יש איזה משהו שיקרי בשעון החורף הזה. עזבו שאלי ישי תמיד מצליח לעבוד עלינו בעיניים עם השקר של הצום יוצא יותר מוקדם (הרי בכל מקרה הוא נמשך אותו זמן), תמיד יש איזושהי הרגשה שמשהו לא שייך כשיוצאים מהעבודה בחושך. גם השם מטעה כשהוא גורם לנו להאמין שבאמת הגיע החורף כשבפועל הוא יגיע רק עוד שלושה חודשים (אם הוא יגיע בכלל).

חוץ מזה במעבר עצמו אנשים תמיד בטוחים שהם מרוויחים שעת שינה בגלל שמזיזים את השעון שעה אחורה אבל מה שקורה בפועל זה שתמיד באחת וחצי הם אומרים לעצמם משהו בסגנון: "אהה, תכל'ס עכשיו רק שתים עשרה וחצי אז אפשר לשתות עוד בירה" ובסוף ישנים אפילו פחות. אני, אישית בזבזתי את כל השעה הנוספת הזאת בניסיון להבין איך מזיזים את המחוגים בשעון החדש שלי שעה אחורה. בסוף הצלחתי.

זה לא מה שקורה כשמעבירים שעון

תכל'ס, אני שונא את המעבר הזה לשעון חורף וכמוני מרבית המדינה. פרסמתי בעבר פוסט של כמה אני שונא את שעון החורף ולכן אני לא חושב שיש טעם לחפור על זה שוב. מה שכן עשיתי הפעם – הלכתי ובדקתי מה אנשים אחרים חושבים על המעבר הזה וליקטתי כאן מספר תגובות:

דני רופ: "תשמע זה מבאס, כולם הרי אוהבים את הקיץ יותר ובמיוחד אנחנו. עכשיו כשעברנו לשעון חורף זה אומר שמתחיל החורף, מה שאומר שאנשים יתחילו שוב לצפות מאיתנו לנחש מראש כל פעם שיש גשם ולא תמיד זה קל. בקיץ לפחות אנחנו אומרים שיהיה חם ואז באמת חם וכולם מבסוטים. לא מהחום, מזה שצדקנו."

דני נוימן: "תראה עמית, לפי איך שאני מפרש את הדברים האלה המעבר לשעון חורף אומר שמעכשיו מחשיך שעה אחת יותר מוקדם. זה שמחשיך יותר מוקדם זה בעיה כי זה אומר שמשחק שהיה צריך להתחיל בחמש בערב באור יום יתחיל עכשיו בחמש בערב בחושך וכמו שכולנו יודעים- בחושך הכדור זז יותר מהר…"

אורן זריף: "אני חושב שכל תושבי ישראל יכולים להודות לי על זה שהשקעתי 382 טון אנרגיה מהאנרגיה הפרטית שלי והצלחתי להחזיר את הזמן שעה אחת אחורנית וככה כולם הרוויחו שעה. מה שכן, צריך להיות ערניים כי האנרגיות האלו לא יחזיקו הרבה זמן ואני מאמין שתוך משהו כמו חצי שנה המורים הרוחניים יצטרכו להחזיר את השעה הזאת בחזרה."

זהבה בן: "אני מה אכפת לי, כל ההחלפת שעון הזאת בכלל לא משפיעה עליי. אני בכלל לא הולכת עם שעון."

אתי לוי: "אני מה אכפת לי, כל ההחלפת שעון הזאת בכלל לא משפיעה עליי. אני בכלל שמה את השעון על היד השניה".

רון חולדאי: "אני דווקא אוהב את השינוי הזה. חוץ מזה שזה שינוי מרענן אני תמיד לוקח בחשבון שיש תמיד את הכמה אנשים האלה ששוכחים להחליף את השעון אז כדי לעזור להם אני תמיד מעמיד יותר פקחים ביום הזה כדי שאלה ששכחו להזיז את האוטו שלהם בחמש בערב יקבלו על השמשה פתק שיזכיר להם שצריך להזיז את השעון."

אלון מזרחי: "אני דווקא חושב שלהחזיר את השעון שעה אחת אחורה זה דווקא דבר טוב כי יש את המשפט הזה שכל הזמן אומרים- יפה שעה אחת קודם."

אלה התגובות שהצלחתי להשיג הפעם.

נ.ב.

אפי התחיל לשמוע מזרחית. הוא אשכרה עשה מרתון משה פרץ ואח"כ מרתון חיים משה (התקופה הכבדה של חיים משה). אולי הוא גם נכנס לדכאון מהחושך המוקדם.

שנות התשעים חוזרות. זה לא צחוק ולא איזו קונספירציה- יש רטרו מטורף לניינטיז, עשור שנגמר לפני רגע. אני טוען שהכל מתחיל בתופעה אחת קטנה שמובילה לכדור שלג ומחזיר את כל האופנה אחורה. במקרה הזה התופעת הראשונה ששמתי לב אליה היתה האיחוד של להקת הבנים טייק דאת', אחד הסממנים הראשונים של חזרת הניינטיז. האיחוד המדובר עם רובי וויליאמס היה מוצלח מאד אבל הוא מיד הוביל לאיחוד של להקות בנים הזויות נוספות ולהקת בנות אחת – הספייס גירלז. למה אפשר לצפות בהמשך: קוליו, אקווה, סיל ו-(אני ממש מקווה שלא)הנסון.

