חו"לוניה-איה-איה

טוב, אז דור חזר מכרתים ותומר ושירה ברגעים אלה ממש אורזים לתאילנד. זה לא הוגן שכולם כל הזמן טסים לחו"ל ורק אני בארץ. ובכן, זה היה רגע שחצנות ציני, אחרי שכולם פתחו עליי עיניים על זה שהייתי השנה בחו"ל מספר פעמים. חלק מהפעמים האלה היו מהעבודה, שזה לא קורץ כמו שזה נשמע. נכון שגם עשיתי שבוע בטן-גב באיה נאפה, שבוע סנואובורד בצפון איטליה, סבב הופעות מטורף בהולנד ואני הולך לנגוס מהתפוח הגדול בחודש הבא אבל זאת לא סיבה לפתוח עליי עיניים. טוב, זאת כן סיבה אבל תחכו לפחות אחרי שאני אנחת, שלא יהיו פדיחות.

הכוונה מקצועית

אתמול היה אחד מימי הצילום הראשונים של הסרט השלישי של שנה ג' בביה"ס שלנו וכשאני אומר ימי צילום אני מתכוון לילות. אני שיחקתי שוטר. שוב. בפעם השלישית ברצף. מה, זה הטייפקאסט שלי ואני לא יודע את זה? עזבו את זה שנאמר לי שרוצים אותי ליום צילום נוסף, מה שאומר שעל מנת לשמור על הקונטיניואיטי (המשכיות, בעברית) אני צריך להישאר עוד כמה ימים עם השפם והזקנקן הניסיוניים שלי. לפחות לא צבעתי את השיער או משהו…

היות והיה לי רכב נתבקשתי מההפקה לאסוף עוד שני שחקנים על הדרך. כשאני אומר על הדרך אני מתכוון לעשות סיבוב. אני אגיד לכם את האמת, אין לי בעיה לאסוף אנשים גם מדימונה אם צריך- אתם מכירים אותי. רק אל תגידו לי שזה על הדרך. אני יודע טוב מאד מה על הדרך ומה לא. אל תגידו לי "אתה נוסע מרמת גן לתל אביב נכון, אז אתה יכול אולי לאסוף מישהו על הדרך?" ואני כמובן אענה "אין בעיה", ואז אתם תמשיכו "זה יישוב קטן, ממש ליד תל אביב, לא סיבוב רציני, ממש בפריפריה שמה", ואני אענה "בסדר גמור", ואז אתם תגידו לי "טוב, אז אתה יודע איך להגיע למודיעין?"

ובאותו הקשר, קיבלתי הכוונה לא נכונה ללוקיישן של הצילומים. אמרו לי שם של רחוב אחר ואני כמובן הגעתי למקום בדיוק מירבי מבחינת הזמנים. כשלא ראינו מצלמות, תאורה או אפילו נערת מים הבנו שטעינו והצילומים הם בצד השני של העיר. אין שום בעיה, טעות, טועים, טעינו. קורה שהבן אדם טועה ונותן לך כתובת לא נכונה, אבל כשהלוקיישן הלא נכון נמצא בדיוק סמוך לסניף של קרנף והלוקיישן האמיתי נמצא במקום שכוח אל שאין אף סניף ברדיוס הגיוני סביבו- זו כבר התעללות. (Note to self: מחר מתחילה סדנת "קבלת דברים בפרופורציה", אסור לפספס)

שלום, אני רן ואני קרנפוס אובססיבוס

שינת בצורת

צילומי הלילה הסתיימו באור ראשון ואני הגעתי חזרה לבית הוריי בשבע בבוקר. הבנתי שלעבודה אני כבר לא אלך היום אז החלטתי לקום בעשר ולתפוס טרמפ עם אבא שלי חזרה לדירה. החלטתי שהיות ואין סיכוי שאני אלך לעבודה אני לפחות אבלה כמה שעות עם תומר לפני שהוא טס. אז מה אם ישנתי רק שלוש שעות? אני מעדיף לבלות איתו קצת במקום לישון. כמובן שהוא ישן עכשיו, ואני כבר איבדתי את מומנטום השינה שלי אז אני כבר אחכה ללילה. (Note to self: מחרתיים קבוצת תמיכה לעייפים אנונימיים)

