יש איזה משהו שיקרי בשעון החורף הזה. עזבו שאלי ישי תמיד מצליח לעבוד עלינו בעיניים עם השקר של הצום יוצא יותר מוקדם (הרי בכל מקרה הוא נמשך אותו זמן), תמיד יש איזושהי הרגשה שמשהו לא שייך כשיוצאים מהעבודה בחושך. גם השם מטעה כשהוא גורם לנו להאמין שבאמת הגיע החורף כשבפועל הוא יגיע רק עוד שלושה חודשים (אם הוא יגיע בכלל).

חוץ מזה במעבר עצמו אנשים תמיד בטוחים שהם מרוויחים שעת שינה בגלל שמזיזים את השעון שעה אחורה אבל מה שקורה בפועל זה שתמיד באחת וחצי הם אומרים לעצמם משהו בסגנון: "אהה, תכל'ס עכשיו רק שתים עשרה וחצי אז אפשר לשתות עוד בירה" ובסוף ישנים אפילו פחות. אני, אישית בזבזתי את כל השעה הנוספת הזאת בניסיון להבין איך מזיזים את המחוגים בשעון החדש שלי שעה אחורה. בסוף הצלחתי.

זה לא מה שקורה כשמעבירים שעון

תכל'ס, אני שונא את המעבר הזה לשעון חורף וכמוני מרבית המדינה. פרסמתי בעבר פוסט של כמה אני שונא את שעון החורף ולכן אני לא חושב שיש טעם לחפור על זה שוב. מה שכן עשיתי הפעם – הלכתי ובדקתי מה אנשים אחרים חושבים על המעבר הזה וליקטתי כאן מספר תגובות:

דני רופ: "תשמע זה מבאס, כולם הרי אוהבים את הקיץ יותר ובמיוחד אנחנו. עכשיו כשעברנו לשעון חורף זה אומר שמתחיל החורף, מה שאומר שאנשים יתחילו שוב לצפות מאיתנו לנחש מראש כל פעם שיש גשם ולא תמיד זה קל. בקיץ לפחות אנחנו אומרים שיהיה חם ואז באמת חם וכולם מבסוטים. לא מהחום, מזה שצדקנו."

דני נוימן: "תראה עמית, לפי איך שאני מפרש את הדברים האלה המעבר לשעון חורף אומר שמעכשיו מחשיך שעה אחת יותר מוקדם. זה שמחשיך יותר מוקדם זה בעיה כי זה אומר שמשחק שהיה צריך להתחיל בחמש בערב באור יום יתחיל עכשיו בחמש בערב בחושך וכמו שכולנו יודעים- בחושך הכדור זז יותר מהר…"

אורן זריף: "אני חושב שכל תושבי ישראל יכולים להודות לי על זה שהשקעתי 382 טון אנרגיה מהאנרגיה הפרטית שלי והצלחתי להחזיר את הזמן שעה אחת אחורנית וככה כולם הרוויחו שעה. מה שכן, צריך להיות ערניים כי האנרגיות האלו לא יחזיקו הרבה זמן ואני מאמין שתוך משהו כמו חצי שנה המורים הרוחניים יצטרכו להחזיר את השעה הזאת בחזרה."

זהבה בן: "אני מה אכפת לי, כל ההחלפת שעון הזאת בכלל לא משפיעה עליי. אני בכלל לא הולכת עם שעון."

אתי לוי: "אני מה אכפת לי, כל ההחלפת שעון הזאת בכלל לא משפיעה עליי. אני בכלל שמה את השעון על היד השניה".

רון חולדאי: "אני דווקא אוהב את השינוי הזה. חוץ מזה שזה שינוי מרענן אני תמיד לוקח בחשבון שיש תמיד את הכמה אנשים האלה ששוכחים להחליף את השעון אז כדי לעזור להם אני תמיד מעמיד יותר פקחים ביום הזה כדי שאלה ששכחו להזיז את האוטו שלהם בחמש בערב יקבלו על השמשה פתק שיזכיר להם שצריך להזיז את השעון."

אלון מזרחי: "אני דווקא חושב שלהחזיר את השעון שעה אחת אחורה זה דווקא דבר טוב כי יש את המשפט הזה שכל הזמן אומרים- יפה שעה אחת קודם."

אלה התגובות שהצלחתי להשיג הפעם.

נ.ב.

אפי התחיל לשמוע מזרחית. הוא אשכרה עשה מרתון משה פרץ ואח"כ מרתון חיים משה (התקופה הכבדה של חיים משה). אולי הוא גם נכנס לדכאון מהחושך המוקדם.

אני מרגיש שעבדו עליי. העברנו שעה אחורה, השלמנו עם זה שאנחנו יוצאים מהעבודה בחושך, והתרגלנו לצאת בבוקר כשכבר ממש חם אבל תפסיקו עם השקר הזה של לקרוא לזה שעון חורף. תקראו לזה "שעון פרימיטבי", שעון חושך", "שעון דכאון" או "שעון שבגללו המשק מפסיד כסף" אבל לא שעון חורף כי חורף זה לא. אז נכון שירדו פה כמה גשמים הזויים בימים האחרונים אבל כנראה שינוי השעון הזה בלבל גם את מזג האויר קצת. הטיפות האלה העלו קצת חיוך על הפנים שלי אבל גם אני למדתי בשנים האחרונות שגשם מוקדם לא אומר שיהיה פה חורף טוב.

