מצאתי את עצמי בפינלנד, כמו שאני תמיד מוצא את עצמי במקומות הזויים מטעם העבודה עובד עם צבאות זרים. הפעם זה היה זצבא הפיני. הנה כמה נקודות מעניינות שהגעתי אליהן במהלך השבועיים ששהיתי פה:

1. בסדר. בשבוע הראשון אכלנו במסעדה של המלון באופן קבוע (כי מסתבר שזאת המסעדה היחידה בעיירה שכוחת האל שאנחנו נמצאים בה) ואחרי שטעמנו את כל מה שבתפריט הגענו למסקנה שהכל בסדר. הבשר בסדר, הפיצה בסדר, הבירה בסדר, הקינוחים בסדר, המלצרים בסדר. כמה אפשר להיות בסדר? תעשו משהו אחד שיהיה מעולה או גרוע.

2. כדורגל זה לאנשים שחם להם. כל מי שאני מכיר הרגיע אותי מראש – "מה קרה לך? נראה לך שבמדינה שחברה באיחוד האירופי לא תצליח למצוא מקום לראות את חצי גמר ליגת האלופות בין ברצלונה לראיל מדריד?" אז מסתבר שלא. הצ'יקמוקים האלה פה מעדיפים לראות קודם כל את משחק ההוקי בין רוסיה לדנמרק, אח"כ את משחק השחמט בין האלוף הגיורגי לאלוף המונטנגרי, אח"כ משחק הגולות בין נבחרת כיתה ו' של סקנדינביה לזו של אלבניה ורק אחר כך את חצי הגמר של הליגה המעניינת ביותר בעולם.

3. אגמים. זה לא ייאמן כמה אגמים יש במדינה הזאת. אפשר לומר שכל משפחה פה יכולה להכריז על אגם שיהיה שלה. מה שיותר מדהים זה איך אנחנו הישראלים, שבקושי יש לנו אגם אחד בארץ, באים ומתלהבים מאגם קפוא ומחליטים ללכת עליו למרות שהמקומיים אומרים לנו שאנחנו מסכנים את חיינו בכך שאנחנו "הולכים על קרח דק". אמנם אף אחד מהחבר'ה לא נפל למים הקפואים אבל אחד היה קרוב לזה. העיקר שיש תמונות.

דווקא כאלה לא היו שם... כוסאומו!

4. האמבטיה בחדר בבית המלון לא היתה מחוברת לכלום – לא לקיר ולא לרצפה. זה הרגיש כאילו זרקו אותה שם לאחסון. הקטע הוא ששאר החבר'ה אמרו לי שיש לי מזל שבכלל קיבלתי אמבטיה.

5. אחרי שבוע המלצרית הקבועה שלנו נעלמה. אומרים שאחוז ההתאבדויות במדינה הזאת גבוה. לא מספיק שיש להם פה במשך חצי שנה חושך כל היום, הוספנו למלצרית עוד סיבה לעלות את הסטטיסטיקה כשבכל יום גרמנו לה לשרת אותנו מעבר לשעות העבודה הרגילות שלה.

6. שוב חוזרים לאוכל – בשבוע השני אכלנו בבסיס צבאי. מדהים איך פתאום האוכל הנורא שאכלתי בשלוש שנות השירות שלי בפלמחים נראה פתאום כגעגוע רחוק. בואו נגיד שכמה מארוחות הצהרים שלנו שם הסתכמו בחצי קערת מרק ופרוסת לחם. אני מוכן להישבע שראיתי את אוליבר טוויסט עובר שם וצוחק עליי.

7. אירופה הארורה. באחד הימים שלחו אותי לקנות כל מיני חטיפים ושתיה בסופר. היות ותמיד כשאני באירופה אני נופל וקונה סודה במקום מים (כמו שסיפרתי לא פעם) החלטתי לבדוק טוב טוב את מה שאני קונה. חזרתי מבסוט שהצלחתי למצוא בקבוק שכתוב עליו "Water natural". הכל היה טוב ויפה עד ששני חבר'ה שיצאו לשטח התקשרו להגיד שהם הולכים להרוג אותי על זה שקניתי נוזל לניקוי שמשות. איכשהו למרות מה שהיה כתוב על הבקבוק שוב היה מדובר בסודה. ועוד עם טעם לוואי של לימון. שימותו האירופאים האלה!

8. כמה קר היה? היה קר! לפני שבוע נשלחו אלינו מעילים מהארץ על מנת להקל עלינו בתנאי מזג האויר הקשים. המעילים האלו הספיקו לעבור בגרמניה ואיטליה ועד עכשיו, שבוע אחרי, הם עדיין לא הגיעו. בטח הם יחכו לנו בדרך למטוס. מעילים זה חשוב מאד בתקופה הזאת בישראל. אני בכלל העלתי השערה שמישהו רשם אותם בטעות לטיול מאורגן בכל אירופה.

9. ואפרופו מזג אויר – זאת הפעם הראשונה שיוצא לי לספר באנגלית את הרוטינה שלי על חזאים. כנראה שנגמרו כל האנשים בארץ לספר להם את זה והתחלתי לספר את זה לאנשים בחו"ל. אני חושב שזה הסימן להפסיק עם זה. (להגנתי יאמר שהם ממש צחקו אבל אפילו לי נמאס לשמוע את עצמי מספר את זה).

חיוך שאומר הכל

10. נקודה אחרונה והכי חשובה – עבדנו קשה וקרענו את התחת שעות על גבי שעות, עם מעט שעות שינה ובלי להספיק לעשות כלום חוץ מעבודה אבל הכל היה שווה רק בשביל השלוש שעות שיצא לנו לעשות סנואובורד בשבת. סנואובורד ב-30 באפריל ועוד בטיסה מהעבודה – מי היה מאמין!

לסיכום – כמו שאמר פעם רמי הויברגר על הפינלנדים: " מאיפה הם זחלו הויקינגים המסטולים האלה? עם שלם שכל התרומה שלו לאנושות זה סלמון מעושן וסוודרים סרוגים!"

נ.ב.

אחד מהחבר'ה שהיה איתי הוא בחור בשם אביעד. הוא אוהד של הפועל פתח תקוה (לא יודע למה היה פחות סיכוי – שאני אטוס לפינלנד או שאני אפגוש אוהד של הפועל פתח תקוה). בכל מקרה, מסתבר שהוא שונא מכבי ובכלל את כל שנואי מכבי תל אביב ומשום מה הוא גרם לזה שהפסקול שליווה את הנסיעה הזאת היה "חברים שרים איתן טייב".

