שבועיים הייתי בלי אינטרנט. שבועיים שבהם שהיתי בשטח צבאי באוסטרליה וישנתי באוהלים. בשניה שחזרתי לציביליזציה גיליתי שכל עם ישראל בחר להזדהות איתי ולישון באוהלים בחוצות תל אביב. מרגש. כשאין לך אינטרנט אתה יכול רק לדמיין מה אתה מפסיד:  האם אורן זריף החליט לשלוח את העובדים הבלתי נראים שלו להפגנות,  האם זהבה בן ואתי לוי כבר גורשו מארה"ב, ולאן לעזאזל דני נוימן נעלם? מדהים כמה אנחנו תלויים במדיה.

בגדול אין יותר מדי מה לספר על העיירה הנידחת רוקהמפטון שבצפון אוסטרליה, מלבד אולי העובדה שהחורף שם לא שונה משלנו- ביום חם, בלילה קר ופעם במאה שנה גם יורד גשם.  אבל אחרי שבועיים שבהם גייסתי את האנגלית הטובה ביותר שלי על מנת שאוכל לתקשר בקלות עם האוסטרלים המשכתי הלאה לשבוע בתאילנד, שבה יכולתי להסתפק בהברות וחצאי מלים על מנת לתקשר עם המקומיים. האמת שיותר קל לדבר איתם עברית מאשר אנגלית.

בחוף בקוסמוי אי אפשר לנוח ולהירגע כי כל רגע נתון עוברים שם משהו כמו חמישה מוכרים שמציקים לך ומנסים למכור לך מכל הבא ליד (ועל הזין שלהם שאתה רוצה רק לקורוא ספר בשקט). חלק מהם היו לבושים בצורה מוגזמת מכף רגל ועד ראש כולל כפפות וכיסויי פנים. משהו שמזכיר קצת את אנשי החול ממלחמת הכוכבים.

אנשי החול של תאילנד

לא יודע למה אבל העדפתי שלא יזהו שאני ישראלי וזה אפילו הצליח ברוב הזמן. אפילו מוכר הארטיקים על החוף בקוסמוי שמזהה ישראלים מקילומטר ובא ושר להם את "יפיופה" של איל גולן לא קלט  ועשיתי עליו רושם אירופאי משהו שגרם לו לשאול אותי "וור יו פרום? נורוויי?". וזה לא שאין לי מראה ישראלי, אלה פשוט יכולות המשחק שלי שניצלתי בשביל לעשות פוזה אירופאית.

הדבר שהכי הפתיע אותי שם זה שגם כשאין שמש בכלל עדיין נשרפים שם. אותי לימדו בתור ילד זה להימרח כשיש שמש, אף אחד לא הזהיר אותי מימים שהשמים מכוסים בעננים. סך הכל מזג האויר היה מעולה אבל אני בטוח שגם שם החזאים לא יכולים לחזות כמו שצריך את מזג האויר אבל במקרה שלהם הם לא אשמים. באמצע יום שמשי לחלוטין, כשהייתי על המעבורת מקוסמוי לקופנגן ראינו מרחוק ענן שחור עצום שנראה כמו משהו משודדי הקריביים. לצערי הוא תפס אותניבחמש הדקות האחרונות של ההפלגה ומבול מטורף שטף אותי לחלוטין. כשהגעתי למלון כבר נפסק המבול והשמים היו שוב בהירים. מדהים.

המסיבות שם היו נחמדות אבל האנשים שם היו שיכורים מדי. במסיבת ה"בלאק נייט" היו כל מיני משחקי אש והמון אנשים אזרו אומץ וקפצו בחבל אש. אפילו אני עמדתי להצטרף למקצה אחרי שעשה רושם שלאנשים שם לא קורה כלום מהחבל. מסתבר שהם פשוט שיכורים מדי בשביל להבחין בכוויה שמכסה להם את כל הרגל שמתגלה להם בבוקר כשהם מתפכחים.

סך הכל היה תענוג ולמרות שאני טיפוס שאוהב לעשות דברים, גם לשבת בטן גב במשך שבוע יכול להיות נחמד פעם במאה שנה.

נ.ב.

אחד השירים שהיו הכי חזקים שם במסיבות היה מקרנה. כן כן, אתם קוראים נכון ה-מקרנה מהניינטיז. הזוי אבל לעניין הזה נחזור בקרוב.

שלום לכולם,

בעוד כמה שעות אעלה על טיסת אל-על בקו בנגקוק-הדירה. בזמן שאני מתקפל במטוס בצורות לא הגיוניות, תוכלו לראות את הסרט החדש שלי, מטיול בכמה חופים יפים יותר ויפים פחות. אני קורא לו: איך לערוך צילומים לא קשורים למשהו שנראה לא רע.

דרך אגב, אני מקנא ברן שתמיד יש לו משחק מילים לרשום בכותרת. אז גם אני רשמתי הפעם. הא.

שלכם,