סתם נקודה קטנה לפתיחה: מי שצפה בחדשות בתקופה האחרונה יכול היה לראות את דני רופ  מגיש כתבה על גאדג'טים ומשחקי מחשב ואת דני דוטיש מגיש כתבה על אחוז השומן בגלידות. זו ההוכחה הסופית לכך שאין לחזאים עבודה בקיץ. להגיד שיהיה חם כל אחד יכול.

בימים האחרונים מדברים בארץ רק על דבר אחד – הקוטג'. כבר שכחנו לגמרי שיש לנו חייל בשבי,  אף אחד לא מתייחס למדינה הפלסטינית שמנסים להקים לנו פה מתחת לאף והכי גרוע – אנחנו מתעלמים לחולטין מרפורמות התחבורה והחניה שמשבשות לנו את החיים. מה כל כך חשוב בגבינה המעפנה הזאת עם הגושים שהיא עוצרת ככה מדינה שלמה מלכת? זה חייב להיפסק. מה שהכי נחמד זה שהפתרון של ביבי זה לייבא את הקוטג' מחו"ל. אני בטוח שמדינות זרות ישמחו לעשות קופה על הגבינה הזאת שרק פה אוכלים אותה.

על זה כל הבלאגן?

ואם כבר ייבוא צריך לבדוק מה אנחנו יכולים לייצא בתמורה. עושה רושם שהמוצר הכי מבוקש השנה באירופה הוא שחקני כדורגל ישראליים. משום מה ענף הייצוא לא פרח ככה שנים, כל שחקן שמשחק עונה או שתיים בליגה מוצא את פתאום באיזו ליגה זניחה באירופה. הסוכנים הופכים את השחקנים שלנו ליותר גדולים ממה שהם ואחר כך הליגה שלנו נשארת בלי שחקנים, המחירים של השחקנים עולים יותר והקבוצות משקיעות סכומים גבוהים יותר על שחקנים ששווים הרבה פחות והליגה רק הולכת ונעשית יותר גרועה. מצד שני במדינה שבה מחיר הקוטג' מגביה שחקים איך אפשר לצפות שדברים אחרים לא יעלו יותר?

אני רוצה לחזור רגע לנושא החניה. בזמן האחרון אלי ישי עושה את כל מה שהוא יכול על מנת להפוך לנבל-על של המדינה הזאת. אחרי החוק שאוסר מכירת אלכוהול אחרי 11 בלילה ומאפשר לשוטרים לשפוך לאנשים את הבירות בים ובפיקניקים, אחרי האכיפה המוגזמת של חוק העישון שמענישה כל אדם שנתפס עם סיגריה בפאב לשלם 1000 ש"ח, הדבר הבא הוא למנוע את זיהום האויר בתל אביב ע"י צמצום מקומות החניה פי 5 (!). בעוד שורות אלה נכתבות רחובות שלמים הופכים מכחול-לבן לאדום-לבן וזה לא שיש תחבורה ציבורית טובה מספיק בשביל לכפר על כך וקטנוע לא בא בחשבון עם המחירים של הביטוח. בקיצור אנחנו ממולכדים מכל כיוון, העיקר שאלי ישי מרוצה. אבל עזבו אותכם, בואו נתעסק בקוטג'.

נבל-על

נ.ב.

שמעתי שהמחיר של ארטיק שוקובו עלה, בואו נבעיר צמיגים!

נ.ב. 2

גיליתי שאם מחפשים בתמונות בגוגל "לקס לותר" מוצאים שם תמונה שלי. מפחיד!

מצאתי פתרון לכל הצרות שלנו! נקים מדינה נוספת! הרי רוב הבעיות שלנו נובעות מזה שאין הפרדה בין כלום במדינה, הכל פה תלוי אחד בשני: הלאום, הדת, האזרחות, הדעות. אם תהיה מדינה נוספת אפשר יהיה לעשות הפרדה מסויימת בין הדברים האלו.

נבחר איזה מיקום פסטורלי כזה בארץ חבל הוואחש, רצוי באיזור שיש בו חורף לפעמים ושאין בו מצוקת מים. זה יכפיל את הקולות שלנו באו"ם. נוכל להפסיק לבכות על כמה אנחנו מדינה קטנה מוקפת אויבים. נפסיק להתעלק על כל ישראלי שמצליח בחו"ל ולקחת על זה קרדיט בטענה שזה הישג שלנו, כי כבר לא נהיה המדינה הרדופה היחידה במערכה. ככה לאחמדינג'אד תהיה בעיה- הוא לא יצליח להחליט לאן לשלוח את הטיל ויוותר.

זה יצמצם את הפקקים בשתי המדינות כי האוכלוסיה תתחלק ויפתור חלק מבעיות החניה. נוכל לפתח תרבות ולשלוח לשם את כל סרבני אריאל (אלא אם כן הם יראו במדינה הזאת שטח כבוש). נשלח לשם את מכבי ת"א בכדורסל וככה פה תהיה לנו ליגה אמיתית עם תחרות ועניין ומכבי ישחקו שם נגד עצמם ולא יתלוננו על זה כי גם ככה הם לוקחים אליפות כל שנה אז מה זה משנה אם זה נגד יריבות או לא. נוכל להקים שם ליגת כדורגל חדשה- נשלח לשם את כל הכדורגלנים שמתים לשחק בחו"ל וגם ככה מגיעים לאיזה קבוצה זניחה באיזו מדינה זניחה ומתייבשים על הספסל.

