אתחיל בסיפורון על השכרת רכב. באוסטרליה יצא לי לנהוג בפעם הראשונה בצד שמאל של הכביש. אמנם זו היתה נסיעה קצרה אך אני חייב לציין שהשליטה שלי היתה אבסולוטית. ממש לפני הפניה האחרונה היה לי רמזור ירוק בפנייה ימינה ולאחר שפניתי שמעתי סמי טריילר ענק שמצפצף לי בטירוף. מסתבר שבאוסטרליה גם ברמזור ירוק צריך לעצור כי גם לאלה שבאים ממול יש ירוק. הגיוני. חזרה לאנגליה- שכרתי כאן רכב לשלושה ימים ופתאום זה הרגיש כמו משחק ילדים. היה קל מאד להתרגל לצד השני של הכביש וכאן חוקי התנועה קצת הגיוניים יותר. חוץ מזה שהידית של האיתות נמצאת בצד שמאל, כמו אצלנו בניגוד לאוסטרלים שאצלם אתה תמיד מפעיל את הוישר בטעות.

ביציאה מהרכב הייתי צריך להתחיל בהכנות כמו לפני החרמון (וכל מי שיש לו ציוד משלו יודע בדיוק על מה אני מדבר). החלפת נעליים במגפיים (כי אמרו שיהיה שם בוץ), לבישת מעיל, הכנסת מעיל גשם לתיק וכו'. בכל זאת- קיץ בלונדון. את הכרטיס לפסטיבל הייתי צריך לקבל על האוטובוס יום קודם אבל לא בגלל שבחרתי לא להגיע איתו הוא חיכה לי במשרד שנאמר לי שנמצא במרחק 5 דקות הליכה מהפסטיבל. בפועל זה היה 20 דקות של הליכה מהירה. ביציאה משם היה שילוט עם כיוון כללי לפסטיבל ושלט המורה על שאטל לפסטיבל תמורת פאוונד אחד. אחרי ניהול סיכונים קל החלטתי לעלות על השאטל. בפועל השאטל נסע שלושה מטר והוריד אותנו, רבע שעה הליכה מהפסטיבל. ביומיים הבאים כבר הלכתי ברגל ועד שהשאטל יצא כבר הגעתי לנקודה שבה הוא מוריד את האנשים.

הפוך גוטה, הפוך

מה שעוד שכחו לציין זה שמהכניסה למתחם הפסטיבל ועד לאיזור הבמות יש עוד 25 דקות הליכה. ככה יצא שפספסתי לחלוטין את ההופעה של The Hives. מה שלא הפריע לי לגשת אליהם אח"ר בדוכן החתימות ולשקר להם שהיתה הופעה מדהימה. מה אכפת לי, חתימות השגתי. באותו יום היתה ההופעה של The Cure וכן, השיער של הסולן מפחיד גם במציאות. ביום השני היו כמה הופעות נחמדות כמו The shines, Kasabian, ו- Florance and the machine אבל את ההיילייט של היום פספסתי. מסתבר שבצהריים גרינדיי עלו על הבמה האלטרנטיבית וסיפקו מופע סודי של שעה. פספוס עצום שלי. אבל מה זה חשוב, אני הגעתי בשביל הפו פייטרס. היה איזה קטע שיצאתי מהמתחם של ההופעות עם כוס בירה שקניתי שם ולא נתנו לי להכנס חזרה עם הכוס. הזוי משהו.

ליום השלישי הגעתי מוכן לטירונות. החלטתי שאני הולך להיות בעמדה שבה אני אראה טוב את כל המופע ויהי מה. הגעתי בשתיים וחצי בצהריים ונכנסתי לתוך הקהל עד כמה עמוק שיכולתי. זו היתה ההופעה השלישית של אותו יום, חמש לפני הפו. ידעתי שצפויות לי כמה שעות טובות של עמידה על הרגליים בצפיפות ודוחק וצפייה בכמה להקות שלא מעניינות אותי יותר מדי אבל הי, הייתי בצבא אז אין לי בעיה עם סבל ואני מנוי להפועל תל אביב כבר 13 שנים אז מה זה כבר כמה שעות של שעמום?

הלהקה הבאה היתה להקה של ווייט טראש שקהל היעד שלה היה ילדים מתחת לגיל 14, מה שלא הפריע לגיטריסט לדבר כל הזמן על אורגיות ועל זה שאף אחת לא עשתה לו ביד עדיין בפסטיבל. הם גם דחקו בקהל ליצור מעגלי פוגו ואחד נפתח ממש צמוד אליי. נבלות. אח"כ עלתה להקת מטאל וכצפוי מצאתי את עצמי נדחף לכל עבר בלי שליטה. לפחות כל דחיפה כזו קרבה אותי עוד קצת לנקודה טובה יותר. ההופעה הבאה היתה קייזר צ'יפס- סוף סוף להקה שאני אוהב אחרי כל הזבל שהיה. ההופעה שלהם היתה ממתק אמיתי ובמהלכה גם הגעתי לנקודה שבה אני רואה מצויין את רוב הבמה, כמה שורות לפני המחסום. זו היתה השרדות קשה ביותר עד המופע. בשלב מסויים איזו בחורה ישראלית סיננה מאחור "כוסאמק". היא שמה לב שקלטתי אותה וחייכה אליי. כמה דקות מאוחר יותר היא וחברה שלה כבר לא שרדו את זה וביקשו להחל. החוצה ע"י המאבטחים. ההופעה הבאה היתה משעממת אבל התקדמתי בה עוד קצת ובמעבר שבין ההופעה הזו לפו פייטרס כבר מצאתי את עצמי בשורה השניה, בנקודה שבה כל הבמה גלויה לפני. חשבתי שיותר טוב מזה כבר לא יהיה…

וטעיתי. הפו עלו לבמה בטירוף כשדייב דופק ריצת אמוק עם הגיטרה ואחריו שאר החברים. אחרי כמה שירים מעולים ודוחק רציני עפתי קדימה והשתחלתי (בלי כוונה כמובן) בין שני אנשים בשורה הראשונה. הייתי במרחק מטרים ספורים מאגדה חיה. באמצע ההופעה דייב ציין שזו ההופעה האחרונה בסבב ושהם לא הולכים להופיע עכשיו תקופה ארוכה, מה שהפך את ההופעה הזו לעוד יותר מיוחדת והלהקה נתנה לנו קצת יותר ממה שנתנה בהופעות הקודמות עם כמה שירים שהם לא נגנו הרבה מאד זמן (אחד מהם מאז 2003). בסיום כמה תותחים העיפו על הקהל אלפי שטרות של הפו פייטרס ולאחר כמה דקות של קריאות ומחיאות כפיים הלהקה עלתה להדרן של 6 שירים. אין ספק שזו ההופעה הכי טובה שהייתי בה עד היום.

