אני שונא את החגים. למה? יש לי אלף סיבות. זה מתחיל בגפילטע פיש שמנסים לדחוף לי בכל חג למרות שכולם במשפחה יודעים שרק המחשבה על הציר של זה עושה לי רע ( מה לעשות, כשמדובר באוכל אני מתחבר יותר לצד הטוניסאי שלי*) וממשיך עם זה שיש לי פאקינג ראש של דג שמביט בי כל הארוחה. זה באמת הכרחי? אם המנהג היה מדבר על ראש של פרה היינו שמים ראש של פרה על השולחן? בכלל יש יותר מדי מנהגים מוזרים בחגים שלנו. יש לנו את ארבעת המינים ויש לנו את שבעת המינים. בשביל מה לבלבל. לא יכולתם למצוא שם אחר? ובאותו הקשר: חיפשו משהו בלי ריח ובלי טעם- מצאו ערבה, רצו משהו בלי טעם אבל עם ריח- מצאו את ההדס, משהו בלי ריח אבל עם טעם- לולב, עד כאן הכל טוב ויפה, אבל כשהיו צריכים דווקא משהו שיש לו גם טעם וגם ריח, מכל השבעה מילארד פירות שיכלו לבחור, לקחו דווקא את האתרוג שגם ככה אף אחד על פני הפלנטה הזאת לא אוכל אותו. אננס? פסיפלורה? עזבו, אפילו לימון, לא משנה אבל מאיפה הביאו את האתרוג הזה קיבינימט???

אתרוג. מין שאינו במינו

ברור לי שאם אני אשאל חובש כיפה על האתרוג או מה ההבדל בין חיטה לשעורה הוא יתחיל לבלבל לי את המוח לפחות עד אחרי מוצאי שמחת תורה אבל אני רק התחלתי.

כל הקטע הזה של לשים חצי מהחגים כבר בחודש הראשון של השנה הוא בזבוז מוחלט. עוד כשאתה ילד אתה קולט שמשהו פה לא בסדר כשמיד אחרי סוכות המורה מכריזה בהנאה שאין יותר חופש בזמן הקרוב ואתה מבין שעבדו עליך והרגילו אותך להרבה חופשים בהתחלה כדי לשבור אותך מיד אחר כך.

דווקא את יום כיפור אני אוהב. גם מי שלא צם מכבד את החג הזה ויש איזו אוירה של רוגע במדינה. גם את חנוכה ופורים אני מאד אוהב. הבעיה האמיתית מתחילה דווקא בחגים שבאים אחר כך:

פסח. על פסח יש לי הרבה מטען (ולא בגלל שלמנהל שלי בתיכון קראו פסח, הוא דווקא היה ממש בסדר). את המצות עם שוקולד מיציתי כבר בכיתה ד’ אבל הנאחס הכי גדול זה הלחמניות והעוגיות הכשרות לפסח. אלפי שנים ולא הצליחו לייצר משהו שיהיה קצת טעים (למרות שהמסעדה שאני הכי אוהב קיבלה את הכבוד הזה בפסח לפני שנתיים, כשגיליתי שהטורטיות הכשרות לפסח לא פחות טעימות). אצל הנוצרים יש את סנטה קלאוס שבא ומחלק מתנות ואת ארנב הפסחא שמחלק לילדים ביצי שוקולד, אז למה אצלנו יש איזה הומלס שיכור שעובר בכל הבתים בארץ ושותה לנו מהיין? אנחנו היהודים יודעים רק לקחת, שמישהו יבוא ויתן לנו קצת. אני חושב גם שהדבר שהכי מיותר בחג הזה זו הזרוע שיושבת על צלחת הפסח. זו תמיד איזו זרוע מעופשת שגם ככה יש מספיק אוכל אז אף אחד לא נוגע בה. אני בטוח שבכל תולדות עם ישראל אף אחד לא אכל את הזרוע. יכול להיות גם שזו אותה זרוע שנשארת משנה לשנה. וההגדה- זה בכלל עינוי עתיק, אצלנו קוראים אותה תמיד עד הסוף ואז אתה מגלה שכל השירים בה הם שירים שאתה קורא שורה ואז אתה צריך לחזור על הכל מהתחלה- זה פשוט ניסוי אנטרופולוגי של זה שכתב אותה לראות אם אנשים באמת יקראו אותה עד הסוף.