דגל ישראל 2

ולגבי הממשלה, פה בכלל יש לי רעיונות מהפכניים:

ראש הממשלה – מכיוון שזו מדינה חדשה שמתחילה מאפס נצטרך מישהו עם הרבה כסף, מישהו סמכותי שכל הסובבים אותו מעריכים ואוהבים אותו, מישהו בעל כושר ניהול מעולה, שדואג לכל מי שתחתיו, שבמקום לגרש את הזרים הוא מפתח אותם. אני חושב על לא אחר מאשר יענקל'ה שחר (הבעלים של מכבי חיפה שהוא גם במקרה שכן שלי).

שר הבטחון – לתפקיד הזה נדרש המון אומץ, צריך מישהו שלא רואה ביעיניים ועושה מה שהוא רוצה מול מי שהוא רוצה. כמובן שהמועמד המוביל הוא אורן זריף. אם האיראנים יחליטו בסוף כן לשלוח עלינו טיל הוא תמיד יוכל לגונן עלינו עם 135 טון אנרגיה שיקיפו את שטח המדינה וככה יאטו את מהירות הטיל עד שיהיה לנו מספיק זמן ליירט אותו. במחשבה שנייה אני חושב שאפשר לתת לו את תיק הבריאות (או לו או לזה שהמציא את הספריי שמרפא את הכדורגלנים).

שר החינוך התרבות והספורט – משרה זאת תמיד היתה בעייתית משום שהיא מורכבת משלושה גורמים שאין שום קשר בינהם ומעולם לא היה במדינה מישהו בתפקיד הזה שהצליח לנהל את שלושת המרכיבים המקביל. לכן צריך יישות שמכירה מקרוב את שלושת הגורמים האלו, שלוקחת חלק בכל מה שקשור אליהם. אין ספק שיש רק אדם ראוי אחד לתפקיד- שמעון גרשון. הוא גם כדורגלן, גם זמר וגם סופר ילדים מצליח. איתו משרד החינוך התרבות והספורט יהיה בידיים טובות (אלא אם כן הידיים האלה מחזיקות שווארמה כרגע).

שר האוצר – רצוי מישהו שמבין קצת בכסף, שבראש ובראשונה יודע לנהל ולהתנהל עם כסף. זהבה בן היא מועמדת ראויה לתפקיד.

שר התיירות – לתפקיד הזה צריך מישהו שיודע קצת מעבר לעברית. אני חושב שרוברט אורלינסקי- החזאי ההוא מהרדיו עם המבטא הכבד יכול להתאים. עברית הוא הרי לא יודע אז בטוח יש איזו שפה אחרת כלשהי שהוא כן דובר.

שר המשפטים – אלון מזרחי בלי ספק. הוא הבן אדם עם הכי הרבה משפטים זכירים בארץ.

נשיא המדינה – כמו שציינתי, את המדינה מקימים מאפס לכן זהו תהליך שייקח לפחות עוד איזה שלושים שנה עד שבאמת תהיה פה מדינה. אני חושב ששמעון פרס יוכל למלא את התפקיד בגאווה, הרי הוא לא יוכל להיבחר לקדנציה שניה בישראל אבל במדינת ישראל 2 לא תהיה לו בעיה.

לגבי דני נוימן – אני חושב שהבחור הזה עושה עבודה כל כך טובה בתור פרשן ספורט שאין טעם לנסות למצוא לו תפקיד חדש. חבל, זה יהיה סתם בזבוז זמן.

ואם אתם שואלים עליי – אני חושב שאני אסתפק בתואר המינימלי של "חוזה המדינה 2". אולי כמה רחובות על שמי, איזה בית חולים, עיר קטנה וגם איזה מטבע, משהו זעום- חמישה שקלים ככה, לא צריך להגזים.

צנוע

תכל'ס, הסיבה העיקרית שכל זה לא יוכל להתרחש היא משום שכולנו עצלנים ומפחדים להתחיל מחדש. כמו שאני, אם משהו קורה למחשב שלי ומישהו אומר לי שכדאי לי לפרמט אותו אני תמיד מנסה להתחמק מזה, הרי למי יש כוח עכשיו להתחיל להתקין את כל התוכנות מחדש? תמיד כדאי לשים עוד פלאסטר, מה כבר יכול לקרות?

נ.ב.

אף פעם לא הבנתי את הקטע הזה של שר בלי תיק. הרי אין באמת דבר כזה. לכל שר יש תיק. פלילי.

נ.ב. 2

העלנו ליוטיוב סוף סוף את הסרט האחרון שלנו "פחות אבל כואב,. הסרט הגיע לשלב חצי הגמר התחרות 48 שעות ושודר ב-Ynet ולכן לא יכולנו להעלות אותו קודם. תבלו:

אני מאשים את דואר ישראל על זה שהם עובדים רק בימים ושעות שבן אדם ממוצע לא יכול להגיע אליהם לקבל חבילה מבלי לקחת יום חופש, ועל זה שקיבלתי מהם הודעה שניה על דואר רשום באיחור של יומיים מבלי שקיבלתי בכלל את ההודעה הראשונה ושעד שיצאתי מהעבודה מוקדם והגעתי לסניף גיליתי שבחודש יולי הוא נסגר 3 שעות קודם.

אני מאשים את רכבת ישראל על כל האיחורים ויותר מזה – על כך שהם מציגים באתר שלהם שאחוז הדיוק שלהם עומד על 92%. אולי הם לוקחים בחשבון שרכבת שמאחרת בשעה מגיעה בזמן של הרכבת הבאה ומבחינתם זה לא איחור- הם הבטיחו רכבת בשעה הזאת וקיימו. ועל זה שבאירופה אנשים מכוונים את השעון שלהם לפי הרכבת ואם בארץ הייתי מכוון את השעון לפי הרכבת הייתי עכשיו עדיין ב-2002.