אין מילים

וזהו, עונת ההופעות הולכת להסתיים. אחרי הופעה נהדרת של התפוחים בדאג אנד טוני, ההופעה הטובה ביותר של פטרוזיליה עד היום בתחרות להקות באוזן בר (הם גם זכו במקום השני בערב הגמר שבוע אח"כ) והפסטיבל נשארה רק ההופעה של רד הוט צ'ילי פפרס בארץ. יהיה אדיר!

נ.ב.

אז הספקתי בשנה אחת להיות במשחק הכדורגל בין הקבוצות הכי טובות בעולם ובהופעה של הלהקה הטובה בעולם. נשאר רק למצוא את הבחורה הכי טובה בעולם. יש מתנדבות?

רן גרינפלד

מחוץ לדירה

רשמית כל מי שבוכה על צדק חברתי מוזמן לבוא ללונדון. זה לא שאני חושב שהמדינה שלנו לא יקרה אבל אתם לא מבינים מה הולך פה! דוגמא פשוטה: ללכת לראות סרט בקולנוע עולה פה יותר מפי שתיים מאשר אצלנו. מצטער חווה, אני לא בטוח שיש פה יותר סרטים, הם רק יקרים יותר. ולגבי הקטע של להיות פה לבד- אני דווקא אוהב את זה. אני לא מכיר הרבה אנשים שהיו שורדים את הקילומטראז' שהרבצתי פה ביומיים. הרגליים שלי מפורקות לחלוטין ועוד יש לי מלא הופעות לקפוץ בהן. נקווה לטוב. בינתיים הנה סקירה קטנה של חלק מהדברים שהספקתי:

מספיק לי יום אחד בשביל להבין את העסק של הרכבת התחתית. לא רק שאני יודע על אילו רכבות לעלות, איפה להחליף ומתי- אני גם יודע איפה הכי כדאי לשבת בכל רכבת כדי להיות הכי קרוב ליציאה. בכניסה לרכבת חילקו עיתון חינם, בדיוק כמו ישראל היום רק שאצלם אין שום הגיון בסדר של הכתבות. בעמוד הראשון היה כתוב על השערוריה החדשה של הנסיך הארי, בעמוד הבא מז"א, אח"כ ראיון עם איזה שחקן, כתבה על ילדה בת 5 שטבעה בנהר, תמונות של לווייתנים של צלם חובבן תפס ואח"כ על עבריין שחשוד באונס. אפשר להבין למה  מחלקים את העיתון הזה בחינם. באחת מתחנות הרכבת הגדולות שם יש לוח עצום עם כל הרכבות. אני תמיד הסתדרתי אבל בואו נגיד שזה די נפוץ לראות שם אנשים בוהים במשך עשרים דקות במסך ואז דופקים ריצת אמוק להספיק לרכבת.

ואם כבר מדברים על רכבת תחתית, בכל מקום שאני הולך בעולם חוש הכיוון שלי מוביל אותי דבר ראשון לסניף הקרוב של סאבווי. הפעם חוש הכיוון שלי לא היה צריך לעבוד קשה היות והסתובב שם איזה בחור עם שלט ומטריה שמצביעים על הכיוון של הסאב הקרוב. התרחקתי ממנו הכי הרבה שיכולתי והגעתי לסניף אחר של סאבווי.

יעילות

בעיקרון רציתי לכתוב שבזבוז הכסף הכי גדול שלי פה היו ה-40 פאוונד שהפסדתי בחמש דקות בקזינו אבל למעשה עוד יום קודם קניתי ב-44 פאוונד כרטיס למילניון איי ולמאדאם טוסו. לגבי המילניום איי אין לי מה לכתוב יותר מדי חוץ מזה שזה בסך הכל גלגל ענק ומשעמם שמאפשר תצפית מלמעלה על בית הפרלמנט ועל כל המנופים שמשפצים את לונדון. אז שלא יעבדו עליכם. לקראת הירידה מהמתקן המיותר הזה יש מצלמה שמצלמת את הנוכחים בקרון ואז מוכרים לך את התמונה במליון פאוונד. הדבר הנחמד היחיד בזה הוא שאני אוהב לעשות פרצוף מצחיק בתמונה הזו ואז למי שקונה אותה יש לא רק מזכרת אלא גם משהו מצחיק להסתכל עליו.

למוזיאון השעווה בכלל הגעתי עם חוסר חשק. לא רק שאני לא מתלהב מסלבס, אני לחלוטין לא מבין מה יש להתלהב מסלבס משעווה אבל כבר קניתי כרטיס (מסיבה לא ברורה) אז מה, אני לא אלך? התשובה הנכונה לשאלה הזו היא לא אבל בכל זאת הלכתי ונתקלתי שם במאות אנשים. אי אפשר היה לראות את בובות השעווה מרוב אנשים וכולם מצטלמים עם כל בובה באטרף כאילו מדובר בגו'ני דפ בכבודו ובעצמו. ראיתי איזה אבא שמצלם את הילדים שלו עם סטיבן הוקינג ואני בטוח שכל אחד מהילדים יודע בדיוק מי האיש ומה פועלו. הבובה היחידה שהיתה פנויה לצילום היא של גארי בארלו אז הלכתי על זה, לפחות בשביל לשמח את אפי.

תכל'ס, מי יותר מפורסם?

לקראת סוף המוזיאון היה מוצג אימה ובכל מקום היו אזהרות לא להכניס לשם ילדים מתחת לגיל 12. כמובן שכל הערבים (והיו שם המון) הכניסו לשם את הילדים הקטנים שלהם בלי למצמץ. כשחושבים על זה זה די הגיוני- אם מראים להם דם כבר מגיל 4 ומלמדים אותם להתאבד עם מטען כבר בגיל 6 אין סיבה שבגיל 8 הם יפחדו מכמה אנשים מאופרים שקופצים עליך בחושך. מיד אח"כ היה סרטון חמוד של מארוול ב-4 מימדים. אני גם ככה לא מת על המימד השלישי אז למה כשוולברין שולף ציפורניים אני צריך להרגיש דקירה בגב? מיותר לחוטין. הדבר הכי גרוע היה מבוגרים שמנסים לתפוס את הדברים שעפים עליהם בתלת מימד. זאת תופעה שאני לעולם לא אבין.

