אתחיל בסיפורון על השכרת רכב. באוסטרליה יצא לי לנהוג בפעם הראשונה בצד שמאל של הכביש. אמנם זו היתה נסיעה קצרה אך אני חייב לציין שהשליטה שלי היתה אבסולוטית. ממש לפני הפניה האחרונה היה לי רמזור ירוק בפנייה ימינה ולאחר שפניתי שמעתי סמי טריילר ענק שמצפצף לי בטירוף. מסתבר שבאוסטרליה גם ברמזור ירוק צריך לעצור כי גם לאלה שבאים ממול יש ירוק. הגיוני. חזרה לאנגליה- שכרתי כאן רכב לשלושה ימים ופתאום זה הרגיש כמו משחק ילדים. היה קל מאד להתרגל לצד השני של הכביש וכאן חוקי התנועה קצת הגיוניים יותר. חוץ מזה שהידית של האיתות נמצאת בצד שמאל, כמו אצלנו בניגוד לאוסטרלים שאצלם אתה תמיד מפעיל את הוישר בטעות.

ביציאה מהרכב הייתי צריך להתחיל בהכנות כמו לפני החרמון (וכל מי שיש לו ציוד משלו יודע בדיוק על מה אני מדבר). החלפת נעליים במגפיים (כי אמרו שיהיה שם בוץ), לבישת מעיל, הכנסת מעיל גשם לתיק וכו'. בכל זאת- קיץ בלונדון. את הכרטיס לפסטיבל הייתי צריך לקבל על האוטובוס יום קודם אבל לא בגלל שבחרתי לא להגיע איתו הוא חיכה לי במשרד שנאמר לי שנמצא במרחק 5 דקות הליכה מהפסטיבל. בפועל זה היה 20 דקות של הליכה מהירה. ביציאה משם היה שילוט עם כיוון כללי לפסטיבל ושלט המורה על שאטל לפסטיבל תמורת פאוונד אחד. אחרי ניהול סיכונים קל החלטתי לעלות על השאטל. בפועל השאטל נסע שלושה מטר והוריד אותנו, רבע שעה הליכה מהפסטיבל. ביומיים הבאים כבר הלכתי ברגל ועד שהשאטל יצא כבר הגעתי לנקודה שבה הוא מוריד את האנשים.

הפוך גוטה, הפוך

מה שעוד שכחו לציין זה שמהכניסה למתחם הפסטיבל ועד לאיזור הבמות יש עוד 25 דקות הליכה. ככה יצא שפספסתי לחלוטין את ההופעה של The Hives. מה שלא הפריע לי לגשת אליהם אח"ר בדוכן החתימות ולשקר להם שהיתה הופעה מדהימה. מה אכפת לי, חתימות השגתי. באותו יום היתה ההופעה של The Cure וכן, השיער של הסולן מפחיד גם במציאות. ביום השני היו כמה הופעות נחמדות כמו The shines, Kasabian, ו- Florance and the machine אבל את ההיילייט של היום פספסתי. מסתבר שבצהריים גרינדיי עלו על הבמה האלטרנטיבית וסיפקו מופע סודי של שעה. פספוס עצום שלי. אבל מה זה חשוב, אני הגעתי בשביל הפו פייטרס. היה איזה קטע שיצאתי מהמתחם של ההופעות עם כוס בירה שקניתי שם ולא נתנו לי להכנס חזרה עם הכוס. הזוי משהו.

ליום השלישי הגעתי מוכן לטירונות. החלטתי שאני הולך להיות בעמדה שבה אני אראה טוב את כל המופע ויהי מה. הגעתי בשתיים וחצי בצהריים ונכנסתי לתוך הקהל עד כמה עמוק שיכולתי. זו היתה ההופעה השלישית של אותו יום, חמש לפני הפו. ידעתי שצפויות לי כמה שעות טובות של עמידה על הרגליים בצפיפות ודוחק וצפייה בכמה להקות שלא מעניינות אותי יותר מדי אבל הי, הייתי בצבא אז אין לי בעיה עם סבל ואני מנוי להפועל תל אביב כבר 13 שנים אז מה זה כבר כמה שעות של שעמום?