גם עלינו לא פסחה התופעה וניתן לראות להקות כמו כרמלה גרוס וגנר, פורטרט, רוקפור, מופע הארנבות של ד"ר כספר, אתניקס ועוד שחוזרות מתקופת הז'אקט ג'ינס ומפציצות את הרדיו כבר יותר משנה. תוכניות הריאליטי לא נשארו חייבות והחזירו לחיים את אדם ואת מייקל מהיי פייב וכמובן החזרה המפחידה ביותר באדיבות יס – זהבה בן ההזויה ואחותה ההזויה לא פחות. ואיזה מסכנים המאזינים… למה אפשר לצפות בהמשך: מיקי אגי ונוער שוליים, השוונג של הפיתה, אלונה דניאל, מנגו ואם ירצה השם גם אטרף.

מיקיאגי. ציירי לך קאמבק?

עוד אנקדוטות קצרות בגזרה המוסיקלית- 1. ציינתי בפוסט הקודם שבכל מסיבה שבה הייתי בתאילנד לצד השירים העכשויים השמיעו באופן קבוע גם את המקרנה. פעמיים. 2. היתה כתבה לפני כמה שבועות בעיתון רייטינג על האחת והיחידה – מוג'דה, ילדת הפלא התורכייה. צויין בכתבה שיש חשד שהיא נחטפה בתקופה מסויימת. זה אמנם רק חשד אבל אני כמובן עליתי על זה קודם במערכון שדניאל ואני עשינו "קנדה לא לבד".

http://www.youtube.com/watch?v=ig6NtYDIFpE

בקולנוע, לצד כל האווטארים והאינספשנים למינהם אפשר פתאום לראות את הרטרו שמחזיר לנו את הדרדסים, הרובוטריקים (שכבר סימנו טריטוריה בשנים האחרונות), כוח המחץ ועוד שמקבלים לוק תלת מימדי חדש כשבמקביל נוחת עלינו אחד מסרטי האנימציה הגדולים של שנות התשעים – מלך האריות, על המסך הגדול כמו פעם. למה אפשר לצפות בהמשך: רימייק ללשחרר את ווילי, טיטאניק בתלת מימד, פארק היורה 6D ואולי מקולי קאלקין.

ובטלוויזיה: קודם כל לא מזמן ראיתי כתבה שמנחם הורוביץ הגיש ובה מלמדים אותו על סקייטבורד ואיך משתמשים בו (כשברקע מתנגן סקייטמן). גרסאות חדשות למלרוז פלייס ובברלי הילס, לג. יפית נמאס מהפירסומות העבשות שלה והחזירה לצדה את הפארודיה המבריקה של אסף אשטר מהקומדי סטור  הלוא היא מ. כוערת (בפרסומת הזויה לבורגר ראנץ') והדבר המלחיץ ביותר – עידית לינוביץ', הביצ'ית המפחידה מסדרת המופת רמת אביב ג' אותה גילמה גילת אנקורי חוזרת בסדרה חדשה המבוססת עליה ועל ביצ'יות נוספות מהטלויזיה. למה אפשר לצפות בהמשך: פארקר לואיס, יוסף המספר, הארי והאנדרסונים, שושה, עולמה הסודי של אלכס ו(הלוואי הלוואי הלוואי) אבירי האור הקסום.

אבירי האור הקסום. כולם מתגעגעים לזה

בקיצור התופעה כבר כאן ונקווה שהיא לא תחמיר כי כבר ניתן לראות את הגזרה של מכנסי הנשים עולה חזרה למעלה ואנחנו לא רוצים שהיא תמשיך לעלות. חוץ מזה יש מגמתיות מפחידה של מכבי תל אביב לחזור לימיה הגדולים בזמן שהפועל תל אביב ומכבי חיפה נחלשות. למה אפשר לצפות בהמשך: עוגמת נפש.

נ.ב.

דבר אחד טוב יצא מהרטרו הזה – סדרת אינטרנט חדשה ומשחק חדש למורטל קומבט. המשחק החדש מחזיר את הדמויות והעלילה מהמשחקים הראשונים עם משחקיות מעולה, אולי משחק המכות הטוב ביותר שיצא אי פעם.

נ.ב. 2

אני מקווה שאורן זריף ייקח אחריות על הרטרו הזה ויכריז שזה הכל ממצבור אנרגיה שהתשחחרה בטעות מההקומפקט דיסק שלו בבית.

שבועיים הייתי בלי אינטרנט. שבועיים שבהם שהיתי בשטח צבאי באוסטרליה וישנתי באוהלים. בשניה שחזרתי לציביליזציה גיליתי שכל עם ישראל בחר להזדהות איתי ולישון באוהלים בחוצות תל אביב. מרגש. כשאין לך אינטרנט אתה יכול רק לדמיין מה אתה מפסיד:  האם אורן זריף החליט לשלוח את העובדים הבלתי נראים שלו להפגנות,  האם זהבה בן ואתי לוי כבר גורשו מארה"ב, ולאן לעזאזל דני נוימן נעלם? מדהים כמה אנחנו תלויים במדיה.

בגדול אין יותר מדי מה לספר על העיירה הנידחת רוקהמפטון שבצפון אוסטרליה, מלבד אולי העובדה שהחורף שם לא שונה משלנו- ביום חם, בלילה קר ופעם במאה שנה גם יורד גשם.  אבל אחרי שבועיים שבהם גייסתי את האנגלית הטובה ביותר שלי על מנת שאוכל לתקשר בקלות עם האוסטרלים המשכתי הלאה לשבוע בתאילנד, שבה יכולתי להסתפק בהברות וחצאי מלים על מנת לתקשר עם המקומיים. האמת שיותר קל לדבר איתם עברית מאשר אנגלית.

