שבוע מעט הזוי עבר עליי. זה התחיל ביום עבודה רגיל לכאורה שבו נשלחתי להביא ציוד ממפעל הייצור של החברה. נשמע כמו משימה פשוטה על הנייר רק שאצלנו אין דבר כזה פשוט. ברור שהמפעל חייב להיות בנקודה הכי רחוקה בארץ – בתל חי (טוב לא באמת הכי רחוקה אבל תזרמו איתי). קיבלתי רכב של החברה וכיוון שהציוד המדובר הוא בעל סיווג בטחוני כלשהו עברתי תדריך ע"י איש הבטחון של החברה.

איש הבטחון החביב הדגים לי כיצד אפשר להפוך עכבר להר בשבריר שניה ע"י הצגת סכנריואים אפשריים שיכולים לקרות לי במהלך הנסיעה, החל בשוטר שירצה לעצור אותי ולשאול על הציוד וכלה בעבריינים שיכו אותי ויגנבו אותו ממני. חבל שלא אמרו לי גם מה לעשות במקרה ואני נתקל בנמר בדרך… נתבקשתי ליידע את החפ"ק כשאני יוצא וחוזר וקיבלתי גז פלפל. הם בטח לקחו בחשבון שאשכנזים יתקפו אותי כי אני לא חושב שגז פלפל יכול לעשות משהו לטריפוליטאים.

מיותר לציין שהנסיעה עברה בשלום וחזרתי עם הציוד. מה שכן, בחפ"ק לא חיכו לטלפון ממני והתקשרו אליי בערך 17 פעם לוודא מתי יצאתי ומתי חזרתי. הרגשתי כמו ג'יימס בונד ביום הזה והיה לי גיבוי מהחפ"ק, אם איכשהו יתפסו אותי ואני אמצא את עצמי בשבי יש מי שייחלץ אותי. אהה, ולא נתקלתי לא בשוטר, לא בגנב ואפילו לא בנמר.

למחרת היה יום לא פחות הזוי אבל הרבה יותר מהנה. נסעתי ליום מילואים שיגרתי, סיום תקופה (שזה אומר בדרך כלל שעות של חפירות בחדר דיונים). כשזימנו אותי אמרו לי שיהיה מגניב אבל הם לא יכולים לספר מה יהיה. הנחתי שמדובר בהופעה של קובי פרץ. הגעתי באיחור מה וראיתי את כולם עם אפודים ונשקים. ציינתי לשוא שזה לא מופיע בחוזה שלי אך מהר מאד מצאתי את עצמי עם נשק ואפוד עליי. מה שהפתיע אותי הוא כוונות הלייזר על הנשק וחיישני הלייזר על האפוד. אוו יהה, הבטיחו כיף וקיימו. בשלב הזה עוד לא ידעתי עד כמה.

אותו הדבר רק בלי הלכלוך. טוב, גם בלי הבחורה...

עלינו לטיולית שלקחה אותנו בערך 100 מטר, עד הטייסת הקרובה ליחידה. החבר'ה לא מבזבזים זמן, עשו לנו תדריך קצר והעלו אותנו למסוק (אולה!). הטיסה היתה אדירה אבל צפופה מעט (והומופובית קצת יותר) ואז הגענו לשטח והתפרסנו. אני הייתי בקבוצה של ההגנה, מה שאומר שהיינו צריכים להגן על הבית ועל בובה של ציפור בכלוב שהחבאנו באחג הבורות באיזור. שכבתי במארב עם שלושה קצינים שאני די מחבב וחיכינו להתקפה. אחרי חצי שעה שוממת החלטתי שאם לא קורה כלום ברבע שעה הקרובה אני מסתער. לא הייתי צריך, ראינו מרחוק כמה חוליות אויב מתקרבות.

מהר מאד שלושת הקצינים שהיו איתי נהרגו ונשארתי לבד .אחרי שנזרק רימון עשן לידי אחת החוליות התוקפות קמה להסתער. טעות טקטית מבחינתם, חיסלתי את כל הארבעה. לחוליה הבאה כבר קיבלתי תיגבורת מסדירניק שבא לעזור לי. חיסלנו עוד שלושה תוקפים ואז נגמרו לי כל הכדורים (הייתי בין הבודדים שסיימו את התחמושת, כנראה בגלל שיריתי הרבה סתם בהתחלה). נתתי להם לחסל אותי וחזרתי לבסיס האם (אחרי שנאמר לי שאפשר להחיות אותי פעם אחת) וכשהגעתי מסתבר שהמשחק נגמר. כמו במלחמת לבנון השניה, גם כאן שני הצדדים טענו שהם ניצחו. הם הצליחו להשיג את הציפור אבל כנראה שמתים לקחו אותה. חוץ מזה שאיכשהו חצי מהציפור נשאר אצלנו. פתרנו את זה יפה – בפנדלים. שלחו למטה את אחת החיילות ונתנו לחמישה בכל קבוצה לטווח בה. ניצחנו, זה מה שחשוב.

חזרנו לבסיס רק בשביל לקבל את שלוש השעות של החפירות (אי אפשר בלי) רק שהפעם לאף אחד לא היה כוח לעשות את האקסטרא מאמץ ולהשיג את התלוש מילואים ולברוח ולכן נשארנו עד הסוף. סה"כ – יום מילואים מגניב.

נ.ב.

ביום חמישי היה לי עוד יום הזוי בעבודה כשאחד העובדים הביא את התוכי שלו (מה תוכי ינעל העולם?). במקרה היתה לי רטייה בתיק, אל תשאלו למה, וצילמתי את התמונה הבאה:

נשבע לכם שהרטייה היתה שם במקרה

רן גרינפלד – הפירט האדום

הדירה

אייטיז זה אני, בייבי.

רציתי לקטר קצת על ראש השנה. אני יודע שזה היה לפני שבוע ושלכתוב על זה עכשיו זה אקטואלי בערך כמו תסרוקות מנופחות ומכנסיים מעל הפופיק… ומכשירי חשמל בצבע בז'…(מנסה לחשוב על עוד סממני אייטיז מובהקים אבל לא עולה לי שום דבר. אולי יצחק שמיר?). בכל אופן, אני יודע שזה לא אקטואלי. אבל עבדתי וישנתי. ועכשיו אני רוצה לקטר על ראש השנה. להלן מספר אירועים שקדמו לראש השנה (לפחות כך אני זוכר את זה):