אני לא חושב שיש לי הפרעות שינה. זה סתם משהו לא ברור. אני חושב שאולי תומר שואב ממני שעות שינה ומספח לעצמו. זה לא שאני לא נרדם, אני פשוט ישן מעט מידי ומתעורר מכל דבר. נכון, היתה את הפעם ההיא שאחרי שלוש שעות שבהן לא הצלחתי להירדם מצאתי את עצמי כמו סהרורי יוצא החוצה בחמש בבוקר להזיז את האוטו כדי לא לקבל דו"ח חניה בבוקר. קרה, אבל אני בטוח שלכל אחד יש איזה לילה כזה אחת לכמה זמן. נכון? (תגידו שכן כדי שאני לא אחשוב שיש משהו לא בסדר איתי חס וחלילה).

אני רק השכן של השכן של השכן שלא ישן

דו"ח שלם דורש (ת)שלום

אגב דו"ח חניה, כמות הדו"חות שקיבלתי השנה בתל אביב היא שערורייתית. איזה פקח נותן דו"ח באחת בלילה במוצ"ש על כחול-לבן? אני הכי שונא את אבן גבירול- כל הרחוב צבוע באפור אבל אתה צריך לעקוב כי כל שני מטר יש שלט מותר לחנות/איזור גרירה. זה כמו משחק חפש את המטמון. מה הבעיה לסמן באדום-לבן את איזורי הגרירה? אין ספק שזו התעשייה הכי ריווחית בארץ שמסתמכת על חוסר הידע של הציבור הלא תל-אביבי בחוקיה "המיוחדים" והמנוולים של העיר הזו. זה כמו השוטר שמחכה לך ב-18:59 בצומת שבה אסור לפנות שמאלה בין 17:00 ל- 19:00. אבל בחזרה אליי, אני חושב שחולדאי מממן את בית העירייה רק בזכותי. אני מציע שיקח כבר את כל המשכורת שלי, אני אעביר לו אותה בהוראת קבע והוא יתן לי לחנות איפה שאני רוצה. הרי זה פחות או יותר מה שקורה עכשיו. ומה הוא עושה עם הכסף שלי? הורס את אוסישקין ובמקום לבנות איזה מגרש חניה לפחות, הוא שותל שלושה עצי דקל. בחייאת רון. (ואני יודע שכל המכביסטים שבינכם תופסים עכשיו ת'בטן ונשפכים מצחוק עצם האיזכור של אוסישקין. יופי, להפועל אין אולם, חי חי חי. בתכל'ס גם אין לנו קבוצה אז מה זה משנה?)

נ.ב.

הסבירו לנו פעם את הקשר בין הרצוי למצוי. הרצוי – אני אלך לישון מוקדם הלילה. המצוי – מישהו יציע לי לשתות בירה ואני כמובן שלא אוכל לסרב ואצבור חסך יותר גדול בשעות שינה. לפחות יהיה לי על מה להתלונן, כמו שאני אוהב.

פתיחה – משהו קטן ורע

ביום ראשון יצאתי לאכול עם מבקרת המסעדות הסקסית, שבאופן שעורייתי מוזמנת פעם אחר פעם לארוחות במסעדות שונות בעיר, בתמורה ללכתוב עליהן אחר כך בבלוג שלה. כידוע, אני מאוד אוהב לאכול. יחד עם זאת, אחרי זמן מה של ישיבה מול שולחן מלא באוכל, אני מתחיל לאבד את הסבלנות. במקרה שמדובר, למשל, בארוחה בבית סבתא, אני פשוט מעביר את עצמי לכורסא וצופה להנאתי בטלוויזיה. במקרה המדובר, הייתי צריך להראות מידה מסויימת של בגרות ולהשאר ליד השולחן. לכן, בזמן שהסקסית טיפלה בסרטן ענקי בעזרת כלי ניתוח מעט מפחידים, מצאתי את עצמי מפסל את יצירת האמנות הבאה:

זורק הדיסקוס/תומר וילנסקי. שרימפס ותפוחי אדמה על צלחת.