בחוף בקוסמוי אי אפשר לנוח ולהירגע כי כל רגע נתון עוברים שם משהו כמו חמישה מוכרים שמציקים לך ומנסים למכור לך מכל הבא ליד (ועל הזין שלהם שאתה רוצה רק לקורוא ספר בשקט). חלק מהם היו לבושים בצורה מוגזמת מכף רגל ועד ראש כולל כפפות וכיסויי פנים. משהו שמזכיר קצת את אנשי החול ממלחמת הכוכבים.

אנשי החול של תאילנד

לא יודע למה אבל העדפתי שלא יזהו שאני ישראלי וזה אפילו הצליח ברוב הזמן. אפילו מוכר הארטיקים על החוף בקוסמוי שמזהה ישראלים מקילומטר ובא ושר להם את "יפיופה" של איל גולן לא קלט  ועשיתי עליו רושם אירופאי משהו שגרם לו לשאול אותי "וור יו פרום? נורוויי?". וזה לא שאין לי מראה ישראלי, אלה פשוט יכולות המשחק שלי שניצלתי בשביל לעשות פוזה אירופאית.

הדבר שהכי הפתיע אותי שם זה שגם כשאין שמש בכלל עדיין נשרפים שם. אותי לימדו בתור ילד זה להימרח כשיש שמש, אף אחד לא הזהיר אותי מימים שהשמים מכוסים בעננים. סך הכל מזג האויר היה מעולה אבל אני בטוח שגם שם החזאים לא יכולים לחזות כמו שצריך את מזג האויר אבל במקרה שלהם הם לא אשמים. באמצע יום שמשי לחלוטין, כשהייתי על המעבורת מקוסמוי לקופנגן ראינו מרחוק ענן שחור עצום שנראה כמו משהו משודדי הקריביים. לצערי הוא תפס אותניבחמש הדקות האחרונות של ההפלגה ומבול מטורף שטף אותי לחלוטין. כשהגעתי למלון כבר נפסק המבול והשמים היו שוב בהירים. מדהים.

המסיבות שם היו נחמדות אבל האנשים שם היו שיכורים מדי. במסיבת ה"בלאק נייט" היו כל מיני משחקי אש והמון אנשים אזרו אומץ וקפצו בחבל אש. אפילו אני עמדתי להצטרף למקצה אחרי שעשה רושם שלאנשים שם לא קורה כלום מהחבל. מסתבר שהם פשוט שיכורים מדי בשביל להבחין בכוויה שמכסה להם את כל הרגל שמתגלה להם בבוקר כשהם מתפכחים.

סך הכל היה תענוג ולמרות שאני טיפוס שאוהב לעשות דברים, גם לשבת בטן גב במשך שבוע יכול להיות נחמד פעם במאה שנה.

נ.ב.

אחד השירים שהיו הכי חזקים שם במסיבות היה מקרנה. כן כן, אתם קוראים נכון ה-מקרנה מהניינטיז. הזוי אבל לעניין הזה נחזור בקרוב.

אוקיי, אז אני כותב כרגע מהונג קונג, בדרך לאוסטרליה. כן, גם זה קורה לפעמים.

בכל מקרה עברו ארבע שנים מאז הפעם האחרונה שעברתי פה והאמת שקבלת הפנים שקיבלתי לא היתה מדהימה. ציפיתי שיבואו ויגידו לי "אווו, איזה כיף לראות שחזרת אלינו אחרי כל כך הרבה זמן" או משהו בסגנון. הרי לא הגיוני שאף אחד פה לא זיהה אותי- לי כולם פה נראו מוכרים.

עוד בתוך שדה התעופה קלטתי שבחוץ מראה חורפי למדי ואני לבוש בבגדים קצרים מדי והתבאסתי מהעובדה שאולי אאלץ לבלות את עשר שעות הקונקשן שיש לי בשדה התעופה. החלטתי בכל זאת לצאת החוצה בשביל לבדוק על בשרי וגיליתי שאמנם מדי פעם יורד קצת גשם אבל הטמפרטורה גבוהה כמו ביום ממוצע בישראל.

הונג קונג. ככה היא נראית כשאני לא פה

מתוך אינסטינקט בחרתי אוטובוס בלי יותר מדי בירורים ומסתבר שהאינסטינקטים שלי פועלים אותו דבר גם בהפרש של כמה שנים – זה היה אותו קו שהוביל אותי לאותו מקום שהייתי בו בפעם הקודמת – האיזור של השוק והחנויות. דבר מעניין שגיליתי הוא שבמאה שקלים ישראלים אתה יכול לאכול 10 ארוחות שלמות או לחלופין לקנות שני מחזיקי מפתחות מסכנים. מדהים כמה שהאוכל שם זול לעומת כמה יקרות המזכרות המצ'וקמקות שהם מוכרים שם. ומה שיותר מדהים זה שלא התיירים הם אלה שקונים בחנויות המזכרות אלה דווקא המקומיים. או שאולי אלה תיירים ממקומות אחרים באסיה ואני סתם גזען.

דבר טוב נוסף שאני יכול להגיד על עצמי זה שזכרון הדרכים שלי ממש טוב. מצאתי בלי שום בעיה איזה איזור משחקי ארקייד חבוי שביקרתי בו גם בפעם הקודמת לפני ארבע שנים. בפעם ההיא מצאתי שם משחק כדורגל שהחלטתי לשחק בו- להפתעתי הרבה המחשב לא נתן לי לבחור קבוצה ובחר בשבילי אחת רנדומלית, אבל הדבר היותר מפתיע הוא שהנבחרת שהוא בחר שתשחק מולי היתה נבחרת ישראל (אנטישמים אבל לפחות שמו אותנו על המפה) מה שמעניין זה שההרכב של הנבחרת שלנו היה גיבוב של שחקנים מתקופות שונות ושמעולם לא שיחקו ביחד בנבחרת: נמני, אבוקסיס, גרשון, עטר, קטן ויש מצב שאפילו רביבו.

