יש אנשים שאצלם המשפחה היא הגרעין הזה. יש שיש להם בן או בת זוג שמחזיקים אותם כשהכל משתבש. יש שנאחזים בחברים, או בעבודה. בתחביב, בבעל חיים, או במקום כלשהו. יש שנאחזים בשיר, או בספר.

ולי יש ערבי שטועה במספר. וכל כמה שבועות הוא מקפיד להתקשר אלי ואנחנו משוחחים קלות. נכון שהשיחות שלנו לא עמוקות במיוחד. נכון שהוא מגיע אלי בטעות והוא לא באמת מתכוון. אבל עמוק בפנים אני יודע שאיכפת לו. ואפילו שמרתי את המספר בזכרון של הטלפון וקראתי לו "ערבי שטועה במספר". וכל כמה שבועות הוא מתקשר אלי ואני אומר לו

"הלו?"

והוא אומר לי

"הלו מי זה?"

ואני אומר לו

"את מי אתה צריך?"

הוא אומר לי

"אה זה טעות".

וסוגר. ואני יודע שהכל יהיה בסדר. כי כל אחד צריך משהו קבוע בחיים שלו. ואם זה ערבי שטועה במספר, זה גם טוב.

הלו? מי זה?

הסיפור המופלא על מפית הבר ומספר הטלפון

אני לא כותב הרבה פוסטים. פעם ב.. אני מצליח להשחיל אחד קצר. זה בגלל שאני עצלן וגם בגלל שכל המערכת של הבלוגים קצת מצ'וקמקת ואני יכול לשנות את גודל הפונט רק באקספלורר ולהעלות תמונות רק בגוגל כרום אז אני צריך לפחות שני דפדפנים שונים כדי לכתוב פוסט. בגלל זה הסיפור שאני מספר כאן הוא מלפני כמה חודשים.

הכל התחיל כשהייתי עם רן ואפי, ואבי, חבר של רן, שתמיד מנסה להתחיל עם בחורות, באליעזר. האליעזר זה בר שפעם אהבנו, כלומר בחורף לפני שנתיים. אחר כך הגיע הקיץ וכל הלקוחות ברחו למקומות של הקיץ, וכדי להביא לקוחות אחרים הם התחילו להשמיע המון מוזיקה מזרחית כבדה. לא שיש לי בעיה עם מזרחית כבדה. סתם. יש לי. אני לא חושב ש"מונו מונו אני לבד וטוב לי" זה שיר כזה טוב. זה נורא. אחר כך כבר אהבנו את המקום פחות, אבל זה ממש לא קשור לסיפור והיינו שם בכל מקרה באיזה יום לפני כמה חודשים.

כבר עמדנו לצאת מהמקום ובזמן שעמדתי ליד הדלת חלפה מולי בחורה ויצאה החוצה. אחריה יצאה מישהי אחרת ששמה לי ביד מפית נייר, אמרה: "חברה שלי". ויצאה. כך שמצאתי את עצמי עם מפית ועליה השם "ורד" ומספר טלפון של בחורה שאין לי מושג איך היא נראית. וברור שקיטרתי על זה בסטטוס של הפייסבוק וכולם חשבו שאני ממש מסכן וכו' וכו' אבל כאן פחות או יותר נגמר הסיפור.

בערך שבועיים יותר מאוחר הייתי עם רן ביום הסטודנט בבאר שבע. ברור שחשבתי שיהיה חכם להשתכר כבר בשמונה בערב בדירה של חבר של רן, כך שהצלחתי מאוד ליהנות מההופעה של ליאור נרקיס אבל קצת פחות מההופעה של הדג נחש, שבה כבר הייתי חצי מעולף. מה שקרה אחר כך זה שמצאתי את עצמי בשירותים של המתחם בלי נייר טואלט, ולמרבה האושר גיליתי שבכיס של הג'ינס יש לי עדיין את המפית של האליעזר.

מסקנות:

1. אני לא עושה כביסה לעתים מספיק קרובות.

2. לפני שאת נותנת את מספר הטלפון, לפחות תגידי שלום.

3. בתקופה כזאת, שבה אנשים עושים כזה שימוש לא נאות במספרי הטלפון שלכם, כמה טוב שיש ערבי אחד ששומר את המספר שלך ומתקשר מדי פעם, אפילו אם הוא רק אומר "הלו, מי זה?".

מכירים את האיש הרוקד המתנפח שיש תמיד באירועים גדולים?

תפסיקו להכריח אותי לאכול סושי! זה לא טעים לי!!!

למה אתם מנסים לדחוף לי את זה בכוח? אני מבין שרובכם טוענים שזה הדבר הכי טעים עלי אדמות. אני מאמין לכם. אמנם לא טעמתם את הפריקסה של סבתא שלי אבל היות והיא לא יכולה להכין את זה בכמות מסחרית אז אין שום בעיה עם זה שסושי מבחינתכם הוא מאכל האלים. תהנו. אבל תעזבו אותי בשקט. זה לא טעים לי. נכון שגם אני דוחף לאחרים דברים שאני אוהב כי אני רוצה שגם הם יאהבו אותם אבל אם מישהו אומר לי שגינס או קרנף זה לא טעים לו אז אני עוזב אותו בשקט. אבל לא, אתם תגידו לי תנסה שוב. אתה תאהב את זה. את המונח "טעם נרכש" אני כבר לא יכול לשמוע יותר. למה? למה אם משהו לא טעים לי אני צריך לנסות שוב ושוב עד שאני אחשוב שזה טעים? במקרה של אלכוהול זה הגיוני, אתה שותה בשביל האפקט עד שאתה מתרגל לטעם. עם קפה זה אותו הסיפור. אבל איזה אפקט לעזאזל יש לסושי שאני צריך לסבול 2, 3, 17 פעמים עד שאני אהנה מזה?

