פוסטים שתויגו כ-אוכל
I don't feel like dancebar
לתומר היו שני כרטיסים בחינם ל-VIP בסינמה סיטי. הוא הציע לי להצטרף ולראות איתו את “לבנון”. לא ברור למה הוא העדיף ללכת איתי ולא עם חברה שלו אבל אמרתי תודה וסתמתי את הפה. כמובן שהגענו לשם מוקדם יותר בשביל לטחון גלידות, פופקורן ובירה עד שהגוף שלנו הפסיק לתפקד. התישבנו על הכורסאות האדירות עם שתי קופסאות פופקורן לכל אחד ושתיה.
הסרט עצמו היה נחמד. לא מדהים אבל גם לא רע. מצד שני היה לי קשה להתגבר על תחושת התיעוב כלפי כל השחקנים המשתמטים שם שחושבים שהם יכולים לגלם חיילים בצורה אמינה (לחלקם זה אפילו לא התפקיד הראשון בתור חיילים, מה שעוד יותר מקומם). אולי אני קצת מקנא בתור קוליגה (עדיין לא פעיל אבל בכל זאת קוליגה) ואולי זה סתם בגלל שבאמת קשה לי עם משתמטים.
היו גם דברים נוספים שפגעו באמינות הסרט כמו למשל הקול שבקע מהקשר לאורך כל הסרט, קול מונוטוני מעצבן שהמשיך לתדרך את החיילים באותה אינטונציה ולא חשוב באיזו סיטואציה הם עומדים. זה נשמע כאילו זורדון (הראש המרחף מהפאוור ריינג’רס למי שלא זוכר) מנסה לעשות להם שיחות מוטיבציה בקשר. גם לא כל כך הבנתי את הסוף אבל אולי זאת בעיה אצלי.
מתוך לבנון. היא דווקא היתה אמינה
משם תומר חזר לכפר סבא ואני הלכתי לאסוף את אפי מהדירה. הבחור היה מורעב ולמרות שהבטחתי שאני אביא לו קרנף זה לא יצא אל הפועל כי לא היתה לי חניה. היות והיעד היה הרצליה הבטחתי לו שנעצור בסאבווי. הגענו וגילינו שהסאבווי סגור ולאחר כמה דקות שבהן אפי הטיח קללות המשכנו הלאה. פתאום אפי קלט בזוית העין את נאפיס ונדלק בטירוף (מסוג ההתלהבויות ששמורות לי בהופעה של פרנץ פרדיננד). בתור ראשל”צי במקור היה לי קצת קשה להזדהות עם ההתלהבות החד פעמית הזאת, בכל זאת אצלנו נאפיס זו שיגרה ולא אירוע חריג. ביקשתי ממנו לרדת מזה בטענה שאני מפורק מרוב השטויות שחיסלתי בסינמה סיטי אבל הוא התעקש, מה שיצר מצב שהוא יושב ובולס ואני מולו עם פרצוף של “לא נעים לי מהמלצרים שאני יושב ולא מזמין כלום”. בזמן שהוא דחף בכוח את הביסים האחרונים של הפתות (כשעושה רושם שהוא נהנה וסובל במקביל) הבטחתי לו שזה יתנקם בו. צדקתי. כשחזרנו ראינו שפתחו את הסאבווי. לאחר עוד כמה דקות של קללות מצד אפי המשכנו לכיוון הצ’אפלין.
הגעתי למסקנה סופית שאני לא אוהב דאנס-ברים. זו מעין הכלאה של בר ומועדון אבל זה בעצם לא לכאן ולא לכאן. אתה לא יכול לשבת על הבר ולדבר עם אנשים כי המוסיקה כל כך חזקה שלוקח יומיים להתאושש ממנה. מצד שני צפוף מדי בשביל לרקוד או אפילו לעמוד שם וכל רגע נתון עשרות אנשים עוברים וגורמים לך לשפוך עוד סנטימטר מהבירה. גם בניגוד למועדון שבו יש כמה רחבות ואתה בוחר לאיזו מוסיקה לרקוד, כאן אתה מחוייב לסוג מוסיקה אחד ובדר”כ אלו אותם שירים בכל הדאנס-ברים. ומשום מה תמיד הבחורה הראשונה שמחליטה לרקוד על הבר שוקלת יותר מהבר עצמו. ועושה רושם שהברמנים שם הם קוראי שפתיים כי אין שום סיכוי שהם ישמעו מה אתה מזמין. בסוף הערב עבר לידי עובד המקום שסחב ארגז כוסות שטיפטף לי על היד, מזל שהיה כל כך צפוף שבדרך החוצה פשוט ניגבתי את הידיים על כל מי שהיה בדרכי במסווה של בקשה לעבור.
כמות אנשים שמכניסים לדאנס-בר
נ.ב.
מי זאת קווין לטיפה? מה היא בדיוק? שחקנית? זמרת? מישהו העניק לה את התואר “קווין” או שהיא הכריזה על עצמה כמלכה? מה זה הדברים האלה? אולי היא אמא של פרינס…
קינג גרינפלד הדירהשינה טובה
אייטיז זה אני, בייבי.
רציתי לקטר קצת על ראש השנה. אני יודע שזה היה לפני שבוע ושלכתוב על זה עכשיו זה אקטואלי בערך כמו תסרוקות מנופחות ומכנסיים מעל הפופיק… ומכשירי חשמל בצבע בז’…(מנסה לחשוב על עוד סממני אייטיז מובהקים אבל לא עולה לי שום דבר. אולי יצחק שמיר?). בכל אופן, אני יודע שזה לא אקטואלי. אבל עבדתי וישנתי. ועכשיו אני רוצה לקטר על ראש השנה. להלן מספר אירועים שקדמו לראש השנה (לפחות כך אני זוכר את זה):
- אחותי חזרה מתאילנד עם פריצת דיסק בצוואר וקיבלה הסעה מנתב”ג הישר לבית חולים מאיר.