אז לפני כמה ימים חזרתי מעוד חופשת סנואובורד עם מרק מהעבודה שלי, הפעם באוסטריה (והפעם לא נפלתי על שבוע הגאווה האירופאי בסקי). הנה כמה אנקדוטות קצרות המשקפות את החויה במדינה ההזויה הזו:

• עוד בהמראה הצלחתי להתעפץ קצת במטוס ולהתעורר ולגלות שחילקו כבר את האוכל. תחושת האכזבה התחלפה באנחת רווחה כשקלטתי שהאוכל שחילקו זה למעשה אותם סנדוויצ'ים שיש לנו במכונה בעבודה, עם פלפל קלוי ואיזה משהו נוסף בפנים.
• נחתנו בגרמניה וגילינו שאנחנו בטרמינל נפרד, רחוק מהציווילזציה, ממתינים בתור ארוך בשביל להגיע לחדר קטן שבו המזוודות שלנו. טיפוסי.
• אחרי נסיעה של כמה שעות באוטובוס, הגענו למלון, שהיה מלא במיליארדי שטויות מכוערות שקישטו אותו כמו בובות, פוחלצים, צלבים והרבה מגהצים מלפני 400 שנה.

מטריד

• בזמן שמרק הלך להשכיר ציוד אני נכנסתי לחדר, הדלקתי טלויזיה והדבר הראשון שראיתי היה היטלר. אין לי מה להוסיף.
• אגב טלויזיה, את כל הסדרות שם הם מדובבים לגרמנית. במקום לשים כתוביות הכל מדובב (למעשה דווקא הערוץ של הסרטים המצויירים לילדים היה באנגלית. תענוג).
• הלכתי לסופר לקנות כמה מצרכים וחזרתי עם שישית מים. כשמרק פתח את אחד הבקבוקים גילינו את הטעות המרה שעשיתי – זה היה סודה. מרק כמובן דאג להזכיר לי שגם פעם קודמת עשיתי את אותה הטעות. מה אני אגיד- יצאתי אפי.
• למחרת התחלנו לגלוש וגילינו שבאוסטריה החזאים מדייקים לחלוטין, אפילו ברמת המעלות. מדהים. אין ספק שלמדינה שלנו יש עוד הרבה מה ללמוד.
• באחד הערבים המקפיאים שהיו שם ראינו קבוצה של אנשים שמשחקים בחוץ. התקרבנו וגילינו שמכל המשחקים בעולם, החבר'ה האלה נשארים בחוץ בשיא הקור ומשחקים קרלינג (!). אללא יסטור.
• הסטטיסטיקה עדיין לא נשברה: בחורות שגולשות סנואובורד הן בחורות שנראות טוב!
• לגבי האוכל- מסתבר שאי אפשר להזמין שם אפילו כוס מים מבלי לקבל את זה עם חזיר.
• אהה, והם שמים על הפיצה את התוספות הכי הזויות בעולם. היו שם כמה שהזמינו פיצה עם רוקט (?)
• בניגוד למדינות הקודומות שהיינו בהן כאן היו חיי לילה ממש טובים וגילינו שהפירוש האמיתי של אפרה-סקי זה לעצור באיזה מקום על צלע ההר, לשתות למוות ואז לגלוש שתויים כשבחוץ חושך מוחלט.
• בכל מקומות הבילוי שם משמיעים את אותם השירים, לפעמים אפילו יותר מפעם אחת באותו ערב. בואו נגיד שיש שירים שאני מעדיף שיכרתו לי אצבע מאשר לשמוע אותם שוב.
• מזל שתמיד יש איזה פאב אירי עם מוסיקה טובה וגינס!
• הדבר הכי מחריד שגילינו היה שמשום מה באוסטריה השפם חזר לאופנה. מדהים כמה שפמים היו שם. נכון שבאחת המסעדות לכל המלצרים הצעירים היו שפמים כחלק מתחרות אבל זה היה רק אחוז אחד מהמשופמים שם.

ולסיום – הנה סרטון שלי מנסה לקפוץ כמו סופר-מריו ונופל, ואחר כך קופץ טוב ואז סתם עושה שטויות:

נ.ב.

מה שיותר מפחיד זה שגם אחרי שנחתנו בארץ ראינו כמה אנשים עם שפמים. יכול להיות שהדבר הנוראי הזה באמת חזר לאופנה???

נעלמתי לשבוע וחצי מילואים. בעקבות הפוסט שכתבתי אחרי המילואים הקודמים הנה מספר חוקים נוספים שתמיד יהיו רלוונטיים למילואים:

1. אל תוריד עיניים מהקיטבג שלך – בפוסט מילואים הקודם סיפרתי על חבר שלי גידי שתמיד מאבד את הקיטבג שניה אחרי שהוא חותם עליו ואז הוא תמיד משלים ממישהו אחר ואז נוצרת שרשרת השלמות ובסוף אני תמיד מוצא את עצמי בלי קיטבג. הפעם זה לא קרה וגם גידי היה מספיק חכם והפעם הוא רשם את השם שלו על הקיטבג… שלי.

2. מזג האויר יהיה מושלם. עד הרגע שבו צריך לעבוד פיסית – גם הפעם עשינו תרגולות אב"כ, דילוג הפלוגה ועוד שטויות כאלה ואחרות שאת כולן כמובן החליטו לבצע בשעות הכי חמות של היום. דווקא ביום האחרון שחזרנו הביתה היה מזג אויר לא רע. וחוץ מזה היתה חגורת עננים מוזרה בשמים מעלנו, מעין טבעת של עננים שמקיפה אותנו אבל רק מעלנו שמש. אני לא מבין איך זה עובד, עננים לא אמורים לזוז?

3. תמיד יהיה גזלן – גם אם הפלוגה שלכם תפרוס באיזה מקום מסתור צבאי וסודי שלא ידוע לאף אחד הוא ימצא את הדרך להגיע לשם.

4. אף פעם אל תקנו משהו אצל הגזלן – תמיד אחריו יבוא גזלן אחר שהוא טיפה יותר זול.

