חזרתי מהמילואים ומסיבה לא ברורה הלך לי הקול. אני לא יכול לדבר והרווח כולו שלכם. מה שאני כן יכול לעשות זה לכתוב והיות ולאחרונה נראה כאילו שאני היחיד שעושה את זה כאן אז תרשו לי להציג בפניכם כמה חוקים לגבי מילואים:

חוק מילואים מס’ 1: תמיד יש זמן לישון.
מדהים שלא משנה כמה עובדים קשה במילואים תמיד מוצאים זמן לישון. אז נכון שבחלק מהפעמים זה היה על חשבון הסדירניקים שפרשו כמה אוהלים, ויכול להיות שפיספסתי איזה תדריך או שניים (ככה זה כשאתה עושה מילואים עם ליאור בן ארי) אבל בשורה התחתונה לא ישנתי כל כך טוב מאז מלחמת לבנון השנייה. אמנם הייתי בטוח שבסוף התרגיל אני אצליח להיפטר מהעיגולים השחורים מתחת לעיניים שאני צובר כל כך הרבה זמן אבל אפשר להגיד סוף סוף אחרי הרבה זמן שאני לא עייף!

חוק מילואים מס ‘ 2: לא כתבת את השם שלך על הקיטבג בתחילת התרגיל- לא יהיה לך קיטבג בסוף התרגיל.
הסיפור מתחיל עם חבר שלי מהיחידה בשם גידי. הקטע עם גידי הוא שמאז שאני מכיר אותו, הפעולה הראשונה שהוא עושה בכל תרגיל היא לאבד את כל הציוד שלו. הפעולה השניה שהוא עושה היא להשלים ממישהו אחר. כמובן שזה הוביל לתגובת שרשרת שבסופה אני מצאתי את עצמי ביום האחרון ללא קיטבג. המזל שלי זה שיש לי חברים באפסנאות. בסוף הכל בצבא זה קומבינה.

חוק מילואים מס’ 3: כמה שלא תנסה לדפוק את המערכת היא תמיד תדפוק אותך בחזרה.
בעבר זה היה דבר שבשגרה לישון מתחת לרשת הסוואה של אחד הרכבים במקום באוהלים אבל היום זה אסור בהחלט. זה לא הפריע לליאור ולי ללכת לישון תחת רשת של הגנרטור שהכי רחוק מהאיזור המינהלי. ככה התחמקנו מתרגילי אב”כ למינהם. הרי אין סיכוי בעולם שאני אעלה על במ”פ (בגד מיגון פחמי, למי שהמילון הצבאי שלו לא לידו). הכל היה טוב עד שהוכרזתי כנעדר כי לא הגעתי לתדריך בזמן תרגולת האב”כ וגם הקטע שהגנרטור שישנו תחתיו נסע באמצע הלילה לשטח אחר גם לא היה נחמד. לפחות בסוף קיבלתי ממפקד התרגיל במתנה דם מלאכותי (שהשתמשו בו לדימוי פצועים) כי מישהו אמר לו שאני צריך את זה לאיזה סרט שאני עושה. נחמד מצידו.

דם מלאכותי. מצרך חובה לכל שחקן

חוק מילואים מס’ 4: שיער.
יש קטע כזה שאנשים מגדלים שיער ישר אחרי השחרור כדי להראות איזה סוג של מרד במוסכמות. גיליתי שתוך מקסימום שלוש שנים שמונים אחוז מהאנשים חוזרים בסוף לתסרוקת שהיתה להם בצבא. זה רק מוכיח שגם כשהם מגדלים שיער הם בעצם הולכים בתלם שהחברה הכתיבה להם כי זה מה שכולם עושים אחרי צבא ומיד אחר כך  הם חייבים להסתפר כי זה לא מספיק רציני לעבודה או לווטאבר. אז מה המרד פה בדיוק? מעפנים…

חוק מילואים מס’ 5: תמיד יש זמן לשש-בש.
האמת היא שבקושי היה זמן לשש-בש הפעם. בסוף בנסיעה חזרה לבסיס ליאור החליט שבא לו לשחק שש-בש באייפון שלו. בתכל’ס, זה לא אותו דבר כשהקוביות ממוחשבות. כל הכיף זה שמדי פעם אתה צריך לחפש את הקוביות אחרי שבטעות זרקת אותן חזק מדי והן עפו מהלוח. זה פשוט לא זה.

חוק מילואים מס’ 6: כשאתה עולה על מדים אתה נהיה אוטומטית חרמן, עייף ורעב.
עם החרמנות אין כל כך מה לעשות ובעייפות מטפלים. נותרה בעיה אחת – הרעב. אתה תמיד שוכח כמה מנת קרב זה מעפן עד שאתה נתקל בזה מחדש. גם אף פעם לא הבנתי איך זה שטונה זה דג ענק אבל הוא מגיע רק בקופסאות שימורים קטנות… ודבר נוסף- אף אחד לא רוצה להודות אבל אין אחד שלא אכל בטירונות את האבקה של השתיה.