הלהקה הבאה היתה להקה של ווייט טראש שקהל היעד שלה היה ילדים מתחת לגיל 14, מה שלא הפריע לגיטריסט לדבר כל הזמן על אורגיות ועל זה שאף אחת לא עשתה לו ביד עדיין בפסטיבל. הם גם דחקו בקהל ליצור מעגלי פוגו ואחד נפתח ממש צמוד אליי. נבלות. אח"כ עלתה להקת מטאל וכצפוי מצאתי את עצמי נדחף לכל עבר בלי שליטה. לפחות כל דחיפה כזו קרבה אותי עוד קצת לנקודה טובה יותר. ההופעה הבאה היתה קייזר צ'יפס- סוף סוף להקה שאני אוהב אחרי כל הזבל שהיה. ההופעה שלהם היתה ממתק אמיתי ובמהלכה גם הגעתי לנקודה שבה אני רואה מצויין את רוב הבמה, כמה שורות לפני המחסום. זו היתה השרדות קשה ביותר עד המופע. בשלב מסויים איזו בחורה ישראלית סיננה מאחור "כוסאמק". היא שמה לב שקלטתי אותה וחייכה אליי. כמה דקות מאוחר יותר היא וחברה שלה כבר לא שרדו את זה וביקשו להחל. החוצה ע"י המאבטחים. ההופעה הבאה היתה משעממת אבל התקדמתי בה עוד קצת ובמעבר שבין ההופעה הזו לפו פייטרס כבר מצאתי את עצמי בשורה השניה, בנקודה שבה כל הבמה גלויה לפני. חשבתי שיותר טוב מזה כבר לא יהיה…

וטעיתי. הפו עלו לבמה בטירוף כשדייב דופק ריצת אמוק עם הגיטרה ואחריו שאר החברים. אחרי כמה שירים מעולים ודוחק רציני עפתי קדימה והשתחלתי (בלי כוונה כמובן) בין שני אנשים בשורה הראשונה. הייתי במרחק מטרים ספורים מאגדה חיה. באמצע ההופעה דייב ציין שזו ההופעה האחרונה בסבב ושהם לא הולכים להופיע עכשיו תקופה ארוכה, מה שהפך את ההופעה הזו לעוד יותר מיוחדת והלהקה נתנה לנו קצת יותר ממה שנתנה בהופעות הקודמות עם כמה שירים שהם לא נגנו הרבה מאד זמן (אחד מהם מאז 2003). בסיום כמה תותחים העיפו על הקהל אלפי שטרות של הפו פייטרס ולאחר כמה דקות של קריאות ומחיאות כפיים הלהקה עלתה להדרן של 6 שירים. אין ספק שזו ההופעה הכי טובה שהייתי בה עד היום.

אין מילים

וזהו, עונת ההופעות הולכת להסתיים. אחרי הופעה נהדרת של התפוחים בדאג אנד טוני, ההופעה הטובה ביותר של פטרוזיליה עד היום בתחרות להקות באוזן בר (הם גם זכו במקום השני בערב הגמר שבוע אח"כ) והפסטיבל נשארה רק ההופעה של רד הוט צ'ילי פפרס בארץ. יהיה אדיר!

נ.ב.

אז הספקתי בשנה אחת להיות במשחק הכדורגל בין הקבוצות הכי טובות בעולם ובהופעה של הלהקה הטובה בעולם. נשאר רק למצוא את הבחורה הכי טובה בעולם. יש מתנדבות?