ומה זה המנהג המטופש הזה לאכול דברי חלב בשבועות? לכל חג יש את המאכלים שלו שבשאר השנה בד”כ קשה למצוא אותם אם בכלל: חנוכה- סופגניות, פורים- אוזני המן, פסח- מצות וכו’. אני בשבועות שותה נס עם חלב בבוקר ביחד עם הקורנפלקס, אוכל איזה פיצה עם צהובה ובולגרית ומנגב בערב דוריטו’ס עם לבאנה. אז מה אם אני עושה את זה כל השנה? לא מספיק לכם? מה אני צריך לדחוף בכוח עוד דברי חלב? לכו תאכלו אתם קוטג’. וגם החופש בחג הזה מגיע בגארבג’ טיים של השנה, כשגם ככה כבר כולם באס”ק.

תזכירו לי שוב מה מיוחד בזה?

אבל אין ספק שהחג שאני הכי שונא הוא ל”ג בעומר. נכון שבתור ילד זה היה כיף להישאר ער כל הלילה ליד המדורה אבל די, מיצינו. עכשיו גם בתור מבוגר אתה מבין שזה חתיכת זיהום. אני חושב שהחור באוזון וההתחממות הגלובלית זו אשמה בלעדית של החג הזה (טוב, וגם של החזאים שכמו שאתם יודעים הם המקור לכל הצרות בעולם). מעניין אם הערבים יושבים כל שנה בל”ג בעומר ומבסוטים שישראל עולה באש…

ויש את כל החגים האלה שהם קונספירציות של בחורות שרוצות מתנות. כשמדובר במתנות אין הבדל בין חגים ישראליים ללועזיים, הן רוצות מתנות גם ביום האם וגם ביום האישה הבינלאומי, גם בט”ו באב וגם בוולנטיינז דיי. קחו את המספר של החשבון בנק שלי ותקנו מה שאתן רוצות, כמה פעמים בשנה אפשר לשבור את הראש?

 בקיצור, חגים זה רע. וזה עוד מבלי להזכיר את הפקקים. כל עם ישראל נוסע עם סירים, אני אומר- אפשר פעם אחת לעשות סעודת ענק באיילון, גם ככה אף אחד לא יכול להגיע הביתה בזמן עם כל הפקקים האלה.

נ.ב.

* הבאסה האמיתית היא שגם הסבתא הטוניסאית שלי מכינה גפילטע פיש בראש השנה. אי אפשר להימלט מהדבר הזה.

דברים מעניינים קרו השבוע בדירה.

ראשית, הדירה היוותה לוקיישן למספר סצינות בסרט הקולנוע הישראלי “רדיקל” המצטלם בימים אלו. כמה נקודות:

• כמו בכל סרט, גם כאן כשרוצים להתחיל לצלם באחת עשרה בבוקר מתחילים בעצם בשלוש בצהריים.
• גם בסרט הזה רן השתתף בתפקיד קטנטן בתור שוטר.
• אפי חזר לדירה כמה שעות אחרי הצילומים ומצא שתי שחקניות חצי ערומות מסתובבות בבית (שאר הצוות תיכנן לחזור לצלם בדירה בלילה והשאיר אצלנו ציוד ואת שתי השחקניות. בסוף כמובן הם לא חזרו).
• אחרי ששמרנו על שלום בית עם השכנים בזמן המסיבות שלנו, השירה עם הגיטרות והתופים והחזרות באמצע הלילה, הפעם שברנו שיא כשהשכנים הדתיים כעסו שבאמצע השבת הנחנו פנסים בחצר וכמה מהשחקנים החליטו להלהיט אותם יותר ולריב איתם. שאר השכנים היו דווקא די נחמדים ואפילו התעניינו בנעשה.
• התקוות של תומר לחזור הביתה מתאילנד לבית מבולגן (כדי להוכיח לרן שלא רק הוא מבלגן) כמעט ונענו לאחר שהיו בדירה יותר מעשרים אנשים וציוד צילום בכמויות ויתרה מזאת- אחת השחקניות איבדה חולצה והצוות נאלץ להפוך את כל הדירה בשביל לחפש אותה. למזלו של רן כשהצוות עזב הם השאירו את הדירה מסודרת בצורה מופתית (יותר משהדירה היתה אי פעם), מלבד שתי השחקניות שהוזכרו קודם לכן.