- בו בזמן, אני הצטלמתי לסרט סטודנטים. משהו על שעון עתיק שמי שנוגע בו חוזר אחורה בזמן.
- בו בזמן, רן כתב כ-34 פוסטים חדשים והעלה אותם לאתר. או שהוא היה במילואים. לדעתי הוא עשה גם וגם. ככה זה כשלא ישנים?
- אחותי שוחררה מבית החולים לבית אמא ואבא.
- אמא ואבא טיפלו באחותי ובמקביל התכוננו לארח את ארוחת ראש השנה.
- סבא הודיע שאם לא יבואו לאסוף אותו בחג, יפגוש אותנו בחג הבא.
- מיכל ואני הלכנו לשוק לקנות רימונים. אמא ביקשה שאקנה לה רימונים חמוצים.
- גיליתי שכשאני שואל מוכר בשוק אם הרימונים חמוצים, הוא אומר שהם חמוצים, ואם אני שואל אם הם מתוקים, הוא אומר שהם מתוקים. ואם אני ממש מתחכם ושואל האם הם חמוצים או מתוקים הוא אומר: “חמוץ מתוק”.
- רכבתי על הקטנוע לבית הורי, חמוש בשישה רימונים מתוקים חמוצים חמוץ מתוק.
- נשלחתי בחזרה לתל אביב, להביא את סבא וסבתא.
- נסעתי ברכב לבית הורי, חמוש בשני פולנים חמוצים.
- סבתא (צד שני) הגיעה. ראתה את אחותי, הביטה בה רגע ואמרה “גם לי כואב הגב”.
- התחלנו לאכול. אחרי שעתיים של אוכל שבהן הגענו בערך לאמצע המנות הראשונות, פרשתי, ישנתי שעתיים, וקמתי לקינוח. בחיי שאני לא מבין את הארוחות חג האלה. חג הבא אני רוצה חביתה וסלט.
חמוץ? מתוק? חמוץ מתוק!
שאיפות גבוהות
הודלף לאוזניי שבשלב כלשהו בערב החג (אולי השלב שישנתי בו?) נערך בירור חשאי באשר למצב הקשר ביני לבין מיכל, האם הוא רציני והאם אנחנו הולכים להתחתן. וגם, בסוף הערב, כשנפרדתי מסבתא לשלום, היא אמרה שאם אחזור לגור אצל ההורים, היא תקנה לי אוטו. אוטו? למה לי מכונה זוללת כסף שכזאת? גם כך אני סובל מחרדת פקחים. אני לא רוצה אוטו. אני רוצה iMac, אני רוצה לעשות קורס עריכה, אני רוצה הרבה דברים, רק תשאלו. ולמה שאחזור לגור עם ההורים? ורגע, רגע רגע רגע. מישהו דיבר פה על חתונה?
אף פעם לא הבנתי מה גורם לאנשים לפתח כל כך הרבה שאיפות בנוגע לחייהם של אנשים אחרים. שלי, למשל. למה בפולניה כל כך שמחים שהתחלתי לעבוד בבדיקה תוכנה? זה לא כזה מעניין. למה כל כך מעציב אתכם שאני לומד משחק? זה נחמד לי. מה איכפת לכם? למה סבא כל כך רוצה שאני אתחתן? למה סבתא רוצה שאחזור לגור עם ההורים? למה?
בכלל, יש לי הרגשה שכל העולם מאוכזב ממני בזמן האחרון. הבוס שלי כועס עלי שלא נתתי עוד שעות בעבודה. רן כועס עלי שלא כתבתי פוסט. ושלא למדתי יפנית. מיכל כעסה עלי שלא באתי אליה כי הייתי עייף מהעבודה. אפי כועס שהוצאתי בקבוק מים מהמקרר ולא שמתי חדש. וואו חבר’ה זה המון כעס בשביל בנאדם אחד. אל תכעסו כל כך. לא התכוונתי, באמת.
אלה היו קיטורי לשנה החדשה. אני מקווה שתהיה שנה טובה. שלא אתחתן, שלא יהיה לי אוטו, שאמשיך ללמוד משחק. זה בשבילי. ולכם אני מאחל שתעשו מה שטוב בשבילכם.
תומר וילנסקי,
הדירה
מילוא מצברים
חזרתי מהמילואים ומסיבה לא ברורה הלך לי הקול. אני לא יכול לדבר והרווח כולו שלכם. מה שאני כן יכול לעשות זה לכתוב והיות ולאחרונה נראה כאילו שאני היחיד שעושה את זה כאן אז תרשו לי להציג בפניכם כמה חוקים לגבי מילואים:
חוק מילואים מס’ 1: תמיד יש זמן לישון.
מדהים שלא משנה כמה עובדים קשה במילואים תמיד מוצאים זמן לישון. אז נכון שבחלק מהפעמים זה היה על חשבון הסדירניקים שפרשו כמה אוהלים, ויכול להיות שפיספסתי איזה תדריך או שניים (ככה זה כשאתה עושה מילואים עם ליאור בן ארי) אבל בשורה התחתונה לא ישנתי כל כך טוב מאז מלחמת לבנון השנייה. אמנם הייתי בטוח שבסוף התרגיל אני אצליח להיפטר מהעיגולים השחורים מתחת לעיניים שאני צובר כל כך הרבה זמן אבל אפשר להגיד סוף סוף אחרי הרבה זמן שאני לא עייף!
חוק מילואים מס ‘ 2: לא כתבת את השם שלך על הקיטבג בתחילת התרגיל- לא יהיה לך קיטבג בסוף התרגיל.
