אני עייף. עושה רושם שאני תמיד עייף ולא משנה כמה אני ישן, לא שאני ישן הרבה. עייפות זאת דרך חיים, אתה פשוט נגרר לזה ואי אפשר הרי להשלים שעות שינה באמת, גם אם לילה אחד אני אשן הרבה השבוע זה לא יכסה את הלילות הקודמים. מעניין אם אפשר למות מחוסר שינה או שבסוף פשוט מתמוטטים ונרדמים, זה תמיד עניין אותי.

נמאס לי שאומרים לי "אתה עייף? שתה קפה!" זה לא עובד, קפה לא באמת מעיר אף אחד. זאת פיקציה ויום אחד אני עוד אוכיח את זה לכולם. לדעתי מה שקורה בתכל'ס זה שאנשים מגיעים לעבודה עייפים ויודעים שעוד מצפה להם יום עבודה ארוך ורק המחשבה הזאת מעייפת אותם עוד יותר, ואז הם יושבים על קפה ומדברים על ענייני היום ובזמן שהם בטוחים שמה שמעיר אותם זה הקפה, למעשה מה שמעיר אותם זו השיחה על הפרק שהיה אתמול באח הגדול או בהישדרות. יש גם תמיד את אלה שתגיד להם שהקפה לא עוזר לך להתעורר ואז הם יבואו לך עם התובנה "תשתה תה, רק שתדע שיש בזה יותר קפאין מבקפה." אני תמיד עונה להם שישלחו את זה ל"הידעת" של בזוקה.

הדבר שהכי מצחיק אותי בעניין של הקפה זה המסורות העתיקות שיש לכל אחד ושהוא בטוח שבלי זה הקפה שלו לא יהיה טעים באותה מידה. למשל תמיד כשאני מכין קפה לאמא שלי, אם עברו יותר מעשר שניות מאז שהקומקום רתח היא שולחת אותי להרתיח אותו שוב. אם המים לא בטמפרטורה כמו בלוע של הר געש אז זה לא טעים לה באותה מידה (עזבו את זה שהיא בכל מקרה מחכה שזה יתקרר אחרת אי אפשר לשתות את זה), אבא שלי כנראה לא ישתה את הקפה אם הוא לא יוגש אליו בכוס זכוכית, ועוד כל מיני מסורות מוזרות שיש לאנשים כמו לערבב רק בכיוון השעון, להחזיק את הכוס רק ביד שמאל, לקפוץ שלוש פעמים במקום לפני המזיגה וכהנה וכהנה (וכהנא צדק).

עוד משהו שמציק לי בקשר לקפה- המכונות קפה בארץ. כל סוגי הקפה במכונה הם אותו הדבר, על מי הם מנסים לעבוד? אני בטוח שאצל האיטלקים יש הבדל משמעותי בין קפה הפוך, קפוצ'ינו ונס קפה ואצל השיווצרים יודעים מתי זה שוקו שוויצרי ומתי זאת שוקולטה. רק אצלנו זה הכל אותו טעם בשם אחר. יש במכונה הזאת שתי אבקות- אבקת קפה ואבקת קקאו ומהן מכינים את משקאות הקפה והשוקו בהתאמה.  מה הבעיה? תשקיעו בנו קצת. אגב זאת תמונה ממכונת הקפה בעבודה שלי:

עברית קשה שפה

עוד פיקציה באותו תחום זה משקאות האנרגיה למינהם. אם פעם היה רק רד-בול ואז צצו כל מיני חיקויים, היום כבר אי אפשר לעקוב אחרי כל הסוגים שיש וכבר לא יודעים מה חיקוי של מה. מה שמצחיק זה שאפילו השמות שלהם מסגירים שהם חיקוי אחד של השני: רד, בלו, XL, XI ולכל אחד יש קמפיינים גדולים של פרסומות, תחסכו כסף על הפרסום ותשקיעו יותר משאבים בבחירת השם למוצר. לי בכל אופן זה לא עוזר. נכון שהיתה את הפעם ההיא שהייתי במסיבה עם שתייה חינם ושתיתי 2 ליטר של רד-בול (זה פאקינג 8 פחיות, אין לי מושג איך זה קרה, אני אפילו לא הכי אוהב את זה…) ואז לא ישנתי לילה שלם אבל לדעתי זה רק בגלל שהרגשתי שהקיבה שלי מלאה בנוזלים שעוברים כל הלילה מצד לצד.

הדבר הכי טוב ברד-בול זה המתחם שלהם בטעם העיר כל שנה. איכשהו הוא מושך אליו את כל הערסים ואז במקום שהערסים יסתובבו ויציקו לך הם מגודרים בתוך שטח קטן עם הרבה רד-בול ומזרחית.

