לצום מעל המים

אני לא רוצה להרחיב יותר מדי על יום כיפור ולכן אני רק אספר שקיבלתי אלפי התנצלויות מיותרות באס.אמ.אס. (אין ספק שחברות הסלולאר הן המרוויחות העיקריות מהחגים), אבל דווקא האנשים שבאמת היו צריכים להתנצל בפניי לא עשו זאת. הנה רשימה חלקית:

• הפועל תל אביב – על כך שגם השנה שילמתי המון כסף ועדיין אני לא אראה מהם שום דבר.
• חזאים – שהבטיחו שביום כיפור יהיה מזג אויר נעים ובכל זאת כבר בשעה הראשונה של החג הזעתי את כל המים ששתיתי ביממה לפני זה.
• רכבת ישראל – שהוכיחה כרגיל שאי אפשר להעביר שנה בלי תאונה של קרון שיורד מהפסים (ואי אפשר להעביר שבוע מבלי שרכבת אחת לפחות תאחר בשעה).
• פקחי חניה – שמאלצים אותנו בעל כורחנו להשתמש בתחבורה ציבורית.
• רון חולדאי – שמאלץ אותנו לחטוף דו”ח חניה.
• הוט- על שלושים אלף טלפונים שהם עשו אליי בשבוע.
• שרית חדד – על השיר “מקודשת”.
• נבחרת ישראל בכלל ודרור קשטן בפרט.
• טרנטינו- על שלא לקח אותי לשחק בסרט הבא שלו.
• אורן זריף – שחייב לי 120 טון אנרגיה.

אני לעומת זאת הייתי צריך השנה להתנצל רק בפני שמעון גרשון.

שמעון גרשון. מקבל את ההתנצלות.

שמח תשמח

אתמול הייתי בחתונה. זה הזכיר לי כמה דברים שאני יודע לגבי חתונות (ולפעמים גם לגבי סתם מסיבות):

• כשאתה שיכור אתה יודע את המילים של כל השירים (אפילו אם הם בצ’רקסית).
• כל הרעיון הזה של לרקוד-לאכול-לרקוד-לאכול-לרקוד פשוט לא עובד טוב.
• הדיג’יי תמיד מתנהג כאילו הוא זה שמתחתן.
• ברגע שצחקו ממשפט אחד של הרב הוא יתחיל להתנהג כמו סטנדאפיסט לאורך כל החופה.
• הרב גם תמיד ממציא קשר בין החתן לכלה: “השם של החתן בגימטריה ועוד השם של הכלה ועוד 3 על שם שלושה אבות, זה יוצא שמחה כשמחלקים ב-2 (אם מתעלמים מהשארית) וזה אומר ששמח פעמיים”. הם תמיד מוצאים משהו…
• כדאי להתאמן בריצת משוכות לפני החתונה כי תמיד תצטרך לדלג על כמה גופות בדרך לשירותים.
• אני שונא את השיר “לטינוס” ואת כל מי שרוקד אותו. במיוחד את הדוד הזה שלא יודע לרקוד ומנסה להטמע בין הצעירים.
• תמיד כדאי לקחת איזה כלי לחיתוך הסוליה של הנעל בשביל השלב הזה שבו אתה נדבק לרצפה מכל הוויסקי שנשפך ברחבה.
  

  יש פה מישהו מבני ברק?

 אז עד הפעם הבאה, תצומו ותתחתנו ושיהיה רק טוב.

נ.ב.

אנחנו מופיעים מחר בלילה (1.10.09) בערוץ 2. נעדכן אותכם בפייסבוק על פרטים.

אתמול בלילה יצאנו למייקס פלייס, לשתות קצת ולנגן בערב במה פתוחה שהם מקיימים כל יום שני. בתפקיד המנגנים, אפי, דניאל ואני. בתפקיד התמיכה הנפשית, מיכל (שהיא החברה שלי), יעל (שהיא החברה של דניאל), וטל (שהיא בכלל אישתו של קובי, אבל זה ממש לא קשור).

בגלל שהיינו שלושה, הנחנו שלפי החישוב של שני שירים כל אחד אנחנו יכולים לנגן שישה שירים. מה שקרה באמת: בגלל שהיינו שלושתינו על הבמה, הורידו את כולנו אחרי שלושה. מה שעוד קרה זה שהיינו די גרועים. אה וגררו לטל את האוטו. איזה ערב.