הפעם נכנסתי דווקא בשביל לחפש את המשחק הזה אך הפעם הוא לא היה שם. רוב המשחקים שם היו משחקי הימורים למינהם והדבר הכי מוזר שם היה מסך ענק שמורכב מכמה מסכים ושתי שורות מלאות באנשים ששיחקו מרוץ סוסים וירטואלי. לכל אחד היה את העמדה שלו ולא הבנתי אם הם שולטים בסוסים עצמם או פשוט מהמרים על הסוס שהמחשב יבחר בו לנצח במירוץ. בכל מקרה זה הרגיש כמו האיזור חסר החיים של הונג קונג אז ברחתי החוצה.

הימורים וירטואליים בלתי חוקיים

דבר מעניין נוסף שגיליתי: כשאתה עם אוזניות ואתה שומע ברקע גיבובים של מלים- לפעמים זה נשמע לך כמו עברית. זה לא שהשפה שלהם דומה לעברית אלא יותר החתך דיבור שלהם שמזכיר את שלנו. אני מוכן אפילו להישבע ששמעתי באוטובוס ילד ממלמל "הפועל זונה". מניאק קטן.

בכל מקרה, אחרי הסתובבות קלה בחנויות שגרמה לי להזיע את נשמתי (כמו שאמרתי- יום טיפוסי בישראל) ולהבין שאין מה לקנות שם ואין טעם ללכת לחפש נופים כשאתה בלי מצלמה ומזג האויר עכור, החלטתי לחזור לשדה התעופה, משם אני כותב ברגעים אלה ממש עם המסקנה שלא משנה איפה אתה מזיע בעולם – אין כמו כוס גינס קרה.

נ.ב.

אחותי סיפרה לי שאורן זריף הציע לשלום אסייאג לרכוש איתו את בית"ר ירושלים בטענה שבגלגול הקודם הם היו שותפים עסקיים. איך אומרים: אל תכניס ראש חולה למיטה עוד יותר חולה… שיהיה בריא.

אני רוצה שתשימו לב טוב כי אני פותח פה מלחמה.

מהרגע שעברנו לתל אביב משהו השתנה. לא אצלנו, לא במה שאנחנו עושים אלא יותר משהו בפרספקטיבה. פתאום אני מרגיש שאני מצטייר כתל אביבי פלצן. וזה לא שאני עושה איזה משהו מיוחד, אני עושה בדיוק את אותם דברים שעשיתי בעבר רק שעכשיו פתאום הכל נראה יותר פלצני (לעין בלתי מזוינת) רק בגלל שאני גר בתל אביב.

אני כבר לא בחור שיוצא לרוץ בפארק- אני תל-אביבי פלצן שרץ בפארק. אני תל-אביבי פלצן ששותה קפה בארומה, שיוצא לפאבים התל-אביבים הפלצנים ואוכל אוכל תל-אביבי פלצני. אני בתוך הבועה התל-אביבית הפלצנית ולא רואה מה שקורה סביבי. לי לא הפריע שהכרמל נשרף כי אני בתל אביב, מה לי ולשם? לי לא איכפת מגלעד שליט כי אני תל אביבי. פתאום קלטתי שאני פאקינג תל-אביבי פלצן שכותב בלוג. לא ככה?

עם חולצה פלצנית של צ'ה גווארה

אז מסתבר שלא רק אני מרגיש שעיניי הסביבה נושאות אלי מבט מתנשא, גם חברים אחרים שלי שגרים בעיר (אפילו ברמת אביב) מרגישים שהחברים והמשפחה מביטים בהם אחרת מאז שהם גרים בתל אביב. לא עוד, הגיע הזמן שאני אעשה כאן סדר:

הפלצנות התל-אביבית אכן קיימת אבל צריך לשים לב איפה. למשל האנשים שמחכים בתור למסעדה החדשה של איל שני רק בשביל לשלם 23 שקלים על פיתה עם חביתה. או אלה שנותנים יד לטרנד המצ'וקמק הזה של היוגורטריות האלה שצצו בכל מקום או אלה שמזמינים יין בפאב (בנים כמובן). אלה דוגמאות לפלצנות תל-אביבית טיפוסית. אני בסך הכל מהאנשים הפשוטים, תנו לי קרנף או סאבווי ואני מרוצה, תשקו אותי בגינס ואני מבסוט.

רוצים עוד דוגמא לפלצנות? תומר למשל. הרי ידוע לכל שתומר הוא פלצן-תל-אביבי-גבוה-שרוכב-על-אופנים-פלצניים-אוכל-אורז-עם-מקלות-סיניים-פלצניים-לומד-להתפלצן-בלימודי-פילוסופיה-משחק-משחקי-רשת-פלצניים-ושר-שירים-משנות-השישים-בפלצט-פלצני.

אז אני שמח שהבהרתי את הנקודה וכעת יהיה לכם קל יותר להבחין בין תושבי תל-אביב לפלצני תל-אביב. ולא, אל תספרו כמה פעמים כתבתי תל-אבי או את השורש פ.ל.צ.נ.

נ.ב.