עכשיו שהורדתי את המטען הזה מלבי, אני יכול להתחיל לכתוב.

נדודי שינה ברמת גן

בשבוע שעבר סבלתי מנדודי שינה. כלומר, נדודי שינה בלילות. בימים, באופן מעניין, שנתי לעולם אינה נודדת. להיפך. היא מסרבת לנדוד. ניתן להסיק מכך שבעוד שאני חי את חיי בישראל, השעון הביולוגי שלי, שיזכה לחיים ארוכים, חיי באיזור זמן אחר. השמועה אומרת שהוא נצפה לאחרונה על חוף ים בתולי אי שם בתאילנד, שותה להנאתו שייק מנגו. תהיה הסיבה לנדודי השינה אשר תהיה, אתם חייבים להודות שאני ללא שינה הוא מצב אבסורדי לחלוטין. אבסורדי כמו רן בסדנת שתיקה, אבסורדי כמו האפשרות שדור ימצא בדירה. ככה אבסורדי.

בכל אופן, המצב היה כה חמור, שביום שישי האחרון, בשעה שמונה לפנות בוקר, מצאתי את עצמי נובר במקרר (מעניין למה ואם זה תקין שרוב האוכל שהיה שם הצמיח צמר גפן לבן…) עם התובנה המצערת שלשינה אין כוונה לבקר אותי בשעות הקרובות. כאן יבוא טוויסט היסטרי לסיפור, שמוביל אותי לקופת החולים הקרובה, במטרה להשיג (צלילי חצוצרות) אישור רפואי לחדר כושר!! כן.. אישור לחדר כושר.. אחרי הכל, לא כל יום אני זוכה להיות ער בשמונה בבוקר, נכון?

שיחה טיפוסית בין לקוח רמת-גני לפקידה בקופת חולים: הפקידה: "אדוני, שב בבקשה ותחכה למספר שלך"  האדון: "לא טוב המספר". אכן, כשהמספר שאתה מחזיק בידך מרמז על עוד שעה של המתנה, הוא בדרך כלל לא טוב. כשאני חושב על זה עכשיו, יש סיכוי סביר שכל הזקנים שחיכו איתי בחדר ההמתנה לא היו באמת זקנים כשנכנסו לשם. אולי היה להם מספר לא טוב.

וואו, אתה תומר מהדירה?!

אני והטחול

טוב בכל אופן, הגעתי לרופאה, שכדי לספק לי את האישור המיוחל היתה חייבת לבדוק משהו. וכאן תבוא הודעה משמחת: אני, כותב שורות אלה, לא סובל מטחול מוגדל ולכן אני רשאי להתאמן בחדר כושר. ועכשיו להודעה מצערת, עקב מצבי הכלכלי העגום, והעובדה ששילמתי גם את השכר-דירה של דור, אנשי ההוצאה לפועל בדרכם לכאן כדי לעקל לי את הטחול. בסדר, קחו את הטחול, אבל לא תקבלו את המחשב שלי, אני חייב לעדכן את הבלוג של הדירה. וכאן אני מגיע לפתרון שמצאתי לבעיה.

לפני כשבוע כתבתי כאן שאני שוקל לנגן ברחוב עבור כסף. זה ולעשות פורנו או פורנוזמר (פורנו מזמר). ובכן, בשבוע שחלף יצא לי להתנסות באחד מהנ"ל. בתוצאה ניתן לצפות באתרי הסקס המובחרים ובקולנוע הזימה הקרוב לביתכם. אבל עכשיו ברצינות:

זמר רחוב

ביום שלישי השתתפתי בסרטה של ענבל בראון, סטודנטית לקולנוע ממכללת ספיר, בתפקיד זמר רחוב. במסגרת תפקידי (מכירים את השטות הזאת מהקו"ח?) נאלצתי לצאת לרחוב ביאליק ברמת גן מצוייד בגיטרה אקוסטית וקייס בלוי, ולנגן ברחוב במשך שעה. והרי מספר דברים שקרו:

