ד"ר פיצ'ר

בימים האחרונים התחלנו לצלם בלימודים את הפיצ'ר שלנו (סרט באורך מלא), שבו הדמות שאני מגלם שונאת חזאים ופקחי חניה (בדומה לדמות שלי במציאות). היות ומדובר בסרט שמצטלם רק בלילה ושבמקרה השבוע הייתי גם חייב לסגור כל מיני דברים בעבודה, מצאתי את עצמי מנהל חיים כפולים: ביום אני עובד הייטק ובלילה אני שחקן/תורן הפקה/נהג/לוחם צדק. ככה יצא שבלילות האחרונים אני ישן לילה כן-לילה לא והגעתי פעמיים למצב שאני ער במחזורים של בין 30 ל-40 שעות. טוב, גם לא יכולתי לוותר על ברצלונה-אינטר (בדיעבד חבל שלא ויתרתי).

אני תמיד אוהב לעשות הרבה ולישון מעט אבל הפעם הגזמתי ואני יכול לבוא בטענות רק לעצמי (כמו מכבי חיפה אבל נחזור לזה בהמשך). בכל מקרה, תופעות הלוואי לא איחרו להגיע. לדוגמא: קיבלתי בעבודה איזה מסמך לקרוא ומצאתי את עצמי בוהה במסך המחשב במשך שעה שלמה שבה אני קורא את אותה השורה 30,000 פעם. בסוף הצלחתי לקלוט אבל קל זה לא היה. הייתי גם ממש קרוב להתעפץ ולהתעורר עם סימן של Enter הפוך על המצח.

אני גם חי חיים כפולים ואתה לא רואה אותי בוכה על זה

זמן לחלום

יצא לי להתעפץ בדרך לרכבת בעבודה- בשמונה דקות של המתנה התעפצתי שמונה פעמים. התעפצות זה דבר מצחיק: כשאתה מתעורר משינה רגילה (ולא משנה כמה זמן וכמה טוב ישנת) תמיד בחצי שניה הראשונה אתה תוהה איפה אתה, אז כשאתה מתעפץ זה קורה כל דקה ואתה כל פעם מחדש מופתע לרגע מהסביבה שלך. זה מוזר להתעורר ולראות מסביבך אנשים ממתינים לרכבת. גם בתוך הרכבת נרדמתי ולהירדם ברכבת בנסיעה קצרה זה מלחיץ – בכל שינוי קל במהירות הרכבת אתה נלחץ ומתעורר כדי לוודא שלא פיספסת את התחנה. אני ספציפית גם התחלתי לחלום בכל פעם שנירדמתי. זה די מבאס להתחיל כל פעם חלום חדש ולהתעורר אחרי שניה, זה נותן הרגשה של בזבוז חלום.

אני גם לא אוהב שאני אומר למישהו בשתיים בלילה שאני צריך לקום מחר מוקדם והוא עונה לי "אתה מתכוון היום". צאו מהשטות הזאת- אני תמיד טענתי שהיום מתחלף רק אחרי שאתה ישן. רגע, זה אומר שאני בעצם בפיגור של יומיים…

מאני טיים

הבטחתי שאני אחזור לנושא הכדורגל. אני חייב לציין את העובדה שהפועל עלתה לראשונה העונה למקום הראשון (תנו לשמוח, אפילו אם זה עשוי להיות לשבוע אחד בלבד) באדיבות מכבי חיפה ולוזון, אבל מעבר לזה מיציתי כבר את נושא השיחה על הקיזוז בכל מקום אפשרי ועם כל אזרח ישראלי חובב כדורגל. אני אסכם את זה במשפט אחד- הקיזוז זו שיטה מסריחה אבל מי שתיקח אליפות מבין השתיים תהיה ראוייה לה. הקבוצה שכן הייתי רוצה לדבר עליה היא דווקא בית"ר ירושלים, הקבוצה שיותר מכל תשמח להרוס לנו את האליפות במחזור האחרון בטדי. אבל גם כאן, אני לא רוצה לדבר על הקבוצה או על האוהדים אלא דווקא על הבעלים, בעקבות ידיעה שקראתי באינטרנט לאחרונה. כנראה שאתה חייב להיות לא שפוי בשביל לרכוש את הקבוצה הזאת. הבעלים הקודם התאשפז במוסד פסיכיאטרי לאחר שטען שפגש את גלעד שליט ואת סנטה קלאווס, לזה שלפניו הוציאו צו מעצר בחצי גלובוס ועכשיו הגיע התור של יקיר הבלוג, הלא הוא המיסטיקן המטורף אורן זריף, שטוען שבכוונותיו לרכוש את הקבוצה בתנאי שכל השחקנים יעשו מדיטציה כל יום. אני אישית מת לראות את היקיר השני של הבלוג, שמעון גרשון, עושה מדיטציה לפני משחק מול הפועל.