רן גרינפלד

מחוץ לדירה

רשמית כל מי שבוכה על צדק חברתי מוזמן לבוא ללונדון. זה לא שאני חושב שהמדינה שלנו לא יקרה אבל אתם לא מבינים מה הולך פה! דוגמא פשוטה: ללכת לראות סרט בקולנוע עולה פה יותר מפי שתיים מאשר אצלנו. מצטער חווה, אני לא בטוח שיש פה יותר סרטים, הם רק יקרים יותר. ולגבי הקטע של להיות פה לבד- אני דווקא אוהב את זה. אני לא מכיר הרבה אנשים שהיו שורדים את הקילומטראז' שהרבצתי פה ביומיים. הרגליים שלי מפורקות לחלוטין ועוד יש לי מלא הופעות לקפוץ בהן. נקווה לטוב. בינתיים הנה סקירה קטנה של חלק מהדברים שהספקתי:

מספיק לי יום אחד בשביל להבין את העסק של הרכבת התחתית. לא רק שאני יודע על אילו רכבות לעלות, איפה להחליף ומתי- אני גם יודע איפה הכי כדאי לשבת בכל רכבת כדי להיות הכי קרוב ליציאה. בכניסה לרכבת חילקו עיתון חינם, בדיוק כמו ישראל היום רק שאצלם אין שום הגיון בסדר של הכתבות. בעמוד הראשון היה כתוב על השערוריה החדשה של הנסיך הארי, בעמוד הבא מז"א, אח"כ ראיון עם איזה שחקן, כתבה על ילדה בת 5 שטבעה בנהר, תמונות של לווייתנים של צלם חובבן תפס ואח"כ על עבריין שחשוד באונס. אפשר להבין למה  מחלקים את העיתון הזה בחינם. באחת מתחנות הרכבת הגדולות שם יש לוח עצום עם כל הרכבות. אני תמיד הסתדרתי אבל בואו נגיד שזה די נפוץ לראות שם אנשים בוהים במשך עשרים דקות במסך ואז דופקים ריצת אמוק להספיק לרכבת.

ואם כבר מדברים על רכבת תחתית, בכל מקום שאני הולך בעולם חוש הכיוון שלי מוביל אותי דבר ראשון לסניף הקרוב של סאבווי. הפעם חוש הכיוון שלי לא היה צריך לעבוד קשה היות והסתובב שם איזה בחור עם שלט ומטריה שמצביעים על הכיוון של הסאב הקרוב. התרחקתי ממנו הכי הרבה שיכולתי והגעתי לסניף אחר של סאבווי.

יעילות

בעיקרון רציתי לכתוב שבזבוז הכסף הכי גדול שלי פה היו ה-40 פאוונד שהפסדתי בחמש דקות בקזינו אבל למעשה עוד יום קודם קניתי ב-44 פאוונד כרטיס למילניון איי ולמאדאם טוסו. לגבי המילניום איי אין לי מה לכתוב יותר מדי חוץ מזה שזה בסך הכל גלגל ענק ומשעמם שמאפשר תצפית מלמעלה על בית הפרלמנט ועל כל המנופים שמשפצים את לונדון. אז שלא יעבדו עליכם. לקראת הירידה מהמתקן המיותר הזה יש מצלמה שמצלמת את הנוכחים בקרון ואז מוכרים לך את התמונה במליון פאוונד. הדבר הנחמד היחיד בזה הוא שאני אוהב לעשות פרצוף מצחיק בתמונה הזו ואז למי שקונה אותה יש לא רק מזכרת אלא גם משהו מצחיק להסתכל עליו.

למוזיאון השעווה בכלל הגעתי עם חוסר חשק. לא רק שאני לא מתלהב מסלבס, אני לחלוטין לא מבין מה יש להתלהב מסלבס משעווה אבל כבר קניתי כרטיס (מסיבה לא ברורה) אז מה, אני לא אלך? התשובה הנכונה לשאלה הזו היא לא אבל בכל זאת הלכתי ונתקלתי שם במאות אנשים. אי אפשר היה לראות את בובות השעווה מרוב אנשים וכולם מצטלמים עם כל בובה באטרף כאילו מדובר בגו'ני דפ בכבודו ובעצמו. ראיתי איזה אבא שמצלם את הילדים שלו עם סטיבן הוקינג ואני בטוח שכל אחד מהילדים יודע בדיוק מי האיש ומה פועלו. הבובה היחידה שהיתה פנויה לצילום היא של גארי בארלו אז הלכתי על זה, לפחות בשביל לשמח את אפי.

