ארכיון של ספטמבר, 2009

חטאים ושמחה

לצום מעל המים

אני לא רוצה להרחיב יותר מדי על יום כיפור ולכן אני רק אספר שקיבלתי אלפי התנצלויות מיותרות באס.אמ.אס. (אין ספק שחברות הסלולאר הן המרוויחות העיקריות מהחגים), אבל דווקא האנשים שבאמת היו צריכים להתנצל בפניי לא עשו זאת. הנה רשימה חלקית:

  • הפועל תל אביב – על כך שגם השנה שילמתי המון כסף ועדיין אני לא אראה מהם שום דבר.
  • חזאים – שהבטיחו שביום כיפור יהיה מזג אויר נעים ובכל זאת כבר בשעה הראשונה של החג הזעתי את כל המים ששתיתי ביממה לפני זה.
  • רכבת ישראל – שהוכיחה כרגיל שאי אפשר להעביר שנה בלי תאונה של קרון שיורד מהפסים (ואי אפשר להעביר שבוע מבלי שרכבת אחת לפחות תאחר בשעה).
  • פקחי חניה – שמאלצים אותנו בעל כורחנו להשתמש בתחבורה ציבורית.
  • רון חולדאי – שמאלץ אותנו לחטוף דו"ח חניה.
  • הוט- על שלושים אלף טלפונים שהם עשו אליי בשבוע.
  • שרית חדד – על השיר "מקודשת".
  • נבחרת ישראל בכלל ודרור קשטן בפרט.
  • טרנטינו- על שלא לקח אותי לשחק בסרט הבא שלו.
  • אורן זריף – שחייב לי 120 טון אנרגיה.

אני לעומת זאת הייתי צריך השנה להתנצל רק בפני שמעון גרשון.

שמעון גרשון. מקבל את ההתנצלות.

שמעון גרשון. מקבל את ההתנצלות.

שמח תשמח

אתמול הייתי בחתונה. זה הזכיר לי כמה דברים שאני יודע לגבי חתונות (ולפעמים גם לגבי סתם מסיבות):

  • כשאתה שיכור אתה יודע את המילים של כל השירים (אפילו אם הם בצ'רקסית).
  • כל הרעיון הזה של לרקוד-לאכול-לרקוד-לאכול-לרקוד פשוט לא עובד טוב.
  • הדיג'יי תמיד מתנהג כאילו הוא זה שמתחתן.
  • ברגע שצחקו ממשפט אחד של הרב הוא יתחיל להתנהג כמו סטנדאפיסט לאורך כל החופה.
  • הרב גם תמיד ממציא קשר בין החתן לכלה: "השם של החתן בגימטריה ועוד השם של הכלה ועוד 3 על שם שלושה אבות, זה יוצא שמחה כשמחלקים ב-2 (אם מתעלמים מהשארית) וזה אומר ששמח פעמיים". הם תמיד מוצאים משהו…
  • כדאי להתאמן בריצת משוכות לפני החתונה כי תמיד תצטרך לדלג על כמה גופות בדרך לשירותים.
  • אני שונא את השיר "לטינוס" ואת כל מי שרוקד אותו. במיוחד את הדוד הזה שלא יודע לרקוד ומנסה להטמע בין הצעירים.
  • תמיד כדאי לקחת איזה כלי לחיתוך הסוליה של הנעל בשביל השלב הזה שבו אתה נדבק לרצפה מכל הוויסקי שנשפך ברחבה.

    יש פה מישהו מבני ברק?

    יש פה מישהו מבני ברק?

 אז עד הפעם הבאה, תצומו ותתחתנו ושיהיה רק טוב.

 

 

נ.ב.

אנחנו מופיעים מחר בלילה (1.10.09) בערוץ 2. נעדכן אותכם בפייסבוק על פרטים.

רן גרינפלד – זוכר ימינו
הדירה

, , , , , , , ,

אין תגובות

שינה טובה

אייטיז זה אני, בייבי.

אייטיז זה אני, בייבי.

רציתי לקטר קצת על ראש השנה. אני יודע שזה היה לפני שבוע ושלכתוב על זה עכשיו זה אקטואלי בערך כמו תסרוקות מנופחות ומכנסיים מעל הפופיק… ומכשירי חשמל בצבע בז'…(מנסה לחשוב על עוד סממני אייטיז מובהקים אבל לא עולה לי שום דבר. אולי יצחק שמיר?). בכל אופן, אני יודע שזה לא אקטואלי. אבל עבדתי וישנתי. ועכשיו אני רוצה לקטר על ראש השנה. להלן מספר אירועים שקדמו לראש השנה (לפחות כך אני זוכר את זה):

