Hadira21.com

יש איזה משהו שיקרי בשעון החורף הזה. עזבו שאלי ישי תמיד מצליח לעבוד עלינו בעיניים עם השקר של הצום יוצא יותר מוקדם (הרי בכל מקרה הוא נמשך אותו זמן), תמיד יש איזושהי הרגשה שמשהו לא שייך כשיוצאים מהעבודה בחושך. גם השם מטעה כשהוא גורם לנו להאמין שבאמת הגיע החורף כשבפועל הוא יגיע רק עוד שלושה חודשים (אם הוא יגיע בכלל).

חוץ מזה במעבר עצמו אנשים תמיד בטוחים שהם מרוויחים שעת שינה בגלל שמזיזים את השעון שעה אחורה אבל מה שקורה בפועל זה שתמיד באחת וחצי הם אומרים לעצמם משהו בסגנון: “אהה, תכל’ס עכשיו רק שתים עשרה וחצי אז אפשר לשתות עוד בירה” ובסוף ישנים אפילו פחות. אני, אישית בזבזתי את כל השעה הנוספת הזאת בניסיון להבין איך מזיזים את המחוגים בשעון החדש שלי שעה אחורה. בסוף הצלחתי.

זה לא מה שקורה כשמעבירים שעון

תכל’ס, אני שונא את המעבר הזה לשעון חורף וכמוני מרבית המדינה. פרסמתי בעבר פוסט של כמה אני שונא את שעון החורף ולכן אני לא חושב שיש טעם לחפור על זה שוב. מה שכן עשיתי הפעם – הלכתי ובדקתי מה אנשים אחרים חושבים על המעבר הזה וליקטתי כאן מספר תגובות:

דני רופ: “תשמע זה מבאס, כולם הרי אוהבים את הקיץ יותר ובמיוחד אנחנו. עכשיו כשעברנו לשעון חורף זה אומר שמתחיל החורף, מה שאומר שאנשים יתחילו שוב לצפות מאיתנו לנחש מראש כל פעם שיש גשם ולא תמיד זה קל. בקיץ לפחות אנחנו אומרים שיהיה חם ואז באמת חם וכולם מבסוטים. לא מהחום, מזה שצדקנו.”

דני נוימן: “תראה עמית, לפי איך שאני מפרש את הדברים האלה המעבר לשעון חורף אומר שמעכשיו מחשיך שעה אחת יותר מוקדם. זה שמחשיך יותר מוקדם זה בעיה כי זה אומר שמשחק שהיה צריך להתחיל בחמש בערב באור יום יתחיל עכשיו בחמש בערב בחושך וכמו שכולנו יודעים- בחושך הכדור זז יותר מהר…”

אורן זריף: “אני חושב שכל תושבי ישראל יכולים להודות לי על זה שהשקעתי 382 טון אנרגיה מהאנרגיה הפרטית שלי והצלחתי להחזיר את הזמן שעה אחת אחורנית וככה כולם הרוויחו שעה. מה שכן, צריך להיות ערניים כי האנרגיות האלו לא יחזיקו הרבה זמן ואני מאמין שתוך משהו כמו חצי שנה המורים הרוחניים יצטרכו להחזיר את השעה הזאת בחזרה.”

זהבה בן: “אני מה אכפת לי, כל ההחלפת שעון הזאת בכלל לא משפיעה עליי. אני בכלל לא הולכת עם שעון.”

אתי לוי: “אני מה אכפת לי, כל ההחלפת שעון הזאת בכלל לא משפיעה עליי. אני בכלל שמה את השעון על היד השניה”.

רון חולדאי: “אני דווקא אוהב את השינוי הזה. חוץ מזה שזה שינוי מרענן אני תמיד לוקח בחשבון שיש תמיד את הכמה אנשים האלה ששוכחים להחליף את השעון אז כדי לעזור להם אני תמיד מעמיד יותר פקחים ביום הזה כדי שאלה ששכחו להזיז את האוטו שלהם בחמש בערב יקבלו על השמשה פתק שיזכיר להם שצריך להזיז את השעון.”