אני מאשים את עריית תל אביב על זה שהם משאירים את המדרכה באבן גבירול בצבע אפור למרות שאי אפשר לחנות שם רק בשביל "לא לכער את הרחוב" והאזרח התמים שמגיע מחוץ לעיר מרגיש בנוח לחנות ואז לחזור ולמצוא את האוטו שלו בחניון גרירה.

ואני מאשים את החניונים בתל אביב שלוקחים לך כל כך הרבה כסף רק על להניח את האוטו לכמה שעות ואז זה גורם לאלפי אנשים להסתובב שעה ולחפש חניה ולגמור טנק דלק שלם ואז להבין שכבר עדיף לחנות על המדרכה: הדו"ח עולה פחות מהדלק שביזבזת והטרחה ללכת להוציא את האוטו מהגורר יותר קטנה מזאת של לחפש חניה בתל אביב.

איפה חונים בעיר הזאת???

אני מאשים את הבן אדם שהינדס את התחנה המרכזית החדשה בתל אביב. המקום הזה הוא פאקינג מבוך! אתה יכול לחפש שם משהו במשך שעות ולגלות שאתה מסתובב במעגלים ואין את מי לשאול כי אף אחד לא יודע וגם ככה כולם שם עובדים זרים שלא מבינים את השפה. זה מרגיש כמו הקוואסן בתאילנד. בעצם אפילו שם התמצאתי יותר…

אני מאשים את החזאים כי בעצם אין לי אף אחד אחר שאני יכול באמת להאשים בחום הכבד הזה. כאילו המזג אויר אומר- "גם ככה אנשים מתלוננים כל הזמן שהכל פה על הפנים אז מה זה משנה אם גם אני אהיה חרא?" ושלא נדבר על הלחות הזאת שאתה עומד בחוץ בלילה ומזיע רק מלהוציא את הארנק מהכיס. וזה שכבר שנתיים אין לי חרמון ינעל העולם!

אני מאשים את הערוץ הראשון על זה שהם לוקחים את מיטב כספו של משלם המיסים ומבזבזים אותו על לשלוח את דני נוימן למונדיאל ולהרוס את חווית הכדורגל האחרונה שנשארה לאוהד הישראלי. ואני מאשים את האו"ם שאת ביבי הם כן מאשימים בפשעים נגד האנושות אבל את דני נוימן לא.

אני מאשים את הברים התל-אביבים הפלצנים שמוכרים בירה רק בבקבוק של שליש ועוד לוקחים על זה 27 שקלים. מעצבן שמי שנדפק מזה זה המלצרים כי את ה-30 שקל אתה תשאיר בכל מקרה אז אם לפחות תמכרו בקבוק ב-23 שקלים אז המלצר יקבל טיפ יותר גדול.

אני מאשים את הבנות בישראל שרק כשאתה לא רוצה אותן הן מתחילות לרצות אותך. די כבר, זה לא עובר לכן בגיל מסוים?

אני מאשים את מרגול, סתם כי אני רוצה ואני יכול.

אני מאשים את נבחרת גרמניה על זה שבגלל שלא לקחו את המונדיאל אני לא זכיתי בפול הימורים בעבודה. אני מאשים את נבחרת ספרד על זה שבגללם אנשים כמו איל ברקוביץ' ושלמה שרף עוד יותר מבסוטים מעצמם כי הם חזו מראש את הנצחון של ספרד. אני מאשים את פול התמנון שניחש כל פעם נכון את המנצחת ואני מאשים את כל העולם על זה שהפאקינג תמנון הזה יותר מפורסם מאובאמה.

אמאש'ך קלאמרי!

ואני מאשים, איך לא, את אורן זריף על כל האנשים המסכנים שהוא עשק ומאשים את כל האנשים המסכנים האלה על כך שהם נתנו לאורן זריף לעשוק אותם. חוץ מזה אורן, אתה חייב לי 112 טון אנרגיה ואם אני לא אקבל אותם אני אשלח אליך בחזרה 87 גרם זעתר!

נ.ב.

אני מאשים את האינטרנט אקספלורר על זה שהוא לא נותן לי להיכנס עם היוזר שלי לאתר של הדירה ולכתוב פוסט ואני מאשים את גוגל כרום שלא נותן לי להעלות תמונה כמו שצריך לפוסט שאני כותב.

דיבוב צפוף

השבוע התקשרתי לכל אולפן דיבוב שקיים בארץ במטרה לשאול אם הם עושים אודישנים בזמן הקרוב. למי שמרגיש שחסר לו פה משהו אני אעשה השלמת פערים קצרה: לפני שלוש שנים עשיתי קורס דיבוב בהנחיית אורלי קטן (מדבבת ובמאית קולות). אורלי מאד אהבה אותי ומשכה אותי לאודישן באולפן דיבוב מסויים. באותה התקופה בדיוק התחלתי לעבוד בבדיקות תוכנה. את האודישן עברתי וזומנתי להקלטות, על חשבון חצי יום עבודה וראש הצוות שלי דאז עשתה לי פרצוף של "אני לא מאמינה שככה אתה יוצא באמצע העבודה". היות והייתי חדש בעבודה אז עוד עשיתי לה דין וחשבון אבל היום לא הייתי מתייחס בכלל לאמירה כזאת.

כשזומנתי להקלטת העונה השנייה של אותה סדרה ראש הצוות שלי כבר לא היתה מוכנה שאני אלך על חשבון העבודה. לימים הבנתי שהייתי יכול פשוט להגיד לה ללכת קיבינימט. בסופו של דבר אותה פיטרו ארבעה חודשים לאחר מכן ואני עדיין פה. באולפני הדיבוב לעומת זאת מצאו לי מחליף (מה שעושה בד"כ טראוומה לילדים קטנים, כשמחליפים קול לדמות שהם אוהבים). מאז כנראה שאני שרוף בתחום כי כל אולפן שאני מתקשר אליו תמיד אומר שאין אף אודישן בזמן הקרוב. קריירת הדיבוב שלי מסתכמת בדמות של אדם שמן בסדרה סינית על משפחה שמנהלת בית תה ("טאו שו" בערוץ הופ למי שמעוניין).