גם אין לי בעיה עם זה שמשנים את שעון החורף מוקדם בשביל המגזר הדתי, הרי בכל העולם משנים את השעון ולמרות שזה קצת מרגיז שיש פה פחות ימים של שעון קיץ אני מוכן להתחשב. הבעיה שלי היא עם הסיבות המטופשות שבגינן מצווים עלינו לעבור לשעון באסה הזה. "פחות שעה לצום"? כנראה שלא כולם חזקים במתמטיקה.

שעון דכאון

בגדול אני מאמין ששעון חורף זה עניין פרימיטבי ומטופש (בלי קשר לדת, אני מדבר על כל העולם). הרי היום מתקצר לשני הכיוונים אז מה זה משנה? לפני מאות שנים כשקמו בבוקר עם אור ראשון עם התרנגול זה היה רלוונטי, לא מאז שהמציאו את השעון המעורר (למרות שאני לא אופתע אם עדיין יש חלקים באוכלוסיה שמתעוררים עם תרנגול). מה שמזכיר לי – באצטדיון בליסבון יש נשר שמשחררים אותו לפני כל משחק- הנשר עושה סיבובים באויר ונוחת במרכז המגרש לתשואות הקהל. אני חושב שגם בשכונת התקוה צריכים לעשות את זה עם הקמע שלהם- לאלף את התרנגול שלהם כך שיעשה סיבובים ויעצור בסוף, במקום להמשיך לשחרר אותו ואז לרדוף אחריו במשך עשרים דקות ולעכב את שריקת הפתיחה.

ואם כבר הזכרתי כדורגל- יום שחור היה היום. שמעון גרשון, השחקן/הזמר/הסופר/הדוגמן פרש מכדורגל. זהו יום עצוב מאד בשבילי שכן, חצי מהתעסוקה היומית שלי היתה להתאים את השם שלו בתוספת איזו קללה חביבה בכל שיר שצץ ברדיו. כך הוא מוכיח בפעם השניה שאין לו לב.

אני חושב שהיות והוא השאיר את כל האופציות שלו פתוחות לא תהיה לו בעיה למצוא עבודה חדשה. לקחתי על עצמי להיות זה שייעץ לו על ג'ובים אופציונאליים:

* שחקן בייסבול – מייקל ג'ורדן ניסה את זה אז למה לא?

* שחקן תיאטרון/טלויזיה – הרי כל שחקן כדורגל הוא שחקן מלידה. תראו איזה יופי הם מתפתלים בכל פעם שמישהו נוגע בהם. מה שנקרא – שקרני כדורגל.

* מנחה תוכנית בישול – אם יש משהו שהוא הוכיח לנו בעונות האחרונות זה שהוא אוהב לאכול.

* חזאי – הדרישות הבסיסיות הן לדעת להסתכל החוצה מהחלון.

* אמן פסיכוקינזיס – שוב דרישות בסיסיות – לדעת למכור 230 טון אנרגיה. ביום. הרי גם זריף יצטרך מחליף.

* נהג רכבת – המבין יבין.

* זמר חתונות – אני הייתי מעדיף אותו על משפחת פרץ.

* האסטרונאווט הישראלי השני – מקסימום…

* גננת – ספר הילדים שלו די הצליח.

* בודק תוכנה – בוא אלינו, יש צחוקים.

* פקח חניה – גם ככה הם כולם בני ז****

שמעון וסבי. אולי עוד איזה דיסק בדרך?

בקיצור, עם כל הצחוק אני באמת מעריך את הבחור. לא מת עליו אבל אין ספק שהוא אחד הכדורגלנים המוערכים בעיניי.

נ.ב.
מה שממש עיצבן אותי במסיבת העיתונאים של שמעון היה שברגע שהוא עצר והתחיל לבכות אלפי פלאשים הבליחו בבת אחת. מגעיל אותי שבמקום להתייחס לתוכן של הדברים שלו מתעסקים רק בתמונה שתעטר את האחורה של פנאי פלוס. מגעיל.

נ.ב.2
אני אף פעם לא מנצל את שעת השינה הנוספת שיש כשעוברים לשעון חורף. אני תמיד מוצא סיבה לבזבז אותה. אני אפילו ישן פחות מבלילה רגיל. כמה טיפשי.

ד"ר פיצ'ר

בימים האחרונים התחלנו לצלם בלימודים את הפיצ'ר שלנו (סרט באורך מלא), שבו הדמות שאני מגלם שונאת חזאים ופקחי חניה (בדומה לדמות שלי במציאות). היות ומדובר בסרט שמצטלם רק בלילה ושבמקרה השבוע הייתי גם חייב לסגור כל מיני דברים בעבודה, מצאתי את עצמי מנהל חיים כפולים: ביום אני עובד הייטק ובלילה אני שחקן/תורן הפקה/נהג/לוחם צדק. ככה יצא שבלילות האחרונים אני ישן לילה כן-לילה לא והגעתי פעמיים למצב שאני ער במחזורים של בין 30 ל-40 שעות. טוב, גם לא יכולתי לוותר על ברצלונה-אינטר (בדיעבד חבל שלא ויתרתי).

אני תמיד אוהב לעשות הרבה ולישון מעט אבל הפעם הגזמתי ואני יכול לבוא בטענות רק לעצמי (כמו מכבי חיפה אבל נחזור לזה בהמשך). בכל מקרה, תופעות הלוואי לא איחרו להגיע. לדוגמא: קיבלתי בעבודה איזה מסמך לקרוא ומצאתי את עצמי בוהה במסך המחשב במשך שעה שלמה שבה אני קורא את אותה השורה 30,000 פעם. בסוף הצלחתי לקלוט אבל קל זה לא היה. הייתי גם ממש קרוב להתעפץ ולהתעורר עם סימן של Enter הפוך על המצח.