שנית, כשכתבנו למעלה שאפי חזר לדירה זו לא היתה טעות דפוס- אפי הפך להיות רשמי חלק מהקאסט הקבוע של הדירה לאחר שנפרדנו מדור בצער רב (לא בציניות), אבל אל דאגה, דור עוד יבקר וישתתף בקטעים שלנו, עד אז אתם מוזמנים לצפות בקליפ הבא שלנו:

טוב אז שלום לכווווווווווולם!

איזה כיף זה לכתוב בבלוג של “הדירה” כשאני בכלל לא גר שם… זה ממש נחמד!

דרך אגב זה הפוסט השני שאני כותב בבלוג הזה פשוט את הראשון רן ותומר פסלו כי הוא היה אינטיליגנטי (חפרן) מדי בשבילם ואני קיבלתי את זה (לא שהייתה לי ברירה) והפעם אני אנסה להיות קצת יותר תמציתי

אז קודם כל אני חייב להגיד שלכתוב בבלוג זה קצת משונה כי אתה בעצם כותב בידיעה\בשביל שאנשים אחרים יקראו אותו ואתה משתדל לכתוב פוסט שנון ומקורי ומה שהכי מצחיק\עצוב בכל העניין הזה הוא שאף אחד בעצם לא קורא את זה חוץ ממני והדירה!

אז אחרי שהגעתי להסכמה עם עצמי שאף אחד לא קורא את זה חוץ ממני אני אכתוב מה שבא לי ואיך שבא לי כי אני בעצם כותב לעצמי.

אז היום יום שישי וכמו בכל יום שישי עבדתי בחנות בנמל ת”א, וזאת העבודה הכי משעממת ומעיקה בעולם והיום בפעם הראשונה מזה שמונה חודשים שאני עובד בחנות נרדמתי בזמן ששירתתי לקוח, זה היה די מצחיק אבל גם נורא מפדח כי שאר הבנות שעובדות איתי פשוט היו בשוק והסתכלו עלי במן מבט כזה של “מה נסגר איתך בנאדם?!” ואני הייתי די משועשע מעצמי והתנצלתי בפני האדון, אני חושב שהוא הבין אותי וראה עד כמה מצבי קשה.

בקיצור אחרי יום ארוך ומתיש בעבודה הלכתי לתחנת האוטובוס וחיכיתי שעות למונית שירות שתיקח אותי כבר הביתה ובכל שבוע זה אותו תסריט: אני יושב בתחנה מתייבש לפחות שעה עד שמגיעה מונית שיש בה מקום לעלות.

רק שהיום “נתקעתי” בתחנה עם שתי בנות חביבות (כוסיות), אז אמרתי לעצמי: “רבנאנן!!!” סוף סוף היה נחמד לחכות למונית. אחרי בערך חצי שעה שאני מביט בהן במבט הסקסי השובה שלי והן בכלל לא שמו לב שאני עומד לידן, הן הבחינו בי סוף סוף ושאלו אותי לאן אני נוסע, אז אמרתי: לרמת גן, והן ענו: גם אנחנו. בעוד שאני מריץ בראש תסריטים איך אני מתחיל עם אחת מהן שממש מצאה חן בעיני עצרתי לנו מונית ספיישל שתיקח אותנו לרמת גן, ירדנו ברמת גן וליוויתי אותן קצת וניסיתי לפתח שיחה והן היו ממש חמודות אבל לא הצלחתי  לגרום לשיחה להמריא למקום אליו כיוונתי, אז נפרדנו והן המשיכו בדרכן. אני אפילו לא יודע איך קוראים להן. אני רק יודע שזאת שמצאה חן בעיני הלכה ל”אשל” ברמת גן (מה זה ה”אשל” הזה רבנאן???), אז אם אתם פוגשים בחורה קטנה, אדמונית, עם קצת נמשים, נזם באף שהייתה הערה ב”אשל” תמסרו לה שאני מחפש אותה!