הסיפור מתחיל עם חבר שלי מהיחידה בשם גידי. הקטע עם גידי הוא שמאז שאני מכיר אותו, הפעולה הראשונה שהוא עושה בכל תרגיל היא לאבד את כל הציוד שלו. הפעולה השניה שהוא עושה היא להשלים ממישהו אחר. כמובן שזה הוביל לתגובת שרשרת שבסופה אני מצאתי את עצמי ביום האחרון ללא קיטבג. המזל שלי זה שיש לי חברים באפסנאות. בסוף הכל בצבא זה קומבינה.
חוק מילואים מס’ 3: כמה שלא תנסה לדפוק את המערכת היא תמיד תדפוק אותך בחזרה.
בעבר זה היה דבר שבשגרה לישון מתחת לרשת הסוואה של אחד הרכבים במקום באוהלים אבל היום זה אסור בהחלט. זה לא הפריע לליאור ולי ללכת לישון תחת רשת של הגנרטור שהכי רחוק מהאיזור המינהלי. ככה התחמקנו מתרגילי אב”כ למינהם. הרי אין סיכוי בעולם שאני אעלה על במ”פ (בגד מיגון פחמי, למי שהמילון הצבאי שלו לא לידו). הכל היה טוב עד שהוכרזתי כנעדר כי לא הגעתי לתדריך בזמן תרגולת האב”כ וגם הקטע שהגנרטור שישנו תחתיו נסע באמצע הלילה לשטח אחר גם לא היה נחמד. לפחות בסוף קיבלתי ממפקד התרגיל במתנה דם מלאכותי (שהשתמשו בו לדימוי פצועים) כי מישהו אמר לו שאני צריך את זה לאיזה סרט שאני עושה. נחמד מצידו.
דם מלאכותי. מצרך חובה לכל שחקן
חוק מילואים מס’ 4: שיער.
יש קטע כזה שאנשים מגדלים שיער ישר אחרי השחרור כדי להראות איזה סוג של מרד במוסכמות. גיליתי שתוך מקסימום שלוש שנים שמונים אחוז מהאנשים חוזרים בסוף לתסרוקת שהיתה להם בצבא. זה רק מוכיח שגם כשהם מגדלים שיער הם בעצם הולכים בתלם שהחברה הכתיבה להם כי זה מה שכולם עושים אחרי צבא ומיד אחר כך הם חייבים להסתפר כי זה לא מספיק רציני לעבודה או לווטאבר. אז מה המרד פה בדיוק? מעפנים…
חוק מילואים מס’ 5: תמיד יש זמן לשש-בש.
האמת היא שבקושי היה זמן לשש-בש הפעם. בסוף בנסיעה חזרה לבסיס ליאור החליט שבא לו לשחק שש-בש באייפון שלו. בתכל’ס, זה לא אותו דבר כשהקוביות ממוחשבות. כל הכיף זה שמדי פעם אתה צריך לחפש את הקוביות אחרי שבטעות זרקת אותן חזק מדי והן עפו מהלוח. זה פשוט לא זה.
חוק מילואים מס’ 6: כשאתה עולה על מדים אתה נהיה אוטומטית חרמן, עייף ורעב.
עם החרמנות אין כל כך מה לעשות ובעייפות מטפלים. נותרה בעיה אחת – הרעב. אתה תמיד שוכח כמה מנת קרב זה מעפן עד שאתה נתקל בזה מחדש. גם אף פעם לא הבנתי איך זה שטונה זה דג ענק אבל הוא מגיע רק בקופסאות שימורים קטנות… ודבר נוסף- אף אחד לא רוצה להודות אבל אין אחד שלא אכל בטירונות את האבקה של השתיה.
אף אחד לא מודה
חוק מילואים מס’ 7: כשמדובר בהגנה על המולדת-אל תסמכו לעולם על מילואימניקים.
אני מוכן להישבע שהייתי המלואימניק היחיד שהסתובב עם מחסנית מלאה. אף אחד אחר לא טרח להוציא מחסנית מהקיטבג בכלל, שלא נדבר על למלא אותה בכדורים.
חוק מילואים מס’ 8: אין לחץ בית גדול יותר מלחץ בית של מילואימניק.
מה שכן, תמיד אפשר לסמוך על מילואמיניקים כשמדובר ביום האחרון של התרגיל. כל מילואימניק מסוגל לעשות עבודה של עשרה אנשים בחצי מהזמן כשהוא יודע שזה יקצר את שעת החזרה הביתה.
עד כאן להפעם, תובנות חדשות אחרי המילואים הבאים (ובואו נקווה שזה לא יהיה בזמן הקרוב)
נ.ב.
שכחתי לציין שגידי קיבל בסוף את מה שהגיע לו כשהפלוגה שלו נשארה יום אחד בשטח יותר מכולם.
נ.ב. 2
בשביל מה בכלל צריך דם מלאכותי לדמות פצועים? לא מספיק שהם צועקים? ובשביל מה לעזאזל צריך גז מדמיע לתרגולת אב”כ??? נפלתם על הראש? איזו הגזמה…
נ.ב. 3 והכי חשוב:
אף אחד מכם לא התקשר לשאול לשלומי. מי שכן התקשר באופן בלתי פוסק היו דוקא הנציגים של הוט, שראו במערכת שביום ראשון התקשרתי לברר פרטים על המבצע של אלביט והחליטו להוציא לי את הנשמה ולהתקשר אליי 20 פעמים (ואני לא מגזים) בחמישה ימים. הם הצליחו להרגיז אותי ברמות שהרבה לא הצליחו ורק בגלל זה אני שוקל שלא להצטרף בכלל.
רן גרינפלד – מילואימניק עייף הדירהBizarro
הולך בטל
משהו מוזר קורה בדירה.
פרולוג: הייתי בארה”ב, ביליתי את כל יום ההולדת שלי בטיסה (באסה לי) ונחתתי בארץ אתמול (שני) בחמש בבוקר.