• אחותי חזרה מתאילנד עם פריצת דיסק בצוואר וקיבלה הסעה מנתב"ג הישר לבית חולים מאיר.
• בו בזמן, אני הצטלמתי לסרט סטודנטים. משהו על שעון עתיק שמי שנוגע בו חוזר אחורה בזמן.
• בו בזמן, רן כתב כ-34 פוסטים חדשים והעלה אותם לאתר. או שהוא היה במילואים. לדעתי הוא עשה גם וגם. ככה זה כשלא ישנים?
• אחותי שוחררה מבית החולים לבית אמא ואבא.
• אמא ואבא טיפלו באחותי ובמקביל התכוננו לארח את ארוחת ראש השנה.
• סבא הודיע שאם לא יבואו לאסוף אותו בחג, יפגוש אותנו בחג הבא.
• מיכל ואני הלכנו לשוק לקנות רימונים. אמא ביקשה שאקנה לה רימונים חמוצים.
• גיליתי שכשאני שואל מוכר בשוק אם הרימונים חמוצים, הוא אומר שהם חמוצים, ואם אני שואל אם הם מתוקים, הוא אומר שהם מתוקים. ואם אני ממש מתחכם ושואל האם הם חמוצים או מתוקים הוא אומר: "חמוץ מתוק".
• רכבתי על הקטנוע לבית הורי, חמוש בשישה רימונים מתוקים חמוצים חמוץ מתוק.
• נשלחתי בחזרה לתל אביב, להביא את סבא וסבתא.
• נסעתי ברכב לבית הורי, חמוש בשני פולנים חמוצים.
• סבתא (צד שני) הגיעה. ראתה את אחותי, הביטה בה רגע ואמרה "גם לי כואב הגב".
• התחלנו לאכול. אחרי שעתיים של אוכל שבהן הגענו בערך לאמצע המנות הראשונות, פרשתי, ישנתי שעתיים, וקמתי לקינוח. בחיי שאני לא מבין את הארוחות חג האלה. חג הבא אני רוצה חביתה וסלט.

חמוץ? מתוק? חמוץ מתוק!

שאיפות גבוהות

הודלף לאוזניי שבשלב כלשהו בערב החג (אולי השלב שישנתי בו?) נערך בירור חשאי באשר למצב הקשר ביני לבין מיכל, האם הוא רציני והאם אנחנו הולכים להתחתן. וגם, בסוף הערב, כשנפרדתי מסבתא לשלום, היא אמרה שאם אחזור לגור אצל ההורים, היא תקנה לי אוטו. אוטו? למה לי מכונה זוללת כסף שכזאת? גם כך אני סובל מחרדת פקחים. אני לא רוצה אוטו. אני רוצה iMac, אני רוצה לעשות קורס עריכה, אני רוצה הרבה דברים, רק תשאלו. ולמה שאחזור לגור עם ההורים? ורגע, רגע רגע רגע. מישהו דיבר פה על חתונה?

אף פעם לא הבנתי מה גורם לאנשים לפתח כל כך הרבה שאיפות בנוגע לחייהם של אנשים אחרים. שלי, למשל. למה בפולניה כל כך שמחים שהתחלתי לעבוד בבדיקה תוכנה? זה לא כזה מעניין. למה כל כך מעציב אתכם שאני לומד משחק? זה נחמד לי. מה איכפת לכם? למה סבא כל כך רוצה שאני אתחתן? למה סבתא רוצה שאחזור לגור עם ההורים? למה?

בכלל, יש לי הרגשה שכל העולם מאוכזב ממני בזמן האחרון. הבוס שלי כועס עלי שלא נתתי עוד שעות בעבודה. רן כועס עלי שלא כתבתי פוסט. ושלא למדתי יפנית. מיכל כעסה עלי שלא באתי אליה כי הייתי עייף מהעבודה. אפי כועס שהוצאתי בקבוק מים מהמקרר ולא שמתי חדש. וואו חבר'ה זה המון כעס בשביל בנאדם אחד. אל תכעסו כל כך. לא התכוונתי, באמת.

אלה היו קיטורי לשנה החדשה. אני מקווה שתהיה שנה טובה. שלא אתחתן, שלא יהיה לי אוטו, שאמשיך ללמוד משחק. זה בשבילי. ולכם אני מאחל שתעשו מה שטוב בשבילכם.

תומר וילנסקי,

הדירה

הולך בטל

משהו מוזר קורה בדירה.

פרולוג: הייתי בארה"ב, ביליתי את כל יום ההולדת שלי בטיסה (באסה לי) ונחתתי בארץ אתמול (שני) בחמש בבוקר.

מערכה ראשונה: אני שונא ג'ט-לג ולכן החלטתי שעדיף לי למשוך עד הלילה ואז ללכת לישון על מנת שלא לסבול כל השבוע. בגלל שאני דביל ובגלל שלא רציתי להשתעמם בבית החלטתי ללכת לעבודה ולכן שעתיים וחצי בלבד אחרי שנחתתי בארץ כבר הייתי בעבודה. גיליתי שאין כמעט אף אחד ואין לי מה לעשות שם ולכן חזרתי מוקדם לדירה. בערב יצאנו שלושתינו עם עוד שני חברים מהכיתה (יוסי וטל), אכלנו ג'ירף, שתינו בירה וחזרנו לדירה באחת בלילה. עד כאן החלק היחסית נורמלי של הסיפור.

מערכה שנייה: התעוררתי בשבע בבוקר עם מינימום רצון ללכת לעבודה והחלטתי לחזור לישון עוד קצת, בכל זאת זה היה מעט מדי אחרי 40 שעות ללא שינה. בפעם השניה שהתעוררתי הבנתי שאני עדיין לא רוצה לחזור לעבודה והעדפתי למרוח עוד קצת זמן בבית. פתאום נחתה עליי הרגשה מוזרה של בטלה שלא הרגשתי מעולם. נשארתי בבית יום שלם על הספה, בלי ללכת לעבודה, עם הרגשה שיש מיליון דברים שיכולתי לעשות בזמן הזה אבל עם חוסר רצון מוחלט אפילו להכין לעצמי אוכל (מלבד איזו קערת קורנפלקס שהשארתי על השולחן בסלון יום שלם).

בטלה מוחלטת

אפילוג– הפכתי להיות תומר! בזמן שתומר הלך לעבודה בבדיקות תוכנה וכשהוא חזר הוא אפילו סידר קצת את הדירה אני התבטלתי ולא זזתי מהספה. אם לומר את האמת, אפילו את הפוסט הזה לא היה לי חשק לכתוב וגם לא לגעת בתופים שלי אחרי שבועיים שאני מת לתופף. משהו מוזר ביותר קורה פה…

בירה וחפירה

אני כותב את שורות אלה אחרי שחזרתי מהסינמה סיטי. לא, לא הייתי בסרט. חבר טוב שלי סיפר לי שפתחו סניף של קרנף בסינמה סיטי והייתי חייב לבדוק אותו, בעיקר לאור העובדה שעכשיו יש סניף צמוד לאחד מהפאבים האהובים עליי- הטמפל בר. אז נסעתי עם כמה חבר'ה לאכול קרנף (וזה אחרי מגש פיצה שסיימתי בבית, תודה גלעד, אני אשכרה נהיה תומר) ולשתות גינס בטמפל.