אלון מזרחי: “אני דווקא חושב שלהחזיר את השעון שעה אחת אחורה זה דווקא דבר טוב כי יש את המשפט הזה שכל הזמן אומרים- יפה שעה אחת קודם.”

אלה התגובות שהצלחתי להשיג הפעם.

נ.ב.

אפי התחיל לשמוע מזרחית. הוא אשכרה עשה מרתון משה פרץ ואח”כ מרתון חיים משה (התקופה הכבדה של חיים משה). אולי הוא גם נכנס לדכאון מהחושך המוקדם.

שנות התשעים חוזרות. זה לא צחוק ולא איזו קונספירציה- יש רטרו מטורף לניינטיז, עשור שנגמר לפני רגע. אני טוען שהכל מתחיל בתופעה אחת קטנה שמובילה לכדור שלג ומחזיר את כל האופנה אחורה. במקרה הזה התופעת הראשונה ששמתי לב אליה היתה האיחוד של להקת הבנים טייק דאת’, אחד הסממנים הראשונים של חזרת הניינטיז. האיחוד המדובר עם רובי וויליאמס היה מוצלח מאד אבל הוא מיד הוביל לאיחוד של להקות בנים הזויות נוספות ולהקת בנות אחת – הספייס גירלז. למה אפשר לצפות בהמשך: קוליו, אקווה, סיל ו-(אני ממש מקווה שלא)הנסון.

גם עלינו לא פסחה התופעה וניתן לראות להקות כמו כרמלה גרוס וגנר, פורטרט, רוקפור, מופע הארנבות של ד”ר כספר, אתניקס ועוד שחוזרות מתקופת הז’אקט ג’ינס ומפציצות את הרדיו כבר יותר משנה. תוכניות הריאליטי לא נשארו חייבות והחזירו לחיים את אדם ואת מייקל מהיי פייב וכמובן החזרה המפחידה ביותר באדיבות יס - זהבה בן ההזויה ואחותה ההזויה לא פחות. ואיזה מסכנים המאזינים… למה אפשר לצפות בהמשך: מיקי אגי ונוער שוליים, השוונג של הפיתה, אלונה דניאל, מנגו ואם ירצה השם גם אטרף.

מיקיאגי. ציירי לך קאמבק?

עוד אנקדוטות קצרות בגזרה המוסיקלית- 1. ציינתי בפוסט הקודם שבכל מסיבה שבה הייתי בתאילנד לצד השירים העכשויים השמיעו באופן קבוע גם את המקרנה. פעמיים. 2. היתה כתבה לפני כמה שבועות בעיתון רייטינג על האחת והיחידה – מוג’דה, ילדת הפלא התורכייה. צויין בכתבה שיש חשד שהיא נחטפה בתקופה מסויימת. זה אמנם רק חשד אבל אני כמובן עליתי על זה קודם במערכון שדניאל ואני עשינו “קנדה לא לבד”.

http://www.youtube.com/watch?v=ig6NtYDIFpE

בקולנוע, לצד כל האווטארים והאינספשנים למינהם אפשר פתאום לראות את הרטרו שמחזיר לנו את הדרדסים, הרובוטריקים (שכבר סימנו טריטוריה בשנים האחרונות), כוח המחץ ועוד שמקבלים לוק תלת מימדי חדש כשבמקביל נוחת עלינו אחד מסרטי האנימציה הגדולים של שנות התשעים – מלך האריות, על המסך הגדול כמו פעם. למה אפשר לצפות בהמשך: רימייק ללשחרר את ווילי, טיטאניק בתלת מימד, פארק היורה 6D ואולי מקולי קאלקין.

