פוסטים שתויגו כ-תומר

לכל אחד יש

לכל אחד יש משהו בחיים שהוא קבוע. שאף פעם לא ישתנה. משהו שאתה יכול לסמוך עליו, שתמיד יהיה אותו דבר, וגם ברגעים הכי קשים, כשהכל סביבך מתהפך ומשתנה ואתה לא יודע במה להאחז, יש לך את הדבר האחד הזה, כמו גרעין יציב בתוך כל העולם הלא הגיוני הזה.

יש אנשים שאצלם המשפחה היא הגרעין הזה. יש שיש להם בן או בת זוג שמחזיקים אותם כשהכל משתבש. יש שנאחזים בחברים, או בעבודה. בתחביב, בבעל חיים, או במקום כלשהו. יש שנאחזים בשיר, או בספר.

ולי יש ערבי שטועה במספר. וכל כמה שבועות הוא מקפיד להתקשר אלי ואנחנו משוחחים קלות. נכון שהשיחות שלנו לא עמוקות במיוחד. נכון שהוא מגיע אלי בטעות והוא לא באמת מתכוון. אבל עמוק בפנים אני יודע שאיכפת לו. ואפילו שמרתי את המספר בזכרון של הטלפון וקראתי לו "ערבי שטועה במספר". וכל כמה שבועות הוא מתקשר אלי ואני אומר לו

"הלו?"

והוא אומר לי

"הלו מי זה?"

ואני אומר לו

"את מי אתה צריך?"

הוא אומר לי

"אה זה טעות".

וסוגר. ואני יודע שהכל יהיה בסדר. כי כל אחד צריך משהו קבוע בחיים שלו. ואם זה ערבי שטועה במספר, זה גם טוב.

הלו? מי זה?

הלו? מי זה?

הסיפור המופלא על מפית הבר ומספר הטלפון

אני לא כותב הרבה פוסטים. פעם ב.. אני מצליח להשחיל אחד קצר. זה בגלל שאני עצלן וגם בגלל שכל המערכת של הבלוגים קצת מצ'וקמקת ואני יכול לשנות את גודל הפונט רק באקספלורר ולהעלות תמונות רק בגוגל כרום אז אני צריך לפחות שני דפדפנים שונים כדי לכתוב פוסט. בגלל זה הסיפור שאני מספר כאן הוא מלפני כמה חודשים.

הכל התחיל כשהייתי עם רן ואפי, ואבי, חבר של רן, שתמיד מנסה להתחיל עם בחורות, באליעזר. האליעזר זה בר שפעם אהבנו, כלומר בחורף לפני שנתיים. אחר כך הגיע הקיץ וכל הלקוחות ברחו למקומות של הקיץ, וכדי להביא לקוחות אחרים הם התחילו להשמיע המון מוזיקה מזרחית כבדה. לא שיש לי בעיה עם מזרחית כבדה. סתם. יש לי. אני לא חושב ש"מונו מונו אני לבד וטוב לי" זה שיר כזה טוב. זה נורא. אחר כך כבר אהבנו את המקום פחות, אבל זה ממש לא קשור לסיפור והיינו שם בכל מקרה באיזה יום לפני כמה חודשים.

כבר עמדנו לצאת מהמקום ובזמן שעמדתי ליד הדלת חלפה מולי בחורה ויצאה החוצה. אחריה יצאה מישהי אחרת ששמה לי ביד מפית נייר, אמרה: "חברה שלי". ויצאה. כך שמצאתי את עצמי עם מפית ועליה השם "ורד" ומספר טלפון של בחורה שאין לי מושג איך היא נראית. וברור שקיטרתי על זה בסטטוס של הפייסבוק וכולם חשבו שאני ממש מסכן וכו' וכו' אבל כאן פחות או יותר נגמר הסיפור.