אחוז קטן ממבחר הבירות שיש שם

מה שאני הכי אוהב במקום הזה זה מבחר הבירות מהחבית שיש בו. גם הגימיק של שתי בירות שמתחלפות כל חודש הוא נחמד.בזבזתי כמה שניות בקריאת ההסבר על הבירות המתחלפות ואז פתאום הכתה בי המחשבה- מה איכפת לי איך ומתי נעשתה הבירה הזאת? תנו לי לטעום אותה. לא מעניין אותי שיש לה ארומה של קליפת תפוז, עשו אותה משלושה סוגי שעורה וחמישה עשר סוגי לתת שונים ובישלו אותה שלושה נזירים במנזר בודהיסטי במשך שבע עשרה שנה עד שהעבירו אותה לבית כנסת בקראקוב, שבו היא נשמרה בחבית ארבע שנים ושלושה חודשים עד שמזגו אותה למיכל מיוחד מנחושת בתוך אקווריום עם כרישים ששמרו עליה עד למזיגתה המושלמת בכוס ייחודית שעשויה מסלעי מטאור. לא מעניין אותי, תנו לי לשתות כוסאומו!

כמה מסקנות מהירות מניו יורק:

• האמריקאים פשוט מטומטמים. עזבו, אפילו לא בא לי לפרט על זה.
• הם גם לא שפויים, הם שמים על הכל גבינה צהובה בכמויות הסטריות. לא יפתיע אותי אם יש להם ארטיק גבינה צהובה. תפסיקו עם זה! מה הפלא שאתם כאלה שמנים ומתים מהתקפי לב?
• אין דבר כזה ניו יורקי שמכין אוכל. הם כולם אוכלים בחוץ. תמיד.
• הופעות חיות זה אדיר, במיוחד אם אתה על הבמה (ע"ע הפוסט הקודם- "אמריקן חי")
• אני חולה על סאבווי (גם הסנדביצ'ים). כל משחקי הרכבות האלה של להחליף למהירה בשביל לחסוך זמן ואז לעבור לפרברית -זה כזה כיף. בפעם האחרונה שניסיתי דבר כזה בארץ זה עלה לי בשעת המתנה נוספת בלוד.
• זה שההורים שלי קנו לי כרטיס למחזמר "מאמא מיה" לא הופך אותי לפחות סטרייט.
• העובדה שניהנתי מהמחזמר אולי כן הופכת אותי לקצת פחות סטרייט (גם גיליתי שיש הרבה שירים של להקת אבבא שאני מכיר, מוזר)
• תודו שזאת הרכבת הרים הכי אדירה שראיתם בחיים:
  

  קינגדה קא. תור של שעה, חצי דקה מתקן= משתלם בטירוף!

• אני באמת באמת אוהב את ניו יורק!!!

הבלוז לאוהבי החפוז

היום שמעתי את מיכל מדברת ברדיו על הפרוייקט הנוכחי שלה, בו היא מקדמת את התנועה לקידום המשחק המקדים לאחר הפגנה שהיתה בנושא בשוק הכרמל. לשמחתי שמעתי את מיכל מספרת לגבי גזית שאצלינו המצב דווקא טוב.

מזל, חשבתי לעצמי. מה היה עולה בגורלי אילו אני הייתי הגבר שבאשמתו קמה מחאה נשית שכזאת. הרי הייתי מעורר את חמתם של מאות אלפי גברים ישראלים שבעקבות חוסר המשחק המקדים שלי היו נאלצים להתחיל להשקיע זמן יקר במשחקים בטרם יוכלו לקיים מצוות פרו ורבו. וגרוע מזה, בכל פעם שהייתי מקיים יחסי מין מעתה ועד עולם היתה עולה בפני דמותו של גבי גזית ואומרת: "אל תשכח את המשחק המקדים, בני". איך הייתי יכול להמשיך לחיות עם הבושה? איך הייתי מצדיק את מעשיי בפני גבי הזועם?

כפי שאמרתי, לשמחתי לא הוטחה בי אשמה כזאת מעל גלי הרדיו. לשמחתי הנוספת, שמעתי את גבי מסביר את חשיבות הגיוון בסקס, לרבות סקס חפוז. כידוע, גבי גזית הוא דמות ציבורית ידועה ודעתו חשובה ונחשבת ולכן, מחוזק ומאושש, אני יוצא ומצהיר בזאת כי אני, תומר וילנסקי, אוהב גם מין חפוז. למעשה קיבלתי חיזוק כה משמעותי שאני מתכנן הקמת שתי תנועות: הראשונה תהיה התנועה נגד כאב ראש, מיגרנה ותירוצים אחרים. השניה תהיה התנועה לקידום מין אנאלי. אני סבור כי שני הנושאים לא זוכים לשיח ציבורי רחב מספיק. הפגנות מחאה יתקיימו בתאריך שאודיע עליו, בשוק בצלאל ושוק הפשפשים. ההפגנה האנאלית תתקיים בשוק הפשפשים. נשמע לי הולם. נתראה שם.

דרך אגב, למרבה האירוניה, נראה לי שמרוב דיבורים על סקס בתקשורת למיכל כבר אין כוח לסקס. כנראה שסקס הוא משהו שאפשר או לעשות, או לדבר עליו, אבל לפעמים לא שניהם ביחד.

הבלוז למובטל השבוז

לא חשבתי שחופש מהלימודים יכול להיות כל כך רע. אסביר למה. בעוד שבזמן הלימודים הרגשתי שיש מטרה מסויימת לקיומי, עם סיום השנה בא לו החופש והשליך אותי לתהום של חוסר תכלית. לא עסקתי במשחק כבר חודשיים (פרט למשחק מקדים, כמובן). חיפושיי אחר עבודה שתתרום, בצורה כלשהי, למקצוע שבו אני רוצה לעסוק (משחק, כן?), לא עלו בהצלחה בינתיים. פנייתי לסוכנות שחקנים נענתה ב"אתה עדיין לא מוכן". לפני מספר ימים חשבתי לנסות כיוון נוסף ושלחתי קורות חיים למספר הצעות עבודה באינטרנט בנושאים הבאים: עריכת וידאו, משחק, דוגמנות, בדיקת תוכנה, מדריך פסיכומטרי. ועוד כמה. מאוד רב תחומי, לא? כמובן שנכון לעכשיו, אין הצלחה באף אחד מהתחומים.

ובכן, אני מתחיל להתייאש. נראה שאחזור לעבוד בבר, למרות שאחרי הפוסט שלי מיולי, על עבודות סטודנטים שפלות, בהחלט הרגזתי כמה ברמנים וגרמתי גם לעצמי להסתייג מעט מהמקצוע.

בכל אופן, עד שאמצא את מקומי הראוי בחופש הזה, הנה סרטון של אפי ושלי מנגנים שוב במייקס פלייס. טל (מור חזן), שהפעם היתה נחושה לעלות ולבצע את wonderwall, נאלצה להשאר ליד השולחן לאחר שמישהו אחר כבר שר אותו לפניה. ושבוע שעבר גררו לה את האוטו. טל אנחנו אוהבים אותך.

היה ערב לא רע. גם מיכל באה. תהנו (ותודה לטל על הצילום):

תעשו הרבה סקס, עם ובלי משחק מקדים, חפוז וגם שלוקח שעות.