5. אסור לצאת בהצהרות – בתחילת התרגיל התלהבתי מהעובדה שכשהייתי בסדיר דאגתי בכוונה לא להיות מוסמך לאיזה תפקיד מסויים כי לא רציתי לעשות אותו במילואים. העובדה הזאת החזיקה מעמד 4 שנים וחצי, עד שבתרגיל הנ"ל גילו שהזמינו 3 אנשים במקום 4 שאמורים לעשות את התפקיד ונבחרתי להיות המילואימניק הראשון אי פעם שמוסמך בשטח לתפקיד. נפלא…

6. אתה מעריך משהו רק אחרי שאין לך אותו – אני יודע שיש אנשים שעושים במילואים קו של חודש אבל ביחידה שלנו אין שום הצדקה שנעשה שבת בשטח. הרי גם ככה צה"ל לא מתאמן בשבת אז בשביל מה צריך אותנו? ברגע שהודיעו לנו שאנחנו יוצאים שבת הרגשנו כאילו קיבלנו את החיים שלנו בחזרה. זה הרגיש כמו פלאשבק מהסדיר.

7. לחץ בית הוא דבר נפלא – מדהים כמה מהר אפשר לקפל פלוגה שלמה ביום האחרון לעומת כמה לאט אפשר לקפל אותה באמצע השבוע כשיודעים שצריך עוד לפרוס אותה מחדש. אני בטוח ששברנו שיא גינס, אם לא במהירות אז באיטיות.

8. "מנות קרב משופרות" – שקר כלשהו שכתוב על המנות החדשות. זה כאילו חיפשו את כל המאכלים בעולם שאין סיכוי שיש מישהו שאוהב את כולם, מעין מקבץ מאכלים שאו שאתה אוהב או שאתה שונא, אין באמצע. יכול להיות שאתה שונא טונה, או שאתה לא אוהב חלוה, או לא סובל עלי גפן, ואם אתה כבר אוהב את כל הדברים האלה הסיכוי שאתה אוהב גם לוף בנוסף לכל שואף ל-0.000001.

במרכז - לוף, השמפניה של הטבע

עד כאן להפעם. בינתיים אני חוזר לשירות סדיר בתור שחקן כאשר בשבוע הבא חברי הדירה הולכים להשתתף בתחרות 48 שעות, תחרות שבה צריך ליצור סרט ב-48 שעות לפי קריטריונים מסויימים. שיהיה לנו בהצלחה.

נ.ב.

בניגוד לבד"כ המילואים האלה היו באמת זוועה. בואו נגיד שההיילייט היחיד היה המטווח, שבו שמרתי על הסטטיסטיקה ולא החמצתי אף כדור. בפעם האחרונה שטווחתי זה היה יום מילואים אחרי חתונה. יריתי 10 כדורים עם האנגאובר, בדקתי את המטרה, ראיתי שפגעתי בכולם ואז הלכתי הצידה והקאתי את הנשמה.

נ.ב. 2:

אני לא מאמין שכספי המיסים שלי הולכים על מטוס ריסוס שעבר מטרים ספורים מעלינו ופיזר עשן בתרגולת אב"כ. איזו הסחפות. אבל אל תדאגו, כדי לשמור על המסורת ולהתחמק מלבישת במ"פ וחבישת מסיכת אב"כ הלכתי להתחבא בקרון שאני מתחבא בו תמיד. הבעיה היתה שהפעם הוא לא היה מחובר לחשמל ונמסתי בו למוות.

רן גרינפלד – צלף בדימוס

הדירה

אחת השאלות שאני הכי שונא ששואלים אותי היא "אתה חי טוב אתה, הא?" התשובה המיידית שלי היא תמיד "אני חי נכון". אני לא אוהב שאנשים מסיקים מה המצב הכלכלי שלי על סמך העובדה שיש לי ממרח פסטו במקרר. אז נכון שאנחנו סטודנטים ולסטודנטים טיפוסיים זה נדיר שיש במקרר מותרויות כמו ממרח זיתים או לימונים כבושים אבל אצלנו זה פשוט בא על חשבון דברים אחרים שאנשים נורמלים קונים. בפעם האחרונה ששמעתי את השאלה הזו זה היה אחרי שסיפרתי למישהו שיש לנו עוזרת שמנקה את הדירה אחת לשבועיים. זה לא אומר שיש לנו כסף מיותר לשלם לעוזרת- זה אומר שאנחנו סתם עצלנים מכדי לנקות את הדירה בעצמנו. אגב, הקטע הזה עם העוזרת הוא גאוני- הוא צימצם את אחוז המריבות בדירה לכלום, אם פעם הייתי כועס על תומר שיש מלא כלים בכיור- היום אני יודע שעד מחר הם יעלמו… בכל מקרה אנחנו עדיין סטודנטים וגם אני שעובד הכי הרבה מבין שלושתינו אין לי חשבון בנק בשוויץ עם מלא כסף אז תפסיקו להיכנס לנו לכיס, אנחנו לא חיים טוב, אנחנו חיים נכון.

מותרות

בואו תשמעו קטע לגבי העבודה שלי: בכל יום בשתים עשרה אנחנו יוצאים לאכול צהריים באיזו מסעדה באיזור העבודה שלנו. זה יישמע לכם כמו צרות של עשירים אבל לכולם נמאס כבר מהמסעדות ואנחנו מחכים כבר כמה שנים לחדר אוכל שייבנה בקרוב. עכשיו, תעצרו רגע את המחשבה הזו של "איזה בכיין הוא- כל יום מסעדה אחרת והוא מתלונן" אבל קחו בחשבון שזה מאד מוריד את הערך של מסעדות. פעם ללכת למסעדה היה ביג דיל, היום כשיש אירוע למישהו במשפחה או מהחברים והם רוצים לצאת לחגוג במסעדה- זה כבר לא מעניין. טוב, אתם צודקים- אני בכיין.