  • אחותי חזרה מתאילנד עם פריצת דיסק בצוואר וקיבלה הסעה מנתב"ג הישר לבית חולים מאיר.
  • בו בזמן, אני הצטלמתי לסרט סטודנטים. משהו על שעון עתיק שמי שנוגע בו חוזר אחורה בזמן.
  • בו בזמן, רן כתב כ-34 פוסטים חדשים והעלה אותם לאתר. או שהוא היה במילואים. לדעתי הוא עשה גם וגם. ככה זה כשלא ישנים?
  • אחותי שוחררה מבית החולים לבית אמא ואבא.
  • אמא ואבא טיפלו באחותי ובמקביל התכוננו לארח את ארוחת ראש השנה.
  • סבא הודיע שאם לא יבואו לאסוף אותו בחג, יפגוש אותנו בחג הבא.
  • מיכל ואני הלכנו לשוק לקנות רימונים. אמא ביקשה שאקנה לה רימונים חמוצים.
  • גיליתי שכשאני שואל מוכר בשוק אם הרימונים חמוצים, הוא אומר שהם חמוצים, ואם אני שואל אם הם מתוקים, הוא אומר שהם מתוקים. ואם אני ממש מתחכם ושואל האם הם חמוצים או מתוקים הוא אומר: "חמוץ מתוק".
  • רכבתי על הקטנוע לבית הורי, חמוש בשישה רימונים מתוקים חמוצים חמוץ מתוק.
  • נשלחתי בחזרה לתל אביב, להביא את סבא וסבתא.
  • נסעתי ברכב לבית הורי, חמוש בשני פולנים חמוצים.
  • סבתא (צד שני) הגיעה. ראתה את אחותי, הביטה בה רגע ואמרה "גם לי כואב הגב".
  • התחלנו לאכול. אחרי שעתיים של אוכל שבהן הגענו בערך לאמצע המנות הראשונות, פרשתי, ישנתי שעתיים, וקמתי לקינוח. בחיי שאני לא מבין את הארוחות חג האלה. חג הבא אני רוצה חביתה וסלט.
רימון חמוץ ורימון מתוק.

חמוץ? מתוק? חמוץ מתוק!

שאיפות גבוהות

הודלף לאוזניי שבשלב כלשהו בערב החג (אולי השלב שישנתי בו?) נערך בירור חשאי באשר למצב הקשר ביני לבין מיכל, האם הוא רציני והאם אנחנו הולכים להתחתן. וגם, בסוף הערב, כשנפרדתי מסבתא לשלום, היא אמרה שאם אחזור לגור אצל ההורים, היא תקנה לי אוטו. אוטו? למה לי מכונה זוללת כסף שכזאת? גם כך אני סובל מחרדת פקחים. אני לא רוצה אוטו. אני רוצה iMac, אני רוצה לעשות קורס עריכה, אני רוצה הרבה דברים, רק תשאלו. ולמה שאחזור לגור עם ההורים? ורגע, רגע רגע רגע. מישהו דיבר פה על חתונה?

אף פעם לא הבנתי מה גורם לאנשים לפתח כל כך הרבה שאיפות בנוגע לחייהם של אנשים אחרים. שלי, למשל. למה בפולניה כל כך שמחים שהתחלתי לעבוד בבדיקה תוכנה? זה לא כזה מעניין. למה כל כך מעציב אתכם שאני לומד משחק? זה נחמד לי. מה איכפת לכם? למה סבא כל כך רוצה שאני אתחתן? למה סבתא רוצה שאחזור לגור עם ההורים? למה?

בכלל, יש לי הרגשה שכל העולם מאוכזב ממני בזמן האחרון. הבוס שלי כועס עלי שלא נתתי עוד שעות בעבודה. רן כועס עלי שלא כתבתי פוסט. ושלא למדתי יפנית. מיכל כעסה עלי שלא באתי אליה כי הייתי עייף מהעבודה. אפי כועס שהוצאתי בקבוק מים מהמקרר ולא שמתי חדש. וואו חבר'ה זה המון כעס בשביל בנאדם אחד. אל תכעסו כל כך. לא התכוונתי, באמת.

אלה היו קיטורי לשנה החדשה. אני מקווה שתהיה שנה טובה. שלא אתחתן, שלא יהיה לי אוטו, שאמשיך ללמוד משחק. זה בשבילי. ולכם אני מאחל שתעשו מה שטוב בשבילכם.