פסגת הקריירה שלי

אגב, אחי הקטן עושה כרגע קורס דיבוב אצל ניקו בר (גם מדבב מפורסם). אמרתי לו שיחליף את שם המשפחה שלו כדי שלא יידעו שאנחנו קרובים אחרת יישרפו גם אותו…

חולות של תקוה

היום היינו בים. תומר הזכיר שהוא עוד לא היה בים העונה. שלושה שבועות בתאילנד כנראה לא נחשבים. ארזנו את כל מה שהיה לנו בדירה שאפשר ללכת איתו לים, שזה מסתכם למעשה בשמיכה ושלוש בירות. נסענו לחוף הפירצה שאם פעם זאת היתה פירצה שאף אחד לא מכיר, היום קיבלנו את הרושם שלאף אחד בארץ כבר לא איכפת לנסוע עם הפרייבט שלו בדרכי עפר מלאות באבנים כאילו זה מינימום האמר (MC?), לחנות בחניה שהסיכוי היחיד לצאת ממנה הוא להמתין בסבלנות שהחוף יתרוקן ולהתרסק בירידה בסלעים בשביל לשבת ברצועת חוף צרה ביותר. העיקר שלא צריך לשלם בכניסה. הצלחנו להתמקם על איזו פיסת חול קטנה שבין אלפי האנשים והזבל. אחרי שהצלחנו לפלס את עצמנו בין המטקות נכנסנו לים. אף פעם לא הייתי טיפוס של גלים. אני לא שחיין טוב ואני מתחיל לטבוע במקומות שתומר ואפי עדיין עומדים.

נזכרתי בכמה תופעות מוזרות שראיתי בפעמים האחרונות שהייתי בים. היה למשל איזה אבא אחד שעמד במים העמוקים וכל הזמן זרק את הילד שלו גבוה באויר ותפס אותו. חשבתי לעצמי איזה מצחיק אם בזמן שהילד יהיה באויר יבוא איזה גל וישטוף את האבא. היה גם איזה ילד שעמד וצעק כל הזמן :"הנה גל", "הנה עוד גל", "הנה עוד גל". ילד- אתה בים! יש פה כל הזמן גלים, אם היית עכשיו באמצע הכביש והיה מגיע גל הייתי מרשה לך לצעוק הנה גל. היה גם פעם אחת איזה קטע שהמציל כרז לכל המתרחצים לעבור יותר צפונה וראיתי איזה ערס שמתחיל להתבלבל. הוא בטח חשב לעצמו- "מה צפון? אני עכשיו בים, ים זה מערב אז איפה הוא רואה צפון, הכל פה זה מערב. מה הוא רוצה שאני יביא מצפן לים?"

הטיפוסים שאני הכי לא מבין זה ציידי המדוזות. תמיד יש תחבר'ה האלה שיוצאים מהים מבסוטים עד הגג עם מדוזה בכל יד, ואז הם באים ועושים ערימת מדוזות על החול. איכשהו החבר'ה האלה אף פעם לא נעקצים. מה הם עוברים איזה קורס לזה? הם כמו משמר החופים, מנקים אותו ממדוזות. תמיד כשאני נכנס לים ויש מדוזות זה מפסיק להיות כיף. אתה חי בחרדה תמידית שמכל מקום בכל רגע יתקוף אותך איזה גוש ג'לי ונתקף אימה מכל שקית שצפה בסביבה שלך ובסוף כשאתה יוצא מהמים אז גם אם לא נגעה בך אף מדוזה אתה מרגיש כאילו חזרת מאיזה מארב בלבנון.

למה זה לא יכול להיראות ככה?

הדבר שהכי מטריף אותי בים זה שתמיד המקלחות והברזים נמצאים באמצע החול. אתה שוטף את עצמך ואז ממשיך ללכת על החול עד לאוטו. אני לא מצליח להבין את ההגיון של מי שהינדס את זה. מה אתם רוצים שבכל מחיר אני אגיע עם רגליים מלאות חול לאוטו? זאת קונספירציה אבל קונספירציה שלא עומד מאחוריה כלום.

נ.ב.

הגעתי לבית של ההורים שלי ובמקלחת היה סבון גרגרים. מה הקטע של הדבר הזה? אני בדיוק שוטף את עצמי מכל גרגרי החול שנדבקו לי לכל הגוף, למה שאני אצטרך עוד גרגרים עליי גם בסבון?

דחייה לדורות

היום חזרתי הביתה וגיליתי הפתעה בדואר, מכתב מהמחלקה המשפטית של עיריית רמת גן שהוכיח לי שגם מחלקה זו עובדת כמו כל מחלקה אחרת בארץ – לאט. המכתב תיאר בפניי שהערעור שהגשתי לפני כמעט חצי שנה לגבי דו"ח החניה שקיבלתי ליד הדירה לא התקבל. במילים אחרות – לקח להם יותר מחמישה חודשים לדון בערעור שהגשתי על כך שחניתי ליד הבית שלי ואחרי כל הזמן הזה לדחות אותו. אני יודע שכבר חרשנו על עניין דו"חות החניה אבל הנושא הזה לא נגמר לעולם. מדובר בדו"ח שקיבלתי בלילה שאחריי הסילבסטר. עשינו מסיבה בדירה ולמחרת בתשע בבוקר גילינו שהפקח החביב שעובר ברחוב שלנו בד"כ רק בשעות הצהריים המאוחרות, החליט להשכים קום ביום הראשון של השנה ולחלק דו"חות חניה גם לי וגם לדור. כנראה הוא היה מתוסכל שהדייט שלו הבריזה לו וכנקמה הוא החליט להתעורר מוקדם ולנקום בעולם. אותו פקח ממורמר שנתן דו"ח לדור כשקפץ לרבע שעה לדירה כדי לאכול, אותו אחד שנתן דו"ח גם לתומר (שלקח מדור את הרכב באמצע היום לשתי דקות להביא משהו מהדירה) ונעלם כלא היה בשניה שתומר יצא. מדהים באיזו מהירות הם נעלמים אחרי הדו"ח. כאילו הם ממהרים לעשות איזה משהו חשוב, כולנו יודעים שהם חוזרים הביתה (לבית של אמא שלהם ליתר דיוק) ושוקעים על הספה מול הטלויזיה, עם גופייה לבנה, שקית צ'יפס ביד אחת והשלט של הטלויזיה בשניה.