בכל מקרה, הסיפור הוא כזה: יש מסעדה אסייאתית צמודה לבניין שבו אנחנו עובדים שרוב האנשים לא אוהבים לאכול בה ביום יום. הרבה אפילו יעדיפו את כל המסעדות באיזור על פניה. הבעיה מתחילה ביום רביעי כשמגישים שם מנה של סטייק סלמון בתור מנת היום התפריט העסקי (מנה שבדר"כ עולה יותר ולכן לא נכללת בעסקית). עכשיו אולי זה אני, אבל סטייק סלמון זה לא המעדן הכי טעים שיש על הפלנטה הזאת ובטח שלו שם ובכל זאת ניתן לראות עשרות עובדי אלביט מסתערים על פתחה של המסעדה הקטנה במרדף אחר סטייק הסלמון (או הסלומון כפי שאנשים מוזרים קוראים לו) בכל יום רביעי בשתיים עשרה או'קלוק, וכבר ארבע שנים שאני שומע בכל יום רביעי אנשים מזכירים אחד לשני משמונה בבוקר שהיום הולכים לאכול סטייק סלמון. אז מה הקטע פה בעצם? אני טוען שזה הכל בגלל שאנשים אוהבים להרגיש שהם מנצחים את המערכת. עצם העובדה שהם מקבלים משהו שעולה יותר אבל היום ספציפית הוא במחיר מבצע (אפילו שזה היום ספציפית אבל כל שבוע) גורם להם להרגיש טוב עם עצמם. אני מאמין שגם אם היה שם שניצל ב-60 שקל ובכל יום שני הוא היה נכלל בעסקית אז אנשים היו מדברים על שניצל כל היום.

אבל זה ורוד

נ.ב.

הפועל לקחה גביע. רק רציתי לציין.

נ.ב. 2

אודי- תשלים: שוב אנחנו כאן…

אני שונא את פסח! איזה חג ארור! אז מה אם הקמח לא תפח להם ויצא להם דיקט עם חורים, למה זה אומר שאני לא יכול לשתות בירה במשך שבוע קיבינימט???

האמת היא שהדבר היחיד שאני אוהב בחג הזה הוא את ליל הסדר למרות הבדיחות המשפחתיות שחוזרות כל שנה ללא שום שינוי (כמו "לילה בכיף") ולמרות שההגדה היא סוג של עינוי סיני עם כל החזרות הרקורסיביות שיש שם. יש כמה דברים שאני לגמרי לא מבין בהגדה. קודם כל יש את צלחת הפסח. על הצלחת מונחים דברים מכל טוב שכולם מוזכרים בהגדה בהקשר של מצווה כזו או אחרת ויש לאכול אותם לפי מה שכתוב, מלבד דבר אחד (דמיינו מוסיקת מתח) – הזרוע. אפילו פעם אחת לא מצויין בהגדה שצריך לאכול את הזרוע והדבר המעופש הזה סתם נרקב שם ומוצא את דרכו לזבל (במקרה הטוב). אז בשביל מה היא שם לעזאזל? אפילו את הביצים אומרים במפורש לאכול, למרות שגם זאת שטות כי כתוב לאכול את הביצים בדיוק משפט אחד לפני שעוברים לסעודה. הם בטח שכחו לגמרי מהביצים ואז נזכרו בהן כשהתחילו לערוך את השולחן אז דחפו אותן לפני הסוף בכוח.

בתמונה: הגדה של פסח בכתב ברייל

בתכל'ס, אם קוראים את ההגדה מהתחלה ועד הסוף זה יכול לקחת חצי שעה. השירים הם מה שהופך את זה לספיור שלא נגמר. הם כולם מושתתים על חזרות רקורסיביות בלתי נסבלות: או שחוזרים על אותו משפט מליון פעם ("דיינו", "כי לעולם חסדו" וכו') או שבכל פעם שקוראים שורה צריך להתחיל לקרוא את כל השיר מהתחלה. לפי התבנית הזאת גם אליעזר והגזר יכול להיכלל בהגדה (הוא מזכיר קצת את "חד גדיא" לא?). ומילא השירים עם הלחן המוגדר כמו "מה נשתנה" ו"אחד מי יודע", יש שירים שכל שנה המשפחה שלך שרה אחרת ואתה אף פעם לא מצליח לעקוב. תמיד אתה מרגיש שאתה בא מוכן ומכיר את הלחן וכל פעם הם מפתיעים אותך בלחן חדש ואז אתה מרגיש בור. מתי הם מספיקים לתאם את זה בינהם? וזה בדרך כלל גם שירים כאלה שמתחילים משום מקום – איזה דוד קורא פסקה ופתאום באמצע המשפט זה הופך להיות שיר. והדבר הכי מגוחך זה כשמחלקים את הקריאה בין הסובבים לשולחן ואז מגיעים אל החלק של ארבעת הבנים. תמיד יש את הויכוח הזה: "אני החכם!", "מה פתאום, אתה צריך להקריא את הרשע", ""לא, משה זה הרשע, אני זה שאינו יודע לשאול".

ואתה שונרא ומשכא לגזרא

אבל בסך הכל ליל הסדר הוא אחלה, הבאסה האמיתית של החג מתחילה אחר כך, כשאתה מבין שאין מה לאכול בחג הזה. זה לא שאין בכלל מה לאכול- עדיין יש בשר וירקות ומי שלא אשכנזי יכול לאכול גם אורז ושטויות כאלה ואחרות (לצורך העניין הספציפי הזה אני מתעלם מהמוצא שלי), העניין הוא שפתאום אתה מרגיש מוגבל. האמת היא שהשנה אצלנו זה היה בכלל מוגזם- המשפחה שלי עברה דירה יום אחרי החג (מהלך שיכול להתפרש כמבריק היות ולא צריך לעשות את כל הנקיון הזה של פסח). הבעיה הגדולה היא שבגלל המעבר אמא שלי לא הכינה אוכל וכשאתה נאלץ לאכול בחוץ בפסח רק אז אתה מבין כמה קשה למצוא אוכל נורמלי. הרי כל השווארמיות והפלאפליות סגורות ואתה הרי לא תאכל את הלחמניות המעפנות של הבורגר ראנץ' ואז אתה מתחיל להבין כמה אתה שונא את החג הזה. מזל שיש את קרנף (גם כשר, גם טעים).

נ.ב.

חזרתי מחו"ל וגיליתי שאין ספות בדירה. מזל שיומיים אחרי זה יכולתי כבר לקחת את הספות שההורים שלי זרקו. לאלוהים יש תזמון אדיר.

נ.ב. 2

תכל'ס, קמח מצה זה סוג של רמאות לא? אתה יכול להכין ממנו לחם או עוגה ואז הוא תופח אז מה עשינו בזה?