אני גם חי חיים כפולים ואתה לא רואה אותי בוכה על זה

זמן לחלום

יצא לי להתעפץ בדרך לרכבת בעבודה- בשמונה דקות של המתנה התעפצתי שמונה פעמים. התעפצות זה דבר מצחיק: כשאתה מתעורר משינה רגילה (ולא משנה כמה זמן וכמה טוב ישנת) תמיד בחצי שניה הראשונה אתה תוהה איפה אתה, אז כשאתה מתעפץ זה קורה כל דקה ואתה כל פעם מחדש מופתע לרגע מהסביבה שלך. זה מוזר להתעורר ולראות מסביבך אנשים ממתינים לרכבת. גם בתוך הרכבת נרדמתי ולהירדם ברכבת בנסיעה קצרה זה מלחיץ – בכל שינוי קל במהירות הרכבת אתה נלחץ ומתעורר כדי לוודא שלא פיספסת את התחנה. אני ספציפית גם התחלתי לחלום בכל פעם שנירדמתי. זה די מבאס להתחיל כל פעם חלום חדש ולהתעורר אחרי שניה, זה נותן הרגשה של בזבוז חלום.

אני גם לא אוהב שאני אומר למישהו בשתיים בלילה שאני צריך לקום מחר מוקדם והוא עונה לי "אתה מתכוון היום". צאו מהשטות הזאת- אני תמיד טענתי שהיום מתחלף רק אחרי שאתה ישן. רגע, זה אומר שאני בעצם בפיגור של יומיים…

מאני טיים

הבטחתי שאני אחזור לנושא הכדורגל. אני חייב לציין את העובדה שהפועל עלתה לראשונה העונה למקום הראשון (תנו לשמוח, אפילו אם זה עשוי להיות לשבוע אחד בלבד) באדיבות מכבי חיפה ולוזון, אבל מעבר לזה מיציתי כבר את נושא השיחה על הקיזוז בכל מקום אפשרי ועם כל אזרח ישראלי חובב כדורגל. אני אסכם את זה במשפט אחד- הקיזוז זו שיטה מסריחה אבל מי שתיקח אליפות מבין השתיים תהיה ראוייה לה. הקבוצה שכן הייתי רוצה לדבר עליה היא דווקא בית"ר ירושלים, הקבוצה שיותר מכל תשמח להרוס לנו את האליפות במחזור האחרון בטדי. אבל גם כאן, אני לא רוצה לדבר על הקבוצה או על האוהדים אלא דווקא על הבעלים, בעקבות ידיעה שקראתי באינטרנט לאחרונה. כנראה שאתה חייב להיות לא שפוי בשביל לרכוש את הקבוצה הזאת. הבעלים הקודם התאשפז במוסד פסיכיאטרי לאחר שטען שפגש את גלעד שליט ואת סנטה קלאווס, לזה שלפניו הוציאו צו מעצר בחצי גלובוס ועכשיו הגיע התור של יקיר הבלוג, הלא הוא המיסטיקן המטורף אורן זריף, שטוען שבכוונותיו לרכוש את הקבוצה בתנאי שכל השחקנים יעשו מדיטציה כל יום. אני אישית מת לראות את היקיר השני של הבלוג, שמעון גרשון, עושה מדיטציה לפני משחק מול הפועל.

אני אלמד אותכם לקשור שרוכים בעזרת המחשבה

נ.ב.

אנשים טוענים שאני לא מתבטא מספיק חזק נגד אורן זריף כי אני מפחד ממנו. אז רק שיהיה ברור- אני מנסה לצאת סולידי, תהיו בטוחים שאני לא מפחד (למרות שאולי העייפות שלי זה בגלל שהוא שאב ממני 123 טון אנרגיה).

נ.ב. 2

בהקשר לנושא הבלוג- יום ולילה, הנה קישור לסרט מצויין ששיחקתי בו ועונה לאותו השם:

 http://www.facebook.com/video/?of=525013494#!/video/video.php?v=335727660773&subj=525013494

טעות לעולם חופרת

אנשים חוזרים על טעויות פעמיים. אנחנו פשוט לא מצליחים להימנע מזה, זה הטבע שלנו. כבר היינו שם, אנחנו יודעים שזאת הולכת להיות טעות קשה אבל אנחנו נעשה את זה שוב. יש טעויות מטופשות, כמו למשל שניסיתי לפתוח בקבוק בירה עם האולר שקיבלתי מהעבודה ונחתכתי מהפקק ויומיים אחר כך ניסיתי את זה שוב ונחתכתי שוב באותה האצבע, למרות שיש לנו פותחן נורמלי בבית. יש טעויות מעצבנות כמו למשל שאחרי הקמפיין הכושל של נבחרת ישראל קיבלנו שוב הגרלה עם פחות או יותר אותן הנבחרות ושוב מדברים בתקשורת על כמה זה בית קל ויש סיכוי למרות שיש לנו נבחרת שביום טוב לא יכולה לנצח את ההרכב השני שלה. ויש כמובן טעויות בלתי נסלחות כמו למשל אפי שקנה שוב סבון נוזלי בריח תותי-פרוטי ובגללו אני שוב יוצא מהמקלחת עם ריח של ארטיק. טוב, מה לעשות, אפי ידוע בלחזור על טעויות פעמיים.