תומר וילנסקי,

הדירה

, , , , , , , ,

4 תגובות

ושמחת בחגיך והיית איכסה מח

אני שונא את החגים. למה? יש לי אלף סיבות. זה מתחיל בגפילטע פיש שמנסים לדחוף לי בכל חג למרות שכולם במשפחה יודעים שרק המחשבה על הציר של זה עושה לי רע ( מה לעשות, כשמדובר באוכל אני מתחבר יותר לצד הטוניסאי שלי*) וממשיך עם זה שיש לי פאקינג ראש של דג שמביט בי כל הארוחה. זה באמת הכרחי? אם המנהג היה מדבר על ראש של פרה היינו שמים ראש של פרה על השולחן? בכלל יש יותר מדי מנהגים מוזרים בחגים שלנו. יש לנו את ארבעת המינים ויש לנו את שבעת המינים. בשביל מה לבלבל. לא יכולתם למצוא שם אחר? ובאותו הקשר: חיפשו משהו בלי ריח ובלי טעם- מצאו ערבה, רצו משהו בלי טעם אבל עם ריח- מצאו את ההדס, משהו בלי ריח אבל עם טעם- לולב, עד כאן הכל טוב ויפה, אבל כשהיו צריכים דווקא משהו שיש לו גם טעם וגם ריח, מכל השבעה מילארד פירות שיכלו לבחור, לקחו דווקא את האתרוג שגם ככה אף אחד על פני הפלנטה הזאת לא אוכל אותו. אננס? פסיפלורה? עזבו, אפילו לימון, לא משנה אבל מאיפה הביאו את האתרוג הזה קיבינימט???

אתרוג. מין שאינו במינו

אתרוג. מין שאינו במינו

ברור לי שאם אני אשאל חובש כיפה על האתרוג או מה ההבדל בין חיטה לשעורה הוא יתחיל לבלבל לי את המוח לפחות עד אחרי מוצאי שמחת תורה אבל אני רק התחלתי.

כל הקטע הזה של לשים חצי מהחגים כבר בחודש הראשון של השנה הוא בזבוז מוחלט. עוד כשאתה ילד אתה קולט שמשהו פה לא בסדר כשמיד אחרי סוכות המורה מכריזה בהנאה שאין יותר חופש בזמן הקרוב ואתה מבין שעבדו עליך והרגילו אותך להרבה חופשים בהתחלה כדי לשבור אותך מיד אחר כך.

דווקא את יום כיפור אני אוהב. גם מי שלא צם מכבד את החג הזה ויש איזו אוירה של רוגע במדינה. גם את חנוכה ופורים אני מאד אוהב. הבעיה האמיתית מתחילה דווקא בחגים שבאים אחר כך:

פסח. על פסח יש לי הרבה מטען (ולא בגלל שלמנהל שלי בתיכון קראו פסח, הוא דווקא היה ממש בסדר). את המצות עם שוקולד מיציתי כבר בכיתה ד' אבל הנאחס הכי גדול זה הלחמניות והעוגיות הכשרות לפסח. אלפי שנים ולא הצליחו לייצר משהו שיהיה קצת טעים (למרות שהמסעדה שאני הכי אוהב קיבלה את הכבוד הזה בפסח לפני שנתיים, כשגיליתי שהטורטיות הכשרות לפסח לא פחות טעימות). אצל הנוצרים יש את סנטה קלאוס שבא ומחלק מתנות ואת ארנב הפסחא שמחלק לילדים ביצי שוקולד, אז למה אצלנו יש איזה הומלס שיכור שעובר בכל הבתים בארץ ושותה לנו מהיין? אנחנו היהודים יודעים רק לקחת, שמישהו יבוא ויתן לנו קצת. אני חושב גם שהדבר שהכי מיותר בחג הזה זו הזרוע שיושבת על צלחת הפסח. זו תמיד איזו זרוע מעופשת שגם ככה יש מספיק אוכל אז אף אחד לא נוגע בה. אני בטוח שבכל תולדות עם ישראל אף אחד לא אכל את הזרוע. יכול להיות גם שזו אותה זרוע שנשארת משנה לשנה. וההגדה- זה בכלל עינוי עתיק, אצלנו קוראים אותה תמיד עד הסוף ואז אתה מגלה שכל השירים בה הם שירים שאתה קורא שורה ואז אתה צריך לחזור על הכל מהתחלה- זה פשוט ניסוי אנטרופולוגי של זה שכתב אותה לראות אם אנשים באמת יקראו אותה עד הסוף.

ומה זה המנהג המטופש הזה לאכול דברי חלב בשבועות? לכל חג יש את המאכלים שלו שבשאר השנה בד"כ קשה למצוא אותם אם בכלל: חנוכה- סופגניות, פורים- אוזני המן, פסח- מצות וכו'. אני בשבועות שותה נס עם חלב בבוקר ביחד עם הקורנפלקס, אוכל איזה פיצה עם צהובה ובולגרית ומנגב בערב דוריטו'ס עם לבאנה. אז מה אם אני עושה את זה כל השנה? לא מספיק לכם? מה אני צריך לדחוף בכוח עוד דברי חלב? לכו תאכלו אתם קוטג'. וגם החופש בחג הזה מגיע בגארבג' טיים של השנה, כשגם ככה כבר כולם באס"ק.

תזכירו לי שוב מה מיוחד בזה?

תזכירו לי שוב מה מיוחד בזה?

