אני מאשים את דואר ישראל על זה שהם עובדים רק בימים ושעות שבן אדם ממוצע לא יכול להגיע אליהם לקבל חבילה מבלי לקחת יום חופש, ועל זה שקיבלתי מהם הודעה שניה על דואר רשום באיחור של יומיים מבלי שקיבלתי בכלל את ההודעה הראשונה ושעד שיצאתי מהעבודה מוקדם והגעתי לסניף גיליתי שבחודש יולי הוא נסגר 3 שעות קודם.

אני מאשים את רכבת ישראל על כל האיחורים ויותר מזה – על כך שהם מציגים באתר שלהם שאחוז הדיוק שלהם עומד על 92%. אולי הם לוקחים בחשבון שרכבת שמאחרת בשעה מגיעה בזמן של הרכבת הבאה ומבחינתם זה לא איחור- הם הבטיחו רכבת בשעה הזאת וקיימו. ועל זה שבאירופה אנשים מכוונים את השעון שלהם לפי הרכבת ואם בארץ הייתי מכוון את השעון לפי הרכבת הייתי עכשיו עדיין ב-2002.

אני מאשים את עריית תל אביב על זה שהם משאירים את המדרכה באבן גבירול בצבע אפור למרות שאי אפשר לחנות שם רק בשביל "לא לכער את הרחוב" והאזרח התמים שמגיע מחוץ לעיר מרגיש בנוח לחנות ואז לחזור ולמצוא את האוטו שלו בחניון גרירה.

ואני מאשים את החניונים בתל אביב שלוקחים לך כל כך הרבה כסף רק על להניח את האוטו לכמה שעות ואז זה גורם לאלפי אנשים להסתובב שעה ולחפש חניה ולגמור טנק דלק שלם ואז להבין שכבר עדיף לחנות על המדרכה: הדו"ח עולה פחות מהדלק שביזבזת והטרחה ללכת להוציא את האוטו מהגורר יותר קטנה מזאת של לחפש חניה בתל אביב.

איפה חונים בעיר הזאת???

אני מאשים את הבן אדם שהינדס את התחנה המרכזית החדשה בתל אביב. המקום הזה הוא פאקינג מבוך! אתה יכול לחפש שם משהו במשך שעות ולגלות שאתה מסתובב במעגלים ואין את מי לשאול כי אף אחד לא יודע וגם ככה כולם שם עובדים זרים שלא מבינים את השפה. זה מרגיש כמו הקוואסן בתאילנד. בעצם אפילו שם התמצאתי יותר…

אני מאשים את החזאים כי בעצם אין לי אף אחד אחר שאני יכול באמת להאשים בחום הכבד הזה. כאילו המזג אויר אומר- "גם ככה אנשים מתלוננים כל הזמן שהכל פה על הפנים אז מה זה משנה אם גם אני אהיה חרא?" ושלא נדבר על הלחות הזאת שאתה עומד בחוץ בלילה ומזיע רק מלהוציא את הארנק מהכיס. וזה שכבר שנתיים אין לי חרמון ינעל העולם!

אני מאשים את הערוץ הראשון על זה שהם לוקחים את מיטב כספו של משלם המיסים ומבזבזים אותו על לשלוח את דני נוימן למונדיאל ולהרוס את חווית הכדורגל האחרונה שנשארה לאוהד הישראלי. ואני מאשים את האו"ם שאת ביבי הם כן מאשימים בפשעים נגד האנושות אבל את דני נוימן לא.

אני מאשים את הברים התל-אביבים הפלצנים שמוכרים בירה רק בבקבוק של שליש ועוד לוקחים על זה 27 שקלים. מעצבן שמי שנדפק מזה זה המלצרים כי את ה-30 שקל אתה תשאיר בכל מקרה אז אם לפחות תמכרו בקבוק ב-23 שקלים אז המלצר יקבל טיפ יותר גדול.

אני מאשים את הבנות בישראל שרק כשאתה לא רוצה אותן הן מתחילות לרצות אותך. די כבר, זה לא עובר לכן בגיל מסוים?

אני מאשים את מרגול, סתם כי אני רוצה ואני יכול.

אני מאשים את נבחרת גרמניה על זה שבגלל שלא לקחו את המונדיאל אני לא זכיתי בפול הימורים בעבודה. אני מאשים את נבחרת ספרד על זה שבגללם אנשים כמו איל ברקוביץ' ושלמה שרף עוד יותר מבסוטים מעצמם כי הם חזו מראש את הנצחון של ספרד. אני מאשים את פול התמנון שניחש כל פעם נכון את המנצחת ואני מאשים את כל העולם על זה שהפאקינג תמנון הזה יותר מפורסם מאובאמה.