טעות מטופשת טעות מעצבנת

 שן תחת שן

הייתי אצל רופא שיניים השבוע. אני לא אוהב אותם. אני יודע שהרוב המוחלט של האוכלוסייה לא אוהב רופאי שיניים וחלקם הגדול גם מפחד מהם. אני לא מפחד, אני פשוט לא אוהב אותם ואני תמיד מרגיש שהם עושקים אותי. רופאי השיניים הם המוסכניקים של הרפואה. אתה בא אליהם לבדיקה שיגרתית והם עושים לך טיפול עשרת אלפים ואומרים לך שאתה צריך לבוא שוב ולהחליף חצי מהשיניים שלך. אתה גם תמיד מרגיש שבמקום לתקן לך משהו הם הורסים, אף פעם לא בצורה קיצונית אלא כל פעם משהו קטן.

עשיתי סתימה בפעם הראשונה בחיים שלי ובזמן הטיפול כל העסק הרגיש לי מאד מוכר. זה הרגיש כמו בפעם שעשיתי את הקעקוע, התהליך היה די דומה: גם הרופא וגם המקעקע משתמשים בכלים שעושים המון רעש, אתה לא באמת יכול לראות מה הם עושים אז אתה כל רגע נתון מנסה לדמיין לפי הצליל שהכלי עושה מה בדיוק קורה באותו רגע, אצל שניהם אתה חווה כאב נסבל אבל ארוך ומתמשך ובסוף הטיפול אצל רופא השיניים אתה נפרד מסכום כסף לא יותר קטן ממה שאתה משלם על הקעקוע. מה שבטוח זה שמהמקעקע אתה יוצא הרבה יותר מבסוט ממה שאתה יוצא מהמנוול השני.

רופא שיניים. מה מפחיד?

בקיצור, רופאי השיניים נכנסו לרשימה השחורה שלי. נכון שרמת התיעוב שלי אליהם לא מתקרבת עדיין לחזאים, לפקחים או לאורן זריף (כי אין מה לעשות, את הרופאים אני עדיין צריך) אבל אין ספק שאני לא אוהב אותם.

נ.ב.

חשבתם פעם כמה מטופש השם "שיננית"? זה נשמע שם די מבזה, אני חושב ששמות כמו עוזרת, מנקה שיניים או אפילו עששת היו נשמעים יותר טוב לא?

נ.ב.2

 השבוע ישבתי במסעדה ואכלתי כרעיים. זה לא היה יותר מדי טעים אבל זה נתן עוד הזדמנות להזכיר בבלוג את דוד.

פרימיטיביות

לאחרונה יצא לי להשתמש בכרטיסי חניה, אתם יודעים הדבר העתיק הזה שמגרדים ושמים על החלון. בכלל הייתי בטוח שהדברים האלה נעלמו מהעולם. תמיד היה לי איזיפארק או איזו שטות אחרת ואני לא חושב שנאלצתי להשתמש בזה אפילו פעם אחת מאז שיש לי רשיון. בכל אופן, רק כשצפיתי באודי או בשירה מגרדים את הדבר הזה קלטתי כמה זה מסובך. מספיק שטועים בגירוד אחד – הלך הכרטיס והכסף, ומאד קל לטעות שם, ואז כשאתה מגרד את זה אתה מתחיל להילחץ כאילו יש איזו מגבלת זמן ואז בכלל יש יותר סיכוי שתטעה. וזה תמיד מוגבל לאיזו שעה אחת אז אתה תמיד מתלבט אם לגרד בול את הזמן או לתת איזו מקדמה של 20 דקות ולקוות שהפקח המניאק לא יעבור בדיוק בזמן הזה, ואם אתה הולך לכמה שעות אז בכלל אתה צריך לגרד כמה כאלה ואז זה נהיה אפילו יותר מפחיד לטעות ובסוף כשאתה שם את זה על החלון יש לך וילון של כרטיסי חניה. נראה לי שבמקרה הזה הכי טוב זה לפזר את כרטיסי החניה בכל החלונות במכונית ואז הפקח המזדיין ייאלץ להתרוצץ ולהסתכל מכל הכיוונים עד שהוא יגיע לכרטיס עם השעה הנכונה.

פאק! איזה יום היום?

אפרופו גירודים- כשהייתי קטן תמיד אהבתי לגרד חישגד. הייתי מגרד את כל הכרטיס, גם החלק שיש בו את הברקוד שלא אמורים לגרד. לא יודע כנראה שזה הרגיש כיף בזמנו. היום אני מבין איזה בזבוז זמן זה היה ואני בכוונה אומר בזבוז זמן ולא בזבוז כסף כי תמיד איכשהו הייתי זוכה בחמישה שקלים ואז הולך וממיר את זה בעוד כרטיס וכך הלאה עד שהייתי מפסיד או שהייתי זוכה בעשרה שקלים ואז זה היה כמו זכייה ענקית. בכלל עד היום כל הזמן ממשיכים להמציא חישגדים חדשים אבל בתכל'ס זה הכל אותו דבר, אותם חוקים (צריך שלושה מזלות זהים, צריך שלושה קלפים זהים, צריך שלושה סוגים זהים של לקרדה). לא נמאס להם?

הגרלות (או: הגר-לא-תודה)

הגרלות בכלל אני לא סובל. היה לי חבר טוב מהעבודה שתמיד כשהיה את ההגרלה הגדולה של החמישים מליון בלוטו הוא היה מנסה לארגן את כל החבר'ה בעבודה למלא כמה שיותר טורים של לוטו ביחד והוא תמיד היה עושה סטטיסטיקות מטורפות ומציג כמה יש יותר סיכוי דווקא בהגרלה הגדולה ומשום מה כולם היו הולכים על זה. אני אף פעם לא הייתי לוקח בזה חלק. מבחינתי אין שום הבדל אם אני לא זוכה ב-3 מליון או שאני לא זוכה ב-50 מליון, על הכרטיס אני מבזבז את אותו הכסף בכל מקרה.