תחבורע ציבורית

הסיפור הזה רק הזכיר לי שוב שאני צריך רכב משלי. זה והעובדה שחיכיתי בבוקר לאוטובוס. זו הליכה של עשרים וחמש דקות עד הרכבת ואני בד"כ מעדיף ללכת ברגל אבל אין לי שום כוונה להגיע לעבודה מטפטף. משהו מוזר קורה בעיר הזאת- יש אינסוף אוטובוסים ומוניות שירות ובכל זאת קורה שאני מחכה רבע שעה, שבה עוברות איזה שבע מוניות שירות שאף אחת מהן לא עוצרת כי כולן מלאות עד אפס מקום, ואז מגיע האוטובוס שמפוצץ לא פחות אבל הנהג מתעקש להמשיך ולדחוס עוד נוסעים במטרה לשבור את שיא גינס, ואז הוא נוסע במהירות של שני קילומטר לשניה כי הוא לא רואה כלום במראות והאוטובוס בקושי זז ובתחנה הבאה שהוא עוצר מישהו שהיה דחוס בסוף האוטובוס צריך לרדת אבל הוא לא מספיק להגיע לדלת לפני שהיא נסגרת ומתחיל לצעוק על הנהג, ושניה לפני שהוא מתחיל שוב לנסוע הוא רואה במראה מישהו רץ ספרינט ומתנשף בלי הרף ומחליט לעשות לו קטע ולחכות עוד כמה שניות ואז להתחיל שוב בנסיעה בשניה שהמסכן כבר כמעט ליד הדלת, וככה אתה מפספס רכבת וצריך לחכות עוד חצי שעה עד הרכבת הבאה. מסקנה: או שעדיין אין מספיק אוטובוסים ומוניות שירות או שיש יותר מדי בני אדם. מסקנה נוספת: אני אלך להוציא רשיון לקטנוע כבר בשבוע בקרוב.

רק זה היה חסר

נכון תמיד כשאתם מגיעים לתחנת אוטובוס אתם מתחילים לחשב מתי האוטובוס צפוי להגיע בהתחשב בכמה אנשים יש בתחנה? אם אין אף אחד אז כנראה שהוא הרגע עבר אבל אם יש הרבה אנשים סימן שהוא אוטוטו מגיע. איכשהו תמיד קורה לי שאני מגיע ויש המון אנשים ואז אני בטוח שהאוטובוס יגיע תוך כמה שניות ואז מגיע אוטובוס אחר וכולם עולים עליו ואני נשאר לבד בתחנה ומבין שיש עוד זמן עד שהאוטובוס שאני צריך יבוא.

כשהגעתי לתחנת הרכבת איזו אישה שעברה מולי החליטה שמתוך אלף האנשים שהיו באיזור אני האיש הנכון לשאול אותו איך מגיעים לבית החולים ביילינסון. כשאמרתי לה שאין לי מושג היא עדיין התעקשה שלא לפנות לאף אחד אחר ולהמשיך לתחקר אותי ושאלה איפה יש תחנה של קו 82. הפעם היה לה מזל וידעתי לענות לה אבל איך תמיד מתוך כל האנשים שואלים תמיד אותי ולא משנה אם אני עם אוזניות על האזניים. יש לי פרצוף של GPS?

ומילוא בא?

בגלל שהייתי בלי רכב החלטתי לצערי לוותר אתמול על יום המילואים שזומנתי אליו. אתם בטח שואלים את עצמכם מה זאת אומרת לוותר על יום מילואים, למעשה זה היה ערב מילואים או יותר נכון- התותחנים החליטו להפיק ערב הוקרה למערך המילואים וכשאני אומר לצערי אני מתכוון לזה. זה יום המילואים הכי קל שיכול להיות. אתה בא לראות איזה טקס, הופעה של אמן או שניים, אוכל קצת ומקבל על זה כסף. ואתה אפילו לא צריך ללבוש מדים. מצד שני, בפעם הקודמת שזומנתי ליום הוקרה שכזה הצטערתי כי במקרה באותו ערב היה במקביל מופע איחוד חד פעמי של להקת אטרף ואני, המעריץ היחיד שלהם בארץ, לא הייתי שם. כנראה שאם לא אני אז אף אחד לא היה שם ולכן הם החליטו שלא להתאחד יותר לעולם.

לא יכולים להתאחד בלעדיי. אטרף

נ.ב.

רובנס, סולן להקת אטרף שעבר אירוע מאד קשה בחיים שלו יצא בקריירת סולו אחרי הרבה שנים של חוסר פעילות והוציא השנה דיסק מעולה. ראיתי אותו מופיע בשנה שעברה (במסגרת התוכנית של קוטנר ששודרה מפאב בנמל) והוא התרגש בטירוף כאילו זאת הפעם הראשונה שלו מול קהל ולמרות זאת הוא הצליח להלהיב מאד את הקהל שבא לראות בעיקר את האמנים האחרים שהופיעו.