מערכה ראשונה: אני שונא ג’ט-לג ולכן החלטתי שעדיף לי למשוך עד הלילה ואז ללכת לישון על מנת שלא לסבול כל השבוע. בגלל שאני דביל ובגלל שלא רציתי להשתעמם בבית החלטתי ללכת לעבודה ולכן שעתיים וחצי בלבד אחרי שנחתתי בארץ כבר הייתי בעבודה. גיליתי שאין כמעט אף אחד ואין לי מה לעשות שם ולכן חזרתי מוקדם לדירה. בערב יצאנו שלושתינו עם עוד שני חברים מהכיתה (יוסי וטל), אכלנו ג’ירף, שתינו בירה וחזרנו לדירה באחת בלילה. עד כאן החלק היחסית נורמלי של הסיפור.
מערכה שנייה: התעוררתי בשבע בבוקר עם מינימום רצון ללכת לעבודה והחלטתי לחזור לישון עוד קצת, בכל זאת זה היה מעט מדי אחרי 40 שעות ללא שינה. בפעם השניה שהתעוררתי הבנתי שאני עדיין לא רוצה לחזור לעבודה והעדפתי למרוח עוד קצת זמן בבית. פתאום נחתה עליי הרגשה מוזרה של בטלה שלא הרגשתי מעולם. נשארתי בבית יום שלם על הספה, בלי ללכת לעבודה, עם הרגשה שיש מיליון דברים שיכולתי לעשות בזמן הזה אבל עם חוסר רצון מוחלט אפילו להכין לעצמי אוכל (מלבד איזו קערת קורנפלקס שהשארתי על השולחן בסלון יום שלם).
בטלה מוחלטת
אפילוג- הפכתי להיות תומר! בזמן שתומר הלך לעבודה בבדיקות תוכנה וכשהוא חזר הוא אפילו סידר קצת את הדירה אני התבטלתי ולא זזתי מהספה. אם לומר את האמת, אפילו את הפוסט הזה לא היה לי חשק לכתוב וגם לא לגעת בתופים שלי אחרי שבועיים שאני מת לתופף. משהו מוזר ביותר קורה פה…
בירה וחפירה
אני כותב את שורות אלה אחרי שחזרתי מהסינמה סיטי. לא, לא הייתי בסרט. חבר טוב שלי סיפר לי שפתחו סניף של קרנף בסינמה סיטי והייתי חייב לבדוק אותו, בעיקר לאור העובדה שעכשיו יש סניף צמוד לאחד מהפאבים האהובים עליי- הטמפל בר. אז נסעתי עם כמה חבר’ה לאכול קרנף (וזה אחרי מגש פיצה שסיימתי בבית, תודה גלעד, אני אשכרה נהיה תומר) ולשתות גינס בטמפל.
אחוז קטן ממבחר הבירות שיש שם
מה שאני הכי אוהב במקום הזה זה מבחר הבירות מהחבית שיש בו. גם הגימיק של שתי בירות שמתחלפות כל חודש הוא נחמד.בזבזתי כמה שניות בקריאת ההסבר על הבירות המתחלפות ואז פתאום הכתה בי המחשבה- מה איכפת לי איך ומתי נעשתה הבירה הזאת? תנו לי לטעום אותה. לא מעניין אותי שיש לה ארומה של קליפת תפוז, עשו אותה משלושה סוגי שעורה וחמישה עשר סוגי לתת שונים ובישלו אותה שלושה נזירים במנזר בודהיסטי במשך שבע עשרה שנה עד שהעבירו אותה לבית כנסת בקראקוב, שבו היא נשמרה בחבית ארבע שנים ושלושה חודשים עד שמזגו אותה למיכל מיוחד מנחושת בתוך אקווריום עם כרישים ששמרו עליה עד למזיגתה המושלמת בכוס ייחודית שעשויה מסלעי מטאור. לא מעניין אותי, תנו לי לשתות כוסאומו!
כמה מסקנות מהירות מניו יורק:
- האמריקאים פשוט מטומטמים. עזבו, אפילו לא בא לי לפרט על זה.
- הם גם לא שפויים, הם שמים על הכל גבינה צהובה בכמויות הסטריות. לא יפתיע אותי אם יש להם ארטיק גבינה צהובה. תפסיקו עם זה! מה הפלא שאתם כאלה שמנים ומתים מהתקפי לב?
- אין דבר כזה ניו יורקי שמכין אוכל. הם כולם אוכלים בחוץ. תמיד.
- הופעות חיות זה אדיר, במיוחד אם אתה על הבמה (ע”ע הפוסט הקודם- “אמריקן חי”)
- אני חולה על סאבווי (גם הסנדביצ’ים). כל משחקי הרכבות האלה של להחליף למהירה בשביל לחסוך זמן ואז לעבור לפרברית -זה כזה כיף. בפעם האחרונה שניסיתי דבר כזה בארץ זה עלה לי בשעת המתנה נוספת בלוד.
- זה שההורים שלי קנו לי כרטיס למחזמר “מאמא מיה” לא הופך אותי לפחות סטרייט.
- העובדה שניהנתי מהמחזמר אולי כן הופכת אותי לקצת פחות סטרייט (גם גיליתי שיש הרבה שירים של להקת אבבא שאני מכיר, מוזר)
- תודו שזאת הרכבת הרים הכי אדירה שראיתם בחיים:
קינגדה קא. תור של שעה, חצי דקה מתקן= משתלם בטירוף!
- אני באמת באמת אוהב את ניו יורק!!!
רן גרינפלד – ינקי הדירה
בלוגר אמיתי
ביום שלישי מצאתי את עצמי באוטובוס מלא בבלוגרים אמיתיים. למעשה ברגע מסויים אפילו מצאתי את עצמי כשעיניי מכוסות באוטובוס מלא בלוגרים אמיתיים, אבל זה לאחר כך. האמת היא שמרגע שנכנסתי לאוטובוס הבלוגרים האמיתיים הבנתי שאינני בלוגר אמיתי. נכון שיש לי בלוג. נכון שקוראים אותו אלפי אנשים ביום (סתם, זה לא נכון), אבל לקח לי מעט מאוד זמן להבין שאני פשוט לא עונה להגדרות.