בעקבות האירועים, הגעתי לכמה מסקנות:

• לעלות לנגן לבד כשאתה לא ממש מוכן, זה בסדר.
• לעלות לנגן בשניים, כשאתם לא ממש מוכנים, זה לא רעיון כזה טוב.
• לעלות לנגן בשלושה, כשאתם לא ממש מוכנים, זה רעיון גרוע ביותר.

ועוד מסקנות:

• יש פקחים גם בלילה. אפילו למדתי את זה על בשרי ביום שישי בלילה, כשאיזה פקח מרושע בשם מקסים רשם לי דוח בארבע לפנות בוקר.
• בשבוע הבא, אנחנו נרשמים בנפרד, וכל אחד מאיתנו הולך לנגן שניים או שלושה שירים באורך שמונה דקות כל אחד. לפחות.

ועכשיו לחדשות טובות יותר: גם בשבוע שעבר היינו במייקס פלייס. היה טוב. צילמנו. הנה הסרט:

דרך אגב, יכול להיות שאני סתם מגזים. אפי אומר שהיינו בסדר. מיכל אומרת שרק השיר האחרון היה זוועה.
אני אומר ששבוע הבא יהיה יותר טוב. להתראות בינתיים.

תומר וילנסקי,

הדירה

 דחייה לדורות

היום חזרתי הביתה וגיליתי הפתעה בדואר, מכתב מהמחלקה המשפטית של עיריית רמת גן שהוכיח לי שגם מחלקה זו עובדת כמו כל מחלקה אחרת בארץ – לאט. המכתב תיאר בפניי שהערעור שהגשתי לפני כמעט חצי שנה לגבי דו”ח החניה שקיבלתי ליד הדירה לא התקבל. במילים אחרות – לקח להם יותר מחמישה חודשים לדון בערעור שהגשתי על כך שחניתי ליד הבית שלי ואחרי כל הזמן הזה לדחות אותו. אני יודע שכבר חרשנו על עניין דו”חות החניה אבל הנושא הזה לא נגמר לעולם. מדובר בדו”ח שקיבלתי בלילה שאחריי הסילבסטר. עשינו מסיבה בדירה ולמחרת בתשע בבוקר גילינו שהפקח החביב שעובר ברחוב שלנו בד”כ רק בשעות הצהריים המאוחרות, החליט להשכים קום ביום הראשון של השנה ולחלק דו”חות חניה גם לי וגם לדור. כנראה הוא היה מתוסכל שהדייט שלו הבריזה לו וכנקמה הוא החליט להתעורר מוקדם ולנקום בעולם. אותו פקח ממורמר שנתן דו”ח לדור כשקפץ לרבע שעה לדירה כדי לאכול, אותו אחד שנתן דו”ח גם לתומר (שלקח מדור את הרכב באמצע היום לשתי דקות להביא משהו מהדירה) ונעלם כלא היה בשניה שתומר יצא. מדהים באיזו מהירות הם נעלמים אחרי הדו”ח. כאילו הם ממהרים לעשות איזה משהו חשוב, כולנו יודעים שהם חוזרים הביתה (לבית של אמא שלהם ליתר דיוק) ושוקעים על הספה מול הטלויזיה, עם גופייה לבנה, שקית צ’יפס ביד אחת והשלט של הטלויזיה בשניה.