נ.ב. 2

היום שמעתי שיר של דור דניאל ופתאום נזכרתי בדוד כרעיים. נזכרתי גם שמזמן לא הזכרתי בבלוג את דוד כרעיים אז הרגשתי צורך.

חו"לוניה-איה-איה

טוב, אז דור חזר מכרתים ותומר ושירה ברגעים אלה ממש אורזים לתאילנד. זה לא הוגן שכולם כל הזמן טסים לחו"ל ורק אני בארץ. ובכן, זה היה רגע שחצנות ציני, אחרי שכולם פתחו עליי עיניים על זה שהייתי השנה בחו"ל מספר פעמים. חלק מהפעמים האלה היו מהעבודה, שזה לא קורץ כמו שזה נשמע. נכון שגם עשיתי שבוע בטן-גב באיה נאפה, שבוע סנואובורד בצפון איטליה, סבב הופעות מטורף בהולנד ואני הולך לנגוס מהתפוח הגדול בחודש הבא אבל זאת לא סיבה לפתוח עליי עיניים. טוב, זאת כן סיבה אבל תחכו לפחות אחרי שאני אנחת, שלא יהיו פדיחות.

הכוונה מקצועית

אתמול היה אחד מימי הצילום הראשונים של הסרט השלישי של שנה ג' בביה"ס שלנו וכשאני אומר ימי צילום אני מתכוון לילות. אני שיחקתי שוטר. שוב. בפעם השלישית ברצף. מה, זה הטייפקאסט שלי ואני לא יודע את זה? עזבו את זה שנאמר לי שרוצים אותי ליום צילום נוסף, מה שאומר שעל מנת לשמור על הקונטיניואיטי (המשכיות, בעברית) אני צריך להישאר עוד כמה ימים עם השפם והזקנקן הניסיוניים שלי. לפחות לא צבעתי את השיער או משהו…

היות והיה לי רכב נתבקשתי מההפקה לאסוף עוד שני שחקנים על הדרך. כשאני אומר על הדרך אני מתכוון לעשות סיבוב. אני אגיד לכם את האמת, אין לי בעיה לאסוף אנשים גם מדימונה אם צריך- אתם מכירים אותי. רק אל תגידו לי שזה על הדרך. אני יודע טוב מאד מה על הדרך ומה לא. אל תגידו לי "אתה נוסע מרמת גן לתל אביב נכון, אז אתה יכול אולי לאסוף מישהו על הדרך?" ואני כמובן אענה "אין בעיה", ואז אתם תמשיכו "זה יישוב קטן, ממש ליד תל אביב, לא סיבוב רציני, ממש בפריפריה שמה", ואני אענה "בסדר גמור", ואז אתם תגידו לי "טוב, אז אתה יודע איך להגיע למודיעין?"

ובאותו הקשר, קיבלתי הכוונה לא נכונה ללוקיישן של הצילומים. אמרו לי שם של רחוב אחר ואני כמובן הגעתי למקום בדיוק מירבי מבחינת הזמנים. כשלא ראינו מצלמות, תאורה או אפילו נערת מים הבנו שטעינו והצילומים הם בצד השני של העיר. אין שום בעיה, טעות, טועים, טעינו. קורה שהבן אדם טועה ונותן לך כתובת לא נכונה, אבל כשהלוקיישן הלא נכון נמצא בדיוק סמוך לסניף של קרנף והלוקיישן האמיתי נמצא במקום שכוח אל שאין אף סניף ברדיוס הגיוני סביבו- זו כבר התעללות. (Note to self: מחר מתחילה סדנת "קבלת דברים בפרופורציה", אסור לפספס)

שלום, אני רן ואני קרנפוס אובססיבוס

שינת בצורת

צילומי הלילה הסתיימו באור ראשון ואני הגעתי חזרה לבית הוריי בשבע בבוקר. הבנתי שלעבודה אני כבר לא אלך היום אז החלטתי לקום בעשר ולתפוס טרמפ עם אבא שלי חזרה לדירה. החלטתי שהיות ואין סיכוי שאני אלך לעבודה אני לפחות אבלה כמה שעות עם תומר לפני שהוא טס. אז מה אם ישנתי רק שלוש שעות? אני מעדיף לבלות איתו קצת במקום לישון. כמובן שהוא ישן עכשיו, ואני כבר איבדתי את מומנטום השינה שלי אז אני כבר אחכה ללילה. (Note to self: מחרתיים קבוצת תמיכה לעייפים אנונימיים)

אני לא חושב שיש לי הפרעות שינה. זה סתם משהו לא ברור. אני חושב שאולי תומר שואב ממני שעות שינה ומספח לעצמו. זה לא שאני לא נרדם, אני פשוט ישן מעט מידי ומתעורר מכל דבר. נכון, היתה את הפעם ההיא שאחרי שלוש שעות שבהן לא הצלחתי להירדם מצאתי את עצמי כמו סהרורי יוצא החוצה בחמש בבוקר להזיז את האוטו כדי לא לקבל דו"ח חניה בבוקר. קרה, אבל אני בטוח שלכל אחד יש איזה לילה כזה אחת לכמה זמן. נכון? (תגידו שכן כדי שאני לא אחשוב שיש משהו לא בסדר איתי חס וחלילה).