אם היו לי עדשות, זה בטח היה שורף
והרי ההגדרות לבלוגר אמיתי:
- בלוגר אמיתי מעדכן את הטוויטר שלו כל חמש דקות. בשאר הזמן הבלוגר האמיתי מדבר על טוויטר. ולראיה נשמעו מסביבי אינספור קריאות “אני מעדכן את הטוויטר שלי” ולעיתים גם ההכרזה המאיימת: “זה הזמן לטוויט-פיק”. אני לא יודע מה זה טוויט-פיק. למעשה גם לא ידעתי מה זה טוויטר עד לפני כחודש. אני גאה להודיע שעכשיו גם לי יש טוויטר. אבל אף אחד לא קורא אותו. מה שמשעשע הוא שאני משוכנע שכל הקוראים של העדכונים שנשלחו מהאוטובוס היו הנוכחים באוטובוס. תביאו מגה-פון. יותר קל.
- בלוגר אמיתי מרכיב משקפיים. או עדשות מגע. העניין נחשף לאחר שהתבקשנו לקשור סרטים שחורים על העיניים. לקח בערך 10 שניות עד שהאוטובוס התמלא בזעקות “שורף לי בעדשות מגע!”. היה קשה.
- בלוגר אמיתי משתמש הרבה במונח בלוגספירה. לפחות נדמה לי ששמעתי את זה. אני לא בקיא בנושא, אבל להבנתי בלוגספירה זה שם כולל לחמישים בלוגרים ששולחים טוויטרים אחד לשני באוטובוס.
- בלוגר אמיתי מדבר על דברים של בלוגרים אמיתיים. אני שתקתי.
אני? באמת?
מסתבר שאני לפחות 50% בלוגר. כי הוזמנתי לאירוע הבלוגרים של ערוץ 10 שנערך לכבוד העונה החדשה של הישרדות – הפיליפינים. וכך, אחרי נסיעה קלה באוטובוס הבלוגרים המצייצים, חיכיתי בעיניים קשורות למישהו שיוביל אותי אל הלא נודע. כידוע, כיסוי עיניים עשוי להתקשר לשלושה דברים: הפתעה, סקס ונפילה בשבי. קיוויתי שלא מדובר בנפילה בשבי והנחתי שגם לא מדובר בסקס (אם כי מעניין איך תיראה אורגיית בלוגרים), ומאחר שמדובר בהפתעה עלתה במוחי השאלה המתבקשת: האם יהיה שם אוכל?
פקחתי את עיניי בחדר מעוצב. ללא אוכל. אולי בכל זאת מדובר בשבי? בשיחה קצרה הסבירו לנו שאנחנו נמצאים בספא פסיפס ושבגלל שעונה סוערת לפנינו, אנחנו הולכים לקבל ערב מפנק. אני לא בטוח באיזו עונה סוערת מדובר אבל ירידה בכמה מדרגות גילתה בריכה, כמה עמדות מסאז’, ג’קוזי ושולחן מלא באוכל. ייייש! אוכל!. קיבלנו הסבר קצר מבעל המקום (יייש! אוכל!) ועוד קצת הסבר על המסאז’ים השונים (אוכל). אחר כך פנינו לעניינינו (אוכל אוכל).
הבא שאומר בלוגספירה, אני זורק עליו כפכף
אחרי שנהניתי מהאוכל וממסאז’ מפנק במיוחד (ושיא הערב: גיליתי שאחד המצופים שצפו להם על הבריכה הכיל מאגר אינסופי של בקבוקי קולה) התיישבנו לצפות בפרק הראשון של הישרדות.
שאלות שאני חייב לשאול לגבי הישרדות:
- איך הם מוצאים אנשים עם כאלה מקצועות אקזוטיים? והעונה: קריספל, ע. מנופאי.
- למה אי אפשר להתחיל את הישרדות בבגד ים? לא חבל להתחיל את התכנית בבגדים כל כך נאים רק כדי שדקה מפתיחת הפרק הראשון תאלץ להוריד אותם ולבלות את כל החודש לבוש רק בתחתונים של שלוש בעשר מהשוק?
ועוד על הישרדות
אין בדירה טלוויזיה. ובכלל, אינני חובב תוכניות ריאליטי. יחד עם זאת, מצפיה בפרק הראשון נראה שערוץ 10 התייחס לעונה במידה מסויימת של הומור, יחד עם ליהוק של כמה מהאנשים ההזויים ביותר שנצפו על מסך טלוויזיה בישראל (וגם כמה אחרים בעלי אופי די מרשים). כתוצאה התקבלו כמה מהאמירות המגוחכות/גאוניות ששמעתי לאחרונה. בכלל, נראה שהמילה “הזוי” נאמרת מספר רב מאוד של פעמים בפרק הזה, ובצדק. האנשים הזויים, המצב הזוי, הפרק – טוב, היה מצחיק.
אז הישרדות – הפיליפינים, יום שבת ב21:00. ערוץ עשר. יהיה מצחיק. אפשר לראות אצלכם? אין בדירה טלוויזיה.
ובאשר להישרדות שלי באוטובוס הבלוגרים? היה דווקא נחמד. אולי גם אני קצת בלוגר. טוויטפיק, מישהו?
תומר וילנסקי, הדירה"למה לי לקחת מחשב?"