אבל אין ספק שהחג שאני הכי שונא הוא ל"ג בעומר. נכון שבתור ילד זה היה כיף להישאר ער כל הלילה ליד המדורה אבל די, מיצינו. עכשיו גם בתור מבוגר אתה מבין שזה חתיכת זיהום. אני חושב שהחור באוזון וההתחממות הגלובלית זו אשמה בלעדית של החג הזה (טוב, וגם של החזאים שכמו שאתם יודעים הם המקור לכל הצרות בעולם). מעניין אם הערבים יושבים כל שנה בל"ג בעומר ומבסוטים שישראל עולה באש…

ויש את כל החגים האלה שהם קונספירציות של בחורות שרוצות מתנות. כשמדובר במתנות אין הבדל בין חגים ישראליים ללועזיים, הן רוצות מתנות גם ביום האם וגם ביום האישה הבינלאומי, גם בט"ו באב וגם בוולנטיינז דיי. קחו את המספר של החשבון בנק שלי ותקנו מה שאתן רוצות, כמה פעמים בשנה אפשר לשבור את הראש?

 בקיצור, חגים זה רע. וזה עוד מבלי להזכיר את הפקקים. כל עם ישראל נוסע עם סירים, אני אומר- אפשר פעם אחת לעשות סעודת ענק באיילון, גם ככה אף אחד לא יכול להגיע הביתה בזמן עם כל הפקקים האלה.

 

נ.ב.

* הבאסה האמיתית היא שגם הסבתא הטוניסאית שלי מכינה גפילטע פיש בראש השנה. אי אפשר להימלט מהדבר הזה.

רן גרינפלד – שונא מתנות שיחיה
הדירה

, , , , ,

תגובה אחת

מילוא מצברים

חזרתי מהמילואים ומסיבה לא ברורה הלך לי הקול. אני לא יכול לדבר והרווח כולו שלכם. מה שאני כן יכול לעשות זה לכתוב והיות ולאחרונה נראה כאילו שאני היחיד שעושה את זה כאן אז תרשו לי להציג בפניכם כמה חוקים לגבי מילואים:

חוק מילואים מס' 1: תמיד יש זמן לישון.
מדהים שלא משנה כמה עובדים קשה במילואים תמיד מוצאים זמן לישון. אז נכון שבחלק מהפעמים זה היה על חשבון הסדירניקים שפרשו כמה אוהלים, ויכול להיות שפיספסתי איזה תדריך או שניים (ככה זה כשאתה עושה מילואים עם ליאור בן ארי) אבל בשורה התחתונה לא ישנתי כל כך טוב מאז מלחמת לבנון השנייה. אמנם הייתי בטוח שבסוף התרגיל אני אצליח להיפטר מהעיגולים השחורים מתחת לעיניים שאני צובר כל כך הרבה זמן אבל אפשר להגיד סוף סוף אחרי הרבה זמן שאני לא עייף!

חוק מילואים מס ' 2: לא כתבת את השם שלך על הקיטבג בתחילת התרגיל- לא יהיה לך קיטבג בסוף התרגיל.
הסיפור מתחיל עם חבר שלי מהיחידה בשם גידי. הקטע עם גידי הוא שמאז שאני מכיר אותו, הפעולה הראשונה שהוא עושה בכל תרגיל היא לאבד את כל הציוד שלו. הפעולה השניה שהוא עושה היא להשלים ממישהו אחר. כמובן שזה הוביל לתגובת שרשרת שבסופה אני מצאתי את עצמי ביום האחרון ללא קיטבג. המזל שלי זה שיש לי חברים באפסנאות. בסוף הכל בצבא זה קומבינה.

חוק מילואים מס' 3: כמה שלא תנסה לדפוק את המערכת היא תמיד תדפוק אותך בחזרה.
בעבר זה היה דבר שבשגרה לישון מתחת לרשת הסוואה של אחד הרכבים במקום באוהלים אבל היום זה אסור בהחלט. זה לא הפריע לליאור ולי ללכת לישון תחת רשת של הגנרטור שהכי רחוק מהאיזור המינהלי. ככה התחמקנו מתרגילי אב"כ למינהם. הרי אין סיכוי בעולם שאני אעלה על במ"פ (בגד מיגון פחמי, למי שהמילון הצבאי שלו לא לידו). הכל היה טוב עד שהוכרזתי כנעדר כי לא הגעתי לתדריך בזמן תרגולת האב"כ וגם הקטע שהגנרטור שישנו תחתיו נסע באמצע הלילה לשטח אחר גם לא היה נחמד. לפחות בסוף קיבלתי ממפקד התרגיל במתנה דם מלאכותי (שהשתמשו בו לדימוי פצועים) כי מישהו אמר לו שאני צריך את זה לאיזה סרט שאני עושה. נחמד מצידו.