רן גרינפלד – האיש וההגדה

הדירה

דבר נוסף שגיליתי הוא שכמעט כל "החבר'ה מהשבוע" הם גולשי סקי ולא סנואובורד (באמת שקל לזהות אותם), מה שמאשש את התיאוריה שלי ממזמן לגבי סקיירים- רובם שייך לקהילה (ואני מקווה שאני לא מעליב אף אחד, לכן אמרתי רובם). בסופו של דבר בחופשות סקי לכולם כואב התחת- לסנואובורדרים כי הם נופלים עליו הרבה ולסקיירים כי… טוב אין טעם להרחיב.

גייסקי

בכמה מהערבים רצינו לצאת וגילינו שגם באתר הזה ("טין" בצרפת) חיי הלילה לא כל כך סוערים. יש פאב אחד, "ג'ם בר", שתמיד מפוצץ אבל זה לא חוכמה כי הוא כל כך קטן ש"מפוצץ" אומר שיש בו בערך עשרה אנשים, יש פאב נוסף, "יטי", שכל פעם שנכנסנו אליו גילינו שהוא מלא גברים שבחנו אותנו בעיניים סקרניות (כנראה "חבר'ה מהשבוע") ויש את הפאב הכי רחוק שצריך לעבור מדבר שלג בשביל להגיע אליו אבל יש בו גינס אז זה שווה את זה. בפעם השניה שהלכתי אליו עם דניאל (החבר הרווק היחיד של ליאור חוץ ממני), הלכנו אליו אחרי שהג'ם בר והיטי היו כמו בכל ערב, וגילינו בו מסיבה מטורפת, צפופה באנשים (לא "מהשבוע" לשם שינוי) ועם שני דיג'ייז שאחרי שתיקלטו שרו קצת פריסטייל בעצמם. היה אדיר.

ובנושא הגלישה, שלשמה הגענו מלכתחילה- אני מבטיח פוסט נוסף עם כמה קטעי וידאו שהנציחו חלק מהשטויות שעשינו. אגב, אנחנו כולנו עדיין שלמים אבל מחר זה יום הגלישה האחרון- הזמן הכי טוב לעשות בו שטויות…

נ.ב.

האוכל הצרפתי מלא שמן וחמאה. הזמנתי צינתור מראש.

נ.ב. 2

באותו נושא- החבר'ה של ליאור החליטו שהם עושים בינהם "מירוץ לעבר התקף לב". אניע מחוץ לתחרות ונחשב אפילו הכי בריא בחבורה כי אני אוכל כשר (זה כבר מוריד את הבייקון ואת כמויות החמאה שנשפכות על הבשר) אבל ליאור חזק במירוץ.

לתומר היו שני כרטיסים בחינם ל-VIP בסינמה סיטי. הוא הציע לי להצטרף ולראות איתו את "לבנון". לא ברור למה הוא העדיף ללכת איתי ולא עם חברה שלו אבל אמרתי תודה וסתמתי את הפה. כמובן שהגענו לשם מוקדם יותר בשביל לטחון גלידות, פופקורן ובירה עד שהגוף שלנו הפסיק לתפקד. התישבנו על הכורסאות האדירות עם שתי קופסאות פופקורן לכל אחד ושתיה.

הסרט עצמו היה נחמד. לא מדהים אבל גם לא רע. מצד שני היה לי קשה להתגבר על תחושת התיעוב כלפי כל השחקנים המשתמטים שם שחושבים שהם יכולים לגלם חיילים בצורה אמינה (לחלקם זה אפילו לא התפקיד הראשון בתור חיילים, מה שעוד יותר מקומם). אולי אני קצת מקנא בתור קוליגה (עדיין לא פעיל אבל בכל זאת קוליגה) ואולי זה סתם בגלל שבאמת קשה לי עם משתמטים.

היו גם דברים נוספים שפגעו באמינות הסרט כמו למשל הקול שבקע מהקשר לאורך כל הסרט, קול מונוטוני מעצבן שהמשיך לתדרך את החיילים באותה אינטונציה ולא חשוב באיזו סיטואציה הם עומדים. זה נשמע כאילו זורדון (הראש המרחף מהפאוור ריינג'רס למי שלא זוכר) מנסה לעשות להם שיחות מוטיבציה בקשר. גם לא כל כך הבנתי את הסוף אבל אולי זאת בעיה אצלי.

מתוך לבנון. היא דווקא היתה אמינה

משם תומר חזר לכפר סבא ואני הלכתי לאסוף את אפי מהדירה. הבחור היה מורעב ולמרות שהבטחתי שאני אביא לו קרנף זה לא יצא אל הפועל כי לא היתה לי חניה. היות והיעד היה הרצליה הבטחתי לו שנעצור בסאבווי. הגענו וגילינו שהסאבווי סגור ולאחר כמה דקות שבהן אפי הטיח קללות המשכנו הלאה. פתאום אפי קלט בזוית העין את נאפיס ונדלק בטירוף (מסוג ההתלהבויות ששמורות לי בהופעה של פרנץ פרדיננד). בתור ראשל"צי במקור היה לי קצת קשה להזדהות עם ההתלהבות החד פעמית הזאת, בכל זאת אצלנו נאפיס זו שיגרה ולא אירוע חריג. ביקשתי ממנו לרדת מזה בטענה שאני מפורק מרוב השטויות שחיסלתי בסינמה סיטי אבל הוא התעקש, מה שיצר מצב שהוא יושב ובולס ואני מולו עם פרצוף של "לא נעים לי מהמלצרים שאני יושב ולא מזמין כלום". בזמן שהוא דחף בכוח את הביסים האחרונים של הפתות (כשעושה רושם שהוא נהנה וסובל במקביל) הבטחתי לו שזה יתנקם בו. צדקתי. כשחזרנו ראינו שפתחו את הסאבווי. לאחר עוד כמה דקות של קללות מצד אפי המשכנו לכיוון הצ'אפלין.