קניתי לפטופ. הפוסט הזה אפילו נכתב ממנו. זו היתה אחת הקניות היותר ספונטניות שלי בחיים (מיד אחר כך הכתירו אותי בתואר האיש הפזיז בעולם). למעשה, תומר כבר חודשים מטפטף לי לראש “תקנה לפטופ, המחשב שלך זה זבל” ואני מתעלם בהפגנתיות (האמת היא שאחריי שאפי עבר לדירה אפילו המחשב שלו גרם לשלי להרגיש נחות). שלשום בבוקר ישבתי בעבודה וחשבתי בקול רם “אולי כדאי לי לקנות לפטופ לטיסה שלי…” תוך דקה קפצו עליי כמה מחבריי לעבודה שהם חובבי מחשבים כבדים ולקחו אותי לאינטרנט לראות דגמים. אפשר לומר ששעתיים אחר כך כבר היה לי לפטופ (למעשה שעתיים אחר כך רק שילמתי עליו, קיבלתי אותו באיחור של כמה שעות).
מה שמעניין זה שכשאתה מתייעץ עם חברים לגבי קנייה כזאת תמיד אתה מסיים עם מכשיר יקר פי שתיים ממה שרצית ומשוכלל הרבה יותר ממה שאתה באמת צריך. פשוט אנשים מייעצים לך לפי הצרכים שלהם ולא לפי מה שאתה צריך: “אתה מחפש משהו זול? מה הבעיה יש פה מיני לפטופ באלף חמש מאות.”, “עזוב כדאי לך כבר לקנות לפטופ גדול, זה כולה עוד חמש מאות שקל.”, “מה אתה צוחק? תוסיף עוד חמש מאות שקל ויש לך מעבד בן זונה שיחזיק לטווח הארוך, כדאי לך.” , “יאללה, תוסיף עוד ארבעת אלפים ש”ח וזה גם עושה לך קפה, אתה כבר מוציא סכום כזה אז מה זה עוד קצת?”
מצחיק שטכנופוב כמוני הולך להסתובב ברחבי העולם עם מחשב נייד כמו כל איש עסקים ממוצע. היתרון העיקרי הוא שבניגוד למחשב הקודם שלי לזה לא לוקח חצי שעה מהרגע שהוא נדלק עד הרגע שבאמת אפשר להשתמש בו.
איפה פה זה ה-W?
אז את הפוסט הזה אני כותב שעות ספורת ולפני הטיסה שלי, היות ואני לא יודע כמה אני אוכל לכתוב משם. אמנם עכשיו יש לי לפטופ וזה הופך את העסק לזמין בהרבה אבל במדינה שאני טס אליה- הסיכוי שיהיה שם אינטרנט מספיק מהיר בשביל לכתוב זהה פחות או יותר לסיכוי שאני אתחתן שם עם מקומית.
יש משהו שאני לא מצליח להבין- עם כל השכלול היום והטכנולוגיה המטורפת וזה שאפשר לנהל היום את העולם מהפלאפון, איך זה שלא מצליחים לייצר סוללה לפלאפון שתחזיק מעמד יותר מיום שלם? מה זה שווה לשדרג את המכשיר כל יומיים אם בכל שידרוג אורך החיים של הסוללה קטן. אני מבין שככל שהמכשיר משוכלל יותר הוא צורך יותר חשמל אבל זה כל כך קשה ליצור סוללה שתספק את החשמל הזה? כנראה שכן.
חסר טעם
ולנושא אחר לגמרי: ראיתי השבוע פרסומת לחלב בטעם של פעם. מה זה אומר, שהוא בא עם קרום? בכלל המונח “בטעם של פעם” די מטריד. מה זה פעם? מתי זה? לפני שלושים שנה? עשרים שנה? אתמול? ומי החליט שפעם היה פה יותר טוב? ואם אני לא הייתי פעם, אין לי מושג מה היה הטעם של החלב או הפסטרמה. זה טוב לאנשים שגדלו על משהו, אם גדלת על הגזוז שהיה פה פעם זה מובן ואפילו מקובל אבל מי גדל על פסטרמה? איזו נוסטלגיה זה אמור להעלות?
בתמונה: מים בטעם של פעם
ליד העבודה יש איזו מסעדה שאני ממש לא אוהב את האוכל בה. למעשה האוכל שם כל כך גרוע ש אני טוען שהוא בטעם של פעם- מלפני שבוע.
נ.ב.
אם כבר נזכרים בטעמים ישנים- החזירו את ביסילי טאקו ועושה רושם שאני היחיד שזוכר שהיה פעם משהו כזה. מי שזוכר מוזמן לכתוב משהו כדי שאני לא ארגיש לבד בעולם. אתם גם יכולים לכתוב סתם משהו כדי שאני לא ארגיש שאף אחד לא מתייחס לבקשות שלי…
רן גרינפלד – שחקן בטעם של פעם הדירהעבודה מועדפת
חסר מנוחה
אני חושב שיש קונספירציה ארצית למנוע ממני לישון כמו בן אדם. נכון שהשינה שלי היא לא הכי חזקה ואני מתעורר בקלות מדברים אבל לא ייתכן שתמיד יהיו דברים שיעירו אותי. אני חושב שיש מחוץ לחלון שלי בבית שני סוכנים בתוך איזה ואן שבשניה שאני נרדם הם ישר מדווחים בקשר לבן אדם הכי זמין שלהם שיעשה משהו כדי להעיר אותי.
הפעם זה היה הבחור הזה שעובר עם המכשיר שמעיף עלים. מכשיר שכמות הרעש שהוא עושה חסרת פרופורציה לחלוטין לפעולה שלשמה הוא קיים. בכלל, המכשיר הזה הוא אחד הפתרונות היותר ישראליים שיש- יש לכלוך? בשביל מה לנקות אותו אם אפשר פשוט להעביר אותו למישהו אחר? זה בעצם מה שהמכשיר הזה עושה, מעיף את העלים אל מחוץ לטריטוריה של זה שמנקה אותם. יכול להיות שכל הארץ מחולקת לגזרות, בכל גזרה יש איזה בחור עם מכשיר כזה והם פשוט מעבירים את העלים מגזרה אחת לשניה עד שהם מעיפים אותם ללבנון. בכל מקרה אין ספק שהייעוד מספר אחד של המכשיר הזה הוא להעיר אותי שעתיים לפני שתיכננתי.