נטולי פלאזמה

בחודש שעבר בלייזר פירסמו חידון טריויה של 100 שאלות קשות במיוחד כשהפרס הראשון זה פלזמה 42". הם כתבו שזה כמו פסיכומטרי- צריך לענות על כמה שיותר שאלות ואין סיכוי לענות על הכל נכון. הם אמרו שאם מגיעים ל80 תשובות כדאי לשלוח. בכל מקרה תומר החליט שהוא רוצה את הפלאזמה הזו בדירה ויהי מה. ישבנו שנינו על האינטרנט במשך יומיים וחרשנו על גוגל, ויקיפדיה ויוטיוב במטרה לענות על הכל. בסוף ענינו על כל ה-100 שאלות והיות ויש לנו עיניים גדולות שלחנו את התשובות פעמיים בשביל לזכות גם בפרס השני. כמובן שבסוף גם בלייזר וגם תומר הופתעו לגלות שהיו 30 אנשים שפתרו את כל השאלות נכון. אם הייתי יודע שאני הולך לבזבז כל כך הרבה זמן על טריויה שבסוף תסתכם בהגדרלה של הפרס כנראה שהייתי נותן לתומר לעשות את זה לבד.

אז מה? נסתפק בזאת?

בקיצור – טריויה זה כיף כל עוד מדובר בשטויות שאתה יודע ולא צריך לחפור בכל ארכיוני האינטרנט בשבילה. הנה מספר שאלות טריויה מטופשות לקוראי הבלוג. אנחנו מצפים לתשובות מטופשות:

1. מכמה טעמים מורכב הטעם של ד"ר פפר?
2. מה השמות הפרטיים של האחיות יוספי?
3. מי דיבב את הדמות של "קרנג" בצבי הנינג'ה?
4. תן שם של סרט שבו שיחק יגאל עדיקא.
5. מי שחקן הכדורגל המכוער ביותר בעולם?
6. מה זה פיורד?
7. מאיפה משתין הדג?
8. למה לי לקחת ללב?

בין הפותרים נכונה יוגרל.

לצום מעל המים

אני לא רוצה להרחיב יותר מדי על יום כיפור ולכן אני רק אספר שקיבלתי אלפי התנצלויות מיותרות באס.אמ.אס. (אין ספק שחברות הסלולאר הן המרוויחות העיקריות מהחגים), אבל דווקא האנשים שבאמת היו צריכים להתנצל בפניי לא עשו זאת. הנה רשימה חלקית:

• הפועל תל אביב – על כך שגם השנה שילמתי המון כסף ועדיין אני לא אראה מהם שום דבר.
• חזאים – שהבטיחו שביום כיפור יהיה מזג אויר נעים ובכל זאת כבר בשעה הראשונה של החג הזעתי את כל המים ששתיתי ביממה לפני זה.
• רכבת ישראל – שהוכיחה כרגיל שאי אפשר להעביר שנה בלי תאונה של קרון שיורד מהפסים (ואי אפשר להעביר שבוע מבלי שרכבת אחת לפחות תאחר בשעה).
• פקחי חניה – שמאלצים אותנו בעל כורחנו להשתמש בתחבורה ציבורית.
• רון חולדאי – שמאלץ אותנו לחטוף דו"ח חניה.
• הוט- על שלושים אלף טלפונים שהם עשו אליי בשבוע.
• שרית חדד – על השיר "מקודשת".
• נבחרת ישראל בכלל ודרור קשטן בפרט.
• טרנטינו- על שלא לקח אותי לשחק בסרט הבא שלו.
• אורן זריף – שחייב לי 120 טון אנרגיה.

אני לעומת זאת הייתי צריך השנה להתנצל רק בפני שמעון גרשון.

שמעון גרשון. מקבל את ההתנצלות.

שמח תשמח

אתמול הייתי בחתונה. זה הזכיר לי כמה דברים שאני יודע לגבי חתונות (ולפעמים גם לגבי סתם מסיבות):

• כשאתה שיכור אתה יודע את המילים של כל השירים (אפילו אם הם בצ'רקסית).
• כל הרעיון הזה של לרקוד-לאכול-לרקוד-לאכול-לרקוד פשוט לא עובד טוב.
• הדיג'יי תמיד מתנהג כאילו הוא זה שמתחתן.
• ברגע שצחקו ממשפט אחד של הרב הוא יתחיל להתנהג כמו סטנדאפיסט לאורך כל החופה.
• הרב גם תמיד ממציא קשר בין החתן לכלה: "השם של החתן בגימטריה ועוד השם של הכלה ועוד 3 על שם שלושה אבות, זה יוצא שמחה כשמחלקים ב-2 (אם מתעלמים מהשארית) וזה אומר ששמח פעמיים". הם תמיד מוצאים משהו…
• כדאי להתאמן בריצת משוכות לפני החתונה כי תמיד תצטרך לדלג על כמה גופות בדרך לשירותים.
• אני שונא את השיר "לטינוס" ואת כל מי שרוקד אותו. במיוחד את הדוד הזה שלא יודע לרקוד ומנסה להטמע בין הצעירים.
• תמיד כדאי לקחת איזה כלי לחיתוך הסוליה של הנעל בשביל השלב הזה שבו אתה נדבק לרצפה מכל הוויסקי שנשפך ברחבה.
  