אחרי סבב ברים ארוך מצאתי אחד שמשדר את הקלאסיקו ונשארתי שם עד המשחק. בשלב מסויים הגיע איזה שיכור אחד והתחיל לדבר איתי. אני חייב ללמוד להפסיק להיות נחמד לכולם, בדיעבד התברר שזה שוטה הכפר, ואם אתם חושבים שקשה להבין את האנגלים נסו להבין אנגלית של אנגלי שיכור. דבר נוסף שגיליתי הוא שמלבד העובדה שכדורגל ספרדי לא מעניין אותם בכלל, אין בכלל מוסיקה בברים. תופעה מוזרה בשביל המקום שנחשב מולדת המוסיקה.

בירה וכדורגל

דבר קטן ואחרון, תמיד אמרתי שלהיות חזאי בקיץ זו העבודה הכי קלה בעולם- פשוט אומרים שיהיה חם. אז בלונדון מסתבר שזו עבודה קשה ביותר והם עומדים בה יפה מאד. בכל רגע נתון יכול להיות שם שמש/גשם/שבר אקונומי והתחזיות שלהם יחסית מדוייקות. אין ספק שכמו בספורט, במוסיקה ובקולנוע, גם בתחום החזאות יש לנו הרבה מה ללמוד מהאנגלים.

נ.ב.

תופעה שפתאום שמתי לב אליה- למה תמיד חם בחנויות בגדים? זה לא נעים, אתה רוצה למדוד איזה מעיל והחום מוציא לך את החשק. שימו לב לזה.

הנה אני כאן, אחרי הזנחה ארוכה של האתר (וכשאני אומר כאן אני לא מתכוון בארץ, מה חשבתם?). אחרי שבחודשים האחרונים יצא לי להיות קצת בצ'ילה ובאוסטרליה, החלטתי לעשות ממוצע גיאוגרפי ולטוס ללודנון.

נתחיל בסיפור הרגיל על המזל שלי: שדה התעופה היה מפוצץבאנשים כיאה לחודש אוגוסט אבל איכשהו המסלול שלי היה ריק לחלוטין מהבידוק הבטחוני, דרך הצ'ק אין ועד ביקורת הדרכונים. אני חושב שהמסלול הזה לקח לי הכי פחות זמן מאי פעם.  במטוס קיבלתי שורה משלי, שזה תמיד טוב. לקראת הנחיתה קלטתי שבשורה שלי יש איזו בחורה שלא מפסיקה להסתכל עליי. אחרי שהאגו שלי עלה קצת הבנתי שהיא בעצם מסתכלת על החלון. המפגש העוצמתי עם הקרקע (תרתי משמע) גרם לי להעריך מחדש את הביטוי "נחיתה רכה". בואו נגיד שהטייס לא קיבל הרבה מחיאות כפיים (שזה מלכתחילה מנהג הזוי בעיניי).

איך שירדתי מהמטוס הבנתי שהגעתי למקום האמיתי – אחרי שבועות של בישול במדינה הלוהטת שלנו סוף סוף הרגשתי מה זה מזג אויר מושלם. בהמשך קלטתי שאני היחיד בכל לונדון שמסתובב עם משקפי שמש. הייתי צריך לפתוח את היום עם איזו ארוחת בוקר מזינה אחרי החביתה המגעילה של אלעל ולכן בחרתי להמשיך את המסורת ארוכת השנים עם דוריטו'ס וקוקה קולה שרי (נכון שאני משתדל לאכול בריא כבר הרבה זמן אבל מסורת זה מעל הכל).

שומר מסורת

אחרי שהייתי מוקף ישראלים מכל עבר בשדה התעופה, מדהים לראות באיזו מהירות הם התפזרו וברכבת כבר לא היה זכר לאף ישראלי, שבעיניי זה דווקא טוב משום שאני אוהב לנסות ולהטמע בין המקומיים. נכנסתי לרכבת וגיליתי שלהטמע בין המקומיים זה בעצם להטמע בין ערבים. זה היה נראה כאילו הקצו קרון שלם רק לערבים ומה שנראה כמו כמה משפחות ערביות התברר בהמשך כמשפחה ערבית אחת. בחרתי שלא לשלוף את הבלייזר ובמקום זה שמתי אוזניות באוזניים- מהלך מבריק משום שכמה שניות לאחר מכן הרכבת נכנסה למנהרה והאוזניים של כולם בקרון נסתמו. גיליתי שאם יש משהו יותר נורא מתינוקות שבוכים ברכבת זה תינוקות ערבים שבוכים ברכבת. הצלחתי להתאפק ולא להגיד "וואח ביח באח" מתוך אינסטינקט.

בהמשך הייתי צריך להחליף רכבות ולקחת מונית ואני חייב לציין שכבר הייתי בכמה מדינות שלא יודעים להגיד בהן מילה אחת באנגלית ושהצלחתי להסתדר בהן יותר טוב. לא רק שהמבטא שלהם כבד, הם לא מוכנים ללכת לקראתך ולדבר לאט. הם גם לא יעשו מאמץ להבין אותך ויגרמו לך להרגיש כאילו אתה לא יודע אנגלית בשיט, דוגמת המוכר המבוגר בדוכן הכרטיסים של הרכבת שירה לעברי הנחיות ברצף וכששאלתי אם הוא יוכל לחזור על זה הוא פשוט אמר "לא". דוגמא נוספת היתה נהג המונית ששאל אותי לגבי הכתובת ואחרי שחזרתי 4 פעמים על המילה sixteen והוא לא הצליח להבין אותי, כתבתי לו 16 על פתק ואז הוא אמר "ahh, sixteen". תסלחו לי, אבל כמה מעוות הייתי צריך להגיד את זה בשביל שזה לא ישמע לו אותו הדבר?