כבר עשרה קילומטר שאני רודף אחרי העלה הזה
סע לאט
התחלתי ללמוד נהיגה על קטנוע. הדבר הראשון שהייתי צריך לעשות הוא להוציא טופס בקשה לרשיון ולעבור בדיקת ראייה. גיליתי שהראייה בעין הימנית שלי מתדרדרת כמו שחשדתי. האופטימטריסטית חתמה לי על הטופס והבהירה לי שהראייה שלי מספיק טובה בשביל קטנוע ורכב פרטי אבל אם אני ארצה להוציא רשיון לאוטובוס אני אצטרך לעשות משקפיים. אמרתי לה מחר ויצאתי.
כשהגעתי לשיעור הנהיגה המורה הרגיז אותי כבר על ההתחלה כשהוא צעק עליי, אחרי ששאלתי שאלה פשוטה כמו אם הוא מקבל אשראי ושלח אותי להוציא כסף בתחנת דלק. מיד אחר כך כשהסברתי לו שיש לי חסך ילדות ולא רכבתי מעולם על אופניים (חוץ מהפעם ההיא בהולנד שאני נוטה לכנות “התקרית” או “דומינו ראלי אופניים”) הוא נבח עליי שאני לא יכול ללמוד כי לא יהיה לי שיווי משקל. כשהתעצבנתי עליו בחזרה הוא החליט לבדוק אותי והתיישב מאחורי על הקטנוע ונתן לי לנסוע. כבודו פסק שיש לי שיווי משקל והוא אכן יכול ללמד אותי.
חו”ל המועד
בסופו של דבר לא חזרתי אליו אחרי השיעור הזה. בדרך כלל אין כזה מצב אצלי שאני מפסיק משהו באמצע אבל לא היתה לי הרבה ברירה היות והחליטו לשלוח אותי מהעבודה לעשרה ימים לאיזה חור נידח בעולם (בפעם השלישית השנה). ולפני שאתם אומרים לעצמכם “אני לא מאמין שהבן זונה הזה שוב טס ומתלונן על זה”, אני מדגיש בפניכם שוב שמדובר בחור נידח, שחם בו יותר מבארץ, שחל עליי איסור לצאת מהמלון (וגם אם הייתי יכול לא היה מה לחפש שם) ושאני פאקינג מפסיד את ההופעה של הקייזר צ’יפס שבאו להופיע בארץ במיוחד בשבילי (ואולי בשביל עוד כמה מאות) וחיכיתי חודשים להופעה הזאת. בנוסף יש עוד כמה דברים שאני מפסיד, חלקם חשובים יותר וחלקם פחות כמו הופעה נוספת של התפוחים או משחק הליגה הראשון בין בית”ר ירושלים להפועל תל אביב. עכשיו אתם בטח אומרים לעצמכם בציניות “איזה מסכן” אז אני אומר תלכו קיבינמט.
הייתי עושה פוסט מצולם בחו”ל כמו תומר אבל המדינה שאני טס אליה היא לא תאילנד וזה בטוח לא יהיה מעניין כמו מה שתומר צילם שם. אני תמיד תוהה למה החברה שאני עובד בה תמיד עושה עסקאות עם מדינות כאלה ולא שולחת אותי להוואי או לריו דה ז’נרו.
בתמונה: חור שעוד לא שלחו אותי אליו- בת ים
הרצליה תחתית
השבוע גיליתי שנפתח בארץ סניף של סאבווי (וכשאני אומר גיליתי אני מתכוון שקיבלתי SMS היסטרי מדניאל נחמוד עם תמונת מולטימדיה של הסניף הראשון בהרצליה פיתוח). כמובן שכבר למחרת אפי ואני נהרנו לשם והיינו בין הראשונים בארץ שרגלם דרכה שם (למי שלא יודע מבחינתי סאבווי זה הקרנף של חו”ל, בכל מקום שאני נמצא בו בחו”ל אני חייב לאתר איזה סניף ולאכול בו). אני חייב לציין שלמרות שעדיין אין להם את כל סוגי הבאגט ואת כל הרטבים שיש בסניפים בעולם משאר הבחינות הסניף ברמה גבוהה. הטעם היה מעולה וקיבלנו עם הארוחה גם כוס למזיגה חוזרת (Refill) ושקית דוריטו’ס (!!!). קל לרצות אותי…
אפילו דוריטו'ס יש פה
נ.ב.
דבר נוסף שגיליתי השבוע הוא שלא כדאי לספר לחברים שלך כמה אתה מרוויח. דברים טובים לא יכולים לצאת מזה…
רן גרינפלד – קולינר הדירהHadira 21 – Here I come
אז ככה, לפני כשבוע בערך כשדור חזר מחו”ל הוא התקשר אלי ובישר לי שהוא החליט סופית לעזוב את הדירה ושאני מוזמן למלא את מקומו, שזה אומר שבעוד כשבוע אני כבר לא אהיה “אפי- השותף שלא גר בדירה” ואני אצטרף לצמד המהולל רן ותומר.
חוץ מזה בימים אלה אני מחפש עבודה נואשות ואני לא יודע באמת במה בא לי לעבוד.
קודם כל כמו כולנו בערך לא באמת בא לי לעבוד אבל אני יודע שאני חייב כי אחרת לא יהיה לי ממה לחיות (כרגע למשל אין לי ממה לחיות אז אני לא חי). ואילו עבודות כבר מציעים לסטודנט כמוני? אז יש שירות לקוחות טלפוני שכל האנשים שאני מכיר שעובדים בזה אומרים לי “אפי אל תעשה את זה לעצמך!” אז אני לא אעשה. יש את האפשרות לעבוד כמוכר בחנות שזה נראה לי לא רע אז סרקתי המון חנויות באיזור אבל בשום חנות לא מחפשים עובדים- תקלה!