תכל'ס, מי יותר מפורסם?

לקראת סוף המוזיאון היה מוצג אימה ובכל מקום היו אזהרות לא להכניס לשם ילדים מתחת לגיל 12. כמובן שכל הערבים (והיו שם המון) הכניסו לשם את הילדים הקטנים שלהם בלי למצמץ. כשחושבים על זה זה די הגיוני- אם מראים להם דם כבר מגיל 4 ומלמדים אותם להתאבד עם מטען כבר בגיל 6 אין סיבה שבגיל 8 הם יפחדו מכמה אנשים מאופרים שקופצים עליך בחושך. מיד אח"כ היה סרטון חמוד של מארוול ב-4 מימדים. אני גם ככה לא מת על המימד השלישי אז למה כשוולברין שולף ציפורניים אני צריך להרגיש דקירה בגב? מיותר לחוטין. הדבר הכי גרוע היה מבוגרים שמנסים לתפוס את הדברים שעפים עליהם בתלת מימד. זאת תופעה שאני לעולם לא אבין.

אחרי סבב ברים ארוך מצאתי אחד שמשדר את הקלאסיקו ונשארתי שם עד המשחק. בשלב מסויים הגיע איזה שיכור אחד והתחיל לדבר איתי. אני חייב ללמוד להפסיק להיות נחמד לכולם, בדיעבד התברר שזה שוטה הכפר, ואם אתם חושבים שקשה להבין את האנגלים נסו להבין אנגלית של אנגלי שיכור. דבר נוסף שגיליתי הוא שמלבד העובדה שכדורגל ספרדי לא מעניין אותם בכלל, אין בכלל מוסיקה בברים. תופעה מוזרה בשביל המקום שנחשב מולדת המוסיקה.

בירה וכדורגל

דבר קטן ואחרון, תמיד אמרתי שלהיות חזאי בקיץ זו העבודה הכי קלה בעולם- פשוט אומרים שיהיה חם. אז בלונדון מסתבר שזו עבודה קשה ביותר והם עומדים בה יפה מאד. בכל רגע נתון יכול להיות שם שמש/גשם/שבר אקונומי והתחזיות שלהם יחסית מדוייקות. אין ספק שכמו בספורט, במוסיקה ובקולנוע, גם בתחום החזאות יש לנו הרבה מה ללמוד מהאנגלים.

נ.ב.

תופעה שפתאום שמתי לב אליה- למה תמיד חם בחנויות בגדים? זה לא נעים, אתה רוצה למדוד איזה מעיל והחום מוציא לך את החשק. שימו לב לזה.

הנה אני כאן, אחרי הזנחה ארוכה של האתר (וכשאני אומר כאן אני לא מתכוון בארץ, מה חשבתם?). אחרי שבחודשים האחרונים יצא לי להיות קצת בצ'ילה ובאוסטרליה, החלטתי לעשות ממוצע גיאוגרפי ולטוס ללודנון.

נתחיל בסיפור הרגיל על המזל שלי: שדה התעופה היה מפוצץבאנשים כיאה לחודש אוגוסט אבל איכשהו המסלול שלי היה ריק לחלוטין מהבידוק הבטחוני, דרך הצ'ק אין ועד ביקורת הדרכונים. אני חושב שהמסלול הזה לקח לי הכי פחות זמן מאי פעם.  במטוס קיבלתי שורה משלי, שזה תמיד טוב. לקראת הנחיתה קלטתי שבשורה שלי יש איזו בחורה שלא מפסיקה להסתכל עליי. אחרי שהאגו שלי עלה קצת הבנתי שהיא בעצם מסתכלת על החלון. המפגש העוצמתי עם הקרקע (תרתי משמע) גרם לי להעריך מחדש את הביטוי "נחיתה רכה". בואו נגיד שהטייס לא קיבל הרבה מחיאות כפיים (שזה מלכתחילה מנהג הזוי בעיניי).