ובטלוויזיה: קודם כל לא מזמן ראיתי כתבה שמנחם הורוביץ הגיש ובה מלמדים אותו על סקייטבורד ואיך משתמשים בו (כשברקע מתנגן סקייטמן). גרסאות חדשות למלרוז פלייס ובברלי הילס, לג. יפית נמאס מהפירסומות העבשות שלה והחזירה לצדה את הפארודיה המבריקה של אסף אשטר מהקומדי סטור  הלוא היא מ. כוערת (בפרסומת הזויה לבורגר ראנץ’) והדבר המלחיץ ביותר – עידית לינוביץ’, הביצ’ית המפחידה מסדרת המופת רמת אביב ג’ אותה גילמה גילת אנקורי חוזרת בסדרה חדשה המבוססת עליה ועל ביצ’יות נוספות מהטלויזיה. למה אפשר לצפות בהמשך: פארקר לואיס, יוסף המספר, הארי והאנדרסונים, שושה, עולמה הסודי של אלכס ו(הלוואי הלוואי הלוואי) אבירי האור הקסום.

אבירי האור הקסום. כולם מתגעגעים לזה

בקיצור התופעה כבר כאן ונקווה שהיא לא תחמיר כי כבר ניתן לראות את הגזרה של מכנסי הנשים עולה חזרה למעלה ואנחנו לא רוצים שהיא תמשיך לעלות. חוץ מזה יש מגמתיות מפחידה של מכבי תל אביב לחזור לימיה הגדולים בזמן שהפועל תל אביב ומכבי חיפה נחלשות. למה אפשר לצפות בהמשך: עוגמת נפש.

נ.ב.

דבר אחד טוב יצא מהרטרו הזה – סדרת אינטרנט חדשה ומשחק חדש למורטל קומבט. המשחק החדש מחזיר את הדמויות והעלילה מהמשחקים הראשונים עם משחקיות מעולה, אולי משחק המכות הטוב ביותר שיצא אי פעם.

נ.ב. 2

אני מקווה שאורן זריף ייקח אחריות על הרטרו הזה ויכריז שזה הכל ממצבור אנרגיה שהתשחחרה בטעות מההקומפקט דיסק שלו בבית.

שבועיים הייתי בלי אינטרנט. שבועיים שבהם שהיתי בשטח צבאי באוסטרליה וישנתי באוהלים. בשניה שחזרתי לציביליזציה גיליתי שכל עם ישראל בחר להזדהות איתי ולישון באוהלים בחוצות תל אביב. מרגש. כשאין לך אינטרנט אתה יכול רק לדמיין מה אתה מפסיד:  האם אורן זריף החליט לשלוח את העובדים הבלתי נראים שלו להפגנות,  האם זהבה בן ואתי לוי כבר גורשו מארה”ב, ולאן לעזאזל דני נוימן נעלם? מדהים כמה אנחנו תלויים במדיה.

בגדול אין יותר מדי מה לספר על העיירה הנידחת רוקהמפטון שבצפון אוסטרליה, מלבד אולי העובדה שהחורף שם לא שונה משלנו- ביום חם, בלילה קר ופעם במאה שנה גם יורד גשם.  אבל אחרי שבועיים שבהם גייסתי את האנגלית הטובה ביותר שלי על מנת שאוכל לתקשר בקלות עם האוסטרלים המשכתי הלאה לשבוע בתאילנד, שבה יכולתי להסתפק בהברות וחצאי מלים על מנת לתקשר עם המקומיים. האמת שיותר קל לדבר איתם עברית מאשר אנגלית.

בחוף בקוסמוי אי אפשר לנוח ולהירגע כי כל רגע נתון עוברים שם משהו כמו חמישה מוכרים שמציקים לך ומנסים למכור לך מכל הבא ליד (ועל הזין שלהם שאתה רוצה רק לקורוא ספר בשקט). חלק מהם היו לבושים בצורה מוגזמת מכף רגל ועד ראש כולל כפפות וכיסויי פנים. משהו שמזכיר קצת את אנשי החול ממלחמת הכוכבים.

אנשי החול של תאילנד

לא יודע למה אבל העדפתי שלא יזהו שאני ישראלי וזה אפילו הצליח ברוב הזמן. אפילו מוכר הארטיקים על החוף בקוסמוי שמזהה ישראלים מקילומטר ובא ושר להם את “יפיופה” של איל גולן לא קלט  ועשיתי עליו רושם אירופאי משהו שגרם לו לשאול אותי “וור יו פרום? נורוויי?”. וזה לא שאין לי מראה ישראלי, אלה פשוט יכולות המשחק שלי שניצלתי בשביל לעשות פוזה אירופאית.