  יש פה מישהו מבני ברק?

 אז עד הפעם הבאה, תצומו ותתחתנו ושיהיה רק טוב.

נ.ב.

אנחנו מופיעים מחר בלילה (1.10.09) בערוץ 2. נעדכן אותכם בפייסבוק על פרטים.

אתמול בלילה יצאנו למייקס פלייס, לשתות קצת ולנגן בערב במה פתוחה שהם מקיימים כל יום שני. בתפקיד המנגנים, אפי, דניאל ואני. בתפקיד התמיכה הנפשית, מיכל (שהיא החברה שלי), יעל (שהיא החברה של דניאל), וטל (שהיא בכלל אישתו של קובי, אבל זה ממש לא קשור).

בגלל שהיינו שלושה, הנחנו שלפי החישוב של שני שירים כל אחד אנחנו יכולים לנגן שישה שירים. מה שקרה באמת: בגלל שהיינו שלושתינו על הבמה, הורידו את כולנו אחרי שלושה. מה שעוד קרה זה שהיינו די גרועים. אה וגררו לטל את האוטו. איזה ערב.

בעקבות האירועים, הגעתי לכמה מסקנות:

• לעלות לנגן לבד כשאתה לא ממש מוכן, זה בסדר.
• לעלות לנגן בשניים, כשאתם לא ממש מוכנים, זה לא רעיון כזה טוב.
• לעלות לנגן בשלושה, כשאתם לא ממש מוכנים, זה רעיון גרוע ביותר.

ועוד מסקנות:

• יש פקחים גם בלילה. אפילו למדתי את זה על בשרי ביום שישי בלילה, כשאיזה פקח מרושע בשם מקסים רשם לי דוח בארבע לפנות בוקר.
• בשבוע הבא, אנחנו נרשמים בנפרד, וכל אחד מאיתנו הולך לנגן שניים או שלושה שירים באורך שמונה דקות כל אחד. לפחות.

ועכשיו לחדשות טובות יותר: גם בשבוע שעבר היינו במייקס פלייס. היה טוב. צילמנו. הנה הסרט:

דרך אגב, יכול להיות שאני סתם מגזים. אפי אומר שהיינו בסדר. מיכל אומרת שרק השיר האחרון היה זוועה.
אני אומר ששבוע הבא יהיה יותר טוב. להתראות בינתיים.

תומר וילנסקי,

הדירה

דחייה לדורות

היום חזרתי הביתה וגיליתי הפתעה בדואר, מכתב מהמחלקה המשפטית של עיריית רמת גן שהוכיח לי שגם מחלקה זו עובדת כמו כל מחלקה אחרת בארץ – לאט. המכתב תיאר בפניי שהערעור שהגשתי לפני כמעט חצי שנה לגבי דו"ח החניה שקיבלתי ליד הדירה לא התקבל. במילים אחרות – לקח להם יותר מחמישה חודשים לדון בערעור שהגשתי על כך שחניתי ליד הבית שלי ואחרי כל הזמן הזה לדחות אותו. אני יודע שכבר חרשנו על עניין דו"חות החניה אבל הנושא הזה לא נגמר לעולם. מדובר בדו"ח שקיבלתי בלילה שאחריי הסילבסטר. עשינו מסיבה בדירה ולמחרת בתשע בבוקר גילינו שהפקח החביב שעובר ברחוב שלנו בד"כ רק בשעות הצהריים המאוחרות, החליט להשכים קום ביום הראשון של השנה ולחלק דו"חות חניה גם לי וגם לדור. כנראה הוא היה מתוסכל שהדייט שלו הבריזה לו וכנקמה הוא החליט להתעורר מוקדם ולנקום בעולם. אותו פקח ממורמר שנתן דו"ח לדור כשקפץ לרבע שעה לדירה כדי לאכול, אותו אחד שנתן דו"ח גם לתומר (שלקח מדור את הרכב באמצע היום לשתי דקות להביא משהו מהדירה) ונעלם כלא היה בשניה שתומר יצא. מדהים באיזו מהירות הם נעלמים אחרי הדו"ח. כאילו הם ממהרים לעשות איזה משהו חשוב, כולנו יודעים שהם חוזרים הביתה (לבית של אמא שלהם ליתר דיוק) ושוקעים על הספה מול הטלויזיה, עם גופייה לבנה, שקית צ'יפס ביד אחת והשלט של הטלויזיה בשניה.

תחבורע ציבורית

הסיפור הזה רק הזכיר לי שוב שאני צריך רכב משלי. זה והעובדה שחיכיתי בבוקר לאוטובוס. זו הליכה של עשרים וחמש דקות עד הרכבת ואני בד"כ מעדיף ללכת ברגל אבל אין לי שום כוונה להגיע לעבודה מטפטף. משהו מוזר קורה בעיר הזאת- יש אינסוף אוטובוסים ומוניות שירות ובכל זאת קורה שאני מחכה רבע שעה, שבה עוברות איזה שבע מוניות שירות שאף אחת מהן לא עוצרת כי כולן מלאות עד אפס מקום, ואז מגיע האוטובוס שמפוצץ לא פחות אבל הנהג מתעקש להמשיך ולדחוס עוד נוסעים במטרה לשבור את שיא גינס, ואז הוא נוסע במהירות של שני קילומטר לשניה כי הוא לא רואה כלום במראות והאוטובוס בקושי זז ובתחנה הבאה שהוא עוצר מישהו שהיה דחוס בסוף האוטובוס צריך לרדת אבל הוא לא מספיק להגיע לדלת לפני שהיא נסגרת ומתחיל לצעוק על הנהג, ושניה לפני שהוא מתחיל שוב לנסוע הוא רואה במראה מישהו רץ ספרינט ומתנשף בלי הרף ומחליט לעשות לו קטע ולחכות עוד כמה שניות ואז להתחיל שוב בנסיעה בשניה שהמסכן כבר כמעט ליד הדלת, וככה אתה מפספס רכבת וצריך לחכות עוד חצי שעה עד הרכבת הבאה. מסקנה: או שעדיין אין מספיק אוטובוסים ומוניות שירות או שיש יותר מדי בני אדם. מסקנה נוספת: אני אלך להוציא רשיון לקטנוע כבר בשבוע בקרוב.