ברכות לדני נוימן – שהפך להיות הראשון מהרשימה השחורה שלי שנכנס גם לרשימה השחורה של כל אוהדי הפועל. מחכה לרגע שאורן זריף יגיד איזה משהו נגדנו…

רן גרינפלד – תל-אביבי נורמלי

הדירה

טוב, אז נעלמנו לדי הרבה זמן (חודשיים שלמים ליתר דיוק). די הרבה דברים הספיקו לקרות בזמן הזה שלא כתבנו כלום: הדירה 21 עברה לת"א (!!!), מרחק הליכה מהג'ירף, טוני וספה ויש סניף של קרנף 10 מטר מהבית! חוץ מזה סיימנו את לימודי המשחק ועכשיו אנחנו צריכים לחפש את עצמנו: תומר החליט ללמוד באוניברסיטה שקר כלשהו, אפי עדיין ישן חצי יום ואני מחפש שינויים בכל מקום. אחד השינויים החדשים שהחלטתי לעשות הוא שינוי בלוק:

רוצים שינוי???

חול המועד סוכות. אנשים נורמליים נמצאים בחופש והולכים לטייל בכל מיני מקומות. אני כמובן נמנה עם הסוג הלא נורמלי ועובד גם בכל המועד. אבל רציתי להתמקד בסוג אחר של אנשים, הסוג המעניין (יש שיגידו אף ביזארי) שבוחרים לבלות את חול המועד בפסטיבל אייקון בסינמטק. פסטיבל לפנטזיה ומד"ב. תמיד נמנעתי להתקרב לפסטיבלים מהסוג הזה משום שאני מוצא אותם מעט מפחידים. כן, לראות ביום רגיל (שהוא לא פורים או אפילו ליל כל הקדושים) אנשים מתרוצצים עם מסיכה של דארת' ויידר זה מפחיד.

השנה בחרתי כן ללכת לארץ הנוכריה הזאת ולראות מה יש שם, רק בגלל שגיליתי שמספר סרטים ששיחקתי בהם במהלך השנה האחרונה מוקרנים בפסטיבל. בעודי מסתובב בין שמנים מתנשפים לבין יצורים עם כל מיני אוזניים, חרבות ומגנים (במקרה הטוב, באמת שאתם לא רוצים לדעת מה זה המקרה הפחות טוב), הרגשתי לא שייך. הרגשתי כמו תומר כשהוא מסתובב בשכונת התקוה, כמו אוהד הפועל בטדי, או כמו פרודו בארץ החשוכה הזאת עם העין הענקית (בשפה שגם באי הפסטיבל יבינו). לאן שלא פניתי ראיתי מוזרים מכים בחרבות אחד בשני.

מעניין אם השירות בקרייה הכין אותם לקרב הזה

שלא תבינו לא נכון, אני לא מנסה להתנשא על החברה האלה (מנסה להתנשא?). אני בעצמי חולה על מלחמת הכוכבים ושר הטבעות, אני די אוהב קומיקס ומחבב גם סרטי מד"ב כאלה ואחרים. אני גם לא מתחסד ותמיד מתחפש בפורים. הבעיה היא שבעוד שבארצות הברית למשל מדובר במדיות שהן נחלת הכלל, בארץ ישנה השתלטות עויינת של אגודת משקפי הטמפו על הז'אנרים האלה וקשה לך לאהוב סרטים בסגנון הזה מבלי להגיד לעצמך- "איך זה שאני והטרולים האלה אוהבים את אותם דברים?" ואז אתה מתחיל לפקפק בעצמך ולחשוב "האם זה הופך אותי לאחד מהם?" ואז אתה מפסיק לאהוב סרטי מד"ב וככה יותר ויותר אנשים "רגילים" מפסיקים לראות סרטי מד"ב וכך נשארת השליטה הטוטאלית בז'אנר הזה של יצורים שאפילו אורן זריף לא יכול לרפא.

נכנסתי לאיזה דוכן קומיקס. רציתי לשאול משהו את המוכר אבל ראיתי שהוא עסוק מדי עם איזה יצור מבוגר שחופר לו על תולדות הקומיקס והחלטתי להתרחק כמה שיותר. בדרך ליציאה נחה עיני על איזו חוברת (אני אפילו לא זוכר מה זה היה) אבל חצי השניה הזו של מבט הספיקה בשביל חנון אחר שקלט את המבט שלי, החליט שאני חבר שלו ובא ואמר לי משפט שאני לא כל כך זוכר את המילים המדוייקות אבל זה היה משהו בסגנון "כשזה היה עם עטיפת בקפליפ זה היה אותו מחיר." מכיוון שלא הבנתי מה זה אומר ומשום שידעתי שלא משנה מה אני אגיד הוא ימשיך לדבר איתי פשוט שאלתי אם זה טוב או רע. את התשובה לא רק שאני לא זוכר- אני לא בטוח באיזו שפה היא היתה. יש גבול. חנונית אני עוד מסוגל להבין אבל מגה-חנונית זה כבר מעבר לקצה היכולת שלי.

סליחה, איך אני מגיע לשירותים הבינגלאקטיים?

בניגוד לאינסטינקט השחקן שבי- בשניה שהגיעו צלמי טלויזיה (ולא משנה מאיפה הם) נשברתי והבנתי שזה הזמן שלי להסתלק לפני שאני ממש אצטער שבאתי. לפחות החלק של הסרטים היה ממש נחמד.

נ.ב.

לא ראיתי מספיק מכוניות באיזור הסינמטק יחסית לכמות האנשים שהיתה שם. כנראה שחלק מהיצורים האלה באו על המטאטא שלהם או באיזו חללית.