הדבר שהכי הפתיע אותי שם זה שגם כשאין שמש בכלל עדיין נשרפים שם. אותי לימדו בתור ילד זה להימרח כשיש שמש, אף אחד לא הזהיר אותי מימים שהשמים מכוסים בעננים. סך הכל מזג האויר היה מעולה אבל אני בטוח שגם שם החזאים לא יכולים לחזות כמו שצריך את מזג האויר אבל במקרה שלהם הם לא אשמים. באמצע יום שמשי לחלוטין, כשהייתי על המעבורת מקוסמוי לקופנגן ראינו מרחוק ענן שחור עצום שנראה כמו משהו משודדי הקריביים. לצערי הוא תפס אותניבחמש הדקות האחרונות של ההפלגה ומבול מטורף שטף אותי לחלוטין. כשהגעתי למלון כבר נפסק המבול והשמים היו שוב בהירים. מדהים.

המסיבות שם היו נחמדות אבל האנשים שם היו שיכורים מדי. במסיבת ה”בלאק נייט” היו כל מיני משחקי אש והמון אנשים אזרו אומץ וקפצו בחבל אש. אפילו אני עמדתי להצטרף למקצה אחרי שעשה רושם שלאנשים שם לא קורה כלום מהחבל. מסתבר שהם פשוט שיכורים מדי בשביל להבחין בכוויה שמכסה להם את כל הרגל שמתגלה להם בבוקר כשהם מתפכחים.

סך הכל היה תענוג ולמרות שאני טיפוס שאוהב לעשות דברים, גם לשבת בטן גב במשך שבוע יכול להיות נחמד פעם במאה שנה.

נ.ב.

אחד השירים שהיו הכי חזקים שם במסיבות היה מקרנה. כן כן, אתם קוראים נכון ה-מקרנה מהניינטיז. הזוי אבל לעניין הזה נחזור בקרוב.

אוקיי, אז אני כותב כרגע מהונג קונג, בדרך לאוסטרליה. כן, גם זה קורה לפעמים.

בכל מקרה עברו ארבע שנים מאז הפעם האחרונה שעברתי פה והאמת שקבלת הפנים שקיבלתי לא היתה מדהימה. ציפיתי שיבואו ויגידו לי “אווו, איזה כיף לראות שחזרת אלינו אחרי כל כך הרבה זמן” או משהו בסגנון. הרי לא הגיוני שאף אחד פה לא זיהה אותי- לי כולם פה נראו מוכרים.

עוד בתוך שדה התעופה קלטתי שבחוץ מראה חורפי למדי ואני לבוש בבגדים קצרים מדי והתבאסתי מהעובדה שאולי אאלץ לבלות את עשר שעות הקונקשן שיש לי בשדה התעופה. החלטתי בכל זאת לצאת החוצה בשביל לבדוק על בשרי וגיליתי שאמנם מדי פעם יורד קצת גשם אבל הטמפרטורה גבוהה כמו ביום ממוצע בישראל.

הונג קונג. ככה היא נראית כשאני לא פה

מתוך אינסטינקט בחרתי אוטובוס בלי יותר מדי בירורים ומסתבר שהאינסטינקטים שלי פועלים אותו דבר גם בהפרש של כמה שנים – זה היה אותו קו שהוביל אותי לאותו מקום שהייתי בו בפעם הקודמת – האיזור של השוק והחנויות. דבר מעניין שגיליתי הוא שבמאה שקלים ישראלים אתה יכול לאכול 10 ארוחות שלמות או לחלופין לקנות שני מחזיקי מפתחות מסכנים. מדהים כמה שהאוכל שם זול לעומת כמה יקרות המזכרות המצ’וקמקות שהם מוכרים שם. ומה שיותר מדהים זה שלא התיירים הם אלה שקונים בחנויות המזכרות אלה דווקא המקומיים. או שאולי אלה תיירים ממקומות אחרים באסיה ואני סתם גזען.