בערך שבועיים יותר מאוחר הייתי עם רן ביום הסטודנט בבאר שבע. ברור שחשבתי שיהיה חכם להשתכר כבר בשמונה בערב בדירה של חבר של רן, כך שהצלחתי מאוד ליהנות מההופעה של ליאור נרקיס אבל קצת פחות מההופעה של הדג נחש, שבה כבר הייתי חצי מעולף. מה שקרה אחר כך זה שמצאתי את עצמי בשירותים של המתחם בלי נייר טואלט, ולמרבה האושר גיליתי שבכיס של הג'ינס יש לי עדיין את המפית של האליעזר.

מסקנות:

1. אני לא עושה כביסה לעתים מספיק קרובות.

2. לפני שאת נותנת את מספר הטלפון, לפחות תגידי שלום.

3. בתקופה כזאת, שבה אנשים עושים כזה שימוש לא נאות במספרי הטלפון שלכם, כמה טוב שיש ערבי אחד ששומר את המספר שלך ומתקשר מדי פעם, אפילו אם הוא רק אומר "הלו, מי זה?".

מכירים את האיש הרוקד המתנפח שיש תמיד באירועים גדולים?

YouTube Preview Image
הפוסט מוקדש למשפחתי היקרה שנמצאת שם גם כשהכל באמת מתחרפן, ולורד, שאותה לא פגשתי וכנראה לא אפגוש, אבל היא הצילה לי את התחת.
תומר וילנסקי, הדירה.

, , , , , , ,

2 תגובות

האדם החושב

זה אני (לא, לא האחד שסגד ליופייך)

שלום, זה תומר. קפצתי לביקור מעולמי העצל כדי לשתף את קהל לא קוראינו בכמה הרהורים. ועוד פעם אחרי הרבה זמן שלא כתבתי. נדמה לי שעל כל פוסט שאני כותב בבלוג רן מצליח לכתוב עשרה.

אני דווקא אוהב לכתוב. זה פשוט לוקח לי יותר מדי זמן. לדוגמא, בפוסט האחרון שכתבתי היו בערך 300 מילים ולקח לי בערך 4 שעות לכתוב אותו. בממוצע זה כ-75 מילים לשעה, שזה קצת יותר ממילה לדקה. תחשבו שהייתי יושב עכשיו ומדבר אתכם והיה לוקח לי בערך 40 שניות להגיד שששששלללללווווווםםםםםםם. זה מרגיז! וזה לא בגלל שאני מקליד לאט. אני מקליד מהר. אני פשוט חושב יותר מדי.

זה ככה גם בחיים, על כל מילה שאני אומר רן מספיק לספר סיפור וחצי. לדעתי זה בגלל שאצל רן כל התהליך שבין מחשבה לדיבור או כתיבה קורה בצורה הרבה יותר יעילה מאצלי. אני חושב שהתרשים הבא יסביר את זה יותר טוב:

tarshim

אצל בן אדם רגיל זה בטח איפשהו באמצע. זה בגלל שרן מדבר ממש הרבה.

דוחה

היום השקעתי כמה שעות טובות בפרוייקט המהפכני הבא: סידרתי שיהיה אפשר להזרים סרטים מהמחשב שלי, דרך האקס-בוקס, לטלוויזיה. אז קודם כל, לא ברור למה זה לקח כל כך הרבה זמן (זאת אומרת, אני יודע למה, אבל זה ממש ארוך ומשעמם, אז לא חשוב), אבל מעבר לזה, לא ברור למה השקעתי בעניין הזה כל כך הרבה זמן. התשובה הראשונה היא שאני מאוד אוהב לראות סרטים וכל החיבור הקסום הזה מאוד יעזור לי להעשיר את עולמי התרבותי, במיוחד מאחר והדיוידי החדש שרן קנה עושה קולות מוזרים ולא מצליח לקרוא שום דבר (המממ.. כמו ילד מפגר בספריה!). התשובה השניה והאמיתית היא שהיום הייתי צריך לעשות חזרות עם עצמי והייתי צריך לדחות את זה ולכן מצאתי לעצמי דברים פחות מועילים לעשות. אין מה להגיד, יעילות היא שמי האמצעי.  לאקס-בוקס ולמחשב שלום. דחיתי את החזרות למחר, כשלא תהיה לי ברירה ואהיה חייב. וגם אז בטח אמצא משהו אחר לעשות.