נ.ב.2

המשכתי להסתובב אחר כך עם חברים ונפלה עליי רוח לקנות משהו. בסוף מצאתי את עצמי עם דיסק של פורטרט ביד. אל תשאלו שאלות, אני לא שואל…

אני מרגיש שעבדו עליי. העברנו שעה אחורה, השלמנו עם זה שאנחנו יוצאים מהעבודה בחושך, והתרגלנו לצאת בבוקר כשכבר ממש חם אבל תפסיקו עם השקר הזה של לקרוא לזה שעון חורף. תקראו לזה "שעון פרימיטבי", שעון חושך", "שעון דכאון" או "שעון שבגללו המשק מפסיד כסף" אבל לא שעון חורף כי חורף זה לא. אז נכון שירדו פה כמה גשמים הזויים בימים האחרונים אבל כנראה שינוי השעון הזה בלבל גם את מזג האויר קצת. הטיפות האלה העלו קצת חיוך על הפנים שלי אבל גם אני למדתי בשנים האחרונות שגשם מוקדם לא אומר שיהיה פה חורף טוב.

גם אין לי בעיה עם זה שמשנים את שעון החורף מוקדם בשביל המגזר הדתי, הרי בכל העולם משנים את השעון ולמרות שזה קצת מרגיז שיש פה פחות ימים של שעון קיץ אני מוכן להתחשב. הבעיה שלי היא עם הסיבות המטופשות שבגינן מצווים עלינו לעבור לשעון באסה הזה. "פחות שעה לצום"? כנראה שלא כולם חזקים במתמטיקה.

שעון דכאון

בגדול אני מאמין ששעון חורף זה עניין פרימיטבי ומטופש (בלי קשר לדת, אני מדבר על כל העולם). הרי היום מתקצר לשני הכיוונים אז מה זה משנה? לפני מאות שנים כשקמו בבוקר עם אור ראשון עם התרנגול זה היה רלוונטי, לא מאז שהמציאו את השעון המעורר (למרות שאני לא אופתע אם עדיין יש חלקים באוכלוסיה שמתעוררים עם תרנגול). מה שמזכיר לי – באצטדיון בליסבון יש נשר שמשחררים אותו לפני כל משחק- הנשר עושה סיבובים באויר ונוחת במרכז המגרש לתשואות הקהל. אני חושב שגם בשכונת התקוה צריכים לעשות את זה עם הקמע שלהם- לאלף את התרנגול שלהם כך שיעשה סיבובים ויעצור בסוף, במקום להמשיך לשחרר אותו ואז לרדוף אחריו במשך עשרים דקות ולעכב את שריקת הפתיחה.

ואם כבר הזכרתי כדורגל- יום שחור היה היום. שמעון גרשון, השחקן/הזמר/הסופר/הדוגמן פרש מכדורגל. זהו יום עצוב מאד בשבילי שכן, חצי מהתעסוקה היומית שלי היתה להתאים את השם שלו בתוספת איזו קללה חביבה בכל שיר שצץ ברדיו. כך הוא מוכיח בפעם השניה שאין לו לב.

אני חושב שהיות והוא השאיר את כל האופציות שלו פתוחות לא תהיה לו בעיה למצוא עבודה חדשה. לקחתי על עצמי להיות זה שייעץ לו על ג'ובים אופציונאליים:

* שחקן בייסבול – מייקל ג'ורדן ניסה את זה אז למה לא?

* שחקן תיאטרון/טלויזיה – הרי כל שחקן כדורגל הוא שחקן מלידה. תראו איזה יופי הם מתפתלים בכל פעם שמישהו נוגע בהם. מה שנקרא – שקרני כדורגל.

* מנחה תוכנית בישול – אם יש משהו שהוא הוכיח לנו בעונות האחרונות זה שהוא אוהב לאכול.

* חזאי – הדרישות הבסיסיות הן לדעת להסתכל החוצה מהחלון.

* אמן פסיכוקינזיס – שוב דרישות בסיסיות – לדעת למכור 230 טון אנרגיה. ביום. הרי גם זריף יצטרך מחליף.

* נהג רכבת – המבין יבין.

* זמר חתונות – אני הייתי מעדיף אותו על משפחת פרץ.

* האסטרונאווט הישראלי השני – מקסימום…

* גננת – ספר הילדים שלו די הצליח.

* בודק תוכנה – בוא אלינו, יש צחוקים.

* פקח חניה – גם ככה הם כולם בני ז****

שמעון וסבי. אולי עוד איזה דיסק בדרך?

בקיצור, עם כל הצחוק אני באמת מעריך את הבחור. לא מת עליו אבל אין ספק שהוא אחד הכדורגלנים המוערכים בעיניי.

נ.ב.
מה שממש עיצבן אותי במסיבת העיתונאים של שמעון היה שברגע שהוא עצר והתחיל לבכות אלפי פלאשים הבליחו בבת אחת. מגעיל אותי שבמקום להתייחס לתוכן של הדברים שלו מתעסקים רק בתמונה שתעטר את האחורה של פנאי פלוס. מגעיל.

נ.ב.2
אני אף פעם לא מנצל את שעת השינה הנוספת שיש כשעוברים לשעון חורף. אני תמיד מוצא סיבה לבזבז אותה. אני אפילו ישן פחות מבלילה רגיל. כמה טיפשי.

מצאתי פתרון לכל הצרות שלנו! נקים מדינה נוספת! הרי רוב הבעיות שלנו נובעות מזה שאין הפרדה בין כלום במדינה, הכל פה תלוי אחד בשני: הלאום, הדת, האזרחות, הדעות. אם תהיה מדינה נוספת אפשר יהיה לעשות הפרדה מסויימת בין הדברים האלו.