דבר טוב נוסף שאני יכול להגיד על עצמי זה שזכרון הדרכים שלי ממש טוב. מצאתי בלי שום בעיה איזה איזור משחקי ארקייד חבוי שביקרתי בו גם בפעם הקודמת לפני ארבע שנים. בפעם ההיא מצאתי שם משחק כדורגל שהחלטתי לשחק בו- להפתעתי הרבה המחשב לא נתן לי לבחור קבוצה ובחר בשבילי אחת רנדומלית, אבל הדבר היותר מפתיע הוא שהנבחרת שהוא בחר שתשחק מולי היתה נבחרת ישראל (אנטישמים אבל לפחות שמו אותנו על המפה) מה שמעניין זה שההרכב של הנבחרת שלנו היה גיבוב של שחקנים מתקופות שונות ושמעולם לא שיחקו ביחד בנבחרת: נמני, אבוקסיס, גרשון, עטר, קטן ויש מצב שאפילו רביבו.

הפעם נכנסתי דווקא בשביל לחפש את המשחק הזה אך הפעם הוא לא היה שם. רוב המשחקים שם היו משחקי הימורים למינהם והדבר הכי מוזר שם היה מסך ענק שמורכב מכמה מסכים ושתי שורות מלאות באנשים ששיחקו מרוץ סוסים וירטואלי. לכל אחד היה את העמדה שלו ולא הבנתי אם הם שולטים בסוסים עצמם או פשוט מהמרים על הסוס שהמחשב יבחר בו לנצח במירוץ. בכל מקרה זה הרגיש כמו האיזור חסר החיים של הונג קונג אז ברחתי החוצה.

הימורים וירטואליים בלתי חוקיים

דבר מעניין נוסף שגיליתי: כשאתה עם אוזניות ואתה שומע ברקע גיבובים של מלים- לפעמים זה נשמע לך כמו עברית. זה לא שהשפה שלהם דומה לעברית אלא יותר החתך דיבור שלהם שמזכיר את שלנו. אני מוכן אפילו להישבע ששמעתי באוטובוס ילד ממלמל “הפועל זונה”. מניאק קטן.

בכל מקרה, אחרי הסתובבות קלה בחנויות שגרמה לי להזיע את נשמתי (כמו שאמרתי- יום טיפוסי בישראל) ולהבין שאין מה לקנות שם ואין טעם ללכת לחפש נופים כשאתה בלי מצלמה ומזג האויר עכור, החלטתי לחזור לשדה התעופה, משם אני כותב ברגעים אלה ממש עם המסקנה שלא משנה איפה אתה מזיע בעולם – אין כמו כוס גינס קרה.

נ.ב.

אחותי סיפרה לי שאורן זריף הציע לשלום אסייאג לרכוש איתו את בית”ר ירושלים בטענה שבגלגול הקודם הם היו שותפים עסקיים. איך אומרים: אל תכניס ראש חולה למיטה עוד יותר חולה… שיהיה בריא.

סתם נקודה קטנה לפתיחה: מי שצפה בחדשות בתקופה האחרונה יכול היה לראות את דני רופ  מגיש כתבה על גאדג’טים ומשחקי מחשב ואת דני דוטיש מגיש כתבה על אחוז השומן בגלידות. זו ההוכחה הסופית לכך שאין לחזאים עבודה בקיץ. להגיד שיהיה חם כל אחד יכול.

בימים האחרונים מדברים בארץ רק על דבר אחד – הקוטג’. כבר שכחנו לגמרי שיש לנו חייל בשבי,  אף אחד לא מתייחס למדינה הפלסטינית שמנסים להקים לנו פה מתחת לאף והכי גרוע – אנחנו מתעלמים לחולטין מרפורמות התחבורה והחניה שמשבשות לנו את החיים. מה כל כך חשוב בגבינה המעפנה הזאת עם הגושים שהיא עוצרת ככה מדינה שלמה מלכת? זה חייב להיפסק. מה שהכי נחמד זה שהפתרון של ביבי זה לייבא את הקוטג’ מחו”ל. אני בטוח שמדינות זרות ישמחו לעשות קופה על הגבינה הזאת שרק פה אוכלים אותה.