אין לי שום בעיה עם מוסיקה מזרחית. יש אפילו לא מעט שירים מזרחיים שאני אוהב, ומצחיק להגיד את זה כי אני אשכנזי- אבל אני אפילו גדלתי על זוהר ארגוב (תרתי משמע, הבית שלי לא רחוק מהמקום שהוא קבור בו). יש רק דבר אחד שמטריד אותי כרגע בנוגע למוסיקה המזרחית- אני צריך שמישהו יסביר לי אם יש קשר בין קובי פרץ למשה פרץ והאם מישהו שאוהב אחד מהם צריך לאהוב גם את השני? עושה רושם כאילו הם חייבים לבוא ביחד. ומה הסיפור עם סטלוס ואורן חן? הם ביחד יותר שנים מאריק ובנץ. לא נמאס להם להיות משוייכים אחד לשני? פעם הייתי בטוח שאורן חן זה בכלל שם המשפחה של סטלוס.

מימין: סטלוס ואורן חן, משמאל: אורן חן

עוד בנושא הזמר – אני גם לא מת על ראפ יותר מדי (למרות שמסיבה שאיש לעולם לא יבין אני יודע למנות את כל חברי משפחת טאקט, נשבע לכם שאני לא יודע מאיפה). הקטע הכי מצחיק עם ראפ זה שבהופעות שלהם זה מתחיל עם זמר אחד על הבמה וכל שיר מצטרף עוד מישהו עד שזה מסתיים עם יותר אנשים על הבמה מאשר בקהל. ככה זה, יש דברים נסתרים, לא נבין לא נדע…

נ.ב.

הגעתי למסקנה שכל הקטע הזה של תומר לכתוב סקס בכל מקום לא עובד. זה רק מביא לפה אנשים שנכנסים כי הם בטוחים שיראו פה סרטוני סקס ובורחים מהאתר אחרי שניה כשהם רואים שהתמונה הכי חושפנית היא של בירו הכלב. תומר, אם אתה רוצה שזה יעבוד אני מציע לך לכתוב פוסט אירוטי, זה ישאיר פה את המבקרים הזמניים האלה לעוד כמה שניות.

תפסיקו להכריח אותי לאכול סושי! זה לא טעים לי!!!

למה אתם מנסים לדחוף לי את זה בכוח? אני מבין שרובכם טוענים שזה הדבר הכי טעים עלי אדמות. אני מאמין לכם. אמנם לא טעמתם את הפריקסה של סבתא שלי אבל היות והיא לא יכולה להכין את זה בכמות מסחרית אז אין שום בעיה עם זה שסושי מבחינתכם הוא מאכל האלים. תהנו. אבל תעזבו אותי בשקט. זה לא טעים לי. נכון שגם אני דוחף לאחרים דברים שאני אוהב כי אני רוצה שגם הם יאהבו אותם אבל אם מישהו אומר לי שגינס או קרנף זה לא טעים לו אז אני עוזב אותו בשקט. אבל לא, אתם תגידו לי תנסה שוב. אתה תאהב את זה. את המונח "טעם נרכש" אני כבר לא יכול לשמוע יותר. למה? למה אם משהו לא טעים לי אני צריך לנסות שוב ושוב עד שאני אחשוב שזה טעים? במקרה של אלכוהול זה הגיוני, אתה שותה בשביל האפקט עד שאתה מתרגל לטעם. עם קפה זה אותו הסיפור. אבל איזה אפקט לעזאזל יש לסושי שאני צריך לסבול 2, 3, 17 פעמים עד שאני אהנה מזה?

סושי. אני לא אוהב את זה.

אבל אפרופו טעם נרכש- גלגל"צ זה טעם נרכש. הם דוחפים לך בכוח שירים שבמצב רגיל לא היית אוהב, משמיעים לך אותם בתדירות של אחת לשעה עד שבסוף היום אתה בטוח שאלה השירים הכי טובים שיש. מי ששומע גלגל"צ באופן קבוע- הטעם המוסיקלי שלו הוא טעם נרכש.

אגב, גם הפועל תל אביב זה טעם נרכש. להיות אוהד הפועל זה להתרגל לכמעט. כמעט גביע, כמעט אליפות, כמעט עוברים את החצי. בהתחלה אתה מתרגז, אח"כ אתה מדוכדך אבל בסוף הלוזריות הופכת לחלק ממך. אתה סופג אותה, אתה נהנה ממנה ובסוף אתה אפילו מתגאה בה. כמו שאמרתי- טעם נרכש (טעם של לוזר). העיקר שמנצחים בדרבי.