אמאש'ך קלאמרי!

ואני מאשים, איך לא, את אורן זריף על כל האנשים המסכנים שהוא עשק ומאשים את כל האנשים המסכנים האלה על כך שהם נתנו לאורן זריף לעשוק אותם. חוץ מזה אורן, אתה חייב לי 112 טון אנרגיה ואם אני לא אקבל אותם אני אשלח אליך בחזרה 87 גרם זעתר!

נ.ב.

אני מאשים את האינטרנט אקספלורר על זה שהוא לא נותן לי להיכנס עם היוזר שלי לאתר של הדירה ולכתוב פוסט ואני מאשים את גוגל כרום שלא נותן לי להעלות תמונה כמו שצריך לפוסט שאני כותב.

אני לא יכול לסבול את החום הזה. הנה מקבץ סיפורים קצרצרים המתארים את תופעות הלוואי הנוראות של החום בארץ:

1. מעשה שהיה כך היה: תומר יצא מהמקלחת בפניקה, עם מספר עקיצות על הגב. הוא חשב שבזמן שהוא התקלח אכלו אותו יתושים. משהו הרגיש חשוד אבל לא ניסינו למצוא הסבר הגיוני והמשכנו בחיינו כאילו לא קרה דבר. כמה שעות מאוחר יותר אפי יצא מהמקלחת כשכולו מתגרד וצועק: כוסאומו! יש לנו מלא נמלים במקלחת. פה חשדתי.

לבני אדם רגילים יש נמלים במטבח- אצלנו הן על הדלת של המקלחת, איפה שהמגבות. אגב, לראות את אפי מתגרד ושולף נמלים מהידיים והראש זאת תופעה מצחיקה כשלעצמה אבל כשגילינו שהן גם עוקצות (אחת מהן אפילו עקצה את תומר במקום רגיש) זה כבר היה בלתי נסבל וריססנו אותן למוות. אם אתם שואלים איך אני יצאתי ללא פגע אז תדעו שאני כבר שנה מאחסן את המגבת שלי בחדר ולא באמבטיה, בעצתו של תומר כדי שלא תהיה לחה כל הזמן. עצה שהוא לא טרח להקשיב לה. חוץ מזה שיש לי תיאוריה שכל הנמלים האלה הגיעו בגלל הסבון תותי-פרוטי של אפי.

תופעת לוואי מספר 1: נמלים.

החבר החדש שלנו

2. לפני מספר ימים השתתפתי בסרט סטודנטים שצולם ליד האוניברסיטה בתל אביב. את התפקיד שלי סיימתי באמצע היום והחלטתי לחזור לדירה. גיליתי שאין אף קו אוטובוס שאני מכיר באיזור והחלטתי ללכת ברגל עד שאני אגיע לאיזור שחשבתי שיש בו קו מתאים. כמובן שטעיתי ומצאתי את עצמי הולך ברגל שעה שלמה בשתים עשרה בצהריים, ביום הכי חם בשנה עד שכבר הגעתי לדירה.  החדשות הטובות – הורדתי בערך 10 קילו בזיעה. החדשות הרעות – אני לא צריך להוריד 10 קילו.

תופעת לוואי מספר 2: טמטום.

3. החום הכבד מפריע לי להירדם. מאוורר התקרה הוא אחלה אבל יש גבול עד כמה הוא יכול לעזור בחום הזה. הבעיה היא שגם כשאני מצליח להירדם בסוף אני מתעורר בערך שעה אחרי הזריחה כי כבר אז מתחיל להיות חם בטירוף. לתומר ואפי בכלל זה צריך להיות יותר קשה כי הם הולכים לישון בבוקר וישנים עד אמצע היום.

תופעת לוואי מספר 3: עייפות.

4. כבר ציינתי בעבר כמה קל להיות חזאי בקיץ. אין צורך להרחיב שוב.

תופעת לוואי מספר 4: החזאים צודקים.

5. נוצרות תופעות אקולוגיות שאף אחד לא יכול להישאר אדיש אליהן וזה מתחיל בשריפות בכל מיני מקומות (שאף פעם דרך אגב לא הבנתי איך זה קורה) ונגמר בזה שהכנרת מתייבשת ואז דוחפים לנו כל מיני פרסומות מגעילות כאלה שאנחנו לא רוצים לראות. אנחנו יודעים, תעזבו אותנו.

תופעת לוואי מספר 5: ישראל מתייבשת.

די, שימי איזה קרם או משהו

נ.ב.

הדבר שבאמת הכי גרוע בחום זה דני נוימן. טוב אין קשר לחום, הוא פשוט גרוע!