על זה כל הבלאגן?

ואם כבר ייבוא צריך לבדוק מה אנחנו יכולים לייצא בתמורה. עושה רושם שהמוצר הכי מבוקש השנה באירופה הוא שחקני כדורגל ישראליים. משום מה ענף הייצוא לא פרח ככה שנים, כל שחקן שמשחק עונה או שתיים בליגה מוצא את פתאום באיזו ליגה זניחה באירופה. הסוכנים הופכים את השחקנים שלנו ליותר גדולים ממה שהם ואחר כך הליגה שלנו נשארת בלי שחקנים, המחירים של השחקנים עולים יותר והקבוצות משקיעות סכומים גבוהים יותר על שחקנים ששווים הרבה פחות והליגה רק הולכת ונעשית יותר גרועה. מצד שני במדינה שבה מחיר הקוטג’ מגביה שחקים איך אפשר לצפות שדברים אחרים לא יעלו יותר?

אני רוצה לחזור רגע לנושא החניה. בזמן האחרון אלי ישי עושה את כל מה שהוא יכול על מנת להפוך לנבל-על של המדינה הזאת. אחרי החוק שאוסר מכירת אלכוהול אחרי 11 בלילה ומאפשר לשוטרים לשפוך לאנשים את הבירות בים ובפיקניקים, אחרי האכיפה המוגזמת של חוק העישון שמענישה כל אדם שנתפס עם סיגריה בפאב לשלם 1000 ש”ח, הדבר הבא הוא למנוע את זיהום האויר בתל אביב ע”י צמצום מקומות החניה פי 5 (!). בעוד שורות אלה נכתבות רחובות שלמים הופכים מכחול-לבן לאדום-לבן וזה לא שיש תחבורה ציבורית טובה מספיק בשביל לכפר על כך וקטנוע לא בא בחשבון עם המחירים של הביטוח. בקיצור אנחנו ממולכדים מכל כיוון, העיקר שאלי ישי מרוצה. אבל עזבו אותכם, בואו נתעסק בקוטג’.

נבל-על

נ.ב.

שמעתי שהמחיר של ארטיק שוקובו עלה, בואו נבעיר צמיגים!

נ.ב. 2

גיליתי שאם מחפשים בתמונות בגוגל “לקס לותר” מוצאים שם תמונה שלי. מפחיד!

טכנופוב ורע לו

בחמישי שעבר חזרתי הביתה וגיליתי שהמחשב שלי מת. זה מסוג הימים שאני מצטער שיצרתי לעצמי טכנופוביה. הרי אם הייתי רוצה כנראה שהייתי מבין במחשבים קצת יותר ולא הייתי נאלץ לפרמט את המחשב. אני שונא לפרמט את המחשב. תומר, לעומתי, אפילו אוהב ועושה את זה אחת לכמה זמן. אף פעם לא הבנתי איך בן אדם שפוי יכול ליזום פירמוט של המחשב שלו. תמיד כשאני נאלץ לפרמט את המחשב אני מרגיש כאילו הגעתי הביתה וגיליתי ששדדו אותי. כל פעם שאתה נזכר במשהו שאבד אתה מתבאס ואתה הכי מתבאס בגלל הדברים שאתה לא מצליח להיזכר בהם. בכל מקרה, היה לי גיבוי לרוב הדברים.

טוב, לא צריך להגזים

אנריאליטי

לא יודע אם יצא לכם להיתקל בתוכנית החדשה – חי בלה לה לנד. מדובר בתוכנית שבה לקחו כמה זמרים מזרחיים ונתנו להם לגור בוילה בלוס אנג’לס, ככל הנראה עם משימות ופרס מסויים לזוכה. לא התעמקתי כל כך במה מדובר אבל אני חייב לציין שמגיע להם צל”ש. לקחת את זהבה בן ולתת לה קורת גג במשך חודש וחצי זה מעשה צדקה. בהחלט כל הכבוד. מצד שני הם כנראה מנסים להוכיח ששום דבר לא בא בחינם ושיכנו שם ביחד איתה עוד כמה זמרים (שלרובם אין אפילו שיר אחד ברזומה) ובינהם לא אחרת מאשר אחותה התאומה והאוייבת הנצחית של זהבה – אתי לוי. מה שבטוח – מעניין לא יהיה שם.