אני אלמד אותכם לקשור שרוכים בעזרת המחשבה

נ.ב.

אנשים טוענים שאני לא מתבטא מספיק חזק נגד אורן זריף כי אני מפחד ממנו. אז רק שיהיה ברור- אני מנסה לצאת סולידי, תהיו בטוחים שאני לא מפחד (למרות שאולי העייפות שלי זה בגלל שהוא שאב ממני 123 טון אנרגיה).

נ.ב. 2

בהקשר לנושא הבלוג- יום ולילה, הנה קישור לסרט מצויין ששיחקתי בו ועונה לאותו השם:

 http://www.facebook.com/video/?of=525013494#!/video/video.php?v=335727660773&subj=525013494

זה אני (לא, לא האחד שסגד ליופייך)

שלום, זה תומר. קפצתי לביקור מעולמי העצל כדי לשתף את קהל לא קוראינו בכמה הרהורים. ועוד פעם אחרי הרבה זמן שלא כתבתי. נדמה לי שעל כל פוסט שאני כותב בבלוג רן מצליח לכתוב עשרה.

אני דווקא אוהב לכתוב. זה פשוט לוקח לי יותר מדי זמן. לדוגמא, בפוסט האחרון שכתבתי היו בערך 300 מילים ולקח לי בערך 4 שעות לכתוב אותו. בממוצע זה כ-75 מילים לשעה, שזה קצת יותר ממילה לדקה. תחשבו שהייתי יושב עכשיו ומדבר אתכם והיה לוקח לי בערך 40 שניות להגיד שששששלללללווווווםםםםםםם. זה מרגיז! וזה לא בגלל שאני מקליד לאט. אני מקליד מהר. אני פשוט חושב יותר מדי.

זה ככה גם בחיים, על כל מילה שאני אומר רן מספיק לספר סיפור וחצי. לדעתי זה בגלל שאצל רן כל התהליך שבין מחשבה לדיבור או כתיבה קורה בצורה הרבה יותר יעילה מאצלי. אני חושב שהתרשים הבא יסביר את זה יותר טוב:

אצל בן אדם רגיל זה בטח איפשהו באמצע. זה בגלל שרן מדבר ממש הרבה.

דוחה

היום השקעתי כמה שעות טובות בפרוייקט המהפכני הבא: סידרתי שיהיה אפשר להזרים סרטים מהמחשב שלי, דרך האקס-בוקס, לטלוויזיה. אז קודם כל, לא ברור למה זה לקח כל כך הרבה זמן (זאת אומרת, אני יודע למה, אבל זה ממש ארוך ומשעמם, אז לא חשוב), אבל מעבר לזה, לא ברור למה השקעתי בעניין הזה כל כך הרבה זמן. התשובה הראשונה היא שאני מאוד אוהב לראות סרטים וכל החיבור הקסום הזה מאוד יעזור לי להעשיר את עולמי התרבותי, במיוחד מאחר והדיוידי החדש שרן קנה עושה קולות מוזרים ולא מצליח לקרוא שום דבר (המממ.. כמו ילד מפגר בספריה!). התשובה השניה והאמיתית היא שהיום הייתי צריך לעשות חזרות עם עצמי והייתי צריך לדחות את זה ולכן מצאתי לעצמי דברים פחות מועילים לעשות. אין מה להגיד, יעילות היא שמי האמצעי.  לאקס-בוקס ולמחשב שלום. דחיתי את החזרות למחר, כשלא תהיה לי ברירה ואהיה חייב. וגם אז בטח אמצא משהו אחר לעשות.

משתקם

לא הכל שחור, עדיין יש ניצוץ של תקווה. אתמול עניתי למיילים שקיבלתי בשלושת החודשים האחרונים. לא עניתי עליהם בזמן כי לכתוב מייל זה עניין נורא מסובך (עקב התרשים המוצג למעלה וכל המשתמע ממנו): צריך לנסח יפה, ואפילו יותר גרוע, לחלק לפסקאות, אבל הכי נורא: להחליט איך לחתום את המכתב. האם בברכה? האם בכבוד רב? בידידות? שלך? שמור על קשר? נשיקות? xxx? איך מסיימים מייל? אהההההההה!!! ולכן במקום לענות על המיילים כשקיבלתי אותם, דחיתי את זה לאחר כך ואז שכחתי מזה.

אינני יודע מה יעלה בגורל המיילים הבאים. האם יקבלו מענה מהיר או שאשכח אותם בנבכי האינבוקס המאובק שלי, אבל אני מבטיח לנסות. חוץ מזה, היום כתבתי פוסט חדש. זה לקח בערך שעתיים. כולל תרשים זרימה. אכן בשורות משמחות.

שלכם בידידות, נשיקות וחיבוקים, בכבוד רב, אהבה ושמרו על קשר,

אני שונא את פסח! איזה חג ארור! אז מה אם הקמח לא תפח להם ויצא להם דיקט עם חורים, למה זה אומר שאני לא יכול לשתות בירה במשך שבוע קיבינימט???