בקיצור זו רק ההתחלה, חוויות מההופעות ובכלל יגיעו בהמשך. בינתיים אני מפציר בכולם לפתוח שעונים ולכוון אותם לפי מה שאני אגיד, בכל זאת אני נמצא בקו גריניץ' (או קו 0 אם תרצו) אז אני מכתיב פה את הזמנים. אגב, הערה קטנה לניר כהן – קו גריניץ' הוא קו אורך, אין לבלבל עם קו המשווה.

נ.ב.

הפוסט הזה הוא הפוסט המאה באתר. זו הסיבה העיקרית שלא כתבתי פה הרבה זמן, משום שרציתי שהוא יהיה חגיגי. נחכה עם החגיגות לפוסט המאה שלי אישית.

רן גרינפלד – אציל בריטי

יש איזה משהו שיקרי בשעון החורף הזה. עזבו שאלי ישי תמיד מצליח לעבוד עלינו בעיניים עם השקר של הצום יוצא יותר מוקדם (הרי בכל מקרה הוא נמשך אותו זמן), תמיד יש איזושהי הרגשה שמשהו לא שייך כשיוצאים מהעבודה בחושך. גם השם מטעה כשהוא גורם לנו להאמין שבאמת הגיע החורף כשבפועל הוא יגיע רק עוד שלושה חודשים (אם הוא יגיע בכלל).

חוץ מזה במעבר עצמו אנשים תמיד בטוחים שהם מרוויחים שעת שינה בגלל שמזיזים את השעון שעה אחורה אבל מה שקורה בפועל זה שתמיד באחת וחצי הם אומרים לעצמם משהו בסגנון: "אהה, תכל'ס עכשיו רק שתים עשרה וחצי אז אפשר לשתות עוד בירה" ובסוף ישנים אפילו פחות. אני, אישית בזבזתי את כל השעה הנוספת הזאת בניסיון להבין איך מזיזים את המחוגים בשעון החדש שלי שעה אחורה. בסוף הצלחתי.

זה לא מה שקורה כשמעבירים שעון

תכל'ס, אני שונא את המעבר הזה לשעון חורף וכמוני מרבית המדינה. פרסמתי בעבר פוסט של כמה אני שונא את שעון החורף ולכן אני לא חושב שיש טעם לחפור על זה שוב. מה שכן עשיתי הפעם – הלכתי ובדקתי מה אנשים אחרים חושבים על המעבר הזה וליקטתי כאן מספר תגובות:

דני רופ: "תשמע זה מבאס, כולם הרי אוהבים את הקיץ יותר ובמיוחד אנחנו. עכשיו כשעברנו לשעון חורף זה אומר שמתחיל החורף, מה שאומר שאנשים יתחילו שוב לצפות מאיתנו לנחש מראש כל פעם שיש גשם ולא תמיד זה קל. בקיץ לפחות אנחנו אומרים שיהיה חם ואז באמת חם וכולם מבסוטים. לא מהחום, מזה שצדקנו."

דני נוימן: "תראה עמית, לפי איך שאני מפרש את הדברים האלה המעבר לשעון חורף אומר שמעכשיו מחשיך שעה אחת יותר מוקדם. זה שמחשיך יותר מוקדם זה בעיה כי זה אומר שמשחק שהיה צריך להתחיל בחמש בערב באור יום יתחיל עכשיו בחמש בערב בחושך וכמו שכולנו יודעים- בחושך הכדור זז יותר מהר…"

אורן זריף: "אני חושב שכל תושבי ישראל יכולים להודות לי על זה שהשקעתי 382 טון אנרגיה מהאנרגיה הפרטית שלי והצלחתי להחזיר את הזמן שעה אחת אחורנית וככה כולם הרוויחו שעה. מה שכן, צריך להיות ערניים כי האנרגיות האלו לא יחזיקו הרבה זמן ואני מאמין שתוך משהו כמו חצי שנה המורים הרוחניים יצטרכו להחזיר את השעה הזאת בחזרה."

זהבה בן: "אני מה אכפת לי, כל ההחלפת שעון הזאת בכלל לא משפיעה עליי. אני בכלל לא הולכת עם שעון."

אתי לוי: "אני מה אכפת לי, כל ההחלפת שעון הזאת בכלל לא משפיעה עליי. אני בכלל שמה את השעון על היד השניה".

רון חולדאי: "אני דווקא אוהב את השינוי הזה. חוץ מזה שזה שינוי מרענן אני תמיד לוקח בחשבון שיש תמיד את הכמה אנשים האלה ששוכחים להחליף את השעון אז כדי לעזור להם אני תמיד מעמיד יותר פקחים ביום הזה כדי שאלה ששכחו להזיז את האוטו שלהם בחמש בערב יקבלו על השמשה פתק שיזכיר להם שצריך להזיז את השעון."

אלון מזרחי: "אני דווקא חושב שלהחזיר את השעון שעה אחת אחורה זה דווקא דבר טוב כי יש את המשפט הזה שכל הזמן אומרים- יפה שעה אחת קודם."

אלה התגובות שהצלחתי להשיג הפעם.

נ.ב.

אפי התחיל לשמוע מזרחית. הוא אשכרה עשה מרתון משה פרץ ואח"כ מרתון חיים משה (התקופה הכבדה של חיים משה). אולי הוא גם נכנס לדכאון מהחושך המוקדם.

כמו בכל שנה אני כותב דו"ח שמסקר את מסקנותי מתרגיל המילואים האחרון. להלן הדו"ח:

1. קיטבג – כמו בכל דו"ח גם כאן המסקנה הראשונה קשורה לחברי גידי, משלים הציוד הכי גדול בתולדות צה"ל. לשם שינוי הפעם קיבלתי קיטבג שהשם רן היה כתוב עליו בענק בכל מקום. יצא לי טוב, אבל לאורך התרגיל ראיתי לפחות חמישה קיטבגים שכתוב עליהם השם גידי. והוא אפילו לא היה בשטח הפעם.

2. איכות הציוד – אחד החברים שלי, תנורי, הגיע עם נעליים חדשות שהוא שמר כמה שנים בבית. הנעליים לא החזיקו יותר מארבע שעות בשטח והסוליה שלהם התחילה להתפורר. למרות ההבטחות תנורי כמובן לא קיבל נעליים חלופיות מקצין הלוגיסטיקה ונאלץ להסתובב עם כפכפים לאורך התרגיל. כך יצא שבאחד מתרגילי הכוננות היה אפשר להבחין בבן אדם עם שכפ"צ, אפוד, קסדה וכפכפים.