דם מלאכותי. מצרך חובה לכל שחקן

דם מלאכותי. מצרך חובה לכל שחקן

חוק מילואים מס' 4: שיער.
יש קטע כזה שאנשים מגדלים שיער ישר אחרי השחרור כדי להראות איזה סוג של מרד במוסכמות. גיליתי שתוך מקסימום שלוש שנים שמונים אחוז מהאנשים חוזרים בסוף לתסרוקת שהיתה להם בצבא. זה רק מוכיח שגם כשהם מגדלים שיער הם בעצם הולכים בתלם שהחברה הכתיבה להם כי זה מה שכולם עושים אחרי צבא ומיד אחר כך  הם חייבים להסתפר כי זה לא מספיק רציני לעבודה או לווטאבר. אז מה המרד פה בדיוק? מעפנים…

חוק מילואים מס' 5: תמיד יש זמן לשש-בש.
האמת היא שבקושי היה זמן לשש-בש הפעם. בסוף בנסיעה חזרה לבסיס ליאור החליט שבא לו לשחק שש-בש באייפון שלו. בתכל'ס, זה לא אותו דבר כשהקוביות ממוחשבות. כל הכיף זה שמדי פעם אתה צריך לחפש את הקוביות אחרי שבטעות זרקת אותן חזק מדי והן עפו מהלוח. זה פשוט לא זה.

חוק מילואים מס' 6: כשאתה עולה על מדים אתה נהיה אוטומטית חרמן, עייף ורעב.
עם החרמנות אין כל כך מה לעשות ובעייפות מטפלים. נותרה בעיה אחת – הרעב. אתה תמיד שוכח כמה מנת קרב זה מעפן עד שאתה נתקל בזה מחדש. גם אף פעם לא הבנתי איך זה שטונה זה דג ענק אבל הוא מגיע רק בקופסאות שימורים קטנות… ודבר נוסף- אף אחד לא רוצה להודות אבל אין אחד שלא אכל בטירונות את האבקה של השתיה.

אף אחד לא מודה

אף אחד לא מודה

חוק מילואים מס' 7: כשמדובר בהגנה על המולדת-אל תסמכו לעולם על מילואימניקים.
אני מוכן להישבע שהייתי המלואימניק היחיד שהסתובב עם מחסנית מלאה. אף אחד אחר לא טרח להוציא מחסנית מהקיטבג בכלל, שלא נדבר על למלא אותה בכדורים.

חוק מילואים מס' 8: אין לחץ בית גדול יותר מלחץ בית של מילואימניק.
מה שכן, תמיד אפשר לסמוך על מילואמיניקים כשמדובר ביום האחרון של התרגיל. כל מילואימניק מסוגל לעשות עבודה של עשרה אנשים בחצי מהזמן כשהוא יודע שזה יקצר את שעת החזרה הביתה.

עד כאן להפעם, תובנות חדשות אחרי המילואים הבאים (ובואו נקווה שזה לא יהיה בזמן הקרוב)

נ.ב.

שכחתי לציין שגידי קיבל בסוף את מה שהגיע לו כשהפלוגה שלו נשארה יום אחד בשטח יותר מכולם.

נ.ב. 2

בשביל מה בכלל צריך דם מלאכותי לדמות פצועים? לא מספיק שהם צועקים? ובשביל מה לעזאזל צריך גז מדמיע לתרגולת אב"כ??? נפלתם על הראש? איזו הגזמה…

נ.ב. 3 והכי חשוב:

אף אחד מכם לא התקשר לשאול לשלומי. מי שכן התקשר באופן בלתי פוסק היו דוקא הנציגים של הוט, שראו במערכת שביום ראשון התקשרתי לברר פרטים על המבצע של אלביט והחליטו להוציא לי את הנשמה ולהתקשר אליי 20 פעמים (ואני לא מגזים) בחמישה ימים. הם הצליחו להרגיז אותי ברמות שהרבה לא הצליחו ורק בגלל זה אני שוקל שלא להצטרף בכלל.

רן גרינפלד – מילואימניק עייף
הדירה

, , , ,

אין תגובות

כלב מתחת

אני לא יודע למה אבל מאז ומעולם הייתי טיפוס של אנדרדוג. זה לא שאני אנטי לדברים שכולם אוהבים, אני פשוט נמשך אוטומטית  לשוליים. לפעמים אני אפילו מאבד עניין כשמשהו שאני אוהב הופך להיות נחלת הכלל. אני אוהב שחקנים כמו יגאל עדיקא, או מוזיקאים כמו קובי אוז ותמיד תראו אותי אוכל גלידת סורבה ומתחמק מהשוקולד. אם תציבו בפניי חברים או סקראבס אני אעדיף את האחרון ואני תמיד אשמח לראות בפעם המאה את המסיכה או האחים בלוז במקום  את מועדון קרב. אז נכון שלא חסרים דברים מינסטרימיים שאני אוהב כמו רד הוט צ'ילי פפרז (וזה למרות שגלגל"צ הפכו את המילה מיינסטרים ממילה גסה למילה בלתי נסבלת) אבל המגמה שלי די ברורה, אפילו את מייקל ג'קסון התחלתי לאהוב רק כשהעתונות התחילה לשרוף אותו.