• כל עניין ההצטרפות לנגני האקורדיון/כינור של רחוב ביאליק היה די מביך בהתחלה.
• מוכרת מחנות בביאליק הציעה לי כסא.
• אדם אחד הציע שאפסיק לנגן ברחוב ואלך להשתתף בכוכב נולד.
• אדם אחר הציע שאפסיק לנגן ואלך לעבוד.
• עובר אורח ראשון העניק לי סיפתח של חצי שקל חדש.
• לאחר מכן התחילה זרימה נאה של שקלים וחמישיות לתוך קייס הגיטרה.
• הערכה של ענבל לכמות הכסף בקייס בתום השעה: גג 10 שקלים.
• כסף בקייס בתום השעה: 70 שקלים.

התחרות (או – איך אפשר להרוויח ככה?)

לאחר שהשתתפתי בסצינת מיטה עם עצמי (בסצינה – אני מתעורר), היום המשיך בעוד נגינה ברחוב. הפעם כשצוות ההפקה נמצא לידי. מה שהיה הרבה יותר נחמד, אך גם הרבה פחות רווחי, וכדי להקשות על מלאכת ההתעשרות שלי עוד יותר, הגיע אדוארד. אדוארד הוא נגן רחוב מקצועי ביותר. הוא מגיע מצוייד באקורדיון אימתני, נסיון מפלצתי וארסנל בלתי נדלה של בדיחות סטנד-אפ מוצלחות ברמות שונות. אה- וגם וופלים. היו לו הרבה וופלים. אני לא יודע למה. אני מניח שאם באמת הייתי צריך להתחרות באדוארד המיומן בנגינה ברחוב, טוב, הוא היה מחסל אותי, אבל האמת היא שאדוארד הגיע כדי לעזור בצילומים של אחת הסצינות בסרט ולא כדי להתחרות בנגינה המופלאה שלי.

בזמן שאדוארד מנגן לנו ברקע שירי ארץ ישראל וגם קצת ABBA, צילמנו את סצינת הסיום, שבה לי בדר, שמשחקת את השכנה הסקסית, מנסה לפתות את נגן הרחוב שהוא אני בעזרת עוגת שוקולד. או, הפעם בלי הגזמות, משחקת את השכנה שמנסה לפתח שיחה עם נגן הרחוב ומציעה לו עוגת שוקולד. אני לא רציתי עוגת שוקולד. רציתי קולה. קיבלתי עוגת שוקולד.

המשכנו לצלם. ככל שביצענו עוד ועוד טייקים של הסצינה,  העוגה הלכה ונראתה יותר ויותר גרוע, ובאחד הטייקים חלק ממנה גם מצא את דרכו לפרצופה של לי/השכנה, ואני עדיין רציתי קולה. אך אל דאגה, בסופו של דבר העוגה הוחלפה, אני קיבלתי קולה וללי כבר לא היה שוקולד על הפרצוף. אדוארד סיים לנגן, סיפר כמה בדיחות, חילק לנו וופלים (השתגעת?? אני עוד מפוצץ מהעוגה!) והלך לדרכו.

מסקנות:

• במאים, נא לבדוק שהשחקנים שלכם לא מרוחים בשוקולד לפני התחלת הצילום.
• אי אפשר לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה.
• אם את רוצה לזכות בליבו של זמר רחוב ביום חם, אל תציעי לו עוגת שוקולד.
• אל תנסו להתחרות באדוארד.

האם אתה נכנע לכוחות האקורדיון שלי, תומר?

סיום

הערב הגיע והכל בא על מקומו בשלום. אני קיבלתי את הקולה שלי, הצילומים הסתיימו, והכי חשוב, אני הרווחתי 70 שקל משעה של נגינה ברחוב.