3. אחריות – היות וכמות המילואימניקים שזומנה היתה גדולה מהכמות ההגיונית, לא היה מקום על האוטובוס. ככה מצאתי את עצמי עולה לשטח בסוואנה מלאה בנהגי מילואים שרובם השתחררו עוד לפני שהיחידה שלי הוקמה. קצין האגם החליט שאני אהיה מפקד הנסיעה ואשב מקדימה במקום אחד הנהגים. השאלה היא עם מי אתם הייתם מעדיפים להסתבך – עם קצין האגם שבמהלך השירות הסדיר אני לימדתי אותו כל מה שהוא יודע או עם חבורה של נהגים עצבניים שאני בקושי מכיר?

4. חוק הכלים השלובים – לאורך התרגיל נתקלתי בהרבה חבר'ה שאני מכיר מתקופת הסדיר. גיליתי שאלה שבעבר היו קצת שמנים רזו בטירוף ואילו אלה שהיו רזים השמינו. העיקר שהיקום שומר על האיזון שלו.

5. כיתת כוננות – בערב הראשון נכנס אלינו קצין סדיר בפאניקה מוחלטת בטענה שנזרק רימון תרגילי והוא לא מוצא את כיתת הכוננות שלו והוא חייב דחוף אנשים שיתחזו לכיתת הכוננות. אני ובינדמן נזעקנו לעזור, העפנו על עצמנו אפוד (מבלי לסגור אותו כמובן) והגענו עם הקצין למוקד האירוע. מפקד הפלגה התלהב מהמהירות שבה הגענו ושאל את הקצין איפה שאר כיתת הכוננות? לפני שהקצין הספיק לענות מפקד הפלגה ענה בעצמו "משתרכים הא? יופי, אתם יכולים לחזור" וככה הוכחנו בשנית איזה יופי עובדת המערכת הצבאית.

6. שש-בש – בד"כ אני מציין שבמילואים תמיד יש זמן לשש-בש ובסוף תמיד קורה שלא יוצא לנו לשחק. הפעם לא הפסקנו לשחק שש-בש, אפילו בזמן שמירה וכשקצין האבטחה הגיע אלינו הוא בסך הכל שאל אם הכל בסדר והמשיך לדרכו. מסתבר ששש-בש בשמירה זה לגיטימי ולכן נמשיך עם זה גם בפעם הבאה.

7. קלטות וידאו – הגעתי למסקנה שהיחידה שלי היא המקום היחיד בעולם שעדיין משתמש בקלטות וידאו (חוץ מהאולפנים של ערוץ 1) ותהיתי מה יקרה בעוד כמה שנים כשהחבר'ה הסדירים ביחידה לא ידעו איך לתפעל וידאו. יצטרכו להוסיף לתו"ל מצגת נוספת על שימוש נכון בוידאו.

8. יוזמה – באחד הימים היתה רוח חזקה בטירוף והאהל של הנהגים שהיה ממוקם לידנו נפל. באותה שניה כמה חבר'ה מהאהל שלי תפסו יוזמה וחיזקו את האהל שלנו. במקביל באהל שנפל חלק מאנשי האהל נעלמו במהרה מהמקום והחלק השני המשיך לעשות את מה שהוא עשה רק בשמש. אחרי חצי שעה הם החליטו ליטול יוזמה ולהרים אותו רק שבמקום להקים אותו מחדש הם ניסו להרים בדיוק בצורה שהוא נפל. בשיא הרוח. מיותר לציין שכעבור שעה וחצי היה להם אהל.

זה הכל להפעם, מצפה לתרגיל הבא שבו שוב יהיה אפשר להוכיח ששכונה יש לא רק בבני יהודה.

נ.ב.

תמיד כשאני בתרגיל ומפסיד משחק של הפועל הם מנצחים. אני שוקל לחזור לשירות סדיר.

נ.ב. 2:

לאחרונה החלטתי לאכול יותר בריא ולעשות הפסקה עם כל מיני דברים ובינהם דוריטו'ס. עכשיו אני מרגיש רגשות אשם אחרי ששמעתי שמנכ"ל דוריטו'ס מת השבוע בגיל 96. אני מקווה שזה לא בגלל שהוא התבאס עליי.

שנות התשעים חוזרות. זה לא צחוק ולא איזו קונספירציה- יש רטרו מטורף לניינטיז, עשור שנגמר לפני רגע. אני טוען שהכל מתחיל בתופעה אחת קטנה שמובילה לכדור שלג ומחזיר את כל האופנה אחורה. במקרה הזה התופעת הראשונה ששמתי לב אליה היתה האיחוד של להקת הבנים טייק דאת', אחד הסממנים הראשונים של חזרת הניינטיז. האיחוד המדובר עם רובי וויליאמס היה מוצלח מאד אבל הוא מיד הוביל לאיחוד של להקות בנים הזויות נוספות ולהקת בנות אחת – הספייס גירלז. למה אפשר לצפות בהמשך: קוליו, אקווה, סיל ו-(אני ממש מקווה שלא)הנסון.

גם עלינו לא פסחה התופעה וניתן לראות להקות כמו כרמלה גרוס וגנר, פורטרט, רוקפור, מופע הארנבות של ד"ר כספר, אתניקס ועוד שחוזרות מתקופת הז'אקט ג'ינס ומפציצות את הרדיו כבר יותר משנה. תוכניות הריאליטי לא נשארו חייבות והחזירו לחיים את אדם ואת מייקל מהיי פייב וכמובן החזרה המפחידה ביותר באדיבות יס – זהבה בן ההזויה ואחותה ההזויה לא פחות. ואיזה מסכנים המאזינים… למה אפשר לצפות בהמשך: מיקי אגי ונוער שוליים, השוונג של הפיתה, אלונה דניאל, מנגו ואם ירצה השם גם אטרף.

מיקיאגי. ציירי לך קאמבק?