כל ההקדמה הזאת נועדה בשביל להגיע לסיפור קצרצר עם נקודה ספציפית:
במהלך נסיונותי הנואשים לחפש הופעות בארה"ב (לפני שיכולתי לנחש שאני אראה שם שוב את פרנץ) לא הצלחתי למצוא שם שום הופעה טובה. גיליתי שההופעות הטובות מתחילות רק ברגע שאני חוזר לארץ. היו אפילו הופעות של אמנים עתיקים כמו אריטה פרנקלין או זיזי טופ. עכשיו, אולי זה בגלל הבאסה שאין אף הופעה בתקופה שאני שם או שמא זו היתה הרדיפה אחריי האנדרדוג, אבל פתאום תחושת החמצה כבדה אפפה אותי. אני מכיר אולי שני שירים של כל אחד מהאמנים האלה ואולי אפילו לא הייתי שוקל ללכת להופעה שלהם אם היא היתה בזמן שאני שם, אבל פתואם הרגשתי תסכול מוזר מההחמצה הזאת.

מה היה הצעד הבא? קניתי מארז של דיסק + דיוידי של הופעה של זיזיטופ בטקסס 2008 (אחת הרכישות היותר מוזרות שלי בשנים האחרונות) ובהחלט הופתעתי לטובה. הם פשוט מגניבים (אפילו שהם היו מגניבים נכון לתקופה שהמילה מגניב עוד היתה מגניבה). המסקנה מבחינתי היא שתמיד כיף להיחשף לדברים חדשים ולא רק כששומעים לפניהם את צמד המילים המאוס "ישראלי חדש" (למרות שזאת מסקנה שאני תמיד ידעתי, אני פשוט מנסה להחדיר אותה גם לכם).

זיזי טופ. כשסנטה קלאוס גילה את הרוק

זיזי טופ. כשסנטה קלאוס גילה את הרוק

זה כנראה סיפור הביצה והתרנגולת, כי לא ברור אם אני אוהב אנדרדוג כי אני אוהד הפועל תל אביב או שאני אוהד הפועל בגלל שאני טיפוס של אנדרדוג. בתכל'ס, אני חושב שהאופציה השניה נכונה כי כמו שאומרים: אתה לא בוחר קבוצת כדורגל, הקבוצה בוחרת אותך (טוב נו, ככה אני אומר). אבל זה נכון כמעט לכל קבוצה בארץ, יש איזה אופי שלפיו קל לזהות איזה קבוצה כל אחד אוהד. מכבי חיפה הם אוהדים מפונקים ושחצנים של הצלחות (אבל בתכל'ס יש להם את הקבוצה הכי טובה כבר עשרים שנה אז מגיע להם), אוהדי מכבי תל אביב הם אנשים שמתרפקים על העבר המפואר והיום סתם מבואסים, אנחנו (הפועל) סתם נהנים לסבול ואת אוהדי מכבי פתח תקוה… טוב נו, אין אוהדים למכבי פתח תקוה.

בגלל זה אין לי אף פעם סיכוי לזכות בטוטו, אני לא יכול שלא לסמן ניצחון להפועל וזה אף פעם לא קורה. אני גם אף פעם לא הצלחתי להבין את הבהלה ללוטו כשהפרס עולה לסכומים גרנדיוזים. מה זה משנה אם אני לא זוכה בעשרה מליון שקלים או אם אני לא זוכה בשבעים מליון שקלים? אני גם ככה מפסיד את אותו סכום כסף כשאני ממלא טור… יום אחד עירית ענבי תזכה בלוטו ואז לא יהיה מי שיגריל את הכדורים.

נתראה אחרי המלואים…

 

נ.ב.

קניתי בדיוטי פרי מארז של שני בקבוקי ג'ק דניאלס וקיבלתי חולצה שעל פי מה שכתוב על המארז אמורה להיות חולצה מקורית של ג'ק דניאלס. עבדו עליי, החולצה הזאת בכלל לא מקורית, לכולם יש אותה…

רן גרינפלד – אלכוהליסט
הדירה

, , , ,

אין תגובות

Bizarro

הולך בטל

משהו מוזר קורה בדירה.

פרולוג: הייתי בארה"ב, ביליתי את כל יום ההולדת שלי בטיסה (באסה לי) ונחתתי בארץ אתמול (שני) בחמש בבוקר.