אז בחזרה לסושי- תאכלו סושי כל יום, כל היום מצדי, עם המקלות האלה שלכם, ותתנו לי את הקרנף שלי עם רוטב שיפקה שום וצ'יפס מתובל בצד. לזה לא צריך להתרגל, זה טעים מהביס הראשון (אבל כן צריך להיגמל). אני בכלל איש של ג'אנק פוד. תנו לי רק פיצה וקבב כל היום ואני מבסוט. כן קבב, ולכל המבועתים מבינכם אני יודע טוב מאד ממה זה עשוי ולא איכפת לי. זה טעים לי. בעצם רק תגידו שאתם עושים על האש ואני אקפוץ. אני אביא מה שתרצו- קבב, המבורגר, סטייק, כרעיים (סליחה דוד), רק תזמינו.

עוד נקודה מעניינת: שלשום בעבודה הגישו בחדר אוכל סושי ולמרות דעותיי הנחרצות בנושא החלטתי לתת לזה עוד צ'אנס. אני לא אוהב את זה אבל זאת לא הנקודה. אני חולה על חריף. אולי זה בגלל שאני אשכנזי בלאי, אולי זה הרבע התוניסאי שלי שמשתלט או אולי זה סתם בגלל היותי אוהד הפועל ואני אוהב לסבול אבל אני פשוט לא יכול לאכול כלום בלי חריף וכמה שיותר. בכל מקרה החלטתי לעשות ניסוי לערבב סחוג וווסאבי (ולמי שלא מבין: סחוג זה חריף שמרגישים בעיקר בפה, ווסאבי זה חריף שמרגישים בעיקר באף). לקחתי מנה מכובדת מכל אחד מהם וערבבתי. התוצאה- כמעט התפוצץ לי הראש, הרגשתי שאני נחנק מכל הכיוונים אבל אין ספק- אני חייב לעשות את זה שוב. ובמסגרת השאלות שאני חייב לשאול- אם סושי זה יפני, למה אוכלים אותו עם מקלות סיניים? אני לא מבין את זה.

מקלות תופים סיניים

אם כבר ביפן עסקינן, אז רק רציתי לספר שתומר ואני התחלנו ללמוד יפנית. אפשר למעשה לומר שאני חזרתי ללמוד יפנית אחרי הפסקה ארוכה שהספקתי לשכוח בה לחלוטין את כל מה שלמדתי ובמקרה של תומר זה עוד קפריזה חולפת, עד שיבוא הדבר הבא שהוא יידלק עליו. אתם בטח שואלים את עצמכם מה שאנחנו שואלים תמיד את אפי- למה??? מה הם צריכים עכשיו גם יפנית? האמת- אין סיבה הגיונית נראית לעין. הדבר היחידי שאני יכול לחשוב עליו הוא העובדה שמהמבטא הישראלי כנראה שלא נצליח להיפטר אז להוליווד אנחנו יכולים להגיד שלום אבל לגבי סרטים יפנים עוד לא אבדה תקוותנו. נסיים ללמוד את השפה ואז כל מה שנצטרך זה איזו אומנות לחימה כי עושה רושם שאין דבר כזה סרט יפני בלי מכות. אז בינתיים אנחנו יודעים להגיד תודה (Arigato) ושלום (Konichiwa) אבל את זה כבר גם ככה למדנו מקיל ביל. יהיה בסדר, בסוף נצליח לחבר משפט.

אז עד הפעם הבאה אני מתחייב שמשהו אחד מהדברים הבאים יקרה:

• אנחנו נלמד עוד מילה או שתיים ביפנית
• אני אתחיל לאהוב סושי
• הפועל תל אביב תנצח במשחק אימון
• תומר יישן פחות משתים-עשרה שעות בלילה
• דור יחזור לדירה
• ליאור שליין יספר בדיחה מצחיקה
• אילן לוקאץ' יסתפר
• אני אוכל קרנף

ובינתיים, תמשיכו לעקוב…

נ.ב.

קטע ממש מוזר שקרה לי היום: אני הולך הביתה מהרכבת ופתאום איזה פועל ערבי שעובר מולי מצביע למעלה ושואל אותי "קר, הא?" מיותר לציין שהיה חום איימים, הייתי עם אוזניות והייתי בטוח שלא שמעתי טוב אז הורדתי אותן ושאלתי אותו מה והוא חזר והצביע למעלה ואמר "קר, הא?" או שהוא היה ערבי-ציני או שהוא לא יודע עברית טוב. תחליטו אתם.