משתקם

לא הכל שחור, עדיין יש ניצוץ של תקווה. אתמול עניתי למיילים שקיבלתי בשלושת החודשים האחרונים. לא עניתי עליהם בזמן כי לכתוב מייל זה עניין נורא מסובך (עקב התרשים המוצג למעלה וכל המשתמע ממנו): צריך לנסח יפה, ואפילו יותר גרוע, לחלק לפסקאות, אבל הכי נורא: להחליט איך לחתום את המכתב. האם בברכה? האם בכבוד רב? בידידות? שלך? שמור על קשר? נשיקות? xxx? איך מסיימים מייל? אהההההההה!!! ולכן במקום לענות על המיילים כשקיבלתי אותם, דחיתי את זה לאחר כך ואז שכחתי מזה.

אינני יודע מה יעלה בגורל המיילים הבאים. האם יקבלו מענה מהיר או שאשכח אותם בנבכי האינבוקס המאובק שלי, אבל אני מבטיח לנסות. חוץ מזה, היום כתבתי פוסט חדש. זה לקח בערך שעתיים. כולל תרשים זרימה. אכן בשורות משמחות.

שלכם בידידות, נשיקות וחיבוקים, בכבוד רב, אהבה ושמרו על קשר,

תומר וילנסקי,
הדירה

, , , , , ,

תגובה אחת

מוגזם

לא רן, תומר.

שלום. זה לא רן. זה תומר. אחרי שנדחקתי החוצה מהעמוד הראשי של הבלוג ע"י עשרות פוסטים של השותף הרשע שלי החלטתי לחזור לכתוב. בפעם האחרונה שכתבתי משהו, בדיוק מצאתי עבודה חדשה. זה היה בספטמבר. כנראה שאני לא מסוגל לעבוד ולכתוב בבלוג באותו זמן… בטח תשמחו לשמוע (כן, בטח תשמחו. נו תשמחו. אתם שמחים? יופי. אני שמח) שויתרתי על העבודה שהיתה לי לטובת עשיית סרטים ועכשיו כשסיימנו עם הסרטים יש לי זמן לכתוב. ואז מה אם אין לי עבודה. יש לי סרטים. אני הולך להוליווד! סתם. אני לא. אני תקוע ברמת גן. אבל הנה תמונה יפה שלי. שלי, לא של רן.

זה אני, כן? ככה אני נראה. בניגוד לרן, נגיד. שלא נראה ככה.

זה אני, כן? תומר.

 כמו בחיים

לפני כחודש וחצי צילמנו את סרטנו, "סרט". באחת הסצינות הצטלמתי כשאני נוהג בחיפושית שהשאיל לנו בטוב ליבו רני פלטק (תודה). תוך כדי שאני מצטלם, בזמן שעמדנו ברמזור, נכנסה מונית לתוך הצומת, העיפה רמזור ונעצרה בתוך חומה של אחד הבתים. המצלמה, שצילמה אותי באותו הרגע, קלטה את אחת התגובות ההזויות ביותר שראיתי לאחרונה. באופן פרדוקסלי, אני משוכנע שאם הייתי משחק ככה בסרט, הייתם קוראים לזה משחק מוגזם. אני מצרף את הקטע, לשיפוטכם:

YouTube Preview Image

מהיום אני משחק כמו בחיים. מוגזם.

תומר וילנסקי שאינו רן, אלא תומר. זה שמשחק מוגזם.
הדירה

, , , , , ,

תגובה אחת

ועכשיו – "סרט"

אנו גאים להציג את הסרט הראשון מבית הדירה 21 שהופק באופן מקצועי. מקווים שתהנו.

YouTube Preview Image

http://www.youtube.com/watch?v=YFv_CxwGcJg

תודה ענקית לסרגיי מיידין הצלם ולדור אליאב, השותף לשעבר (ואפשר לומר גם חצי שותף נוכחי) שבלעדיהם "סרט" לא היה יוצא אל הפועל.