מערכה ראשונה: אני שונא ג'ט-לג ולכן החלטתי שעדיף לי למשוך עד הלילה ואז ללכת לישון על מנת שלא לסבול כל השבוע. בגלל שאני דביל ובגלל שלא רציתי להשתעמם בבית החלטתי ללכת לעבודה ולכן שעתיים וחצי בלבד אחרי שנחתתי בארץ כבר הייתי בעבודה. גיליתי שאין כמעט אף אחד ואין לי מה לעשות שם ולכן חזרתי מוקדם לדירה. בערב יצאנו שלושתינו עם עוד שני חברים מהכיתה (יוסי וטל), אכלנו ג'ירף, שתינו בירה וחזרנו לדירה באחת בלילה. עד כאן החלק היחסית נורמלי של הסיפור.

מערכה שנייה: התעוררתי בשבע בבוקר עם מינימום רצון ללכת לעבודה והחלטתי לחזור לישון עוד קצת, בכל זאת זה היה מעט מדי אחרי 40 שעות ללא שינה. בפעם השניה שהתעוררתי הבנתי שאני עדיין לא רוצה לחזור לעבודה והעדפתי למרוח עוד קצת זמן בבית. פתאום נחתה עליי הרגשה מוזרה של בטלה שלא הרגשתי מעולם. נשארתי בבית יום שלם על הספה, בלי ללכת לעבודה, עם הרגשה שיש מיליון דברים שיכולתי לעשות בזמן הזה אבל עם חוסר רצון מוחלט אפילו להכין לעצמי אוכל (מלבד איזו קערת קורנפלקס שהשארתי על השולחן בסלון יום שלם).

בטלה מוחלטת

בטלה מוחלטת

אפילוג הפכתי להיות תומר! בזמן שתומר הלך לעבודה בבדיקות תוכנה וכשהוא חזר הוא אפילו סידר קצת את הדירה אני התבטלתי ולא זזתי מהספה. אם לומר את האמת, אפילו את הפוסט הזה לא היה לי חשק לכתוב וגם לא לגעת בתופים שלי אחרי שבועיים שאני מת לתופף. משהו מוזר ביותר קורה פה…

בירה וחפירה

אני כותב את שורות אלה אחרי שחזרתי מהסינמה סיטי. לא, לא הייתי בסרט. חבר טוב שלי סיפר לי שפתחו סניף של קרנף בסינמה סיטי והייתי חייב לבדוק אותו, בעיקר לאור העובדה שעכשיו יש סניף צמוד לאחד מהפאבים האהובים עליי- הטמפל בר. אז נסעתי עם כמה חבר'ה לאכול קרנף (וזה אחרי מגש פיצה שסיימתי בבית, תודה גלעד, אני אשכרה נהיה תומר) ולשתות גינס בטמפל.

אחוז קטן ממבחר הבירות שיש שם

אחוז קטן ממבחר הבירות שיש שם

מה שאני הכי אוהב במקום הזה זה מבחר הבירות מהחבית שיש בו. גם הגימיק של שתי בירות שמתחלפות כל חודש הוא נחמד.בזבזתי כמה שניות בקריאת ההסבר על הבירות המתחלפות ואז פתאום הכתה בי המחשבה- מה איכפת לי איך ומתי נעשתה הבירה הזאת? תנו לי לטעום אותה. לא מעניין אותי שיש לה ארומה של קליפת תפוז, עשו אותה משלושה סוגי שעורה וחמישה עשר סוגי לתת שונים ובישלו אותה שלושה נזירים במנזר בודהיסטי במשך שבע עשרה שנה עד שהעבירו אותה לבית כנסת בקראקוב, שבו היא נשמרה בחבית ארבע שנים ושלושה חודשים עד שמזגו אותה למיכל מיוחד מנחושת בתוך אקווריום עם כרישים ששמרו עליה עד למזיגתה המושלמת בכוס ייחודית שעשויה מסלעי מטאור. לא מעניין אותי, תנו לי לשתות כוסאומו!

כמה מסקנות מהירות מניו יורק:

  • האמריקאים פשוט מטומטמים. עזבו, אפילו לא בא לי לפרט על זה.
  • הם גם לא שפויים, הם שמים על הכל גבינה צהובה בכמויות הסטריות. לא יפתיע אותי אם יש להם ארטיק גבינה צהובה. תפסיקו עם זה! מה הפלא שאתם כאלה שמנים ומתים מהתקפי לב?
  • אין דבר כזה ניו יורקי שמכין אוכל. הם כולם אוכלים בחוץ. תמיד.
  • הופעות חיות זה אדיר, במיוחד אם אתה על הבמה (ע"ע הפוסט הקודם- "אמריקן חי")
  • אני חולה על סאבווי (גם הסנדביצ'ים). כל משחקי הרכבות האלה של להחליף למהירה בשביל לחסוך זמן ואז לעבור לפרברית -זה כזה כיף. בפעם האחרונה שניסיתי דבר כזה בארץ זה עלה לי בשעת המתנה נוספת בלוד.
  • זה שההורים שלי קנו לי כרטיס למחזמר "מאמא מיה" לא הופך אותי לפחות סטרייט.
  • העובדה שניהנתי מהמחזמר אולי כן הופכת אותי לקצת פחות סטרייט (גם גיליתי שיש הרבה שירים של להקת אבבא שאני מכיר, מוזר)
  • תודו שזאת הרכבת הרים הכי אדירה שראיתם בחיים:

    קינגדה קא. תור של שעה, חצי דקה מתקן= משתלם בטירוף!