איך שירדתי מהמטוס הבנתי שהגעתי למקום האמיתי – אחרי שבועות של בישול במדינה הלוהטת שלנו סוף סוף הרגשתי מה זה מזג אויר מושלם. בהמשך קלטתי שאני היחיד בכל לונדון שמסתובב עם משקפי שמש. הייתי צריך לפתוח את היום עם איזו ארוחת בוקר מזינה אחרי החביתה המגעילה של אלעל ולכן בחרתי להמשיך את המסורת ארוכת השנים עם דוריטו'ס וקוקה קולה שרי (נכון שאני משתדל לאכול בריא כבר הרבה זמן אבל מסורת זה מעל הכל).

שומר מסורת

אחרי שהייתי מוקף ישראלים מכל עבר בשדה התעופה, מדהים לראות באיזו מהירות הם התפזרו וברכבת כבר לא היה זכר לאף ישראלי, שבעיניי זה דווקא טוב משום שאני אוהב לנסות ולהטמע בין המקומיים. נכנסתי לרכבת וגיליתי שלהטמע בין המקומיים זה בעצם להטמע בין ערבים. זה היה נראה כאילו הקצו קרון שלם רק לערבים ומה שנראה כמו כמה משפחות ערביות התברר בהמשך כמשפחה ערבית אחת. בחרתי שלא לשלוף את הבלייזר ובמקום זה שמתי אוזניות באוזניים- מהלך מבריק משום שכמה שניות לאחר מכן הרכבת נכנסה למנהרה והאוזניים של כולם בקרון נסתמו. גיליתי שאם יש משהו יותר נורא מתינוקות שבוכים ברכבת זה תינוקות ערבים שבוכים ברכבת. הצלחתי להתאפק ולא להגיד "וואח ביח באח" מתוך אינסטינקט.

בהמשך הייתי צריך להחליף רכבות ולקחת מונית ואני חייב לציין שכבר הייתי בכמה מדינות שלא יודעים להגיד בהן מילה אחת באנגלית ושהצלחתי להסתדר בהן יותר טוב. לא רק שהמבטא שלהם כבד, הם לא מוכנים ללכת לקראתך ולדבר לאט. הם גם לא יעשו מאמץ להבין אותך ויגרמו לך להרגיש כאילו אתה לא יודע אנגלית בשיט, דוגמת המוכר המבוגר בדוכן הכרטיסים של הרכבת שירה לעברי הנחיות ברצף וכששאלתי אם הוא יוכל לחזור על זה הוא פשוט אמר "לא". דוגמא נוספת היתה נהג המונית ששאל אותי לגבי הכתובת ואחרי שחזרתי 4 פעמים על המילה sixteen והוא לא הצליח להבין אותי, כתבתי לו 16 על פתק ואז הוא אמר "ahh, sixteen". תסלחו לי, אבל כמה מעוות הייתי צריך להגיד את זה בשביל שזה לא ישמע לו אותו הדבר?

בקיצור זו רק ההתחלה, חוויות מההופעות ובכלל יגיעו בהמשך. בינתיים אני מפציר בכולם לפתוח שעונים ולכוון אותם לפי מה שאני אגיד, בכל זאת אני נמצא בקו גריניץ' (או קו 0 אם תרצו) אז אני מכתיב פה את הזמנים. אגב, הערה קטנה לניר כהן – קו גריניץ' הוא קו אורך, אין לבלבל עם קו המשווה.

נ.ב.

הפוסט הזה הוא הפוסט המאה באתר. זו הסיבה העיקרית שלא כתבתי פה הרבה זמן, משום שרציתי שהוא יהיה חגיגי. נחכה עם החגיגות לפוסט המאה שלי אישית.

רן גרינפלד – אציל בריטי