נשמח אם תיכנסו ליוטיוב, תפיצו, תדרגו ותכתבו תגובות, במטרה להפוך את סרט ללהיט יוטיובי.

 

הדירה 21

, , , , , , ,

אין תגובות

"סרט" – בקרוב

הדירה 21 גאים להציג:

היוצרים שהביאו לכם את "הסוויץ'" ואת "עברית קשה שפה" חוזרים והפעם עם סרט ישראלי מקורי – "סרט"!

 

בקרוב...

בקרוב...

"סרט" הינו סרט בן 5 דקות הלוקח חלק בתחרות "אימפרואקשן".

הסרט יוקרן בין שאר הסרטים המתמודדים ביום ראשון הקרוב 24.1.10, בסינמטק, ת"א החל משעה 16:00.

את הסרט עצמו נעלה לאתר רק לאחר התחרות.

שיהיה לכולנו בהצלחה!

 

הדירה 21

, , , ,

2 תגובות

בעברית זה נשמע פחות טוב

חזרנו!!!

אחרי תקופה ארוכה שבה הזנחנו מעט את הבלוג (מתומר ואפי זה היה צפוי אבל אפילו רן נרדם במשמרת) החלטנו לחזור ובגדול עם קטע וידאו חדש!!!

כל שירי המועדונים שצצו בשנה האחרונה הובילו אותנו למסקנה שלא רק במוסיקה הישראלית המצב בקנטים ולכן החלטנו לנסות ולראות מה היה קורה אם אותם שירים היו בשפת הקודש. התוצאה מזעזעת אפילו יותר מהמקור.

תשפטו אתם:

YouTube Preview Image
הדירה

, , , , ,

אין תגובות

שינה טובה

אייטיז זה אני, בייבי.

אייטיז זה אני, בייבי.

רציתי לקטר קצת על ראש השנה. אני יודע שזה היה לפני שבוע ושלכתוב על זה עכשיו זה אקטואלי בערך כמו תסרוקות מנופחות ומכנסיים מעל הפופיק… ומכשירי חשמל בצבע בז'…(מנסה לחשוב על עוד סממני אייטיז מובהקים אבל לא עולה לי שום דבר. אולי יצחק שמיר?). בכל אופן, אני יודע שזה לא אקטואלי. אבל עבדתי וישנתי. ועכשיו אני רוצה לקטר על ראש השנה. להלן מספר אירועים שקדמו לראש השנה (לפחות כך אני זוכר את זה):

  • אחותי חזרה מתאילנד עם פריצת דיסק בצוואר וקיבלה הסעה מנתב"ג הישר לבית חולים מאיר.
  • בו בזמן, אני הצטלמתי לסרט סטודנטים. משהו על שעון עתיק שמי שנוגע בו חוזר אחורה בזמן.
  • בו בזמן, רן כתב כ-34 פוסטים חדשים והעלה אותם לאתר. או שהוא היה במילואים. לדעתי הוא עשה גם וגם. ככה זה כשלא ישנים?
  • אחותי שוחררה מבית החולים לבית אמא ואבא.
  • אמא ואבא טיפלו באחותי ובמקביל התכוננו לארח את ארוחת ראש השנה.
  • סבא הודיע שאם לא יבואו לאסוף אותו בחג, יפגוש אותנו בחג הבא.
  • מיכל ואני הלכנו לשוק לקנות רימונים. אמא ביקשה שאקנה לה רימונים חמוצים.
  • גיליתי שכשאני שואל מוכר בשוק אם הרימונים חמוצים, הוא אומר שהם חמוצים, ואם אני שואל אם הם מתוקים, הוא אומר שהם מתוקים. ואם אני ממש מתחכם ושואל האם הם חמוצים או מתוקים הוא אומר: "חמוץ מתוק".
  • רכבתי על הקטנוע לבית הורי, חמוש בשישה רימונים מתוקים חמוצים חמוץ מתוק.
  • נשלחתי בחזרה לתל אביב, להביא את סבא וסבתא.
  • נסעתי ברכב לבית הורי, חמוש בשני פולנים חמוצים.
  • סבתא (צד שני) הגיעה. ראתה את אחותי, הביטה בה רגע ואמרה "גם לי כואב הגב".
  • התחלנו לאכול. אחרי שעתיים של אוכל שבהן הגענו בערך לאמצע המנות הראשונות, פרשתי, ישנתי שעתיים, וקמתי לקינוח. בחיי שאני לא מבין את הארוחות חג האלה. חג הבא אני רוצה חביתה וסלט.
רימון חמוץ ורימון מתוק.