    קינגדה קא. תור של שעה, חצי דקה מתקן= משתלם בטירוף!

  • אני באמת באמת אוהב את ניו יורק!!!

 

רן גרינפלד – ינקי
הדירה

, , , , , , , , , , , , ,

אין תגובות

אמריקן חי

אז תומר מבסוט שלאחורנה יוצא לו לכתוב יותר פוסטים ממני. אתם יודעים מה? גם אני מבסוט. משתי סיבות: הראשונה היא שלפחות מישהו כאן מתחזק את הבלוג בזמן שאני לא כאן (מה שמעלה שוב את השאלה איפה אפי?), והסיבה השניה היא שסוף סוף יש משהו שמצליח להוציא את תומר מהמיטה (למרות שברמת העיקרון יש סיכוי טוב שהוא כתב את הפוסטים האחרונים מהמיטה). תומר גם אמר לי שעכשיו כשאני בניו יורק השעות שלנו סוף סוף מסונכרנות, ז"א שכשאני התעוררתי כאן בשמונה בבוקר הוא התעורר בארץ בשלוש בצהרים שזו בעצם אותה השעה. אני גם מבסוט שהוא מצא סוף סוף עבודה במשהו שקשור איכשהו למחשבים, אולי עכשיו תורי לנסות להיות ברמן.

לפני טיסתי האחרונה, כשעוד היית בצ'יקמוקיסטן, אחד מחבריי לעבודה הסב את תשומת ליבי לעובדה שכמות הטיסות שהייתי עליהן השנה רק הולכת ומקרבת אותי מבחינה סטטיסטית להתרסקות. יש משהו בדבריו אבל זה נכון גם כל פעם שאני עולה על ההגה והסטטיסטיקה שם יותר גרועה. חוץ מזה אנשים אוהבים לחשוב על אסונות. כמו הקב"ט שהפחיד אותנו מחטיפות ופיגועים בצ'יקמוקיסטן, ככה הפחד של אנשים מטיסות. אני גם בטוח שאף אחד לא מייחל להתרסקות אבל אין אחד שעולה על מטוס ולא עוברת לו המחשבה בראש שהלוואי שתהיה התקלה הכי קטנה בעולם, משהו כמו מנורה שלא עובדת, רק כדי שיהיה אפשר להתגלש על המזרונים של פתחי החירום. משום מה בסרטוני הבטיחות זה תמיד נראה מגניב.

חודשיים שלמים לפני שטסתי עשיתי בדיקה מקיפה לגבי הופעות בניו יורק. גיליתי שלאורך כל השבוע שאני שם לא תהיה אפילו הופעה אחת ראוייה לשמה. למעשה יש ים הופעות מדהימות אבל הכל מתחיל בערך יום אחרי שאני חוזר לארץ. התבאסתי מזה קשות, במיוחד לאחר ההופעה של הקייזר צ'יפס שפיספסתי. ביום שישי בלילה נחתתי בבאפלו, שם פגשתי את המשפחה שלי שכבר טיילה שבוע לפניי והם עדכנו אותי שמתוכננות לנו קצת יותר מ-24 שעות בוושינגטון הבירה. בערך כמה דקות לאחר מכן גיליתי שבדיוק ביום הספציפי הזה יש פסטיבל הופעות קטן. לא בזבזתי רגע וקניתיי כרטיס. את ההשלכות של הדבר הזה תוכלו לראות בוידאו הבא (אגב, אני מתנצל מראש על האיכות המזוויעה, אני צריך מצלמה חדשה):

YouTube Preview Image

נ.ב.

תודה לאחותי ירדן, שבזכותה הצלחנו גם הפעם להשתחל ולהיות הכי קרובים שאפשר לפרנץ פרדיננד

קרוב לבמה, ירדן ורן

קרוב לבמה, ירדן ורן

 

נ.ב. 2:

השם של הפסטיבל היה Virgin mobile free fest ורק עכשיו קלטתי שהוידאו יופיע ביוטיוב בכל פעם שישהו יחפש את צמד המילים Ran ו- Virgin. על הפנים.

רן גרינפלד, אליל אמריקאי
מחוץ לדירה

, , , , , , ,

אין תגובות