אני שוב בחו"ל. וזה שוב באיזה חור. רק שהפעם אפילו אסור לי לכתוב איפה זה מסיבות בטחוניות. אני חייב לציין שאני לא בדיוק סובל פה, אני ישן במלון לא רע בכלל עם שתי בריכות ממש נחמדות וחדר כושר מצויין. מצד שני לא יוצא לי לנצל שום דבר מהם היות ואני מבלה את רוב היום שלי בבסיס צבאי וחוזר בשעות מאוחרות שכבר הבריכה סגורה ואני מותש מדי בשביל להתאמן. אני גם נמצא פה כבר שבוע והיום היתה הפעם השניה בסך הכל שייצא לי לאכול בחוץ, כשבדרך כלל אני מסתפק בחמגשית שאנחנו מקבלים בבסיס ובאיזה מנה חמה בחדר.

אוקיי, בין המשפט הקודם לבין המשפט הזה הספקתי להיות בפאב אירי וזו החוויה הטובה היחידה שעברתי כאן עד עכשין. אין מה לעשות, פאב אירי זה פאב אירי בכל העולם, אפילו באיזה חור. עכשיו, דמיינו אותי יושב ושותה גינס, עם כנפיים וצ'יפס בצד, בפאב אירי עם להקה שמנגנת פינק פלויד וסנטנה, באמצע מדינה הזויה בחבל הכפכז (שילוב בין המילים קווקז וכפכף). הייתם באים אליי לפני חמש שנים ואומרים לי שדבר כזה עשוי לקרות- הייתי מתפוצץ מצחוק.

פאב אירי במדינה כפכזית - מדע בדיוני

אבל בואו ונחזור לרגע למלון- האמת היא שהמלון באמת בסדר למרות שהחדר קצת פחות. למשל- אין שום דרך (ובאמת שניסיתי כבר את כל הדרכים האפשריות) להתקלח מבלי להציף את כל החדר. בנוסף, השקעים נמצאים בחלק התחתון של הקיר והכבל של הקומקום כל כך קצר שאני נאלץ כל פעם להרתיח אותו על הרצפה. בואו נגיד שעם קומקום כזה ההתאבדות של דודו טופז היתה נמנעת.

עוד משהו מעניין על המלון – כבר יצא לי להזמין לחדר מישהו שיבדוק למה האינטרנט שלי לא עובד, מישהו שיפתח לי את המיניבר, מישהו שיתקן איזה משהו בטלויזיה ומשום מה זה תמיד אותו בחור בלונדיני צעיר שעושה כנראה את כל העבודות השחורות במלון. מזכיר קצת את טים רות' בסרט ארבעה חדרים.

It's Ted, not Teddy!!!

הגעתי למספר מסקנות בנוגע למדינה הזו:

• ממש חם כאן
• הנהגים מאד עצבניים
• הכדורגל פה על הפנים

במילים אחרות – זה ממש כמו בישראל. ההבדל המשמעותי הוא שעושה רושם שהם פשוט נולדים פה עם שפם (המשפט האחרון היה מנוסח בלשון זכר אך הוא פונה לשני המינים כאחד). יצא לי לראות פה כל כך הרבה טיפוסים משופמים שמזכירים את סדאם חוסיין, פרדי מרקורי ומר יובל מדני שובבני.

בקיצור, יש עוד הרבה דברים מוזרים כאן ואת חלקם תוכלו לראות בפוסט המצולם הבא שלי.

חסר מנוחה

אני חושב שיש קונספירציה ארצית למנוע ממני לישון כמו בן אדם. נכון שהשינה שלי היא לא הכי חזקה ואני מתעורר בקלות מדברים אבל לא ייתכן שתמיד יהיו דברים שיעירו אותי. אני חושב שיש מחוץ לחלון שלי בבית שני סוכנים בתוך איזה ואן שבשניה שאני נרדם הם ישר מדווחים בקשר לבן אדם הכי זמין שלהם שיעשה משהו כדי להעיר אותי.

הפעם זה היה הבחור הזה שעובר עם המכשיר שמעיף עלים. מכשיר שכמות הרעש שהוא עושה חסרת פרופורציה לחלוטין לפעולה שלשמה הוא קיים. בכלל, המכשיר הזה הוא אחד הפתרונות היותר ישראליים שיש- יש לכלוך? בשביל מה לנקות אותו אם אפשר פשוט להעביר אותו למישהו אחר? זה בעצם מה שהמכשיר הזה עושה, מעיף את העלים אל מחוץ לטריטוריה של זה שמנקה אותם. יכול להיות שכל הארץ מחולקת לגזרות, בכל גזרה יש איזה בחור עם מכשיר כזה והם פשוט מעבירים את העלים מגזרה אחת לשניה עד שהם מעיפים אותם ללבנון. בכל מקרה אין ספק שהייעוד מספר אחד של המכשיר הזה הוא להעיר אותי שעתיים לפני שתיכננתי.

כבר עשרה קילומטר שאני רודף אחרי העלה הזה

סע לאט

התחלתי ללמוד נהיגה על קטנוע. הדבר הראשון שהייתי צריך לעשות הוא להוציא טופס בקשה לרשיון ולעבור בדיקת ראייה. גיליתי שהראייה בעין הימנית שלי מתדרדרת כמו שחשדתי. האופטימטריסטית חתמה לי על הטופס והבהירה לי שהראייה שלי מספיק טובה בשביל קטנוע ורכב פרטי אבל אם אני ארצה להוציא רשיון לאוטובוס אני אצטרך לעשות משקפיים. אמרתי לה מחר ויצאתי.

כשהגעתי לשיעור הנהיגה המורה הרגיז אותי כבר על ההתחלה כשהוא צעק עליי, אחרי ששאלתי שאלה פשוטה כמו אם הוא מקבל אשראי ושלח אותי להוציא כסף בתחנת דלק. מיד אחר כך כשהסברתי לו שיש לי חסך ילדות ולא רכבתי מעולם על אופניים (חוץ מהפעם ההיא בהולנד שאני נוטה לכנות "התקרית" או "דומינו ראלי אופניים") הוא נבח עליי שאני לא יכול ללמוד כי לא יהיה לי שיווי משקל. כשהתעצבנתי עליו בחזרה הוא החליט לבדוק אותי והתיישב מאחורי על הקטנוע ונתן לי לנסוע. כבודו פסק שיש לי שיווי משקל והוא אכן יכול ללמד אותי.

חו"ל המועד

בסופו של דבר לא חזרתי אליו אחרי השיעור הזה. בדרך כלל אין כזה מצב אצלי שאני מפסיק משהו באמצע אבל לא היתה לי הרבה ברירה היות והחליטו לשלוח אותי מהעבודה לעשרה ימים לאיזה חור נידח בעולם (בפעם השלישית השנה). ולפני שאתם אומרים לעצמכם "אני לא מאמין שהבן זונה הזה שוב טס ומתלונן על זה", אני מדגיש בפניכם שוב שמדובר בחור נידח, שחם בו יותר מבארץ, שחל עליי איסור לצאת מהמלון (וגם אם הייתי יכול לא היה מה לחפש שם) ושאני פאקינג מפסיד את ההופעה של הקייזר צ'יפס שבאו להופיע בארץ במיוחד בשבילי (ואולי בשביל עוד כמה מאות) וחיכיתי חודשים להופעה הזאת. בנוסף יש עוד כמה דברים שאני מפסיד, חלקם חשובים יותר וחלקם פחות כמו הופעה נוספת של התפוחים או משחק הליגה הראשון בין בית"ר ירושלים להפועל תל אביב. עכשיו אתם בטח אומרים לעצמכם בציניות "איזה מסכן" אז אני אומר תלכו קיבינמט.