חמוץ? מתוק? חמוץ מתוק!

שאיפות גבוהות

הודלף לאוזניי שבשלב כלשהו בערב החג (אולי השלב שישנתי בו?) נערך בירור חשאי באשר למצב הקשר ביני לבין מיכל, האם הוא רציני והאם אנחנו הולכים להתחתן. וגם, בסוף הערב, כשנפרדתי מסבתא לשלום, היא אמרה שאם אחזור לגור אצל ההורים, היא תקנה לי אוטו. אוטו? למה לי מכונה זוללת כסף שכזאת? גם כך אני סובל מחרדת פקחים. אני לא רוצה אוטו. אני רוצה iMac, אני רוצה לעשות קורס עריכה, אני רוצה הרבה דברים, רק תשאלו. ולמה שאחזור לגור עם ההורים? ורגע, רגע רגע רגע. מישהו דיבר פה על חתונה?

אף פעם לא הבנתי מה גורם לאנשים לפתח כל כך הרבה שאיפות בנוגע לחייהם של אנשים אחרים. שלי, למשל. למה בפולניה כל כך שמחים שהתחלתי לעבוד בבדיקה תוכנה? זה לא כזה מעניין. למה כל כך מעציב אתכם שאני לומד משחק? זה נחמד לי. מה איכפת לכם? למה סבא כל כך רוצה שאני אתחתן? למה סבתא רוצה שאחזור לגור עם ההורים? למה?

בכלל, יש לי הרגשה שכל העולם מאוכזב ממני בזמן האחרון. הבוס שלי כועס עלי שלא נתתי עוד שעות בעבודה. רן כועס עלי שלא כתבתי פוסט. ושלא למדתי יפנית. מיכל כעסה עלי שלא באתי אליה כי הייתי עייף מהעבודה. אפי כועס שהוצאתי בקבוק מים מהמקרר ולא שמתי חדש. וואו חבר'ה זה המון כעס בשביל בנאדם אחד. אל תכעסו כל כך. לא התכוונתי, באמת.

אלה היו קיטורי לשנה החדשה. אני מקווה שתהיה שנה טובה. שלא אתחתן, שלא יהיה לי אוטו, שאמשיך ללמוד משחק. זה בשבילי. ולכם אני מאחל שתעשו מה שטוב בשבילכם.

תומר וילנסקי,

הדירה

, , , , , , , ,

4 תגובות

בלוגר אמיתי

ביום שלישי מצאתי את עצמי באוטובוס מלא בבלוגרים אמיתיים. למעשה ברגע מסויים אפילו מצאתי את עצמי כשעיניי מכוסות באוטובוס מלא בלוגרים אמיתיים, אבל זה לאחר כך. האמת היא שמרגע שנכנסתי לאוטובוס הבלוגרים האמיתיים הבנתי שאינני בלוגר אמיתי. נכון שיש לי בלוג. נכון שקוראים אותו אלפי אנשים ביום (סתם, זה לא נכון), אבל לקח לי מעט מאוד זמן להבין שאני פשוט לא עונה להגדרות.

