שסחב ארגז כוסות שטיפטף לי על היד, מזל שהיה כל כך צפוף שבדרך החוצה פשוט ניגבתי את הידיים על כל מי שהיה בדרכי במסווה של בקשה לעבור.

כמות אנשים שמכניסים לדאנס-בר

נ.ב.

מי זאת קווין לטיפה? מה היא בדיוק? שחקנית? זמרת? מישהו העניק לה את התואר "קווין" או שהיא הכריזה על עצמה כמלכה? מה זה הדברים האלה? אולי היא אמא של פרינס…

אפי ואני נרשמנו לפני שבוע לחדר כושר. המטרה היתה ללכת יחד, בינתיים עושה רושם שזה לא יקרה לעולם היות ולוחות הזמנים שלנו לא חופפים בשיט. חזרתי משם עכשיו לבד. החדר כושר לא מרשים במיוחד אבל עושה את העבודה. תומר לקח אותי פעם לחדר כושר המפואר שלו במבצע של חבר מביא חבר. לא התלהבתי ממנו יותר מדי. אז נכון שאתה מקבל מגבות בכניסה ויש טלויזיה בכל הליכון אבל המכשירים היו משוכללים מדי ולא נוחים והייתי צריך להתרוצץ מצד לצד בשביל לעשות מכישירים שונים שעובדים על אותו שריר. כנראה שגם בחדרי כושר אני מעדיף את הפחות טובים, האנדרדוג. אולי בעוד כמה שנים אני אגלה שהמכשירים האלה דפקו לי את השרירים אבל לפחות היה לי נוח.

מה שכן שמתי לב אליו הוא שלא משנה איזה חדר כושר זה, תמיד יהיה בו ריח של רגליים. מפואר ומשוכלל כמה שיהיה, עדיין לא מצאו דרך להימנע מהריח הזה. גם תמיד כשאתה נכנס לחדר כושר הוא נראה בהתחלה כמו איזה מבוך מראות, בחדר כושר הקודם שהייתי בו גיליתי אחרי חודש אגף שלם שלא שמתי לב אליו מרוב המראות שהיו סביבו. ותמיד המקום יהיה מלא בתמונות של 'באדי בילדרים' כאילו החבר'ה האלה מתאמנים פה.

עליסה בארץ המראות

חוץ מזה בכל חדר כושר בעולם הזה תמיד יש את אותם הטיפוסים:

• המדברים – אלה שמעולם לא הרימו משקולת אחת בחיים שלהם וממשיכים לבוא לחדר כושר בתור מקום מפגש עם החבר'ה.
• ההולכות – נשים שבאות לחדר כושר בשביל ללכת (לא לרוץ- ללכת). הן למעשה משלמות המון כסף רק בגלל שזה המקום היחיד שבו הן יכולות ללכת ולראות תוכניות בישול סימולטנית.
• ה"פריטי בויז" – אלה שמתאמנים רק חצי מהזמן ובשאר הזמן עסוקים בלהסתובב בין המראות ולהסתכל על עצמם.
• ה"עצמאיים" – אלה שהולכים ביד עם תוכנית העבודה שהמדריך הכין להם ולא משנה כמה זמן הם כבר מנויים, הם לעולם לא יזכרו איזה מכשירים הם צריכים לעשות וכמה משקל לשים.
• המקפיאים – אלה שעושים מנוי וכל חודש מגלים שיש להם בעיה כזו או אחרת אז הם מקפיאים אותו לחצי שנה. למעשה המנוי שלהם מתפרש על פני עשר שנים.
• הבוהים – אלה שבין סט לסט יושבים על המכשיר ופשוט בוהים באויר לאיזה חצי שעה ואז מתעוררים ונזכרים לעשות עוד סט.
• ההומלסים – הטיפוסים האהובים עליי, מדובר באנשים שריריים ביותר שעושה רושם כאילו הם גרים בחדר הכושר. לא משנה מתי תבוא, בבוקר או בערב, באמצע או בסוף השבוע, בפסח או באיד אל פיטר, הם תמיד יהיו שם. כשאתה מגיע הם כבר שם, כשאתה הולך הם עדיין שם. גם אם תצא לקראת סגירה אתה תראה אותם מדברים עם אחד המדריכים.

עד לא מזמן אפי ואני היינו רצים בפארק הירקון עם שלמה ארצי. היינו הולכים לשם ופעמים לא מעטות היינו רואים אותו רץ בכיוון הנגדי. משום מה כל פעם כשרצנו לכיוון אחר הוא היה רץ בכיוון הנגדי. מה שיותר מוזר הוא שהוא תמיד היה רץ עם ג'ינס. אף פעם לא הבנתי את הקטע הזה. אני לא כל כך שמתי לב אבל יכול להיות שהיו לו גם בקבוק מים ומגבת. כשהוא הפסיק להגיע הבנו שהשתן עלה לו לראש והוא מעדיף להופיע בקיסריה מאשר לרוץ איתנו. עד לפני כמה שבועות היינו רצים ביחד, אבל פתאום הבן אדם הפך לסלב אז אין לו זמן לאנשים כמונו. אין בעיה שלמה, נחכה לך בסיבוב (אתה יודע, בפארק שם, איפה שתמיד היינו מחכים לך).

שלמה. למה עם ג'ינס?

נ.ב.

די כבר עם כל ארוחות החג האלה. ארוחת חג אמורה להיות משהו מיוחד, שובר שגרה, אבל כשיש כל כך הרבה חגים והארוחות הופכות להיות חלק מהשגרה זה לחלוטין מאבד מהערך של זה.