הייתי עושה פוסט מצולם בחו"ל כמו תומר אבל המדינה שאני טס אליה היא לא תאילנד וזה בטוח לא יהיה מעניין כמו מה שתומר צילם שם. אני תמיד תוהה למה החברה שאני עובד בה תמיד עושה עסקאות עם מדינות כאלה ולא שולחת אותי להוואי או לריו דה ז'נרו.

בתמונה: חור שעוד לא שלחו אותי אליו- בת ים

הרצליה תחתית

השבוע גיליתי שנפתח בארץ סניף של סאבווי (וכשאני אומר גיליתי אני מתכוון שקיבלתי SMS היסטרי מדניאל נחמוד עם תמונת מולטימדיה של הסניף הראשון בהרצליה פיתוח). כמובן שכבר למחרת אפי ואני נהרנו לשם והיינו בין הראשונים בארץ שרגלם דרכה שם (למי שלא יודע מבחינתי סאבווי זה הקרנף של חו"ל, בכל מקום שאני נמצא בו בחו"ל אני חייב לאתר איזה סניף ולאכול בו). אני חייב לציין שלמרות שעדיין אין להם את כל סוגי הבאגט ואת כל הרטבים שיש בסניפים בעולם משאר הבחינות הסניף ברמה גבוהה. הטעם היה מעולה וקיבלנו עם הארוחה גם כוס למזיגה חוזרת (Refill) ושקית דוריטו'ס (!!!). קל לרצות אותי…

אפילו דוריטו'ס יש פה

נ.ב.

דבר נוסף שגיליתי השבוע הוא שלא כדאי לספר לחברים שלך כמה אתה מרוויח. דברים טובים לא יכולים לצאת מזה…

דחייה לדורות

היום חזרתי הביתה וגיליתי הפתעה בדואר, מכתב מהמחלקה המשפטית של עיריית רמת גן שהוכיח לי שגם מחלקה זו עובדת כמו כל מחלקה אחרת בארץ – לאט. המכתב תיאר בפניי שהערעור שהגשתי לפני כמעט חצי שנה לגבי דו"ח החניה שקיבלתי ליד הדירה לא התקבל. במילים אחרות – לקח להם יותר מחמישה חודשים לדון בערעור שהגשתי על כך שחניתי ליד הבית שלי ואחרי כל הזמן הזה לדחות אותו. אני יודע שכבר חרשנו על עניין דו"חות החניה אבל הנושא הזה לא נגמר לעולם. מדובר בדו"ח שקיבלתי בלילה שאחריי הסילבסטר. עשינו מסיבה בדירה ולמחרת בתשע בבוקר גילינו שהפקח החביב שעובר ברחוב שלנו בד"כ רק בשעות הצהריים המאוחרות, החליט להשכים קום ביום הראשון של השנה ולחלק דו"חות חניה גם לי וגם לדור. כנראה הוא היה מתוסכל שהדייט שלו הבריזה לו וכנקמה הוא החליט להתעורר מוקדם ולנקום בעולם. אותו פקח ממורמר שנתן דו"ח לדור כשקפץ לרבע שעה לדירה כדי לאכול, אותו אחד שנתן דו"ח גם לתומר (שלקח מדור את הרכב באמצע היום לשתי דקות להביא משהו מהדירה) ונעלם כלא היה בשניה שתומר יצא. מדהים באיזו מהירות הם נעלמים אחרי הדו"ח. כאילו הם ממהרים לעשות איזה משהו חשוב, כולנו יודעים שהם חוזרים הביתה (לבית של אמא שלהם ליתר דיוק) ושוקעים על הספה מול הטלויזיה, עם גופייה לבנה, שקית צ'יפס ביד אחת והשלט של הטלויזיה בשניה.

תחבורע ציבורית

הסיפור הזה רק הזכיר לי שוב שאני צריך רכב משלי. זה והעובדה שחיכיתי בבוקר לאוטובוס. זו הליכה של עשרים וחמש דקות עד הרכבת ואני בד"כ מעדיף ללכת ברגל אבל אין לי שום כוונה להגיע לעבודה מטפטף. משהו מוזר קורה בעיר הזאת- יש אינסוף אוטובוסים ומוניות שירות ובכל זאת קורה שאני מחכה רבע שעה, שבה עוברות איזה שבע מוניות שירות שאף אחת מהן לא עוצרת כי כולן מלאות עד אפס מקום, ואז מגיע האוטובוס שמפוצץ לא פחות אבל הנהג מתעקש להמשיך ולדחוס עוד נוסעים במטרה לשבור את שיא גינס, ואז הוא נוסע במהירות של שני קילומטר לשניה כי הוא לא רואה כלום במראות והאוטובוס בקושי זז ובתחנה הבאה שהוא עוצר מישהו שהיה דחוס בסוף האוטובוס צריך לרדת אבל הוא לא מספיק להגיע לדלת לפני שהיא נסגרת ומתחיל לצעוק על הנהג, ושניה לפני שהוא מתחיל שוב לנסוע הוא רואה במראה מישהו רץ ספרינט ומתנשף בלי הרף ומחליט לעשות לו קטע ולחכות עוד כמה שניות ואז להתחיל שוב בנסיעה בשניה שהמסכן כבר כמעט ליד הדלת, וככה אתה מפספס רכבת וצריך לחכות עוד חצי שעה עד הרכבת הבאה. מסקנה: או שעדיין אין מספיק אוטובוסים ומוניות שירות או שיש יותר מדי בני אדם. מסקנה נוספת: אני אלך להוציא רשיון לקטנוע כבר בשבוע בקרוב.

רק זה היה חסר

נכון תמיד כשאתם מגיעים לתחנת אוטובוס אתם מתחילים לחשב מתי האוטובוס צפוי להגיע בהתחשב בכמה אנשים יש בתחנה? אם אין אף אחד אז כנראה שהוא הרגע עבר אבל אם יש הרבה אנשים סימן שהוא אוטוטו מגיע. איכשהו תמיד קורה לי שאני מגיע ויש המון אנשים ואז אני בטוח שהאוטובוס יגיע תוך כמה שניות ואז מגיע אוטובוס אחר וכולם עולים עליו ואני נשאר לבד בתחנה ומבין שיש עוד זמן עד שהאוטובוס שאני צריך יבוא.