אם היו לי עדשות, זה בטח היה שורף

אם היו לי עדשות, זה בטח היה שורף

והרי ההגדרות לבלוגר אמיתי:

  • בלוגר אמיתי מעדכן את הטוויטר שלו כל חמש דקות. בשאר הזמן הבלוגר האמיתי מדבר על טוויטר. ולראיה נשמעו מסביבי אינספור קריאות "אני מעדכן את הטוויטר שלי" ולעיתים גם ההכרזה המאיימת: "זה הזמן לטוויט-פיק". אני לא יודע מה זה טוויט-פיק. למעשה גם לא ידעתי מה זה טוויטר עד לפני כחודש. אני גאה להודיע שעכשיו גם לי יש טוויטר. אבל אף אחד לא קורא אותו. מה שמשעשע הוא שאני משוכנע שכל הקוראים של העדכונים שנשלחו מהאוטובוס היו הנוכחים באוטובוס. תביאו מגה-פון. יותר קל.
  • בלוגר אמיתי מרכיב משקפיים. או עדשות מגע. העניין נחשף לאחר שהתבקשנו לקשור סרטים שחורים על העיניים. לקח בערך 10 שניות עד שהאוטובוס התמלא בזעקות "שורף לי בעדשות מגע!". היה קשה.
  • בלוגר אמיתי משתמש הרבה במונח בלוגספירה. לפחות נדמה לי ששמעתי את זה. אני לא בקיא בנושא, אבל להבנתי בלוגספירה זה שם כולל לחמישים בלוגרים ששולחים טוויטרים אחד לשני באוטובוס.
  • בלוגר אמיתי מדבר על דברים של בלוגרים אמיתיים. אני שתקתי.

אני? באמת?

מסתבר שאני לפחות 50% בלוגר. כי הוזמנתי לאירוע הבלוגרים של ערוץ 10 שנערך לכבוד העונה החדשה של הישרדות – הפיליפינים. וכך, אחרי נסיעה קלה באוטובוס הבלוגרים המצייצים, חיכיתי בעיניים קשורות למישהו שיוביל אותי אל הלא נודע. כידוע, כיסוי עיניים עשוי להתקשר לשלושה דברים: הפתעה, סקס ונפילה בשבי. קיוויתי שלא מדובר בנפילה בשבי והנחתי שגם לא מדובר בסקס (אם כי מעניין איך תיראה אורגיית בלוגרים), ומאחר שמדובר בהפתעה עלתה במוחי השאלה המתבקשת: האם יהיה שם אוכל?

פקחתי את עיניי בחדר מעוצב. ללא אוכל. אולי בכל זאת מדובר בשבי? בשיחה קצרה הסבירו לנו שאנחנו נמצאים בספא פסיפס ושבגלל שעונה סוערת לפנינו, אנחנו הולכים לקבל ערב מפנק. אני לא בטוח באיזו עונה סוערת מדובר אבל ירידה בכמה מדרגות גילתה בריכה, כמה עמדות מסאז', ג'קוזי ושולחן מלא באוכל. ייייש! אוכל!. קיבלנו הסבר קצר מבעל המקום (יייש! אוכל!)  ועוד קצת הסבר על המסאז'ים השונים (אוכל). אחר כך פנינו לעניינינו (אוכל אוכל).

הבא שאומר בלוגספירה, אני זורק עליו כפכף

הבא שאומר בלוגספירה, אני זורק עליו כפכף

אחרי שנהניתי מהאוכל וממסאז' מפנק במיוחד (ושיא הערב: גיליתי שאחד המצופים שצפו להם על הבריכה הכיל מאגר אינסופי של בקבוקי קולה) התיישבנו לצפות בפרק הראשון של הישרדות.

שאלות שאני חייב לשאול לגבי הישרדות:

  • איך הם מוצאים אנשים עם כאלה מקצועות אקזוטיים? והעונה: קריספל, ע. מנופאי.
  • למה אי אפשר להתחיל את הישרדות בבגד ים? לא חבל להתחיל את התכנית בבגדים כל כך נאים רק כדי שדקה מפתיחת הפרק הראשון תאלץ להוריד אותם ולבלות את כל החודש לבוש רק בתחתונים של שלוש בעשר מהשוק?