עוד אנקדוטות קצרות בגזרה המוסיקלית- 1. ציינתי בפוסט הקודם שבכל מסיבה שבה הייתי בתאילנד לצד השירים העכשויים השמיעו באופן קבוע גם את המקרנה. פעמיים. 2. היתה כתבה לפני כמה שבועות בעיתון רייטינג על האחת והיחידה – מוג'דה, ילדת הפלא התורכייה. צויין בכתבה שיש חשד שהיא נחטפה בתקופה מסויימת. זה אמנם רק חשד אבל אני כמובן עליתי על זה קודם במערכון שדניאל ואני עשינו "קנדה לא לבד".

http://www.youtube.com/watch?v=ig6NtYDIFpE

בקולנוע, לצד כל האווטארים והאינספשנים למינהם אפשר פתאום לראות את הרטרו שמחזיר לנו את הדרדסים, הרובוטריקים (שכבר סימנו טריטוריה בשנים האחרונות), כוח המחץ ועוד שמקבלים לוק תלת מימדי חדש כשבמקביל נוחת עלינו אחד מסרטי האנימציה הגדולים של שנות התשעים – מלך האריות, על המסך הגדול כמו פעם. למה אפשר לצפות בהמשך: רימייק ללשחרר את ווילי, טיטאניק בתלת מימד, פארק היורה 6D ואולי מקולי קאלקין.

ובטלוויזיה: קודם כל לא מזמן ראיתי כתבה שמנחם הורוביץ הגיש ובה מלמדים אותו על סקייטבורד ואיך משתמשים בו (כשברקע מתנגן סקייטמן). גרסאות חדשות למלרוז פלייס ובברלי הילס, לג. יפית נמאס מהפירסומות העבשות שלה והחזירה לצדה את הפארודיה המבריקה של אסף אשטר מהקומדי סטור  הלוא היא מ. כוערת (בפרסומת הזויה לבורגר ראנץ') והדבר המלחיץ ביותר – עידית לינוביץ', הביצ'ית המפחידה מסדרת המופת רמת אביב ג' אותה גילמה גילת אנקורי חוזרת בסדרה חדשה המבוססת עליה ועל ביצ'יות נוספות מהטלויזיה. למה אפשר לצפות בהמשך: פארקר לואיס, יוסף המספר, הארי והאנדרסונים, שושה, עולמה הסודי של אלכס ו(הלוואי הלוואי הלוואי) אבירי האור הקסום.

אבירי האור הקסום. כולם מתגעגעים לזה

בקיצור התופעה כבר כאן ונקווה שהיא לא תחמיר כי כבר ניתן לראות את הגזרה של מכנסי הנשים עולה חזרה למעלה ואנחנו לא רוצים שהיא תמשיך לעלות. חוץ מזה יש מגמתיות מפחידה של מכבי תל אביב לחזור לימיה הגדולים בזמן שהפועל תל אביב ומכבי חיפה נחלשות. למה אפשר לצפות בהמשך: עוגמת נפש.

נ.ב.

דבר אחד טוב יצא מהרטרו הזה – סדרת אינטרנט חדשה ומשחק חדש למורטל קומבט. המשחק החדש מחזיר את הדמויות והעלילה מהמשחקים הראשונים עם משחקיות מעולה, אולי משחק המכות הטוב ביותר שיצא אי פעם.

נ.ב. 2

אני מקווה שאורן זריף ייקח אחריות על הרטרו הזה ויכריז שזה הכל ממצבור אנרגיה שהתשחחרה בטעות מההקומפקט דיסק שלו בבית.

שבועיים הייתי בלי אינטרנט. שבועיים שבהם שהיתי בשטח צבאי באוסטרליה וישנתי באוהלים. בשניה שחזרתי לציביליזציה גיליתי שכל עם ישראל בחר להזדהות איתי ולישון באוהלים בחוצות תל אביב. מרגש. כשאין לך אינטרנט אתה יכול רק לדמיין מה אתה מפסיד:  האם אורן זריף החליט לשלוח את העובדים הבלתי נראים שלו להפגנות,  האם זהבה בן ואתי לוי כבר גורשו מארה"ב, ולאן לעזאזל דני נוימן נעלם? מדהים כמה אנחנו תלויים במדיה.

בגדול אין יותר מדי מה לספר על העיירה הנידחת רוקהמפטון שבצפון אוסטרליה, מלבד אולי העובדה שהחורף שם לא שונה משלנו- ביום חם, בלילה קר ופעם במאה שנה גם יורד גשם.  אבל אחרי שבועיים שבהם גייסתי את האנגלית הטובה ביותר שלי על מנת שאוכל לתקשר בקלות עם האוסטרלים המשכתי הלאה לשבוע בתאילנד, שבה יכולתי להסתפק בהברות וחצאי מלים על מנת לתקשר עם המקומיים. האמת שיותר קל לדבר איתם עברית מאשר אנגלית.

בחוף בקוסמוי אי אפשר לנוח ולהירגע כי כל רגע נתון עוברים שם משהו כמו חמישה מוכרים שמציקים לך ומנסים למכור לך מכל הבא ליד (ועל הזין שלהם שאתה רוצה רק לקורוא ספר בשקט). חלק מהם היו לבושים בצורה מוגזמת מכף רגל ועד ראש כולל כפפות וכיסויי פנים. משהו שמזכיר קצת את אנשי החול ממלחמת הכוכבים.

אנשי החול של תאילנד

לא יודע למה אבל העדפתי שלא יזהו שאני ישראלי וזה אפילו הצליח ברוב הזמן. אפילו מוכר הארטיקים על החוף בקוסמוי שמזהה ישראלים מקילומטר ובא ושר להם את "יפיופה" של איל גולן לא קלט  ועשיתי עליו רושם אירופאי משהו שגרם לו לשאול אותי "וור יו פרום? נורוויי?". וזה לא שאין לי מראה ישראלי, אלה פשוט יכולות המשחק שלי שניצלתי בשביל לעשות פוזה אירופאית.

הדבר שהכי הפתיע אותי שם זה שגם כשאין שמש בכלל עדיין נשרפים שם. אותי לימדו בתור ילד זה להימרח כשיש שמש, אף אחד לא הזהיר אותי מימים שהשמים מכוסים בעננים. סך הכל מזג האויר היה מעולה אבל אני בטוח שגם שם החזאים לא יכולים לחזות כמו שצריך את מזג האויר אבל במקרה שלהם הם לא אשמים. באמצע יום שמשי לחלוטין, כשהייתי על המעבורת מקוסמוי לקופנגן ראינו מרחוק ענן שחור עצום שנראה כמו משהו משודדי הקריביים. לצערי הוא תפס אותניבחמש הדקות האחרונות של ההפלגה ומבול מטורף שטף אותי לחלוטין. כשהגעתי למלון כבר נפסק המבול והשמים היו שוב בהירים. מדהים.