אני רק השכן של השכן של השכן שלא ישן

דו"ח שלם דורש (ת)שלום

אגב דו"ח חניה, כמות הדו"חות שקיבלתי השנה בתל אביב היא שערורייתית. איזה פקח נותן דו"ח באחת בלילה במוצ"ש על כחול-לבן? אני הכי שונא את אבן גבירול- כל הרחוב צבוע באפור אבל אתה צריך לעקוב כי כל שני מטר יש שלט מותר לחנות/איזור גרירה. זה כמו משחק חפש את המטמון. מה הבעיה לסמן באדום-לבן את איזורי הגרירה? אין ספק שזו התעשייה הכי ריווחית בארץ שמסתמכת על חוסר הידע של הציבור הלא תל-אביבי בחוקיה "המיוחדים" והמנוולים של העיר הזו. זה כמו השוטר שמחכה לך ב-18:59 בצומת שבה אסור לפנות שמאלה בין 17:00 ל- 19:00. אבל בחזרה אליי, אני חושב שחולדאי מממן את בית העירייה רק בזכותי. אני מציע שיקח כבר את כל המשכורת שלי, אני אעביר לו אותה בהוראת קבע והוא יתן לי לחנות איפה שאני רוצה. הרי זה פחות או יותר מה שקורה עכשיו. ומה הוא עושה עם הכסף שלי? הורס את אוסישקין ובמקום לבנות איזה מגרש חניה לפחות, הוא שותל שלושה עצי דקל. בחייאת רון. (ואני יודע שכל המכביסטים שבינכם תופסים עכשיו ת'בטן ונשפכים מצחוק עצם האיזכור של אוסישקין. יופי, להפועל אין אולם, חי חי חי. בתכל'ס גם אין לנו קבוצה אז מה זה משנה?)

נ.ב.

הסבירו לנו פעם את הקשר בין הרצוי למצוי. הרצוי – אני אלך לישון מוקדם הלילה. המצוי – מישהו יציע לי לשתות בירה ואני כמובן שלא אוכל לסרב ואצבור חסך יותר גדול בשעות שינה. לפחות יהיה לי על מה להתלונן, כמו שאני אוהב.

האיש הכחול

היום התחיל מוזר. התעוררתי. עד כאן עם המוזר, ונמשיך עם היומיומי: בעוד אני משייט בנעימים על הקטנוע במורד רחוב משה שרת תהיתי לעצמי אם כל תושבי רמת גן עברו ללבוש חולצות מכופתרות בצבע כחול בהיר או שמא יש ברחוב יותר פקחי חניה מאנשים. בדרכי חזרה הביתה, אותה עיריית רמת גן שמילאה את הרחוב בגמדים כחולים ושמנמנים החליטה לפנק אותנו באוטו זבל שעומד לו באמצע הרחוב, חוסם את התנועה ולועס להנאתו פחי זבל ירוקים. תוך כדי נסיונות מוצלחים חלקית להשתחל בתוך הפקק שנוצר, חשבתי שזה לא יהיה לגמרי מופרך אם יצוץ מאחורי איזה שיח פקח חניה חביב וידביק למכוניות העומדות בפקק דוחות על חניה באמצע הרחוב.

אני שונא פקחי חניה. שאלתי את עצמי הרבה פעמים איך זה מרגיש לעבוד בעבודה כל כך שפלה. למשל פקח החניה שהספיק לתת לי דו"ח ולהיעלם באופן מופלא בדקה-וחצי שבה עצרתי את הרכב של דור מול הבית ונכנסתי לקחת דבר מה. הפקח הזה, האם הוא מרגיש ניצחון על עבריין החניה הנורא  שהחנה את רכבו באמצע רחוב משה שרת, בשתיים בצהריים, ללא תג. או שמא הוא חוזר הביתה ובז לעצמו על כמות האנשים שהרס להם את היום? כנראה שהוא סתם שמח לסיים יום עבודה.

הצד השפל שלי

כשאני חושב על זה, אני נזכר בעבודות היותר שפלות שיצא לי לעבוד בהן בשנים האחרונות. אחת מהן היא טלמרקטינג. טלמרקטינג (לפחות זה שיצא לי לעסוק בו) הוא מקצוע שנמצא במקרים רבים על הקו הדק שבין החוקי ללא חוקי. אמנם לא בדקתי את המספרים באופן מדעי, אבל להרגשתי, חלק נכבד ממכירות הטלמרקטינג מתבסס על כך שהמוכר הרבה יותר אסרטיבי/אגרסיבי מהקונה, והקונה במקרה הזה פשוט מתבייש לסרב . תחשבו רגע לעצמכם ותענו בכנות, כמה פעמים קניתם משהו שלא רציתם או לא הייתם צריכים, רק כי לא היה לכם נעים להגיד לא? אני מניח שלרובכם זה קרה לפחות פעם אחת.

כדי להיות איש טלמרקטינג טוב אתה צריך לעבור תהליך פנימי כלשהו שבו אתה לומד להפסיק לחלוטין לחשוב על טובת הקונה ומתחיל לחשוב על איך לעשות כמה שיותר כסף, עבורך ועבור המעסיק שלך. אתה לא יכול להרשות לעצמך להפעיל מצפון. אתה משכנע את עצמך באמת שבשקרים שאתה אומר. למעשה, בכל מכירה אתה מרגיש ניצחון קטן, אולי כמו הנצחון הקטן של הפקח שברגע זה מצא רכב שחונה לא כחוק ובעונג גדול מדביק לו מכתב אהבה קטן מתחת למגב. במקרה שלי, איש מכירות בינוני לכל היותר, האשמה תגיע אחר כך. במקרה של איש מכירות טוב, כנראה שהיא לא תגיע לעולם. אני באופן אישי עדיין מתבייש.

הברמן האולטימטיבי

לפני זמן מה היה לי את העונג לעבוד במגה-בר תל אביבי כושל.

מגה-בר: בר גדול מאוד, צפוף מאוד, יקר מאוד שמתייחס לקהל הלקוחות שלו בהתנשאות. הצלחתו של המגה-בר מתבססת על כך שהבליין הישראלי המצוי נהנה לרקוד במקומות  צפופים ככל האפשר.