נבחר איזה מיקום פסטורלי כזה בארץ חבל הוואחש, רצוי באיזור שיש בו חורף לפעמים ושאין בו מצוקת מים. זה יכפיל את הקולות שלנו באו"ם. נוכל להפסיק לבכות על כמה אנחנו מדינה קטנה מוקפת אויבים. נפסיק להתעלק על כל ישראלי שמצליח בחו"ל ולקחת על זה קרדיט בטענה שזה הישג שלנו, כי כבר לא נהיה המדינה הרדופה היחידה במערכה. ככה לאחמדינג'אד תהיה בעיה- הוא לא יצליח להחליט לאן לשלוח את הטיל ויוותר.

זה יצמצם את הפקקים בשתי המדינות כי האוכלוסיה תתחלק ויפתור חלק מבעיות החניה. נוכל לפתח תרבות ולשלוח לשם את כל סרבני אריאל (אלא אם כן הם יראו במדינה הזאת שטח כבוש). נשלח לשם את מכבי ת"א בכדורסל וככה פה תהיה לנו ליגה אמיתית עם תחרות ועניין ומכבי ישחקו שם נגד עצמם ולא יתלוננו על זה כי גם ככה הם לוקחים אליפות כל שנה אז מה זה משנה אם זה נגד יריבות או לא. נוכל להקים שם ליגת כדורגל חדשה- נשלח לשם את כל הכדורגלנים שמתים לשחק בחו"ל וגם ככה מגיעים לאיזה קבוצה זניחה באיזו מדינה זניחה ומתייבשים על הספסל.

דגל ישראל 2

ולגבי הממשלה, פה בכלל יש לי רעיונות מהפכניים:

ראש הממשלה – מכיוון שזו מדינה חדשה שמתחילה מאפס נצטרך מישהו עם הרבה כסף, מישהו סמכותי שכל הסובבים אותו מעריכים ואוהבים אותו, מישהו בעל כושר ניהול מעולה, שדואג לכל מי שתחתיו, שבמקום לגרש את הזרים הוא מפתח אותם. אני חושב על לא אחר מאשר יענקל'ה שחר (הבעלים של מכבי חיפה שהוא גם במקרה שכן שלי).

שר הבטחון – לתפקיד הזה נדרש המון אומץ, צריך מישהו שלא רואה ביעיניים ועושה מה שהוא רוצה מול מי שהוא רוצה. כמובן שהמועמד המוביל הוא אורן זריף. אם האיראנים יחליטו בסוף כן לשלוח עלינו טיל הוא תמיד יוכל לגונן עלינו עם 135 טון אנרגיה שיקיפו את שטח המדינה וככה יאטו את מהירות הטיל עד שיהיה לנו מספיק זמן ליירט אותו. במחשבה שנייה אני חושב שאפשר לתת לו את תיק הבריאות (או לו או לזה שהמציא את הספריי שמרפא את הכדורגלנים).

שר החינוך התרבות והספורט – משרה זאת תמיד היתה בעייתית משום שהיא מורכבת משלושה גורמים שאין שום קשר בינהם ומעולם לא היה במדינה מישהו בתפקיד הזה שהצליח לנהל את שלושת המרכיבים המקביל. לכן צריך יישות שמכירה מקרוב את שלושת הגורמים האלו, שלוקחת חלק בכל מה שקשור אליהם. אין ספק שיש רק אדם ראוי אחד לתפקיד- שמעון גרשון. הוא גם כדורגלן, גם זמר וגם סופר ילדים מצליח. איתו משרד החינוך התרבות והספורט יהיה בידיים טובות (אלא אם כן הידיים האלה מחזיקות שווארמה כרגע).

שר האוצר – רצוי מישהו שמבין קצת בכסף, שבראש ובראשונה יודע לנהל ולהתנהל עם כסף. זהבה בן היא מועמדת ראויה לתפקיד.

שר התיירות – לתפקיד הזה צריך מישהו שיודע קצת מעבר לעברית. אני חושב שרוברט אורלינסקי- החזאי ההוא מהרדיו עם המבטא הכבד יכול להתאים. עברית הוא הרי לא יודע אז בטוח יש איזו שפה אחרת כלשהי שהוא כן דובר.

שר המשפטים – אלון מזרחי בלי ספק. הוא הבן אדם עם הכי הרבה משפטים זכירים בארץ.

נשיא המדינה – כמו שציינתי, את המדינה מקימים מאפס לכן זהו תהליך שייקח לפחות עוד איזה שלושים שנה עד שבאמת תהיה פה מדינה. אני חושב ששמעון פרס יוכל למלא את התפקיד בגאווה, הרי הוא לא יוכל להיבחר לקדנציה שניה בישראל אבל במדינת ישראל 2 לא תהיה לו בעיה.

לגבי דני נוימן – אני חושב שהבחור הזה עושה עבודה כל כך טובה בתור פרשן ספורט שאין טעם לנסות למצוא לו תפקיד חדש. חבל, זה יהיה סתם בזבוז זמן.

ואם אתם שואלים עליי – אני חושב שאני אסתפק בתואר המינימלי של "חוזה המדינה 2". אולי כמה רחובות על שמי, איזה בית חולים, עיר קטנה וגם איזה מטבע, משהו זעום- חמישה שקלים ככה, לא צריך להגזים.

צנוע

תכל'ס, הסיבה העיקרית שכל זה לא יוכל להתרחש היא משום שכולנו עצלנים ומפחדים להתחיל מחדש. כמו שאני, אם משהו קורה למחשב שלי ומישהו אומר לי שכדאי לי לפרמט אותו אני תמיד מנסה להתחמק מזה, הרי למי יש כוח עכשיו להתחיל להתקין את כל התוכנות מחדש? תמיד כדאי לשים עוד פלאסטר, מה כבר יכול לקרות?