תחבורע ציבורית

הסיפור הזה רק הזכיר לי שוב שאני צריך רכב משלי. זה והעובדה שחיכיתי בבוקר לאוטובוס. זו הליכה של עשרים וחמש דקות עד הרכבת ואני בד”כ מעדיף ללכת ברגל אבל אין לי שום כוונה להגיע לעבודה מטפטף. משהו מוזר קורה בעיר הזאת- יש אינסוף אוטובוסים ומוניות שירות ובכל זאת קורה שאני מחכה רבע שעה, שבה עוברות איזה שבע מוניות שירות שאף אחת מהן לא עוצרת כי כולן מלאות עד אפס מקום, ואז מגיע האוטובוס שמפוצץ לא פחות אבל הנהג מתעקש להמשיך ולדחוס עוד נוסעים במטרה לשבור את שיא גינס, ואז הוא נוסע במהירות של שני קילומטר לשניה כי הוא לא רואה כלום במראות והאוטובוס בקושי זז ובתחנה הבאה שהוא עוצר מישהו שהיה דחוס בסוף האוטובוס צריך לרדת אבל הוא לא מספיק להגיע לדלת לפני שהיא נסגרת ומתחיל לצעוק על הנהג, ושניה לפני שהוא מתחיל שוב לנסוע הוא רואה במראה מישהו רץ ספרינט ומתנשף בלי הרף ומחליט לעשות לו קטע ולחכות עוד כמה שניות ואז להתחיל שוב בנסיעה בשניה שהמסכן כבר כמעט ליד הדלת, וככה אתה מפספס רכבת וצריך לחכות עוד חצי שעה עד הרכבת הבאה. מסקנה: או שעדיין אין מספיק אוטובוסים ומוניות שירות או שיש יותר מדי בני אדם. מסקנה נוספת: אני אלך להוציא רשיון לקטנוע כבר בשבוע בקרוב.

רק זה היה חסר

נכון תמיד כשאתם מגיעים לתחנת אוטובוס אתם מתחילים לחשב מתי האוטובוס צפוי להגיע בהתחשב בכמה אנשים יש בתחנה? אם אין אף אחד אז כנראה שהוא הרגע עבר אבל אם יש הרבה אנשים סימן שהוא אוטוטו מגיע. איכשהו תמיד קורה לי שאני מגיע ויש המון אנשים ואז אני בטוח שהאוטובוס יגיע תוך כמה שניות ואז מגיע אוטובוס אחר וכולם עולים עליו ואני נשאר לבד בתחנה ומבין שיש עוד זמן עד שהאוטובוס שאני צריך יבוא.

כשהגעתי לתחנת הרכבת איזו אישה שעברה מולי החליטה שמתוך אלף האנשים שהיו באיזור אני האיש הנכון לשאול אותו איך מגיעים לבית החולים ביילינסון. כשאמרתי לה שאין לי מושג היא עדיין התעקשה שלא לפנות לאף אחד אחר ולהמשיך לתחקר אותי ושאלה איפה יש תחנה של קו 82. הפעם היה לה מזל וידעתי לענות לה אבל איך תמיד מתוך כל האנשים שואלים תמיד אותי ולא משנה אם אני עם אוזניות על האזניים. יש לי פרצוף של GPS?

ומילוא בא?

בגלל שהייתי בלי רכב החלטתי לצערי לוותר אתמול על יום המילואים שזומנתי אליו. אתם בטח שואלים את עצמכם מה זאת אומרת לוותר על יום מילואים, למעשה זה היה ערב מילואים או יותר נכון- התותחנים החליטו להפיק ערב הוקרה למערך המילואים וכשאני אומר לצערי אני מתכוון לזה. זה יום המילואים הכי קל שיכול להיות. אתה בא לראות איזה טקס, הופעה של אמן או שניים, אוכל קצת ומקבל על זה כסף. ואתה אפילו לא צריך ללבוש מדים. מצד שני, בפעם הקודמת שזומנתי ליום הוקרה שכזה הצטערתי כי במקרה באותו ערב היה במקביל מופע איחוד חד פעמי של להקת אטרף ואני, המעריץ היחיד שלהם בארץ, לא הייתי שם. כנראה שאם לא אני אז אף אחד לא היה שם ולכן הם החליטו שלא להתאחד יותר לעולם.

לא יכולים להתאחד בלעדיי. אטרף

נ.ב.

רובנס, סולן להקת אטרף שעבר אירוע מאד קשה בחיים שלו יצא בקריירת סולו אחרי הרבה שנים של חוסר פעילות והוציא השנה דיסק מעולה. ראיתי אותו מופיע בשנה שעברה (במסגרת התוכנית של קוטנר ששודרה מפאב בנמל) והוא התרגש בטירוף כאילו זאת הפעם הראשונה שלו מול קהל ולמרות זאת הוא הצליח להלהיב מאד את הקהל שבא לראות בעיקר את האמנים האחרים שהופיעו.

נ.ב. 2

היום שמעתי שיר של דור דניאל ופתאום נזכרתי בדוד כרעיים. נזכרתי גם שמזמן לא הזכרתי בבלוג את דוד כרעיים אז הרגשתי צורך.