אני, בהיותי בן-אדם גבוה למדי, זקוק למרווח של כמטר וחצי מכל כיוון כדי לרקוד. מעולם לא הבנתי איך אפשר לרקוד/לזוז/לנשום/לחיות במקום כל כך צפוף. למעשה, נוכחותם של ערסים מרקדים ומזיעים בתחום המרחב האישי שלי גורמת לי להתקפי חרדה נוראיים. ובצדק, אחרי הכל, ערסים מרקדים הם דבר די מחריד (עם הערסים המרקדים הסליחה).

בכל אופן, המגה-בר הכושל הוא מגה בר שעקב כשלים ביחצנות או(כנראה) יחס מחריד במיוחד ללקוחות, סובל במחסור בקהל. במקרה כזה המגה בר הכושל ינסה לשמר את הכנסתו על ידי חליבת כסף רב ככל האפשר מהלקוחות שכן עשו את הטעות ונכנסו.

כמה כללים לגבי מגה-בר כושל:

– אתם מתקשים לעבור סלקציה? אל דאגה, המקום פשוט משחק אותה קשה להשגה. בפנים הוא ריק.

– אפשר לקבל כוס מים? ממש לא. אפשר לקנות בקבוק. ואת העודף מהעשרים רצוי להשאיר כטיפ. אחרת אתם עלולים לקבל צעקות מהברמן.

– אגב עודף, אחרי שקיבלתם את העודף ולקחתם אותו, הרימו את החשבונית מהמגשית וקחו משם את שארית העודף שהברמן החביא מבעוד מועד (ובטעות). אחרי הכל, במגה-בר כושל אין ברירה אלא להוציא כמה שיותר כסף מכל לקוח.

-שאלו אתכם בפעם החמישית תוך עשר דקות אם אתם רוצים לשתות עוד משהו? אין מה לעשות. המגה-בר הכושל לא מעריך ברמנים שעומדים ולא עושים שום דבר. מאחר שאין באמת למי למכור שתיה, נשארת לברמן הבחירה בין להציק ללקוחות שבטעות נמצאים בקרבת הבר, לבין לתופף על הדלי של הקרח (עניין שממצה את עצמו די מהר, מנסיוני).

– הכוסיות שרוקדות מסביבך לא נראות טוב כמו שאתה חושב. חכה שידלק האור לרגע ותראה עם מי יש לך עסק. כן כוסית? בטח דלוקה על הברמן.

אני מודה. אני אינני הברמן האידאלי. לפחות לא למקום כזה:

– אני מתקשה לקיים את הכלל (שתקף גם בטלמרקטינג) של להרוויח כמה שיותר כסף, עבורך ועבור בעל הבית, על חשבון הלקוח.

– אני לא אוהב להכריח לקוחות להשאיר טיפ, אני לא אוהב להחזיק להם את המגשית עם העודף בכוח כדי שיבהלו וישאירו את העודף, אני לא אוהב להחביא להם כסף מתחת לחשבונית.

– אני לא אוהב לנסות לעשות כאילו יש עבודה בזמן שבעצם אין, אני לא אוהב להציק ללקוחות כל שלושים שניות שישתו משהו, וממש ממש נמאס לי לתופף על הדלי של הקרח.

– אני פשוט לא אוהב לעבוד מהר. אני בן אדם ישנוני ואיטי. ככה זה 🙂  למעשה מראה חיצוני הוא הסיבה היחידה שבגללה אני כן יכול לעבוד במקום כזה, מה שתמיד מוביל לשאלה הידועה לשמצה: "אולי אני אשאיר לך את הטלפון שלי במקום טיפ?". לא, מטומטמת. אני רוצה כסף.

מסיבות אלה ועוד, פוטרתי מהמגה-בר הכושל. אך היו שקטים, מקום שמתייחס בזלזול ללקוחותיו מתייחס כך גם לעובדיו. כשאתה מפוטר ממגה-בר כושל אתה פשוט מפסיק להופיע בסידור העבודה. אני משער שזה מכיוון שהמקום מניח שאתה מאוד אינטליגנט ושתבין זאת לבד. מעריך את זה, תודה.

מסקנות

– בנוגע לפקחי החניה, במבט קל לאחור אני מגלה שגם אני עסקתי בכמה עבודות שאינני גאה בהן במיוחד.

– שוב בנוגע לפקחים: אני עדיין לא אוהב אתכם. תתביישו. איכס.

– אני לא רוצה להיות ברמן. אני רוצה להיות שחקן. למעשה הסיבה היחידה שבגלל אני רוצה להיות ברמן היא: סקס. סקס סקס סקס (זה היה סתם כדי שהבלוג יופיע יותר בחיפושים בגוגל. זה מה שכולם מחפשים. סקס).

– יש כמה עבודות שעדיף פשוט לא לעסוק בהן. למשל: פקח חניה, איש טלמרקטינג, ברמן במגה-בר כושל.

– כשצריך לשלם שכר דירה (ואם כבר מדברים על שכר דירה, דור תשלם ת'שכר דירה!) ושכר לימוד, ונגמר הכסף לפופקורן, דוריטוס ואלכוהול, לא נשאר הרבה מקום למצפון, אבל תשאלו את רן, עדיף להיות בודק תוכנה מלמכור לאנשים דברים שהם לא צריכים, עדיף מלחלק דוחות חניה, עדיף מלהכריח אנשים להשאיר לך טיפ. עדיף לעשות משהו שלא תתביישו בו למחרת, או עוד חודש. תאמינו לי.

– אני רוצה את העבודה של רן.

-סקס זה חשוב. תעשו הרבה סקס.

כל טוב,