הגעתי למסקנה סופית שאני לא אוהב דאנס-ברים. זו מעין הכלאה של בר ומועדון אבל זה בעצם לא לכאן ולא לכאן. אתה לא יכול לשבת על הבר ולדבר עם אנשים כי המוסיקה כל כך חזקה שלוקח יומיים להתאושש ממנה. מצד שני צפוף מדי בשביל לרקוד או אפילו לעמוד שם וכל רגע נתון עשרות אנשים עוברים וגורמים לך לשפוך עוד סנטימטר מהבירה. גם בניגוד למועדון שבו יש כמה רחבות ואתה בוחר לאיזו מוסיקה לרקוד, כאן אתה מחוייב לסוג מוסיקה אחד ובדר"כ אלו אותם שירים בכל הדאנס-ברים. ומשום מה תמיד הבחורה הראשונה שמחליטה לרקוד על הבר שוקלת יותר מהבר עצמו. ועושה רושם שהברמנים שם הם קוראי שפתיים כי אין שום סיכוי שהם ישמעו מה אתה מזמין. בסוף הערב עבר לידי עובד המקום שסחב ארגז כוסות שטיפטף לי על היד, מזל שהיה כל כך צפוף שבדרך החוצה פשוט ניגבתי את הידיים על כל מי שהיה בדרכי במסווה של בקשה לעבור.

כמות אנשים שמכניסים לדאנס-בר

נ.ב.

מי זאת קווין לטיפה? מה היא בדיוק? שחקנית? זמרת? מישהו העניק לה את התואר "קווין" או שהיא הכריזה על עצמה כמלכה? מה זה הדברים האלה? אולי היא אמא של פרינס…

אייטיז זה אני, בייבי.

רציתי לקטר קצת על ראש השנה. אני יודע שזה היה לפני שבוע ושלכתוב על זה עכשיו זה אקטואלי בערך כמו תסרוקות מנופחות ומכנסיים מעל הפופיק… ומכשירי חשמל בצבע בז'…(מנסה לחשוב על עוד סממני אייטיז מובהקים אבל לא עולה לי שום דבר. אולי יצחק שמיר?). בכל אופן, אני יודע שזה לא אקטואלי. אבל עבדתי וישנתי. ועכשיו אני רוצה לקטר על ראש השנה. להלן מספר אירועים שקדמו לראש השנה (לפחות כך אני זוכר את זה):

• אחותי חזרה מתאילנד עם פריצת דיסק בצוואר וקיבלה הסעה מנתב"ג הישר לבית חולים מאיר.
• בו בזמן, אני הצטלמתי לסרט סטודנטים. משהו על שעון עתיק שמי שנוגע בו חוזר אחורה בזמן.
• בו בזמן, רן כתב כ-34 פוסטים חדשים והעלה אותם לאתר. או שהוא היה במילואים. לדעתי הוא עשה גם וגם. ככה זה כשלא ישנים?
• אחותי שוחררה מבית החולים לבית אמא ואבא.
• אמא ואבא טיפלו באחותי ובמקביל התכוננו לארח את ארוחת ראש השנה.
• סבא הודיע שאם לא יבואו לאסוף אותו בחג, יפגוש אותנו בחג הבא.
• מיכל ואני הלכנו לשוק לקנות רימונים. אמא ביקשה שאקנה לה רימונים חמוצים.
• גיליתי שכשאני שואל מוכר בשוק אם הרימונים חמוצים, הוא אומר שהם חמוצים, ואם אני שואל אם הם מתוקים, הוא אומר שהם מתוקים. ואם אני ממש מתחכם ושואל האם הם חמוצים או מתוקים הוא אומר: "חמוץ מתוק".
• רכבתי על הקטנוע לבית הורי, חמוש בשישה רימונים מתוקים חמוצים חמוץ מתוק.
• נשלחתי בחזרה לתל אביב, להביא את סבא וסבתא.
• נסעתי ברכב לבית הורי, חמוש בשני פולנים חמוצים.
• סבתא (צד שני) הגיעה. ראתה את אחותי, הביטה בה רגע ואמרה "גם לי כואב הגב".
• התחלנו לאכול. אחרי שעתיים של אוכל שבהן הגענו בערך לאמצע המנות הראשונות, פרשתי, ישנתי שעתיים, וקמתי לקינוח. בחיי שאני לא מבין את הארוחות חג האלה. חג הבא אני רוצה חביתה וסלט.

חמוץ? מתוק? חמוץ מתוק!

שאיפות גבוהות

הודלף לאוזניי שבשלב כלשהו בערב החג (אולי השלב שישנתי בו?) נערך בירור חשאי באשר למצב הקשר ביני לבין מיכל, האם הוא רציני והאם אנחנו הולכים להתחתן. וגם, בסוף הערב, כשנפרדתי מסבתא לשלום, היא אמרה שאם אחזור לגור אצל ההורים, היא תקנה לי אוטו. אוטו? למה לי מכונה זוללת כסף שכזאת? גם כך אני סובל מחרדת פקחים. אני לא רוצה אוטו. אני רוצה iMac, אני רוצה לעשות קורס עריכה, אני רוצה הרבה דברים, רק תשאלו. ולמה שאחזור לגור עם ההורים? ורגע, רגע רגע רגע. מישהו דיבר פה על חתונה?

אף פעם לא הבנתי מה גורם לאנשים לפתח כל כך הרבה שאיפות בנוגע לחייהם של אנשים אחרים. שלי, למשל. למה בפולניה כל כך שמחים שהתחלתי לעבוד בבדיקה תוכנה? זה לא כזה מעניין. למה כל כך מעציב אתכם שאני לומד משחק? זה נחמד לי. מה איכפת לכם? למה סבא כל כך רוצה שאני אתחתן? למה סבתא רוצה שאחזור לגור עם ההורים? למה?

בכלל, יש לי הרגשה שכל העולם מאוכזב ממני בזמן האחרון. הבוס שלי כועס עלי שלא נתתי עוד שעות בעבודה. רן כועס עלי שלא כתבתי פוסט. ושלא למדתי יפנית. מיכל כעסה עלי שלא באתי אליה כי הייתי עייף מהעבודה. אפי כועס שהוצאתי בקבוק מים מהמקרר ולא שמתי חדש. וואו חבר'ה זה המון כעס בשביל בנאדם אחד. אל תכעסו כל כך. לא התכוונתי, באמת.

אלה היו קיטורי לשנה החדשה. אני מקווה שתהיה שנה טובה. שלא אתחתן, שלא יהיה לי אוטו, שאמשיך ללמוד משחק. זה בשבילי. ולכם אני מאחל שתעשו מה שטוב בשבילכם.