חידה: נסו לזהות יותר משני זמרים

עין יהודי

ואם כבר בזמרים מזרחיים עסקינן – לא יכולתי לעבור בשתיקה על המקרה המביך של ישי לוי בגמר הגביע כשטעה במילות ההמנון. כמובן שכשאין ארץ נהדרת ותוכנית המערכונים היחידה שיש כרגע לא מעלה אפילו חיוך – אני חושף בפניכם את הטרנד החם הבא – קורס ללמידת ההמנון:

נ.ב.

עוד בנושא מוסיקה – ג’ניפר לופז חזרה מהמתים ואני חושב שהיא יצאה קצת לא בסדר. במזנו כשהיא נעלמה היא העלימה ביחד איתה את הראפר ג’ה רול (ששר איתה חלק מהלהיטים בזמנו) ועכשיו היא חזרה לתודעה אבל לא החזירה אותו איתה. לא יפה ג’ניפר.

רכבת ישראל עשתה השבוע צעד נוסף בדרכה להיות הגוף הבזיוני ביותר בארץ (דווקא החזאים דייקו יפה השנה ומתרחקים מהתואר המפוקפק הזה). למי שלא היה בארץ אעדכן שבשבוע שעבר שתי רכבות התנגשו בינהן לאחר שנסעו על אותה מסילה. למזלנו היו רק נפגעים קל. השערורייה הגדולה יותר שנבעה מכך היתה שברכבת הודעיו שכל הקוים מתל אביב צפונה יהיו מושבתים לפחות עד סוף היום. מה שהם שכחו להוסיף הוא שבמקרה באותו השבוע היו עבודות תשתית ברכבת ולכן כל הרכבות מתל אביב דרומה היו מושבתות. מה שמשאיר אותנו עם הרכבת לכפר סבא. איזה מזל, לפחות לכפר סבא אפשר להגיע. אה נכון, שכחתי שגם אפשר לעצור באמצע בפתח תקוה – העיר האטרקטיבית ביותר בארץ! כמעט כל מי שאני מכיר אמר לי שהוא חולה על העיר הזאת ושיש שם כל כך הרבה מה לעשות (יכול להיות שאני מתבלבל עם ניו יורק, אני לא בטוח).

עוד יום של חול בארץ הקודש

יכול להיות שרכבת ישראל עשו את הכל מתוך התחשבות בחיילים. הם השביתו את כל הרכבות דווקא ביום חמישי וכך כל החיילים שחוזרים הביתה יכלו לישון במשך שעות באוטובוס בפקקים. אכן נחמד מצדם.

ומה עוד היה השבוע? מכרו לנו סיפור ש-19,000 אנשים השתתפו במרתון תל אביב הראשון. אני טוען שזאת פיקציה. לא הגיוני שכל כך הרבה אנשים רצו מרתון. אני לא מכיר אפילו בן אדם אחד שמסוגל לזה. לדעתי 90% מהאנשים שנספרו אלה בסך הכל אנשים שלא היתה להם רכבת הביתה אז הם החליטו לרוץ הביתה במקום.

מסתבר גם שהזוכה במקום הראשון היה בחור קנייתי. אני מנסה להבין מה עשינו בזה? הרי כל הרעיון היה להראות שגם בתל אביב יש אנשים שיכולים לנצח מרתון ובסוף בחור מקנייה ניצח. זה כמו בתחרות היפה והשמנה: עושים תחרות מלכת היופי של הנשים השמנות על מנת להראות שלא חסרות גם נשים שמנות יפות ובסוף זאת שתמיד נבחרת היא הבחורה הכי פחות שמנה מכל המתחרות. שוב, מה עשינו בזה? אבל העיקר הכוונה לא, אני בטוח שכל מי שרץ במשך ארבע שעות נהנה מכל רגע.