כשהגעתי לתחנת הרכבת איזו אישה שעברה מולי החליטה שמתוך אלף האנשים שהיו באיזור אני האיש הנכון לשאול אותו איך מגיעים לבית החולים ביילינסון. כשאמרתי לה שאין לי מושג היא עדיין התעקשה שלא לפנות לאף אחד אחר ולהמשיך לתחקר אותי ושאלה איפה יש תחנה של קו 82. הפעם היה לה מזל וידעתי לענות לה אבל איך תמיד מתוך כל האנשים שואלים תמיד אותי ולא משנה אם אני עם אוזניות על האזניים. יש לי פרצוף של GPS?

ומילוא בא?

בגלל שהייתי בלי רכב החלטתי לצערי לוותר אתמול על יום המילואים שזומנתי אליו. אתם בטח שואלים את עצמכם מה זאת אומרת לוותר על יום מילואים, למעשה זה היה ערב מילואים או יותר נכון- התותחנים החליטו להפיק ערב הוקרה למערך המילואים וכשאני אומר לצערי אני מתכוון לזה. זה יום המילואים הכי קל שיכול להיות. אתה בא לראות איזה טקס, הופעה של אמן או שניים, אוכל קצת ומקבל על זה כסף. ואתה אפילו לא צריך ללבוש מדים. מצד שני, בפעם הקודמת שזומנתי ליום הוקרה שכזה הצטערתי כי במקרה באותו ערב היה במקביל מופע איחוד חד פעמי של להקת אטרף ואני, המעריץ היחיד שלהם בארץ, לא הייתי שם. כנראה שאם לא אני אז אף אחד לא היה שם ולכן הם החליטו שלא להתאחד יותר לעולם.

לא יכולים להתאחד בלעדיי. אטרף

נ.ב.

רובנס, סולן להקת אטרף שעבר אירוע מאד קשה בחיים שלו יצא בקריירת סולו אחרי הרבה שנים של חוסר פעילות והוציא השנה דיסק מעולה. ראיתי אותו מופיע בשנה שעברה (במסגרת התוכנית של קוטנר ששודרה מפאב בנמל) והוא התרגש בטירוף כאילו זאת הפעם הראשונה שלו מול קהל ולמרות זאת הוא הצליח להלהיב מאד את הקהל שבא לראות בעיקר את האמנים האחרים שהופיעו.

נ.ב. 2

היום שמעתי שיר של דור דניאל ופתאום נזכרתי בדוד כרעיים. נזכרתי גם שמזמן לא הזכרתי בבלוג את דוד כרעיים אז הרגשתי צורך.

אז ככה, לפני כשבוע בערך כשדור חזר מחו"ל הוא התקשר אלי ובישר לי שהוא החליט סופית לעזוב את הדירה ושאני מוזמן למלא את מקומו, שזה אומר שבעוד כשבוע אני כבר לא אהיה "אפי- השותף שלא גר בדירה" ואני אצטרף לצמד המהולל רן ותומר.

חוץ מזה בימים אלה אני מחפש עבודה נואשות ואני לא יודע באמת במה בא לי לעבוד.

קודם כל כמו כולנו בערך לא באמת בא לי לעבוד אבל אני יודע שאני חייב כי אחרת לא יהיה לי ממה לחיות (כרגע למשל אין לי ממה לחיות אז אני לא חי). ואילו עבודות כבר מציעים לסטודנט כמוני? אז יש שירות לקוחות טלפוני שכל האנשים שאני מכיר שעובדים בזה אומרים לי "אפי אל תעשה את זה לעצמך!" אז אני לא אעשה. יש את האפשרות לעבוד כמוכר בחנות שזה נראה לי לא רע אז סרקתי המון חנויות באיזור אבל בשום חנות לא מחפשים עובדים- תקלה!

וכרגיל העבודה האידיאלית לסטודנטים עריריים כמוני- מלצרות!

אז באמת כל האנשים שאני מכיר שעובדים במלצרות אומרים לי שהעבודה מתישה ומגעילה אבל עושים אחלה כסף בזמן קצר. אז אני מנסה לשכנע את עצמי שזאת העבודה שהכי כדאי לי לעבוד בה, כנראה שממחר אני אתחיל לחפש עבודה בתור מלצר בלית ברירה אלא אם כן בנתיים אני אמצא משהו יותר טוב.

בנתיים התחלתי לחשוב איפה נראה לי הכי טוב למלצר והגעתי למסקנה שפאב או מסעדה שמגיעים לשם בעיקר תיירים שמשאירים טיפים יפים. יש למשל המייק'ס פלייס שישבתי שם בשבוע שעבר ולשם מגיעים רק תיירים. כשאתה רואה תייר אתה ישר מזהה שהוא תייר ולא מקומי. הם לבושים אחרת מתנהגים אחרת ומן הסתם מדברים אחרת.

ואז נזכרתי שאנחנו הישראלים נורא אוהבים לכנות את עצמנו "אירופאים". ואני שואל למה? מה גורם לנו לחשוב שאנחנו כמו אירופאים?

אז נכון, אנחנו משתתפים באירוויזיון, אבל בועז מעודה נראה אירופאי? שר כמו אירופאי? ואחינועם ניני ומירה עוואד? הן נראות ונשמעות אירופאיות? אז נכון שמכבי ת"א בכדורסל משחקים ביורוליג ובכדורגל אנחנו משתתפים במוקדמות ליגת האלופות, אבל תעשו לי טובה, הכדורגל שלנו מזכיר כדורגל אירופאי? זה בכלל לא נראה כמו אותו ענף ספורט! אלו שני דברים שונים לגמרי.

זה אירופאי זה?

אז אני שואל את עצמי למה בכל זאת להגדיר את עצמנו אירופאים? כי גם אצלנו יש כמה בלונדינים כמו הסקנדינבים? נכון, פשוט פה הם מחומצנים ושם הם טבעיים. והלבוש? וההתנהגות? והתרבות? אצלנו אין דבר כזה תרבות, אצלנו יש אוסף תרבויות, כי אנחנו בעצם מקבץ של עדות שהתרכז בארץ אחת והדבר היחיד שמאחד את כולנו זו הדת שלנו וזהו.

נגיד לבריטים יש את המלכה אליזבת' איזה מלך יש לנו? המצב הכי קרוב בו היה לנו איזה מלך זה כשזוהר ארגוב היה המלך!

אז אפרופו זוהר ארגוב מה לגבי המוסיקה? משהו מטיל איזשהו צל של ספק שהמוסיקה שלנו דומה אפילו טיפה למוסיקה באירפה?

בקיצור אנשים צר לאכזב אתכם אבל אנחנו לא אירופאים! מצד שני אנחנו גם לא אסיאתים ולא אפריקנים. אנחנו פשוט ישראלים! יהודים ישראלים! ומה רע בזה? הכי טוב להיות ישראלי. לטוב ולרע. אין כמו ישראלים, החמימות, השכונתיות, הסלנג, הלבוש הזרוק, הפיצוציות, הפיצוחים, החופים, הים, הקיץ, החום, הלחות, האוכל, הכוסיות, המוסיקה ואפילו הכדורגל המשעמם. תאמינו לי שהאירופאים היו מתים להיות ישראלים!