יש אנשים שאצלם המשפחה היא הגרעין הזה. יש שיש להם בן או בת זוג שמחזיקים אותם כשהכל משתבש. יש שנאחזים בחברים, או בעבודה. בתחביב, בבעל חיים, או במקום כלשהו. יש שנאחזים בשיר, או בספר.

ולי יש ערבי שטועה במספר. וכל כמה שבועות הוא מקפיד להתקשר אלי ואנחנו משוחחים קלות. נכון שהשיחות שלנו לא עמוקות במיוחד. נכון שהוא מגיע אלי בטעות והוא לא באמת מתכוון. אבל עמוק בפנים אני יודע שאיכפת לו. ואפילו שמרתי את המספר בזכרון של הטלפון וקראתי לו "ערבי שטועה במספר". וכל כמה שבועות הוא מתקשר אלי ואני אומר לו

"הלו?"

והוא אומר לי

"הלו מי זה?"

ואני אומר לו

"את מי אתה צריך?"

הוא אומר לי

"אה זה טעות".

וסוגר. ואני יודע שהכל יהיה בסדר. כי כל אחד צריך משהו קבוע בחיים שלו. ואם זה ערבי שטועה במספר, זה גם טוב.

הלו? מי זה?

הסיפור המופלא על מפית הבר ומספר הטלפון

אני לא כותב הרבה פוסטים. פעם ב.. אני מצליח להשחיל אחד קצר. זה בגלל שאני עצלן וגם בגלל שכל המערכת של הבלוגים קצת מצ'וקמקת ואני יכול לשנות את גודל הפונט רק באקספלורר ולהעלות תמונות רק בגוגל כרום אז אני צריך לפחות שני דפדפנים שונים כדי לכתוב פוסט. בגלל זה הסיפור שאני מספר כאן הוא מלפני כמה חודשים.

הכל התחיל כשהייתי עם רן ואפי, ואבי, חבר של רן, שתמיד מנסה להתחיל עם בחורות, באליעזר. האליעזר זה בר שפעם אהבנו, כלומר בחורף לפני שנתיים. אחר כך הגיע הקיץ וכל הלקוחות ברחו למקומות של הקיץ, וכדי להביא לקוחות אחרים הם התחילו להשמיע המון מוזיקה מזרחית כבדה. לא שיש לי בעיה עם מזרחית כבדה. סתם. יש לי. אני לא חושב ש"מונו מונו אני לבד וטוב לי" זה שיר כזה טוב. זה נורא. אחר כך כבר אהבנו את המקום פחות, אבל זה ממש לא קשור לסיפור והיינו שם בכל מקרה באיזה יום לפני כמה חודשים.

כבר עמדנו לצאת מהמקום ובזמן שעמדתי ליד הדלת חלפה מולי בחורה ויצאה החוצה. אחריה יצאה מישהי אחרת ששמה לי ביד מפית נייר, אמרה: "חברה שלי". ויצאה. כך שמצאתי את עצמי עם מפית ועליה השם "ורד" ומספר טלפון של בחורה שאין לי מושג איך היא נראית. וברור שקיטרתי על זה בסטטוס של הפייסבוק וכולם חשבו שאני ממש מסכן וכו' וכו' אבל כאן פחות או יותר נגמר הסיפור.

בערך שבועיים יותר מאוחר הייתי עם רן ביום הסטודנט בבאר שבע. ברור שחשבתי שיהיה חכם להשתכר כבר בשמונה בערב בדירה של חבר של רן, כך שהצלחתי מאוד ליהנות מההופעה של ליאור נרקיס אבל קצת פחות מההופעה של הדג נחש, שבה כבר הייתי חצי מעולף. מה שקרה אחר כך זה שמצאתי את עצמי בשירותים של המתחם בלי נייר טואלט, ולמרבה האושר גיליתי שבכיס של הג'ינס יש לי עדיין את המפית של האליעזר.

מסקנות:

1. אני לא עושה כביסה לעתים מספיק קרובות.

2. לפני שאת נותנת את מספר הטלפון, לפחות תגידי שלום.

3. בתקופה כזאת, שבה אנשים עושים כזה שימוש לא נאות במספרי הטלפון שלכם, כמה טוב שיש ערבי אחד ששומר את המספר שלך ומתקשר מדי פעם, אפילו אם הוא רק אומר "הלו, מי זה?".

מכירים את האיש הרוקד המתנפח שיש תמיד באירועים גדולים?