תומר וילנסקי,

הדירה

חזרתי מהמילואים ומסיבה לא ברורה הלך לי הקול. אני לא יכול לדבר והרווח כולו שלכם. מה שאני כן יכול לעשות זה לכתוב והיות ולאחרונה נראה כאילו שאני היחיד שעושה את זה כאן אז תרשו לי להציג בפניכם כמה חוקים לגבי מילואים:

חוק מילואים מס' 1: תמיד יש זמן לישון.
מדהים שלא משנה כמה עובדים קשה במילואים תמיד מוצאים זמן לישון. אז נכון שבחלק מהפעמים זה היה על חשבון הסדירניקים שפרשו כמה אוהלים, ויכול להיות שפיספסתי איזה תדריך או שניים (ככה זה כשאתה עושה מילואים עם ליאור בן ארי) אבל בשורה התחתונה לא ישנתי כל כך טוב מאז מלחמת לבנון השנייה. אמנם הייתי בטוח שבסוף התרגיל אני אצליח להיפטר מהעיגולים השחורים מתחת לעיניים שאני צובר כל כך הרבה זמן אבל אפשר להגיד סוף סוף אחרי הרבה זמן שאני לא עייף!

חוק מילואים מס ' 2: לא כתבת את השם שלך על הקיטבג בתחילת התרגיל- לא יהיה לך קיטבג בסוף התרגיל.
הסיפור מתחיל עם חבר שלי מהיחידה בשם גידי. הקטע עם גידי הוא שמאז שאני מכיר אותו, הפעולה הראשונה שהוא עושה בכל תרגיל היא לאבד את כל הציוד שלו. הפעולה השניה שהוא עושה היא להשלים ממישהו אחר. כמובן שזה הוביל לתגובת שרשרת שבסופה אני מצאתי את עצמי ביום האחרון ללא קיטבג. המזל שלי זה שיש לי חברים באפסנאות. בסוף הכל בצבא זה קומבינה.

חוק מילואים מס' 3: כמה שלא תנסה לדפוק את המערכת היא תמיד תדפוק אותך בחזרה.
בעבר זה היה דבר שבשגרה לישון מתחת לרשת הסוואה של אחד הרכבים במקום באוהלים אבל היום זה אסור בהחלט. זה לא הפריע לליאור ולי ללכת לישון תחת רשת של הגנרטור שהכי רחוק מהאיזור המינהלי. ככה התחמקנו מתרגילי אב"כ למינהם. הרי אין סיכוי בעולם שאני אעלה על במ"פ (בגד מיגון פחמי, למי שהמילון הצבאי שלו לא לידו). הכל היה טוב עד שהוכרזתי כנעדר כי לא הגעתי לתדריך בזמן תרגולת האב"כ וגם הקטע שהגנרטור שישנו תחתיו נסע באמצע הלילה לשטח אחר גם לא היה נחמד. לפחות בסוף קיבלתי ממפקד התרגיל במתנה דם מלאכותי (שהשתמשו בו לדימוי פצועים) כי מישהו אמר לו שאני צריך את זה לאיזה סרט שאני עושה. נחמד מצידו.

דם מלאכותי. מצרך חובה לכל שחקן

חוק מילואים מס' 4: שיער.
יש קטע כזה שאנשים מגדלים שיער ישר אחרי השחרור כדי להראות איזה סוג של מרד במוסכמות. גיליתי שתוך מקסימום שלוש שנים שמונים אחוז מהאנשים חוזרים בסוף לתסרוקת שהיתה להם בצבא. זה רק מוכיח שגם כשהם מגדלים שיער הם בעצם הולכים בתלם שהחברה הכתיבה להם כי זה מה שכולם עושים אחרי צבא ומיד אחר כך  הם חייבים להסתפר כי זה לא מספיק רציני לעבודה או לווטאבר. אז מה המרד פה בדיוק? מעפנים…

חוק מילואים מס' 5: תמיד יש זמן לשש-בש.
האמת היא שבקושי היה זמן לשש-בש הפעם. בסוף בנסיעה חזרה לבסיס ליאור החליט שבא לו לשחק שש-בש באייפון שלו. בתכל'ס, זה לא אותו דבר כשהקוביות ממוחשבות. כל הכיף זה שמדי פעם אתה צריך לחפש את הקוביות אחרי שבטעות זרקת אותן חזק מדי והן עפו מהלוח. זה פשוט לא זה.

חוק מילואים מס' 6: כשאתה עולה על מדים אתה נהיה אוטומטית חרמן, עייף ורעב.
עם החרמנות אין כל כך מה לעשות ובעייפות מטפלים. נותרה בעיה אחת – הרעב. אתה תמיד שוכח כמה מנת קרב זה מעפן עד שאתה נתקל בזה מחדש. גם אף פעם לא הבנתי איך זה שטונה זה דג ענק אבל הוא מגיע רק בקופסאות שימורים קטנות… ודבר נוסף- אף אחד לא רוצה להודות אבל אין אחד שלא אכל בטירונות את האבקה של השתיה.

אף אחד לא מודה

חוק מילואים מס' 7: כשמדובר בהגנה על המולדת-אל תסמכו לעולם על מילואימניקים.
אני מוכן להישבע שהייתי המלואימניק היחיד שהסתובב עם מחסנית מלאה. אף אחד אחר לא טרח להוציא מחסנית מהקיטבג בכלל, שלא נדבר על למלא אותה בכדורים.

חוק מילואים מס' 8: אין לחץ בית גדול יותר מלחץ בית של מילואימניק.
מה שכן, תמיד אפשר לסמוך על מילואמיניקים כשמדובר ביום האחרון של התרגיל. כל מילואימניק מסוגל לעשות עבודה של עשרה אנשים בחצי מהזמן כשהוא יודע שזה יקצר את שעת החזרה הביתה.

עד כאן להפעם, תובנות חדשות אחרי המילואים הבאים (ובואו נקווה שזה לא יהיה בזמן הקרוב)

נ.ב.

שכחתי לציין שגידי קיבל בסוף את מה שהגיע לו כשהפלוגה שלו נשארה יום אחד בשטח יותר מכולם.