אני בטוח שכל התיירים שבאים לבקר ולטייל כאן מקנאים בנו!

בקיצור ישראלים טובים שכמותכם תהיו חזקים וגאים (גם גייז אם בא לכם) ואני אמשיך בחיפושיי אחר העבודה.

בינתיים אני מזמין אתכם לצפות בסרטון שרן הפיק שבו אני משחק את משה רבנו (או רבנאנו) שמתארח אצל שוונקי הפסיכולוג המסומם:

נשמח אם תדרגו אותו…

עד כאן רבנאן.

האיש הכחול

היום התחיל מוזר. התעוררתי. עד כאן עם המוזר, ונמשיך עם היומיומי: בעוד אני משייט בנעימים על הקטנוע במורד רחוב משה שרת תהיתי לעצמי אם כל תושבי רמת גן עברו ללבוש חולצות מכופתרות בצבע כחול בהיר או שמא יש ברחוב יותר פקחי חניה מאנשים. בדרכי חזרה הביתה, אותה עיריית רמת גן שמילאה את הרחוב בגמדים כחולים ושמנמנים החליטה לפנק אותנו באוטו זבל שעומד לו באמצע הרחוב, חוסם את התנועה ולועס להנאתו פחי זבל ירוקים. תוך כדי נסיונות מוצלחים חלקית להשתחל בתוך הפקק שנוצר, חשבתי שזה לא יהיה לגמרי מופרך אם יצוץ מאחורי איזה שיח פקח חניה חביב וידביק למכוניות העומדות בפקק דוחות על חניה באמצע הרחוב.

אני שונא פקחי חניה. שאלתי את עצמי הרבה פעמים איך זה מרגיש לעבוד בעבודה כל כך שפלה. למשל פקח החניה שהספיק לתת לי דו"ח ולהיעלם באופן מופלא בדקה-וחצי שבה עצרתי את הרכב של דור מול הבית ונכנסתי לקחת דבר מה. הפקח הזה, האם הוא מרגיש ניצחון על עבריין החניה הנורא  שהחנה את רכבו באמצע רחוב משה שרת, בשתיים בצהריים, ללא תג. או שמא הוא חוזר הביתה ובז לעצמו על כמות האנשים שהרס להם את היום? כנראה שהוא סתם שמח לסיים יום עבודה.

הצד השפל שלי

כשאני חושב על זה, אני נזכר בעבודות היותר שפלות שיצא לי לעבוד בהן בשנים האחרונות. אחת מהן היא טלמרקטינג. טלמרקטינג (לפחות זה שיצא לי לעסוק בו) הוא מקצוע שנמצא במקרים רבים על הקו הדק שבין החוקי ללא חוקי. אמנם לא בדקתי את המספרים באופן מדעי, אבל להרגשתי, חלק נכבד ממכירות הטלמרקטינג מתבסס על כך שהמוכר הרבה יותר אסרטיבי/אגרסיבי מהקונה, והקונה במקרה הזה פשוט מתבייש לסרב . תחשבו רגע לעצמכם ותענו בכנות, כמה פעמים קניתם משהו שלא רציתם או לא הייתם צריכים, רק כי לא היה לכם נעים להגיד לא? אני מניח שלרובכם זה קרה לפחות פעם אחת.

כדי להיות איש טלמרקטינג טוב אתה צריך לעבור תהליך פנימי כלשהו שבו אתה לומד להפסיק לחלוטין לחשוב על טובת הקונה ומתחיל לחשוב על איך לעשות כמה שיותר כסף, עבורך ועבור המעסיק שלך. אתה לא יכול להרשות לעצמך להפעיל מצפון. אתה משכנע את עצמך באמת שבשקרים שאתה אומר. למעשה, בכל מכירה אתה מרגיש ניצחון קטן, אולי כמו הנצחון הקטן של הפקח שברגע זה מצא רכב שחונה לא כחוק ובעונג גדול מדביק לו מכתב אהבה קטן מתחת למגב. במקרה שלי, איש מכירות בינוני לכל היותר, האשמה תגיע אחר כך. במקרה של איש מכירות טוב, כנראה שהיא לא תגיע לעולם. אני באופן אישי עדיין מתבייש.

הברמן האולטימטיבי

לפני זמן מה היה לי את העונג לעבוד במגה-בר תל אביבי כושל.

מגה-בר: בר גדול מאוד, צפוף מאוד, יקר מאוד שמתייחס לקהל הלקוחות שלו בהתנשאות. הצלחתו של המגה-בר מתבססת על כך שהבליין הישראלי המצוי נהנה לרקוד במקומות  צפופים ככל האפשר.

אני, בהיותי בן-אדם גבוה למדי, זקוק למרווח של כמטר וחצי מכל כיוון כדי לרקוד. מעולם לא הבנתי איך אפשר לרקוד/לזוז/לנשום/לחיות במקום כל כך צפוף. למעשה, נוכחותם של ערסים מרקדים ומזיעים בתחום המרחב האישי שלי גורמת לי להתקפי חרדה נוראיים. ובצדק, אחרי הכל, ערסים מרקדים הם דבר די מחריד (עם הערסים המרקדים הסליחה).

בכל אופן, המגה-בר הכושל הוא מגה בר שעקב כשלים ביחצנות או(כנראה) יחס מחריד במיוחד ללקוחות, סובל במחסור בקהל. במקרה כזה המגה בר הכושל ינסה לשמר את הכנסתו על ידי חליבת כסף רב ככל האפשר מהלקוחות שכן עשו את הטעות ונכנסו.

כמה כללים לגבי מגה-בר כושל:

– אתם מתקשים לעבור סלקציה? אל דאגה, המקום פשוט משחק אותה קשה להשגה. בפנים הוא ריק.

– אפשר לקבל כוס מים? ממש לא. אפשר לקנות בקבוק. ואת העודף מהעשרים רצוי להשאיר כטיפ. אחרת אתם עלולים לקבל צעקות מהברמן.

– אגב עודף, אחרי שקיבלתם את העודף ולקחתם אותו, הרימו את החשבונית מהמגשית וקחו משם את שארית העודף שהברמן החביא מבעוד מועד (ובטעות). אחרי הכל, במגה-בר כושל אין ברירה אלא להוציא כמה שיותר כסף מכל לקוח.

-שאלו אתכם בפעם החמישית תוך עשר דקות אם אתם רוצים לשתות עוד משהו? אין מה לעשות. המגה-בר הכושל לא מעריך ברמנים שעומדים ולא עושים שום דבר. מאחר שאין באמת למי למכור שתיה, נשארת לברמן הבחירה בין להציק ללקוחות שבטעות נמצאים בקרבת הבר, לבין לתופף על הדלי של הקרח (עניין שממצה את עצמו די מהר, מנסיוני).

– הכוסיות שרוקדות מסביבך לא נראות טוב כמו שאתה חושב. חכה שידלק האור לרגע ותראה עם מי יש לך עסק. כן כוסית? בטח דלוקה על הברמן.