וכרגיל העבודה האידיאלית לסטודנטים עריריים כמוני- מלצרות!
אז באמת כל האנשים שאני מכיר שעובדים במלצרות אומרים לי שהעבודה מתישה ומגעילה אבל עושים אחלה כסף בזמן קצר. אז אני מנסה לשכנע את עצמי שזאת העבודה שהכי כדאי לי לעבוד בה, כנראה שממחר אני אתחיל לחפש עבודה בתור מלצר בלית ברירה אלא אם כן בנתיים אני אמצא משהו יותר טוב.
בנתיים התחלתי לחשוב איפה נראה לי הכי טוב למלצר והגעתי למסקנה שפאב או מסעדה שמגיעים לשם בעיקר תיירים שמשאירים טיפים יפים. יש למשל המייק’ס פלייס שישבתי שם בשבוע שעבר ולשם מגיעים רק תיירים. כשאתה רואה תייר אתה ישר מזהה שהוא תייר ולא מקומי. הם לבושים אחרת מתנהגים אחרת ומן הסתם מדברים אחרת.
ואז נזכרתי שאנחנו הישראלים נורא אוהבים לכנות את עצמנו “אירופאים”. ואני שואל למה? מה גורם לנו לחשוב שאנחנו כמו אירופאים?
אז נכון, אנחנו משתתפים באירוויזיון, אבל בועז מעודה נראה אירופאי? שר כמו אירופאי? ואחינועם ניני ומירה עוואד? הן נראות ונשמעות אירופאיות? אז נכון שמכבי ת”א בכדורסל משחקים ביורוליג ובכדורגל אנחנו משתתפים במוקדמות ליגת האלופות, אבל תעשו לי טובה, הכדורגל שלנו מזכיר כדורגל אירופאי? זה בכלל לא נראה כמו אותו ענף ספורט! אלו שני דברים שונים לגמרי.
זה אירופאי זה?
אז אני שואל את עצמי למה בכל זאת להגדיר את עצמנו אירופאים? כי גם אצלנו יש כמה בלונדינים כמו הסקנדינבים? נכון, פשוט פה הם מחומצנים ושם הם טבעיים. והלבוש? וההתנהגות? והתרבות? אצלנו אין דבר כזה תרבות, אצלנו יש אוסף תרבויות, כי אנחנו בעצם מקבץ של עדות שהתרכז בארץ אחת והדבר היחיד שמאחד את כולנו זו הדת שלנו וזהו.
נגיד לבריטים יש את המלכה אליזבת’ איזה מלך יש לנו? המצב הכי קרוב בו היה לנו איזה מלך זה כשזוהר ארגוב היה המלך!
אז אפרופו זוהר ארגוב מה לגבי המוסיקה? משהו מטיל איזשהו צל של ספק שהמוסיקה שלנו דומה אפילו טיפה למוסיקה באירפה?
בקיצור אנשים צר לאכזב אתכם אבל אנחנו לא אירופאים! מצד שני אנחנו גם לא אסיאתים ולא אפריקנים. אנחנו פשוט ישראלים! יהודים ישראלים! ומה רע בזה? הכי טוב להיות ישראלי. לטוב ולרע. אין כמו ישראלים, החמימות, השכונתיות, הסלנג, הלבוש הזרוק, הפיצוציות, הפיצוחים, החופים, הים, הקיץ, החום, הלחות, האוכל, הכוסיות, המוסיקה ואפילו הכדורגל המשעמם. תאמינו לי שהאירופאים היו מתים להיות ישראלים!
אני בטוח שכל התיירים שבאים לבקר ולטייל כאן מקנאים בנו!
בקיצור ישראלים טובים שכמותכם תהיו חזקים וגאים (גם גייז אם בא לכם) ואני אמשיך בחיפושיי אחר העבודה.
בינתיים אני מזמין אתכם לצפות בסרטון שרן הפיק שבו אני משחק את משה רבנו (או רבנאנו) שמתארח אצל שוונקי הפסיכולוג המסומם:
נשמח אם תדרגו אותו…
עד כאן רבנאן.
אפי הלפר עדיין מחוץ לדירהאוכל, בירה, מסאז' והתהילה האבודה שלי בצ'אנג מאי
Hello everyone
I would like to write you about my lovely day playing “matkot” but internet is HORRIBLE!
So, Watch my new video. and then tell me It’s great, OK?
(*תומר לא הצליח לכתוב בעברית אז אני דאגתי לו לחתימה הקבועה. רן גרינפלד, הדירה)
עדכון ראשון מתאילנד
שלום לכולם. לאחר טיסה ארוכה עם צוות דיילים שכנראה נאסף ממועדון כלשהו במתחם יד חרוצים ודייל ראשי שלדעתי היה קודם מציל בים, אני כותב את הפוסט הראשון שלי מחו”ל, או ליתר דיוק מבנגקוק. מאוד בקצרה אספר ששתיתי המון בירה, אכלתי שווה ערך ל-10 מנות בג’ירף ועוד לא ישנתי. בנוסף, אני מצרף את פוסט הוידאו הראשון שלי, שבו גיא, אח שלי, מצלם אותי מעביר שעה מתה בהמתנה לטיסה בשדה התעופה, או לפחות מה שהספקנו עד שנגמרה הבטריה במצלמה. אציין שמדובר בפוסט מחתרתי עם עריכה שערורייתית ומזעזעת ואני ממליץ עליו בחום. זהו להיום. אשמח לתגובות. ותודה לגיא וילנסקי על הצילום.
תומר וילנסקי
בנגקוק
-
תמונות
תגובות אחרונות