טוב, כנראה שבאמת אנחנו חיים יותר מדי טוב בשביל סטודנטים. במיוחד סטודנטים למשחק. אז אחרי תקופה ארוכה של חיים טובים החלטנו שצריך לנקוט בכמה פעולות בכדי לא למצוא את עצמנו עושים ריאליטי בערוץ החיים הקשים. אז אפי לקח עוד קצת משמרות על חשבון משחקים במונדיאל, תומר מוכן לקחת כל עבודה שייתנו לו (כל עבודה שייתנו לו) ואני מצאתי את עצמי עובד כבר שבועיים רצופים כל יום. כבר הספקתי לשכוח איזה כיף יום חמישי אחרי שבוע שלם של עבודה. חוץ מזה נקטנו בעוד כמה פעולות שמשפיעות על שלושתינו.

למשל החלטנו לבטל את הכבלים. הרי גם ככה הדבר היחיד שאנחנו צופים בו בטלויזיה זה המונדיאל וגם ככה הוא נגמר מחר וגם ככה זה בכלל בערוץ 1 ואנחנו לא צריכים את כל חבילות הערוצים המיותרות בשביל זה. לקחנו בחשבון שכנראה שיהיו לנו עוד כמה תשלומים לכבלים כי מהרגע שמתקשרים בכדי להתנתק ועד שמסתיימת השיחה בהסכמה הדדית שינתקו אותך עוברים כמה חודשים.

בחייאת תנקתו אותי, נו אל תהיו כאלה

אקט נוסף שתומר ואני נקטנו בו הוא ההחלטה לא לאכול בחוץ במשך שבוע שלם. זה אומר שבוע שלם בלי קרנף, בלי ג'ירף ואפילו בלי דומינו'ס. האמת היא שהיה לנו כבר שבוע כזה לפני שבועיים וזה לא היה כזה קשה אבל זו החלטה שבאמת מונעת מאיתנו להוציא כסף מיותר.

הדבר השלישי היה לפטר את העוזרת. מה שאומר שאנחנו חוזרים לנקות את הדירה בעצמנו. מה שאומר שהדירה חוזרת להיות מטונפת. האמת היא שהיום יצאנו מלכים והתעוררנו בעשר בבוקר (שבת להזכירכם) וניקינו את הדירה במשך שעתיים. למעשה גם יצאנו ממש טיפשים כי הדבר הבא שעשינו היה ללכת לים ולחזור לדירה עם מלא חול.

לפחות בדבר אחד אנחנו לא חוסכים – בירה. גם בנסיון לחסוך כסף יש קוים אדומים.

אני רוצה לחזור רגע למונדיאל- יש בעיה קשה כשהוא נגמר. בסופו של דבר אנחנו חיים את רוב החיים שלנו בלי מונדיאל אבל כשהוא מגיע הוא כל כך אדיר שברגע שהוא נגמר הוא יוצר איזשהו ריק שגורם לבן אדם הממוצע להרגיש שהחיים נגמרו במשך כמה שבועות עד לרגע שהוא מתאושש וממציא לעצמו כל מיני ניחומים בסגנון: זה בסדר הליגה מתחילה עוד מעט, ויש יורו ואולימפיאדה עוד שנתיים ומונדיאל עוד ארבע שנים. עוד ארבע שנים פחות יום. עוד ארבע שנים פחות יומיים…

איך אפשר בלי זה?

האמת היא שאפילו היומיים הפסקה בין השמינית גמר לרבע או בין הרבע לחצי יצר אצלי איזה וואקום קטן שגרם לי לנצל את היומיים האלה כאילו כלום, ז"א אחרי שהתרגלתי לראות מונדיאל במשך 19 יום רצוף ופתאום הגיעו יומיים בלי- עשיתי ביומיים האלה כל כך הרבה דברים שלא עשיתי ביום רגיל לפני שהתחיל המונדיאל כמו לכתוב תסריט, לתופף ולעבוד עם אפי ותומר על כל מיני דברים. מדהים.

נ.ב.

אני יודע שנעלמנו לקצת זמן. הסיבה העיקרית היא שלפני שבועיים היו חגיגות שנה לאתר של הדירה. רצינו לעשות משהו חגיגי לכבוד המאורע והיות ולא היה לנו אף רעיון פשוט לא עשינו כלום. שבועיים רצוף. טוב, אתם יכולים להתייחס לזה כסוג של פגרה.

נ.ב. 2

לפני שבועיים גם השתתפנו בתחרות 48 שעות עם המחזמר שלנו "פחות אבל כואב". הסרט עלה לחצי הגמר של התחרות וניתן לצפות בו ולהצביע לו לפרס חביב הקהל בקישור הבא:

http://my.ynet.co.il/short/content/2010/48_Hour

נ.ב. 3:

בקרוב מאד נעלה לאתר סרטון מאחורי הקלעים של הסרט.

רן גרינפלד – חוסך שבטו

הדירה