נ.ב.

אנשים שצריך להרוג: אנשים ששואלים אותם:”איזה מוסיקה אתה אוהב לשמוע?”

והתשובה שלהם היא: “גלגלצ”

בשם כל הרבנאנים שישמרו אותי! גלגלצ זה לא סגנון מוסיקה, זו תחנת רדיו!!!

עד כאן רבנאן,

אחר-צהריים טובים לכולם. אני לבדי בדירה לכמה ימים, ובעוד שרן (הרשע ושונא הטכנולוגיה) יושב על התחת ומגרבץ תמורת סכומי עתק בעבודה (שהיתה צריכה להיות שלי), אני יושב על התחת וצופה בתיאטרון איכותי בזמן ששתי בחורות יפהפיות וחשופות חזה מנפנפות עלי בעלי דקל ומאכילות אותי ענבים. במקביל אני מכתיב לעוזרי הנאמן את תוכן הפוסט הזה. (טוב, אני מודה שאני מעט מעוות את המציאות, ובגלל אהבתי הגדולה לאמת, אסביר מה באמת קורה:)

אני יושב (כן, באמת יושב על התחת), ועורך קטעי תיאטרון שחברי היקרים לכיתה ביצעו ביום הפתוח ביום רביעי האחרון (בדיוק סיימתי למחוא כפיים לאפי וטל). המזגן מנפנף עלי במניפותיו ואני אוכל אשכול ענבים. הענבים לא טעימים בכלל. אני עצוב ובא לי לבכות. (לא.. הכל ממש טוב. אבל הם באמת לא טעימים).

היום רציתי לספר על תופעה שנהיתה נפוצה מאוד בקרב חברי לכיתה, וגם לי היה בה חלק לא מבוטל, והיא תופעת ההתנצלות/ הנמכת הציפיות. השיטה עובדת כך:

1. השחקן (או שחקן לעתיד) עולה לבמה, השחקן מודיע מראש שהקטע שהוא עומד לבצע אינו מוכן, שהוא לא טוב במיוחד, שהוא לא עבד עליו מספיק ושבסיום הקטע יש לסקול אותו בטלפונים ניידים ובכל הבא ליד.

2. השחקן מבצע את הקטע.

3. בטרם תגיע ביקורת על הקטע, השחקן מכריז כי הוא יודע שהקטע לא היה טוב, או לחלופין, שהקטע היה מעולה בחזרות ומדובר בנפילה חד פעמית.

4. השחקן יוצא לרחוב ז’בוטינסקי ברמת גן, משליך את עצמו לרגלי משאית נוסעת וחלקי גופו מתפזרים מסניף AM-PM הקרוב עד לסביח אגסי.

הסיבה שבגללה אני כותב את כל זה היא, שאני עומד לצרף קטע וידאו שבו ניתן לצפות בסצינה הראשונה מתוך “על עכברים ואנשים” שביצעתי ביחד עם רן ביום הפתוח. כמבוא לקטע, חשבתי גם אני לציין כי מדובר בסקיצה/ קטע שלא עבדנו עליו מספיק/ חרא קטע/ סליחה שאני חי. אבל במקום זה, הפעם החלטתי ללכת על הגישה ההפוכה ולהגיד שמדובר באחת מהסצינות הטובות ביותר ששוחקו אי פעם מעל במת תיאטרון בישראל ובעולם כולו. או אולי ללכת על הגישה המתונה ולהגיד בפשטות שזהו קטע שמאוד נהנינו לבצע והיינו רוצים להראות.

כך או כך אני מקווה שתיהנו מהקטע. להתראות.

תומר וילנסקי

הדירה