רק זה היה חסר

נכון תמיד כשאתם מגיעים לתחנת אוטובוס אתם מתחילים לחשב מתי האוטובוס צפוי להגיע בהתחשב בכמה אנשים יש בתחנה? אם אין אף אחד אז כנראה שהוא הרגע עבר אבל אם יש הרבה אנשים סימן שהוא אוטוטו מגיע. איכשהו תמיד קורה לי שאני מגיע ויש המון אנשים ואז אני בטוח שהאוטובוס יגיע תוך כמה שניות ואז מגיע אוטובוס אחר וכולם עולים עליו ואני נשאר לבד בתחנה ומבין שיש עוד זמן עד שהאוטובוס שאני צריך יבוא.

כשהגעתי לתחנת הרכבת איזו אישה שעברה מולי החליטה שמתוך אלף האנשים שהיו באיזור אני האיש הנכון לשאול אותו איך מגיעים לבית החולים ביילינסון. כשאמרתי לה שאין לי מושג היא עדיין התעקשה שלא לפנות לאף אחד אחר ולהמשיך לתחקר אותי ושאלה איפה יש תחנה של קו 82. הפעם היה לה מזל וידעתי לענות לה אבל איך תמיד מתוך כל האנשים שואלים תמיד אותי ולא משנה אם אני עם אוזניות על האזניים. יש לי פרצוף של GPS?

ומילוא בא?

בגלל שהייתי בלי רכב החלטתי לצערי לוותר אתמול על יום המילואים שזומנתי אליו. אתם בטח שואלים את עצמכם מה זאת אומרת לוותר על יום מילואים, למעשה זה היה ערב מילואים או יותר נכון- התותחנים החליטו להפיק ערב הוקרה למערך המילואים וכשאני אומר לצערי אני מתכוון לזה. זה יום המילואים הכי קל שיכול להיות. אתה בא לראות איזה טקס, הופעה של אמן או שניים, אוכל קצת ומקבל על זה כסף. ואתה אפילו לא צריך ללבוש מדים. מצד שני, בפעם הקודמת שזומנתי ליום הוקרה שכזה הצטערתי כי במקרה באותו ערב היה במקביל מופע איחוד חד פעמי של להקת אטרף ואני, המעריץ היחיד שלהם בארץ, לא הייתי שם. כנראה שאם לא אני אז אף אחד לא היה שם ולכן הם החליטו שלא להתאחד יותר לעולם.

לא יכולים להתאחד בלעדיי. אטרף

נ.ב.

רובנס, סולן להקת אטרף שעבר אירוע מאד קשה בחיים שלו יצא בקריירת סולו אחרי הרבה שנים של חוסר פעילות והוציא השנה דיסק מעולה. ראיתי אותו מופיע בשנה שעברה (במסגרת התוכנית של קוטנר ששודרה מפאב בנמל) והוא התרגש בטירוף כאילו זאת הפעם הראשונה שלו מול קהל ולמרות זאת הוא הצליח להלהיב מאד את הקהל שבא לראות בעיקר את האמנים האחרים שהופיעו.

נ.ב. 2

היום שמעתי שיר של דור דניאל ופתאום נזכרתי בדוד כרעיים. נזכרתי גם שמזמן לא הזכרתי בבלוג את דוד כרעיים אז הרגשתי צורך.

חו"לוניה-איה-איה

טוב, אז דור חזר מכרתים ותומר ושירה ברגעים אלה ממש אורזים לתאילנד. זה לא הוגן שכולם כל הזמן טסים לחו"ל ורק אני בארץ. ובכן, זה היה רגע שחצנות ציני, אחרי שכולם פתחו עליי עיניים על זה שהייתי השנה בחו"ל מספר פעמים. חלק מהפעמים האלה היו מהעבודה, שזה לא קורץ כמו שזה נשמע. נכון שגם עשיתי שבוע בטן-גב באיה נאפה, שבוע סנואובורד בצפון איטליה, סבב הופעות מטורף בהולנד ואני הולך לנגוס מהתפוח הגדול בחודש הבא אבל זאת לא סיבה לפתוח עליי עיניים. טוב, זאת כן סיבה אבל תחכו לפחות אחרי שאני אנחת, שלא יהיו פדיחות.