אני מודה. אני אינני הברמן האידאלי. לפחות לא למקום כזה:

– אני מתקשה לקיים את הכלל (שתקף גם בטלמרקטינג) של להרוויח כמה שיותר כסף, עבורך ועבור בעל הבית, על חשבון הלקוח.

– אני לא אוהב להכריח לקוחות להשאיר טיפ, אני לא אוהב להחזיק להם את המגשית עם העודף בכוח כדי שיבהלו וישאירו את העודף, אני לא אוהב להחביא להם כסף מתחת לחשבונית.

– אני לא אוהב לנסות לעשות כאילו יש עבודה בזמן שבעצם אין, אני לא אוהב להציק ללקוחות כל שלושים שניות שישתו משהו, וממש ממש נמאס לי לתופף על הדלי של הקרח.

– אני פשוט לא אוהב לעבוד מהר. אני בן אדם ישנוני ואיטי. ככה זה 🙂  למעשה מראה חיצוני הוא הסיבה היחידה שבגללה אני כן יכול לעבוד במקום כזה, מה שתמיד מוביל לשאלה הידועה לשמצה: "אולי אני אשאיר לך את הטלפון שלי במקום טיפ?". לא, מטומטמת. אני רוצה כסף.

מסיבות אלה ועוד, פוטרתי מהמגה-בר הכושל. אך היו שקטים, מקום שמתייחס בזלזול ללקוחותיו מתייחס כך גם לעובדיו. כשאתה מפוטר ממגה-בר כושל אתה פשוט מפסיק להופיע בסידור העבודה. אני משער שזה מכיוון שהמקום מניח שאתה מאוד אינטליגנט ושתבין זאת לבד. מעריך את זה, תודה.

מסקנות

– בנוגע לפקחי החניה, במבט קל לאחור אני מגלה שגם אני עסקתי בכמה עבודות שאינני גאה בהן במיוחד.

– שוב בנוגע לפקחים: אני עדיין לא אוהב אתכם. תתביישו. איכס.

– אני לא רוצה להיות ברמן. אני רוצה להיות שחקן. למעשה הסיבה היחידה שבגלל אני רוצה להיות ברמן היא: סקס. סקס סקס סקס (זה היה סתם כדי שהבלוג יופיע יותר בחיפושים בגוגל. זה מה שכולם מחפשים. סקס).

– יש כמה עבודות שעדיף פשוט לא לעסוק בהן. למשל: פקח חניה, איש טלמרקטינג, ברמן במגה-בר כושל.

– כשצריך לשלם שכר דירה (ואם כבר מדברים על שכר דירה, דור תשלם ת'שכר דירה!) ושכר לימוד, ונגמר הכסף לפופקורן, דוריטוס ואלכוהול, לא נשאר הרבה מקום למצפון, אבל תשאלו את רן, עדיף להיות בודק תוכנה מלמכור לאנשים דברים שהם לא צריכים, עדיף מלחלק דוחות חניה, עדיף מלהכריח אנשים להשאיר לך טיפ. עדיף לעשות משהו שלא תתביישו בו למחרת, או עוד חודש. תאמינו לי.

– אני רוצה את העבודה של רן.

-סקס זה חשוב. תעשו הרבה סקס.

כל טוב,

טוב אז שלום לכווווווווווולם!

איזה כיף זה לכתוב בבלוג של "הדירה" כשאני בכלל לא גר שם… זה ממש נחמד!

דרך אגב זה הפוסט השני שאני כותב בבלוג הזה פשוט את הראשון רן ותומר פסלו כי הוא היה אינטיליגנטי (חפרן) מדי בשבילם ואני קיבלתי את זה (לא שהייתה לי ברירה) והפעם אני אנסה להיות קצת יותר תמציתי 🙂

אז קודם כל אני חייב להגיד שלכתוב בבלוג זה קצת משונה כי אתה בעצם כותב בידיעה\בשביל שאנשים אחרים יקראו אותו ואתה משתדל לכתוב פוסט שנון ומקורי ומה שהכי מצחיק\עצוב בכל העניין הזה הוא שאף אחד בעצם לא קורא את זה חוץ ממני והדירה!

אז אחרי שהגעתי להסכמה עם עצמי שאף אחד לא קורא את זה חוץ ממני אני אכתוב מה שבא לי ואיך שבא לי כי אני בעצם כותב לעצמי.

אז היום יום שישי וכמו בכל יום שישי עבדתי בחנות בנמל ת"א, וזאת העבודה הכי משעממת ומעיקה בעולם והיום בפעם הראשונה מזה שמונה חודשים שאני עובד בחנות נרדמתי בזמן ששירתתי לקוח, זה היה די מצחיק אבל גם נורא מפדח כי שאר הבנות שעובדות איתי פשוט היו בשוק והסתכלו עלי במן מבט כזה של "מה נסגר איתך בנאדם?!" ואני הייתי די משועשע מעצמי והתנצלתי בפני האדון, אני חושב שהוא הבין אותי וראה עד כמה מצבי קשה.

בקיצור אחרי יום ארוך ומתיש בעבודה הלכתי לתחנת האוטובוס וחיכיתי שעות למונית שירות שתיקח אותי כבר הביתה ובכל שבוע זה אותו תסריט: אני יושב בתחנה מתייבש לפחות שעה עד שמגיעה מונית שיש בה מקום לעלות.

רק שהיום "נתקעתי" בתחנה עם שתי בנות חביבות (כוסיות), אז אמרתי לעצמי: "רבנאנן!!!" סוף סוף היה נחמד לחכות למונית. אחרי בערך חצי שעה שאני מביט בהן במבט הסקסי השובה שלי והן בכלל לא שמו לב שאני עומד לידן, הן הבחינו בי סוף סוף ושאלו אותי לאן אני נוסע, אז אמרתי: לרמת גן, והן ענו: גם אנחנו. בעוד שאני מריץ בראש תסריטים איך אני מתחיל עם אחת מהן שממש מצאה חן בעיני עצרתי לנו מונית ספיישל שתיקח אותנו לרמת גן, ירדנו ברמת גן וליוויתי אותן קצת וניסיתי לפתח שיחה והן היו ממש חמודות אבל לא הצלחתי  לגרום לשיחה להמריא למקום אליו כיוונתי, אז נפרדנו והן המשיכו בדרכן. אני אפילו לא יודע איך קוראים להן. אני רק יודע שזאת שמצאה חן בעיני הלכה ל"אשל" ברמת גן (מה זה ה"אשל" הזה רבנאן???), אז אם אתם פוגשים בחורה קטנה, אדמונית, עם קצת נמשים, נזם באף שהייתה הערה ב"אשל" תמסרו לה שאני מחפש אותה!

נ.ב.

אנשים שצריך להרוג: אנשים ששואלים אותם:"איזה מוסיקה אתה אוהב לשמוע?"

והתשובה שלהם היא: "גלגלצ"

בשם כל הרבנאנים שישמרו אותי! גלגלצ זה לא סגנון מוסיקה, זו תחנת רדיו!!!

עד כאן רבנאן,