נ.ב.

אף פעם לא הבנתי את הקטע הזה של שר בלי תיק. הרי אין באמת דבר כזה. לכל שר יש תיק. פלילי.

נ.ב. 2

העלנו ליוטיוב סוף סוף את הסרט האחרון שלנו "פחות אבל כואב,. הסרט הגיע לשלב חצי הגמר התחרות 48 שעות ושודר ב-Ynet ולכן לא יכולנו להעלות אותו קודם. תבלו:

איזה חום היה החודש. כמה חם היה? היה כל כך חם שאפילו לא הייתי מסוגל לכתוב פוסט. גם בטח לכם היה כל כך חם שלא יצאתם להפגין בחוץ שאתם רוצים פוסט חדש לכן לא הרגשתי שיש ביקוש. אבל בתכל'ס היה כל כך חם שאפילו המאוורר של המחשב שלי התחיל לעשות רעשים ונאלצתי לקחת אותו לתיקון. למזלי תומר הפציר בי יום אחרי יום שלא אזניח אותו ואקח אותו לתיקון ובזכותו בסוף לקחתי אותו לתיקון וגיליתי שזה היום האחרון שיש לי עליו אחריות. מזל.

מה שמרגיז זה שהחום הזה לא נגמר. זה כבר לא גל חום זה צונאמי חום. גם מרגיז שעד שאתה מתרווח כבר עם איזה מזגן תמיד תבוא הבחורה התורנית (אמא, אחות, חברה, ידידיה, סתם בחורה שעובדת איתך) שתשאל אם אפשר לכבות את המזגן כי קר לה! פאקינג שיט, זה החודש הכי חם שהיה אי פעם בכדור הארץ ואת רוצה שאני אכבה את המזגן??? ועוד משהו שמרגיז אותי זה בכל פעם שנפלט לי איזה משפט בסגנון "איזה חום, אני מת!" תמיד צץ לידי איזה ג'ובניק שהסתכל עליי ושאל "לך חם? מה אני אגיד?" מה אתה תגיד? אתה יכול להגיד "איזה באסה שאני משרת כל יום בבסיס עם מזגנים, יוצא כל יום הביתה ועוד צריך לסבול את הדקה הליכה מהבסיס לתחנת אוטובוס בחום הזה, כשבזמן הזה יש לוחמים מצ'וקמקים ששוכבים כל היום בחוץ במארבים, מתקררים מהאדמה וחוץ מזה הם רגילים לחום הזה. אני זה שסובל פה כל יום מחדש. אם הם רק היו יודעים איזה באסה זה לסבול כל יום את המעבר מהמזגן לשמש בחוץ הם היו מודים לי על ההקרבה שאני עושה בשבילם."

מזל שיש ג'ובניקים ששומרים עליי

אהה, אם אתם שואלים את עצמכם למה אני נתקל בחיילים על בסיס יומי אז זה בגלל שהחליטו לפנק אותי מהעבודה ולשלוח אותי לבסיס כלשהו בארץ למשך כמה שבועות. איזה כיף הא? אני חייב לציין שזה המקום הכי מעפן שראיתי בצה"ל. אני יושב בתוך בונקר בלי קליטה לפלאפונים, עם טלפון אחד שיש בו קו חוץ ושלושים אנשים צריכים אותו בו זמנית בכל רגע נתון, עם פחים שעולים על גדותיהם, חיילים שלא מנקים את הפחים האלה, מפקדים של החיילים שטוענים שאין להם מה לעשות בנידון, מזגנים מטפטפים ובעיות תברואה קשות.

יותר מזה, אפילו נתקלתי שם השבוע ביתוש הנמר האסייאתי. אני לא בטוח אם הוא הספיק לעקוץ אותי המנייאק אבל על פי האינטרנט מדובר ביתוש שמעביר מחלות כמו: קדחת הנילוס המערבי, דנגי וצ'יקונגוניה (שהאינטרנט לא ממש מסביר מה זו המחלה הזאת אבל היא נשמעת כמו מחלה שעושה ממך צ'יקמוק. אולי אפי חולה בה). בכל מקרה כתוב גם שהיתוש הזה מעביר את המחלה במקומות שונים בעולם אבל לא בארץ אז נרגעתי מההיפוכונדריה.

נמר אסייאתי. מפחיד.

ראינו השבוע את המחזור הראשון של ליגת העל. כרגיל הפועל תל אביב לא ניצחה במשחק הראשון אבל מה שיותר הטריד אותנו בעודנו יושבים עם דוד כרעיים וצופים במשחק המרכזי בערוץ הראשון היה שהערוץ הראשון החליט להמשיך במתכונת המונדיאל, שזה טוב מצד אחד כי הם ממשיכים עם ה-HD אבל מצד שני זה אומר שהם נשארים עוד עונה עם דני נוימן. אללא יוסטור. בכל אופן לגבי ה-HD, מסתבר שהם ממשיכים עם זה ולא רק בספורט: היתה כתובית למטה- "מבט HD מיד לאחר המשחק". מה יש לי לראות במבט HD? את הקמטים של חיים יבין? את הקרחת של עמנואל הלפרין? אולי את גאולה אבן. אבן?

נ.ב.

מזל שלא חליתי בקדחת הנילוס המערבי. זה לא היה משאיר לי ברירה אלא ללכת לבקש מאורן זריף שירפא אותי.