הכוונה מקצועית

אתמול היה אחד מימי הצילום הראשונים של הסרט השלישי של שנה ג' בביה"ס שלנו וכשאני אומר ימי צילום אני מתכוון לילות. אני שיחקתי שוטר. שוב. בפעם השלישית ברצף. מה, זה הטייפקאסט שלי ואני לא יודע את זה? עזבו את זה שנאמר לי שרוצים אותי ליום צילום נוסף, מה שאומר שעל מנת לשמור על הקונטיניואיטי (המשכיות, בעברית) אני צריך להישאר עוד כמה ימים עם השפם והזקנקן הניסיוניים שלי. לפחות לא צבעתי את השיער או משהו…

היות והיה לי רכב נתבקשתי מההפקה לאסוף עוד שני שחקנים על הדרך. כשאני אומר על הדרך אני מתכוון לעשות סיבוב. אני אגיד לכם את האמת, אין לי בעיה לאסוף אנשים גם מדימונה אם צריך- אתם מכירים אותי. רק אל תגידו לי שזה על הדרך. אני יודע טוב מאד מה על הדרך ומה לא. אל תגידו לי "אתה נוסע מרמת גן לתל אביב נכון, אז אתה יכול אולי לאסוף מישהו על הדרך?" ואני כמובן אענה "אין בעיה", ואז אתם תמשיכו "זה יישוב קטן, ממש ליד תל אביב, לא סיבוב רציני, ממש בפריפריה שמה", ואני אענה "בסדר גמור", ואז אתם תגידו לי "טוב, אז אתה יודע איך להגיע למודיעין?"

ובאותו הקשר, קיבלתי הכוונה לא נכונה ללוקיישן של הצילומים. אמרו לי שם של רחוב אחר ואני כמובן הגעתי למקום בדיוק מירבי מבחינת הזמנים. כשלא ראינו מצלמות, תאורה או אפילו נערת מים הבנו שטעינו והצילומים הם בצד השני של העיר. אין שום בעיה, טעות, טועים, טעינו. קורה שהבן אדם טועה ונותן לך כתובת לא נכונה, אבל כשהלוקיישן הלא נכון נמצא בדיוק סמוך לסניף של קרנף והלוקיישן האמיתי נמצא במקום שכוח אל שאין אף סניף ברדיוס הגיוני סביבו- זו כבר התעללות. (Note to self: מחר מתחילה סדנת "קבלת דברים בפרופורציה", אסור לפספס)

שלום, אני רן ואני קרנפוס אובססיבוס

שינת בצורת

צילומי הלילה הסתיימו באור ראשון ואני הגעתי חזרה לבית הוריי בשבע בבוקר. הבנתי שלעבודה אני כבר לא אלך היום אז החלטתי לקום בעשר ולתפוס טרמפ עם אבא שלי חזרה לדירה. החלטתי שהיות ואין סיכוי שאני אלך לעבודה אני לפחות אבלה כמה שעות עם תומר לפני שהוא טס. אז מה אם ישנתי רק שלוש שעות? אני מעדיף לבלות איתו קצת במקום לישון. כמובן שהוא ישן עכשיו, ואני כבר איבדתי את מומנטום השינה שלי אז אני כבר אחכה ללילה. (Note to self: מחרתיים קבוצת תמיכה לעייפים אנונימיים)

אני לא חושב שיש לי הפרעות שינה. זה סתם משהו לא ברור. אני חושב שאולי תומר שואב ממני שעות שינה ומספח לעצמו. זה לא שאני לא נרדם, אני פשוט ישן מעט מידי ומתעורר מכל דבר. נכון, היתה את הפעם ההיא שאחרי שלוש שעות שבהן לא הצלחתי להירדם מצאתי את עצמי כמו סהרורי יוצא החוצה בחמש בבוקר להזיז את האוטו כדי לא לקבל דו"ח חניה בבוקר. קרה, אבל אני בטוח שלכל אחד יש איזה לילה כזה אחת לכמה זמן. נכון? (תגידו שכן כדי שאני לא אחשוב שיש משהו לא בסדר איתי חס וחלילה).

אני רק השכן של השכן של השכן שלא ישן

דו"ח שלם דורש (ת)שלום

אגב דו"ח חניה, כמות הדו"חות שקיבלתי השנה בתל אביב היא שערורייתית. איזה פקח נותן דו"ח באחת בלילה במוצ"ש על כחול-לבן? אני הכי שונא את אבן גבירול- כל הרחוב צבוע באפור אבל אתה צריך לעקוב כי כל שני מטר יש שלט מותר לחנות/איזור גרירה. זה כמו משחק חפש את המטמון. מה הבעיה לסמן באדום-לבן את איזורי הגרירה? אין ספק שזו התעשייה הכי ריווחית בארץ שמסתמכת על חוסר הידע של הציבור הלא תל-אביבי בחוקיה "המיוחדים" והמנוולים של העיר הזו. זה כמו השוטר שמחכה לך ב-18:59 בצומת שבה אסור לפנות שמאלה בין 17:00 ל- 19:00. אבל בחזרה אליי, אני חושב שחולדאי מממן את בית העירייה רק בזכותי. אני מציע שיקח כבר את כל המשכורת שלי, אני אעביר לו אותה בהוראת קבע והוא יתן לי לחנות איפה שאני רוצה. הרי זה פחות או יותר מה שקורה עכשיו. ומה הוא עושה עם הכסף שלי? הורס את אוסישקין ובמקום לבנות איזה מגרש חניה לפחות, הוא שותל שלושה עצי דקל. בחייאת רון. (ואני יודע שכל המכביסטים שבינכם תופסים עכשיו ת'בטן ונשפכים מצחוק עצם האיזכור של אוסישקין. יופי, להפועל אין אולם, חי חי חי. בתכל'ס גם אין לנו קבוצה אז מה זה משנה?)

נ.ב.

הסבירו לנו פעם את הקשר בין הרצוי למצוי. הרצוי – אני אלך לישון מוקדם הלילה. המצוי – מישהו יציע לי לשתות בירה ואני כמובן שלא אוכל לסרב ואצבור חסך יותר גדול בשעות שינה. לפחות יהיה לי על מה להתלונן, כמו שאני אוהב.