ועוד על הישרדות

אין בדירה טלוויזיה. ובכלל, אינני חובב תוכניות ריאליטי. יחד עם זאת, מצפיה בפרק הראשון נראה שערוץ 10 התייחס לעונה במידה מסויימת של הומור, יחד עם ליהוק של כמה מהאנשים ההזויים ביותר שנצפו על מסך טלוויזיה בישראל (וגם כמה אחרים בעלי אופי די מרשים). כתוצאה התקבלו כמה מהאמירות המגוחכות/גאוניות ששמעתי לאחרונה. בכלל, נראה שהמילה "הזוי" נאמרת מספר רב מאוד של פעמים בפרק הזה, ובצדק. האנשים הזויים, המצב הזוי, הפרק – טוב, היה מצחיק.

אז הישרדות – הפיליפינים, יום שבת ב21:00. ערוץ עשר. יהיה מצחיק. אפשר לראות אצלכם? אין בדירה טלוויזיה.

ובאשר להישרדות שלי באוטובוס הבלוגרים? היה דווקא נחמד. אולי גם אני קצת בלוגר. טוויטפיק, מישהו?

תומר וילנסקי,
הדירה

, , , , , , , ,

7 תגובות

הבלוז (יש לי את)

הבלוז לאוהבי החפוז

Picture 134היום שמעתי את מיכל מדברת ברדיו על הפרוייקט הנוכחי שלה, בו היא מקדמת את התנועה לקידום המשחק המקדים לאחר הפגנה שהיתה בנושא בשוק הכרמל. לשמחתי שמעתי את מיכל מספרת לגבי גזית שאצלינו המצב דווקא טוב.

מזל, חשבתי לעצמי. מה היה עולה בגורלי אילו אני הייתי הגבר שבאשמתו קמה מחאה נשית שכזאת. הרי הייתי מעורר את חמתם של מאות אלפי גברים ישראלים שבעקבות חוסר המשחק המקדים שלי היו נאלצים להתחיל להשקיע זמן יקר במשחקים בטרם יוכלו לקיים מצוות פרו ורבו. וגרוע מזה, בכל פעם שהייתי מקיים יחסי מין מעתה ועד עולם היתה עולה בפני דמותו של גבי גזית ואומרת: "אל תשכח את המשחק המקדים, בני". איך הייתי יכול להמשיך לחיות עם הבושה? איך הייתי מצדיק את מעשיי בפני גבי הזועם?

כפי שאמרתי, לשמחתי לא הוטחה בי אשמה כזאת מעל גלי הרדיו. לשמחתי הנוספת, שמעתי את גבי מסביר את חשיבות הגיוון בסקס, לרבות סקס חפוז. כידוע, גבי גזית הוא דמות ציבורית ידועה ודעתו חשובה ונחשבת ולכן, מחוזק ומאושש, אני יוצא ומצהיר בזאת כי אני, תומר וילנסקי, אוהב גם מין חפוז. למעשה קיבלתי חיזוק כה משמעותי שאני מתכנן הקמת שתי תנועות: הראשונה תהיה התנועה נגד כאב ראש, מיגרנה ותירוצים אחרים. השניה תהיה התנועה לקידום מין אנאלי. אני סבור כי שני הנושאים לא זוכים לשיח ציבורי רחב מספיק. הפגנות מחאה יתקיימו בתאריך שאודיע עליו, בשוק בצלאל ושוק הפשפשים. ההפגנה האנאלית תתקיים בשוק הפשפשים. נשמע לי הולם. נתראה שם.

דרך אגב, למרבה האירוניה, נראה לי שמרוב דיבורים על סקס בתקשורת למיכל כבר אין כוח לסקס. כנראה שסקס הוא משהו שאפשר או לעשות, או לדבר עליו, אבל לפעמים לא שניהם ביחד.