המסיבות שם היו נחמדות אבל האנשים שם היו שיכורים מדי. במסיבת ה"בלאק נייט" היו כל מיני משחקי אש והמון אנשים אזרו אומץ וקפצו בחבל אש. אפילו אני עמדתי להצטרף למקצה אחרי שעשה רושם שלאנשים שם לא קורה כלום מהחבל. מסתבר שהם פשוט שיכורים מדי בשביל להבחין בכוויה שמכסה להם את כל הרגל שמתגלה להם בבוקר כשהם מתפכחים.

סך הכל היה תענוג ולמרות שאני טיפוס שאוהב לעשות דברים, גם לשבת בטן גב במשך שבוע יכול להיות נחמד פעם במאה שנה.

נ.ב.

אחד השירים שהיו הכי חזקים שם במסיבות היה מקרנה. כן כן, אתם קוראים נכון ה-מקרנה מהניינטיז. הזוי אבל לעניין הזה נחזור בקרוב.

אוקיי, אז אני כותב כרגע מהונג קונג, בדרך לאוסטרליה. כן, גם זה קורה לפעמים.

בכל מקרה עברו ארבע שנים מאז הפעם האחרונה שעברתי פה והאמת שקבלת הפנים שקיבלתי לא היתה מדהימה. ציפיתי שיבואו ויגידו לי "אווו, איזה כיף לראות שחזרת אלינו אחרי כל כך הרבה זמן" או משהו בסגנון. הרי לא הגיוני שאף אחד פה לא זיהה אותי- לי כולם פה נראו מוכרים.

עוד בתוך שדה התעופה קלטתי שבחוץ מראה חורפי למדי ואני לבוש בבגדים קצרים מדי והתבאסתי מהעובדה שאולי אאלץ לבלות את עשר שעות הקונקשן שיש לי בשדה התעופה. החלטתי בכל זאת לצאת החוצה בשביל לבדוק על בשרי וגיליתי שאמנם מדי פעם יורד קצת גשם אבל הטמפרטורה גבוהה כמו ביום ממוצע בישראל.

הונג קונג. ככה היא נראית כשאני לא פה

מתוך אינסטינקט בחרתי אוטובוס בלי יותר מדי בירורים ומסתבר שהאינסטינקטים שלי פועלים אותו דבר גם בהפרש של כמה שנים – זה היה אותו קו שהוביל אותי לאותו מקום שהייתי בו בפעם הקודמת – האיזור של השוק והחנויות. דבר מעניין שגיליתי הוא שבמאה שקלים ישראלים אתה יכול לאכול 10 ארוחות שלמות או לחלופין לקנות שני מחזיקי מפתחות מסכנים. מדהים כמה שהאוכל שם זול לעומת כמה יקרות המזכרות המצ'וקמקות שהם מוכרים שם. ומה שיותר מדהים זה שלא התיירים הם אלה שקונים בחנויות המזכרות אלה דווקא המקומיים. או שאולי אלה תיירים ממקומות אחרים באסיה ואני סתם גזען.

דבר טוב נוסף שאני יכול להגיד על עצמי זה שזכרון הדרכים שלי ממש טוב. מצאתי בלי שום בעיה איזה איזור משחקי ארקייד חבוי שביקרתי בו גם בפעם הקודמת לפני ארבע שנים. בפעם ההיא מצאתי שם משחק כדורגל שהחלטתי לשחק בו- להפתעתי הרבה המחשב לא נתן לי לבחור קבוצה ובחר בשבילי אחת רנדומלית, אבל הדבר היותר מפתיע הוא שהנבחרת שהוא בחר שתשחק מולי היתה נבחרת ישראל (אנטישמים אבל לפחות שמו אותנו על המפה) מה שמעניין זה שההרכב של הנבחרת שלנו היה גיבוב של שחקנים מתקופות שונות ושמעולם לא שיחקו ביחד בנבחרת: נמני, אבוקסיס, גרשון, עטר, קטן ויש מצב שאפילו רביבו.

הפעם נכנסתי דווקא בשביל לחפש את המשחק הזה אך הפעם הוא לא היה שם. רוב המשחקים שם היו משחקי הימורים למינהם והדבר הכי מוזר שם היה מסך ענק שמורכב מכמה מסכים ושתי שורות מלאות באנשים ששיחקו מרוץ סוסים וירטואלי. לכל אחד היה את העמדה שלו ולא הבנתי אם הם שולטים בסוסים עצמם או פשוט מהמרים על הסוס שהמחשב יבחר בו לנצח במירוץ. בכל מקרה זה הרגיש כמו האיזור חסר החיים של הונג קונג אז ברחתי החוצה.

הימורים וירטואליים בלתי חוקיים

דבר מעניין נוסף שגיליתי: כשאתה עם אוזניות ואתה שומע ברקע גיבובים של מלים- לפעמים זה נשמע לך כמו עברית. זה לא שהשפה שלהם דומה לעברית אלא יותר החתך דיבור שלהם שמזכיר את שלנו. אני מוכן אפילו להישבע ששמעתי באוטובוס ילד ממלמל "הפועל זונה". מניאק קטן.

בכל מקרה, אחרי הסתובבות קלה בחנויות שגרמה לי להזיע את נשמתי (כמו שאמרתי- יום טיפוסי בישראל) ולהבין שאין מה לקנות שם ואין טעם ללכת לחפש נופים כשאתה בלי מצלמה ומזג האויר עכור, החלטתי לחזור לשדה התעופה, משם אני כותב ברגעים אלה ממש עם המסקנה שלא משנה איפה אתה מזיע בעולם – אין כמו כוס גינס קרה.

נ.ב.

אחותי סיפרה לי שאורן זריף הציע לשלום אסייאג לרכוש איתו את בית"ר ירושלים בטענה שבגלגול הקודם הם היו שותפים עסקיים. איך אומרים: אל תכניס ראש חולה למיטה עוד יותר חולה… שיהיה בריא.