האמת היא שהדבר היחיד שאני אוהב בחג הזה הוא את ליל הסדר למרות הבדיחות המשפחתיות שחוזרות כל שנה ללא שום שינוי (כמו "לילה בכיף") ולמרות שההגדה היא סוג של עינוי סיני עם כל החזרות הרקורסיביות שיש שם. יש כמה דברים שאני לגמרי לא מבין בהגדה. קודם כל יש את צלחת הפסח. על הצלחת מונחים דברים מכל טוב שכולם מוזכרים בהגדה בהקשר של מצווה כזו או אחרת ויש לאכול אותם לפי מה שכתוב, מלבד דבר אחד (דמיינו מוסיקת מתח) – הזרוע. אפילו פעם אחת לא מצויין בהגדה שצריך לאכול את הזרוע והדבר המעופש הזה סתם נרקב שם ומוצא את דרכו לזבל (במקרה הטוב). אז בשביל מה היא שם לעזאזל? אפילו את הביצים אומרים במפורש לאכול, למרות שגם זאת שטות כי כתוב לאכול את הביצים בדיוק משפט אחד לפני שעוברים לסעודה. הם בטח שכחו לגמרי מהביצים ואז נזכרו בהן כשהתחילו לערוך את השולחן אז דחפו אותן לפני הסוף בכוח.

בתמונה: הגדה של פסח בכתב ברייל

בתכל'ס, אם קוראים את ההגדה מהתחלה ועד הסוף זה יכול לקחת חצי שעה. השירים הם מה שהופך את זה לספיור שלא נגמר. הם כולם מושתתים על חזרות רקורסיביות בלתי נסבלות: או שחוזרים על אותו משפט מליון פעם ("דיינו", "כי לעולם חסדו" וכו') או שבכל פעם שקוראים שורה צריך להתחיל לקרוא את כל השיר מהתחלה. לפי התבנית הזאת גם אליעזר והגזר יכול להיכלל בהגדה (הוא מזכיר קצת את "חד גדיא" לא?). ומילא השירים עם הלחן המוגדר כמו "מה נשתנה" ו"אחד מי יודע", יש שירים שכל שנה המשפחה שלך שרה אחרת ואתה אף פעם לא מצליח לעקוב. תמיד אתה מרגיש שאתה בא מוכן ומכיר את הלחן וכל פעם הם מפתיעים אותך בלחן חדש ואז אתה מרגיש בור. מתי הם מספיקים לתאם את זה בינהם? וזה בדרך כלל גם שירים כאלה שמתחילים משום מקום – איזה דוד קורא פסקה ופתאום באמצע המשפט זה הופך להיות שיר. והדבר הכי מגוחך זה כשמחלקים את הקריאה בין הסובבים לשולחן ואז מגיעים אל החלק של ארבעת הבנים. תמיד יש את הויכוח הזה: "אני החכם!", "מה פתאום, אתה צריך להקריא את הרשע", ""לא, משה זה הרשע, אני זה שאינו יודע לשאול".

ואתה שונרא ומשכא לגזרא

אבל בסך הכל ליל הסדר הוא אחלה, הבאסה האמיתית של החג מתחילה אחר כך, כשאתה מבין שאין מה לאכול בחג הזה. זה לא שאין בכלל מה לאכול- עדיין יש בשר וירקות ומי שלא אשכנזי יכול לאכול גם אורז ושטויות כאלה ואחרות (לצורך העניין הספציפי הזה אני מתעלם מהמוצא שלי), העניין הוא שפתאום אתה מרגיש מוגבל. האמת היא שהשנה אצלנו זה היה בכלל מוגזם- המשפחה שלי עברה דירה יום אחרי החג (מהלך שיכול להתפרש כמבריק היות ולא צריך לעשות את כל הנקיון הזה של פסח). הבעיה הגדולה היא שבגלל המעבר אמא שלי לא הכינה אוכל וכשאתה נאלץ לאכול בחוץ בפסח רק אז אתה מבין כמה קשה למצוא אוכל נורמלי. הרי כל השווארמיות והפלאפליות סגורות ואתה הרי לא תאכל את הלחמניות המעפנות של הבורגר ראנץ' ואז אתה מתחיל להבין כמה אתה שונא את החג הזה. מזל שיש את קרנף (גם כשר, גם טעים).

נ.ב.

חזרתי מחו"ל וגיליתי שאין ספות בדירה. מזל שיומיים אחרי זה יכולתי כבר לקחת את הספות שההורים שלי זרקו. לאלוהים יש תזמון אדיר.

נ.ב. 2

תכל'ס, קמח מצה זה סוג של רמאות לא? אתה יכול להכין ממנו לחם או עוגה ואז הוא תופח אז מה עשינו בזה?

רן גרינפלד – האיש וההגדה

הדירה