הבלוז למובטל השבוז

לא חשבתי שחופש מהלימודים יכול להיות כל כך רע. אסביר למה. בעוד שבזמן הלימודים הרגשתי שיש מטרה מסויימת לקיומי, עם סיום השנה בא לו החופש והשליך אותי לתהום של חוסר תכלית. לא עסקתי במשחק כבר חודשיים (פרט למשחק מקדים, כמובן). חיפושיי אחר עבודה שתתרום, בצורה כלשהי, למקצוע שבו אני רוצה לעסוק (משחק, כן?), לא עלו בהצלחה בינתיים. פנייתי לסוכנות שחקנים נענתה ב"אתה עדיין לא מוכן". לפני מספר ימים חשבתי לנסות כיוון נוסף ושלחתי קורות חיים למספר הצעות עבודה באינטרנט בנושאים הבאים: עריכת וידאו, משחק, דוגמנות, בדיקת תוכנה, מדריך פסיכומטרי. ועוד כמה. מאוד רב תחומי, לא? כמובן שנכון לעכשיו, אין הצלחה באף אחד מהתחומים.

ובכן, אני מתחיל להתייאש. נראה שאחזור לעבוד בבר, למרות שאחרי הפוסט שלי מיולי, על עבודות סטודנטים שפלות, בהחלט הרגזתי כמה ברמנים וגרמתי גם לעצמי להסתייג מעט מהמקצוע.

בכל אופן, עד שאמצא את מקומי הראוי בחופש הזה, הנה סרטון של אפי ושלי מנגנים שוב במייקס פלייס. טל (מור חזן), שהפעם היתה נחושה לעלות ולבצע את wonderwall, נאלצה להשאר ליד השולחן לאחר שמישהו אחר כבר שר אותו לפניה. ושבוע שעבר גררו לה את האוטו. טל אנחנו אוהבים אותך.

היה ערב לא רע. גם מיכל באה. תהנו (ותודה לטל על הצילום):

YouTube Preview Image

תעשו הרבה סקס, עם ובלי משחק מקדים, חפוז וגם שלוקח שעות.

תומר וילנסקי, סטודנט למשחק לא מקדים.
הדירה

, , , , , , , , , , , , , ,

4 תגובות

טוב האחד

אתמול בלילה יצאנו למייקס פלייס, לשתות קצת ולנגן בערב במה פתוחה שהם מקיימים כל יום שני. בתפקיד המנגנים, אפי, דניאל ואני. בתפקיד התמיכה הנפשית, מיכל (שהיא החברה שלי), יעל (שהיא החברה של דניאל), וטל (שהיא בכלל אישתו של קובי, אבל זה ממש לא קשור).

בגלל שהיינו שלושה, הנחנו שלפי החישוב של שני שירים כל אחד אנחנו יכולים לנגן שישה שירים. מה שקרה באמת: בגלל שהיינו שלושתינו על הבמה, הורידו את כולנו אחרי שלושה. מה שעוד קרה זה שהיינו די גרועים. אה וגררו לטל את האוטו. איזה ערב.

בעקבות האירועים, הגעתי לכמה מסקנות:

  • לעלות לנגן לבד כשאתה לא ממש מוכן, זה בסדר.
  • לעלות לנגן בשניים, כשאתם לא ממש מוכנים, זה לא רעיון כזה טוב.
  • לעלות לנגן בשלושה, כשאתם לא ממש מוכנים, זה רעיון גרוע ביותר.

ועוד מסקנות:

  • יש פקחים גם בלילה. אפילו למדתי את זה על בשרי ביום שישי בלילה, כשאיזה פקח מרושע בשם מקסים רשם לי דוח בארבע לפנות בוקר.
  • בשבוע הבא, אנחנו נרשמים בנפרד, וכל אחד מאיתנו הולך לנגן שניים או שלושה שירים באורך שמונה דקות כל אחד. לפחות.

ועכשיו לחדשות טובות יותר: גם בשבוע שעבר היינו במייקס פלייס. היה טוב. צילמנו. הנה הסרט:

YouTube Preview Image

דרך אגב, יכול להיות שאני סתם מגזים. אפי אומר שהיינו בסדר. מיכל אומרת שרק השיר האחרון היה זוועה.
אני אומר ששבוע הבא יהיה יותר טוב. להתראות בינתיים.

תומר וילנסקי,

הדירה

, , , , , , , , , ,

4 תגובות