הפחות שמנה והיפה

לסיכום, בקצב שבו התחבורה שלנו עובדת בארץ כנראה שהדרך היחידה להגיע ממקום למקום היא ברגל.

נ.ב.

אם יש כל כך הרבה אנשים שמסוגלים לרוץ ככה, למה כל שחקני הכדורגל בליגה הם דווקא האנשים שלא מסוגלים לרוץ?

לפני שבוע נסעתי עד החרמון הרחוק על מנת לעזור לידידה עם פיילוט לסדרה שלה. כן כן, סדרה שמצטלמת בחרמון. כמובן שלא הספקנו את כל מה שתכננו (ונצטרך להמשיך את הצילומים בעוד שנה בערך אם יהיה שלג) וזה הזכיר לי את הפעם האחרונה שלי.

לפני שלושה חודשים צילמתי סרט חדש לתחרות אימפרואקשן 2. כרגיל, כשמצלמים סרט תמיד לוקחים בחשבון בלת”מים שיצוצו אבל אף פעם אי אפשר לדעת עד כמה הדברים יסתבכו. בעקבות כך הגעתי לכמה מסקנות ברורות שתמיד יהוו מכשול בזמן צילומים. הנה לפניכם המסקנות ודוגמאות שמהן הן נבעו:

• גם אם תתכנן במדוייק את הכל, משהו חשוב ישתבש – השחקן הראשי בסרט חלה בשפעת רצינית בערב שלפני הצילומים ולא יכול היה לזוז מהמיטה. למזלי הצלחתי להזניק את דניאל שנקרא לדגל ולמד את הטקסט בזמן הצילומים כמו מלך ונכנס לתפקיד הראשי.
• גם לפתרונות המאולתרים יש מכשולים- הבעיה שנבעה מזה היא שדניאל שתכנן בכל מקרה לבוא ולעזור כמה שעות, היה צריך בשעה מסויימת ללכת לעבודה ולכן נאלצתי לזרז את יום הצילומים. למזלי הבעיה נפתרה כשבדקה התשעים הודיעו לו שאין הרבה לקוחות (כנראה שלא היו הרבה אנשים רעבים בהרצליה באותו יום).
• תמיד כשתבחר לוקיישן של רחוב נידח לצלם בו- באותו יום הרחוב יהפוך לאוטוסטרדה ובערך כל הרכבים בעולם יעברו בו. במקרה הספציפי הזה הצילומים בוצעו במרתף הנידח של מנשר שמסתבר שבאותו זמן מלמדים בחדר הסמוך שיעור פיסול.
• תמיד יהיה שכן צר עין שיבוא ויפריע לצילומים.הפעם השכן המדובר היה למעשה מורה פלצן של כיתת האמנות בחדר הסמוך שנכנס אלינו שלוש פעמים והפריע באמצע טייקים (לא חיכה אפילו לקאט) בשביל לבקש שנכבה את מכונת העשן (ששכרנו בלא מעט כסף) כי העשן מפריע להם שם. חשוב לציין שהעשן לא מורגש מבחינת נשימה או ריח, אלא רק נראה לעין) אבל כנראה שהוא ערפל להם את הראייה והפריע להם לפסל זין מחימר. פלצנים בכיינים.
• תמיד יהיו רעשים בלתי צפויים – באקט של נחמדות הסכמתי לכבות את מכונת העשן בלי ויכוחים מיותרים, מה שלא מנע מהם לעשות רעש בלתי פוסק בהצלפות על החימר. באותו רגע החלטנו לדחות לסוף את אחת הסצינות שדורשות הכי הרבה עשן ואז להפעיל את המכונה בסוף בפול פאוור ולברוח. 

בכל מקרה בסוף הצלחנו לצלם ויצא לנו סרט מגניב ביותר עם דמויות אהובות שחוזרות להופעת אורח. קבלו אותו – Under the gun:

מקווה שאהבתם.

נ.ב.

בשעה טובה אני שמח לבשר לציבור הרחב שנפתח הסניף של הקרנף ליד הדירה שלנו. טוב, זאת יותר הודעה בשבילי מאשר לציבור הרחב.