סתם נקודה קטנה לפתיחה: מי שצפה בחדשות בתקופה האחרונה יכול היה לראות את דני רופ  מגיש כתבה על גאדג'טים ומשחקי מחשב ואת דני דוטיש מגיש כתבה על אחוז השומן בגלידות. זו ההוכחה הסופית לכך שאין לחזאים עבודה בקיץ. להגיד שיהיה חם כל אחד יכול.

בימים האחרונים מדברים בארץ רק על דבר אחד – הקוטג'. כבר שכחנו לגמרי שיש לנו חייל בשבי,  אף אחד לא מתייחס למדינה הפלסטינית שמנסים להקים לנו פה מתחת לאף והכי גרוע – אנחנו מתעלמים לחולטין מרפורמות התחבורה והחניה שמשבשות לנו את החיים. מה כל כך חשוב בגבינה המעפנה הזאת עם הגושים שהיא עוצרת ככה מדינה שלמה מלכת? זה חייב להיפסק. מה שהכי נחמד זה שהפתרון של ביבי זה לייבא את הקוטג' מחו"ל. אני בטוח שמדינות זרות ישמחו לעשות קופה על הגבינה הזאת שרק פה אוכלים אותה.

על זה כל הבלאגן?

ואם כבר ייבוא צריך לבדוק מה אנחנו יכולים לייצא בתמורה. עושה רושם שהמוצר הכי מבוקש השנה באירופה הוא שחקני כדורגל ישראליים. משום מה ענף הייצוא לא פרח ככה שנים, כל שחקן שמשחק עונה או שתיים בליגה מוצא את פתאום באיזו ליגה זניחה באירופה. הסוכנים הופכים את השחקנים שלנו ליותר גדולים ממה שהם ואחר כך הליגה שלנו נשארת בלי שחקנים, המחירים של השחקנים עולים יותר והקבוצות משקיעות סכומים גבוהים יותר על שחקנים ששווים הרבה פחות והליגה רק הולכת ונעשית יותר גרועה. מצד שני במדינה שבה מחיר הקוטג' מגביה שחקים איך אפשר לצפות שדברים אחרים לא יעלו יותר?

אני רוצה לחזור רגע לנושא החניה. בזמן האחרון אלי ישי עושה את כל מה שהוא יכול על מנת להפוך לנבל-על של המדינה הזאת. אחרי החוק שאוסר מכירת אלכוהול אחרי 11 בלילה ומאפשר לשוטרים לשפוך לאנשים את הבירות בים ובפיקניקים, אחרי האכיפה המוגזמת של חוק העישון שמענישה כל אדם שנתפס עם סיגריה בפאב לשלם 1000 ש"ח, הדבר הבא הוא למנוע את זיהום האויר בתל אביב ע"י צמצום מקומות החניה פי 5 (!). בעוד שורות אלה נכתבות רחובות שלמים הופכים מכחול-לבן לאדום-לבן וזה לא שיש תחבורה ציבורית טובה מספיק בשביל לכפר על כך וקטנוע לא בא בחשבון עם המחירים של הביטוח. בקיצור אנחנו ממולכדים מכל כיוון, העיקר שאלי ישי מרוצה. אבל עזבו אותכם, בואו נתעסק בקוטג'.

נבל-על

נ.ב.

שמעתי שהמחיר של ארטיק שוקובו עלה, בואו נבעיר צמיגים!

נ.ב. 2

גיליתי שאם מחפשים בתמונות בגוגל "לקס לותר" מוצאים שם תמונה שלי. מפחיד!

טכנופוב ורע לו

בחמישי שעבר חזרתי הביתה וגיליתי שהמחשב שלי מת. זה מסוג הימים שאני מצטער שיצרתי לעצמי טכנופוביה. הרי אם הייתי רוצה כנראה שהייתי מבין במחשבים קצת יותר ולא הייתי נאלץ לפרמט את המחשב. אני שונא לפרמט את המחשב. תומר, לעומתי, אפילו אוהב ועושה את זה אחת לכמה זמן. אף פעם לא הבנתי איך בן אדם שפוי יכול ליזום פירמוט של המחשב שלו. תמיד כשאני נאלץ לפרמט את המחשב אני מרגיש כאילו הגעתי הביתה וגיליתי ששדדו אותי. כל פעם שאתה נזכר במשהו שאבד אתה מתבאס ואתה הכי מתבאס בגלל הדברים שאתה לא מצליח להיזכר בהם. בכל מקרה, היה לי גיבוי לרוב הדברים.

טוב, לא צריך להגזים

אנריאליטי

לא יודע אם יצא לכם להיתקל בתוכנית החדשה – חי בלה לה לנד. מדובר בתוכנית שבה לקחו כמה זמרים מזרחיים ונתנו להם לגור בוילה בלוס אנג'לס, ככל הנראה עם משימות ופרס מסויים לזוכה. לא התעמקתי כל כך במה מדובר אבל אני חייב לציין שמגיע להם צל"ש. לקחת את זהבה בן ולתת לה קורת גג במשך חודש וחצי זה מעשה צדקה. בהחלט כל הכבוד. מצד שני הם כנראה מנסים להוכיח ששום דבר לא בא בחינם ושיכנו שם ביחד איתה עוד כמה זמרים (שלרובם אין אפילו שיר אחד ברזומה) ובינהם לא אחרת מאשר אחותה התאומה והאוייבת הנצחית של זהבה – אתי לוי. מה שבטוח – מעניין לא יהיה שם.

חידה: נסו לזהות יותר משני זמרים

עין יהודי

ואם כבר בזמרים מזרחיים עסקינן – לא יכולתי לעבור בשתיקה על המקרה המביך של ישי לוי בגמר הגביע כשטעה במילות ההמנון. כמובן שכשאין ארץ נהדרת ותוכנית המערכונים היחידה שיש כרגע לא מעלה אפילו חיוך – אני חושף בפניכם את הטרנד החם הבא – קורס ללמידת ההמנון:

נ.ב.

עוד בנושא מוסיקה – ג'ניפר לופז חזרה מהמתים ואני חושב שהיא יצאה קצת לא בסדר. במזנו כשהיא נעלמה היא העלימה ביחד איתה את הראפר ג'ה רול (ששר איתה חלק מהלהיטים בזמנו) ועכשיו היא חזרה לתודעה אבל לא החזירה אותו איתה. לא יפה ג'ניפר.