סושי. אני לא אוהב את זה.

אבל אפרופו טעם נרכש- גלגל"צ זה טעם נרכש. הם דוחפים לך בכוח שירים שבמצב רגיל לא היית אוהב, משמיעים לך אותם בתדירות של אחת לשעה עד שבסוף היום אתה בטוח שאלה השירים הכי טובים שיש. מי ששומע גלגל"צ באופן קבוע- הטעם המוסיקלי שלו הוא טעם נרכש.

אגב, גם הפועל תל אביב זה טעם נרכש. להיות אוהד הפועל זה להתרגל לכמעט. כמעט גביע, כמעט אליפות, כמעט עוברים את החצי. בהתחלה אתה מתרגז, אח"כ אתה מדוכדך אבל בסוף הלוזריות הופכת לחלק ממך. אתה סופג אותה, אתה נהנה ממנה ובסוף אתה אפילו מתגאה בה. כמו שאמרתי- טעם נרכש (טעם של לוזר). העיקר שמנצחים בדרבי.

אז בחזרה לסושי- תאכלו סושי כל יום, כל היום מצדי, עם המקלות האלה שלכם, ותתנו לי את הקרנף שלי עם רוטב שיפקה שום וצ'יפס מתובל בצד. לזה לא צריך להתרגל, זה טעים מהביס הראשון (אבל כן צריך להיגמל). אני בכלל איש של ג'אנק פוד. תנו לי רק פיצה וקבב כל היום ואני מבסוט. כן קבב, ולכל המבועתים מבינכם אני יודע טוב מאד ממה זה עשוי ולא איכפת לי. זה טעים לי. בעצם רק תגידו שאתם עושים על האש ואני אקפוץ. אני אביא מה שתרצו- קבב, המבורגר, סטייק, כרעיים (סליחה דוד), רק תזמינו.

עוד נקודה מעניינת: שלשום בעבודה הגישו בחדר אוכל סושי ולמרות דעותיי הנחרצות בנושא החלטתי לתת לזה עוד צ'אנס. אני לא אוהב את זה אבל זאת לא הנקודה. אני חולה על חריף. אולי זה בגלל שאני אשכנזי בלאי, אולי זה הרבע התוניסאי שלי שמשתלט או אולי זה סתם בגלל היותי אוהד הפועל ואני אוהב לסבול אבל אני פשוט לא יכול לאכול כלום בלי חריף וכמה שיותר. בכל מקרה החלטתי לעשות ניסוי לערבב סחוג וווסאבי (ולמי שלא מבין: סחוג זה חריף שמרגישים בעיקר בפה, ווסאבי זה חריף שמרגישים בעיקר באף). לקחתי מנה מכובדת מכל אחד מהם וערבבתי. התוצאה- כמעט התפוצץ לי הראש, הרגשתי שאני נחנק מכל הכיוונים אבל אין ספק- אני חייב לעשות את זה שוב. ובמסגרת השאלות שאני חייב לשאול- אם סושי זה יפני, למה אוכלים אותו עם מקלות סיניים? אני לא מבין את זה.

מקלות תופים סיניים

אם כבר ביפן עסקינן, אז רק רציתי לספר שתומר ואני התחלנו ללמוד יפנית. אפשר למעשה לומר שאני חזרתי ללמוד יפנית אחרי הפסקה ארוכה שהספקתי לשכוח בה לחלוטין את כל מה שלמדתי ובמקרה של תומר זה עוד קפריזה חולפת, עד שיבוא הדבר הבא שהוא יידלק עליו. אתם בטח שואלים את עצמכם מה שאנחנו שואלים תמיד את אפי- למה??? מה הם צריכים עכשיו גם יפנית? האמת- אין סיבה הגיונית נראית לעין. הדבר היחידי שאני יכול לחשוב עליו הוא העובדה שמהמבטא הישראלי כנראה שלא נצליח להיפטר אז להוליווד אנחנו יכולים להגיד שלום אבל לגבי סרטים יפנים עוד לא אבדה תקוותנו. נסיים ללמוד את השפה ואז כל מה שנצטרך זה איזו אומנות לחימה כי עושה רושם שאין דבר כזה סרט יפני בלי מכות. אז בינתיים אנחנו יודעים להגיד תודה (Arigato) ושלום (Konichiwa) אבל את זה כבר גם ככה למדנו מקיל ביל. יהיה בסדר, בסוף נצליח לחבר משפט.

אז עד הפעם הבאה אני מתחייב שמשהו אחד מהדברים הבאים יקרה:

• אנחנו נלמד עוד מילה או שתיים ביפנית
• אני אתחיל לאהוב סושי
• הפועל תל אביב תנצח במשחק אימון
• תומר יישן פחות משתים-עשרה שעות בלילה
• דור יחזור לדירה
• ליאור שליין יספר בדיחה מצחיקה
• אילן לוקאץ' יסתפר
• אני אוכל קרנף

ובינתיים, תמשיכו לעקוב…

נ.ב.

קטע ממש מוזר שקרה לי היום: אני הולך הביתה מהרכבת ופתאום איזה פועל ערבי שעובר מולי מצביע למעלה ושואל אותי "קר, הא?" מיותר לציין שהיה חום איימים, הייתי עם אוזניות והייתי בטוח שלא שמעתי טוב אז הורדתי אותן ושאלתי אותו מה והוא חזר והצביע למעלה ואמר "קר, הא?" או שהוא היה ערבי-ציני או שהוא לא יודע עברית טוב. תחליטו אתם.