נ.ב. 2

בשביל מה בכלל צריך דם מלאכותי לדמות פצועים? לא מספיק שהם צועקים? ובשביל מה לעזאזל צריך גז מדמיע לתרגולת אב"כ??? נפלתם על הראש? איזו הגזמה…

נ.ב. 3 והכי חשוב:

אף אחד מכם לא התקשר לשאול לשלומי. מי שכן התקשר באופן בלתי פוסק היו דוקא הנציגים של הוט, שראו במערכת שביום ראשון התקשרתי לברר פרטים על המבצע של אלביט והחליטו להוציא לי את הנשמה ולהתקשר אליי 20 פעמים (ואני לא מגזים) בחמישה ימים. הם הצליחו להרגיז אותי ברמות שהרבה לא הצליחו ורק בגלל זה אני שוקל שלא להצטרף בכלל.

הולך בטל

משהו מוזר קורה בדירה.

פרולוג: הייתי בארה"ב, ביליתי את כל יום ההולדת שלי בטיסה (באסה לי) ונחתתי בארץ אתמול (שני) בחמש בבוקר.

מערכה ראשונה: אני שונא ג'ט-לג ולכן החלטתי שעדיף לי למשוך עד הלילה ואז ללכת לישון על מנת שלא לסבול כל השבוע. בגלל שאני דביל ובגלל שלא רציתי להשתעמם בבית החלטתי ללכת לעבודה ולכן שעתיים וחצי בלבד אחרי שנחתתי בארץ כבר הייתי בעבודה. גיליתי שאין כמעט אף אחד ואין לי מה לעשות שם ולכן חזרתי מוקדם לדירה. בערב יצאנו שלושתינו עם עוד שני חברים מהכיתה (יוסי וטל), אכלנו ג'ירף, שתינו בירה וחזרנו לדירה באחת בלילה. עד כאן החלק היחסית נורמלי של הסיפור.

מערכה שנייה: התעוררתי בשבע בבוקר עם מינימום רצון ללכת לעבודה והחלטתי לחזור לישון עוד קצת, בכל זאת זה היה מעט מדי אחרי 40 שעות ללא שינה. בפעם השניה שהתעוררתי הבנתי שאני עדיין לא רוצה לחזור לעבודה והעדפתי למרוח עוד קצת זמן בבית. פתאום נחתה עליי הרגשה מוזרה של בטלה שלא הרגשתי מעולם. נשארתי בבית יום שלם על הספה, בלי ללכת לעבודה, עם הרגשה שיש מיליון דברים שיכולתי לעשות בזמן הזה אבל עם חוסר רצון מוחלט אפילו להכין לעצמי אוכל (מלבד איזו קערת קורנפלקס שהשארתי על השולחן בסלון יום שלם).

בטלה מוחלטת

אפילוג– הפכתי להיות תומר! בזמן שתומר הלך לעבודה בבדיקות תוכנה וכשהוא חזר הוא אפילו סידר קצת את הדירה אני התבטלתי ולא זזתי מהספה. אם לומר את האמת, אפילו את הפוסט הזה לא היה לי חשק לכתוב וגם לא לגעת בתופים שלי אחרי שבועיים שאני מת לתופף. משהו מוזר ביותר קורה פה…

בירה וחפירה

אני כותב את שורות אלה אחרי שחזרתי מהסינמה סיטי. לא, לא הייתי בסרט. חבר טוב שלי סיפר לי שפתחו סניף של קרנף בסינמה סיטי והייתי חייב לבדוק אותו, בעיקר לאור העובדה שעכשיו יש סניף צמוד לאחד מהפאבים האהובים עליי- הטמפל בר. אז נסעתי עם כמה חבר'ה לאכול קרנף (וזה אחרי מגש פיצה שסיימתי בבית, תודה גלעד, אני אשכרה נהיה תומר) ולשתות גינס בטמפל.

אחוז קטן ממבחר הבירות שיש שם

מה שאני הכי אוהב במקום הזה זה מבחר הבירות מהחבית שיש בו. גם הגימיק של שתי בירות שמתחלפות כל חודש הוא נחמד.בזבזתי כמה שניות בקריאת ההסבר על הבירות המתחלפות ואז פתאום הכתה בי המחשבה- מה איכפת לי איך ומתי נעשתה הבירה הזאת? תנו לי לטעום אותה. לא מעניין אותי שיש לה ארומה של קליפת תפוז, עשו אותה משלושה סוגי שעורה וחמישה עשר סוגי לתת שונים ובישלו אותה שלושה נזירים במנזר בודהיסטי במשך שבע עשרה שנה עד שהעבירו אותה לבית כנסת בקראקוב, שבו היא נשמרה בחבית ארבע שנים ושלושה חודשים עד שמזגו אותה למיכל מיוחד מנחושת בתוך אקווריום עם כרישים ששמרו עליה עד למזיגתה המושלמת בכוס ייחודית שעשויה מסלעי מטאור. לא מעניין אותי, תנו לי לשתות כוסאומו!

כמה מסקנות מהירות מניו יורק:

• האמריקאים פשוט מטומטמים. עזבו, אפילו לא בא לי לפרט על זה.
• הם גם לא שפויים, הם שמים על הכל גבינה צהובה בכמויות הסטריות. לא יפתיע אותי אם יש להם ארטיק גבינה צהובה. תפסיקו עם זה! מה הפלא שאתם כאלה שמנים ומתים מהתקפי לב?
• אין דבר כזה ניו יורקי שמכין אוכל. הם כולם אוכלים בחוץ. תמיד.
• הופעות חיות זה אדיר, במיוחד אם אתה על הבמה (ע"ע הפוסט הקודם- "אמריקן חי")
• אני חולה על סאבווי (גם הסנדביצ'ים). כל משחקי הרכבות האלה של להחליף למהירה בשביל לחסוך זמן ואז לעבור לפרברית -זה כזה כיף. בפעם האחרונה שניסיתי דבר כזה בארץ זה עלה לי בשעת המתנה נוספת בלוד.
• זה שההורים שלי קנו לי כרטיס למחזמר "מאמא מיה" לא הופך אותי לפחות סטרייט.
• העובדה שניהנתי מהמחזמר אולי כן הופכת אותי לקצת פחות סטרייט (גם גיליתי שיש הרבה שירים של להקת אבבא שאני מכיר, מוזר)
• תודו שזאת הרכבת הרים הכי אדירה שראיתם בחיים:
  

  קינגדה קא. תור של שעה, חצי דקה מתקן= משתלם בטירוף!

• אני באמת באמת אוהב את ניו יורק!!!