ומכאן שפתרון מספר 1 לבעיה הכלכלית שלי ושל הטחול שלי: לנגן ברחוב, נבדק ונמצא עובד. אז אם בזמן הקרוב תראו מישהו מנגן ברחוב ועושה כסף לא רע, כנראה שזה אני. תומר, סטודנט עני. באשר לפורנוזמר – אעדכן אתכם.

נ.ב אני מבטיח לכתוב על כל מסעדה שתזמין אותי לאכול. ולא לפסל עם האוכל. מבטיח.

ותודה לאורן בלנגה. זה לא קשור לפוסט. אבל תודה

תומר וילנסקי

הדירה

אוקיי, אני ברחוב, מה עושים עכשיו?

אוקיי, הנה בחורה. מה עושים עכשיו?

לי בדר. סופרסטאר

אחר-צהריים טובים לכולם. אני לבדי בדירה לכמה ימים, ובעוד שרן (הרשע ושונא הטכנולוגיה) יושב על התחת ומגרבץ תמורת סכומי עתק בעבודה (שהיתה צריכה להיות שלי), אני יושב על התחת וצופה בתיאטרון איכותי בזמן ששתי בחורות יפהפיות וחשופות חזה מנפנפות עלי בעלי דקל ומאכילות אותי ענבים. במקביל אני מכתיב לעוזרי הנאמן את תוכן הפוסט הזה. (טוב, אני מודה שאני מעט מעוות את המציאות, ובגלל אהבתי הגדולה לאמת, אסביר מה באמת קורה:)

אני יושב (כן, באמת יושב על התחת), ועורך קטעי תיאטרון שחברי היקרים לכיתה ביצעו ביום הפתוח ביום רביעי האחרון (בדיוק סיימתי למחוא כפיים לאפי וטל). המזגן מנפנף עלי במניפותיו ואני אוכל אשכול ענבים. הענבים לא טעימים בכלל. אני עצוב ובא לי לבכות. (לא.. הכל ממש טוב. אבל הם באמת לא טעימים).

היום רציתי לספר על תופעה שנהיתה נפוצה מאוד בקרב חברי לכיתה, וגם לי היה בה חלק לא מבוטל, והיא תופעת ההתנצלות/ הנמכת הציפיות. השיטה עובדת כך:

1. השחקן (או שחקן לעתיד) עולה לבמה, השחקן מודיע מראש שהקטע שהוא עומד לבצע אינו מוכן, שהוא לא טוב במיוחד, שהוא לא עבד עליו מספיק ושבסיום הקטע יש לסקול אותו בטלפונים ניידים ובכל הבא ליד.

2. השחקן מבצע את הקטע.

3. בטרם תגיע ביקורת על הקטע, השחקן מכריז כי הוא יודע שהקטע לא היה טוב, או לחלופין, שהקטע היה מעולה בחזרות ומדובר בנפילה חד פעמית.

4. השחקן יוצא לרחוב ז'בוטינסקי ברמת גן, משליך את עצמו לרגלי משאית נוסעת וחלקי גופו מתפזרים מסניף AM-PM הקרוב עד לסביח אגסי.

הסיבה שבגללה אני כותב את כל זה היא, שאני עומד לצרף קטע וידאו שבו ניתן לצפות בסצינה הראשונה מתוך "על עכברים ואנשים" שביצעתי ביחד עם רן ביום הפתוח. כמבוא לקטע, חשבתי גם אני לציין כי מדובר בסקיצה/ קטע שלא עבדנו עליו מספיק/ חרא קטע/ סליחה שאני חי. אבל במקום זה, הפעם החלטתי ללכת על הגישה ההפוכה ולהגיד שמדובר באחת מהסצינות הטובות ביותר ששוחקו אי פעם מעל במת תיאטרון בישראל ובעולם כולו. או אולי ללכת על הגישה המתונה ולהגיד בפשטות שזהו קטע שמאוד נהנינו לבצע והיינו רוצים להראות.

כך או כך אני מקווה שתיהנו מהקטע. להתראות.

תומר וילנסקי

הדירה