אף אחד לא מודה

חוק מילואים מס’ 7: כשמדובר בהגנה על המולדת-אל תסמכו לעולם על מילואימניקים.
אני מוכן להישבע שהייתי המלואימניק היחיד שהסתובב עם מחסנית מלאה. אף אחד אחר לא טרח להוציא מחסנית מהקיטבג בכלל, שלא נדבר על למלא אותה בכדורים.

חוק מילואים מס’ 8: אין לחץ בית גדול יותר מלחץ בית של מילואימניק.
מה שכן, תמיד אפשר לסמוך על מילואמיניקים כשמדובר ביום האחרון של התרגיל. כל מילואימניק מסוגל לעשות עבודה של עשרה אנשים בחצי מהזמן כשהוא יודע שזה יקצר את שעת החזרה הביתה.

עד כאן להפעם, תובנות חדשות אחרי המילואים הבאים (ובואו נקווה שזה לא יהיה בזמן הקרוב)

נ.ב.

שכחתי לציין שגידי קיבל בסוף את מה שהגיע לו כשהפלוגה שלו נשארה יום אחד בשטח יותר מכולם.

נ.ב. 2

בשביל מה בכלל צריך דם מלאכותי לדמות פצועים? לא מספיק שהם צועקים? ובשביל מה לעזאזל צריך גז מדמיע לתרגולת אב”כ??? נפלתם על הראש? איזו הגזמה…

נ.ב. 3 והכי חשוב:

אף אחד מכם לא התקשר לשאול לשלומי. מי שכן התקשר באופן בלתי פוסק היו דוקא הנציגים של הוט, שראו במערכת שביום ראשון התקשרתי לברר פרטים על המבצע של אלביט והחליטו להוציא לי את הנשמה ולהתקשר אליי 20 פעמים (ואני לא מגזים) בחמישה ימים. הם הצליחו להרגיז אותי ברמות שהרבה לא הצליחו ורק בגלל זה אני שוקל שלא להצטרף בכלל.

חסר מנוחה

אני חושב שיש קונספירציה ארצית למנוע ממני לישון כמו בן אדם. נכון שהשינה שלי היא לא הכי חזקה ואני מתעורר בקלות מדברים אבל לא ייתכן שתמיד יהיו דברים שיעירו אותי. אני חושב שיש מחוץ לחלון שלי בבית שני סוכנים בתוך איזה ואן שבשניה שאני נרדם הם ישר מדווחים בקשר לבן אדם הכי זמין שלהם שיעשה משהו כדי להעיר אותי.

הפעם זה היה הבחור הזה שעובר עם המכשיר שמעיף עלים. מכשיר שכמות הרעש שהוא עושה חסרת פרופורציה לחלוטין לפעולה שלשמה הוא קיים. בכלל, המכשיר הזה הוא אחד הפתרונות היותר ישראליים שיש- יש לכלוך? בשביל מה לנקות אותו אם אפשר פשוט להעביר אותו למישהו אחר? זה בעצם מה שהמכשיר הזה עושה, מעיף את העלים אל מחוץ לטריטוריה של זה שמנקה אותם. יכול להיות שכל הארץ מחולקת לגזרות, בכל גזרה יש איזה בחור עם מכשיר כזה והם פשוט מעבירים את העלים מגזרה אחת לשניה עד שהם מעיפים אותם ללבנון. בכל מקרה אין ספק שהייעוד מספר אחד של המכשיר הזה הוא להעיר אותי שעתיים לפני שתיכננתי.

כבר עשרה קילומטר שאני רודף אחרי העלה הזה

סע לאט

התחלתי ללמוד נהיגה על קטנוע. הדבר הראשון שהייתי צריך לעשות הוא להוציא טופס בקשה לרשיון ולעבור בדיקת ראייה. גיליתי שהראייה בעין הימנית שלי מתדרדרת כמו שחשדתי. האופטימטריסטית חתמה לי על הטופס והבהירה לי שהראייה שלי מספיק טובה בשביל קטנוע ורכב פרטי אבל אם אני ארצה להוציא רשיון לאוטובוס אני אצטרך לעשות משקפיים. אמרתי לה מחר ויצאתי.

כשהגעתי לשיעור הנהיגה המורה הרגיז אותי כבר על ההתחלה כשהוא צעק עליי, אחרי ששאלתי שאלה פשוטה כמו אם הוא מקבל אשראי ושלח אותי להוציא כסף בתחנת דלק. מיד אחר כך כשהסברתי לו שיש לי חסך ילדות ולא רכבתי מעולם על אופניים (חוץ מהפעם ההיא בהולנד שאני נוטה לכנות “התקרית” או “דומינו ראלי אופניים”) הוא נבח עליי שאני לא יכול ללמוד כי לא יהיה לי שיווי משקל. כשהתעצבנתי עליו בחזרה הוא החליט לבדוק אותי והתיישב מאחורי על הקטנוע ונתן לי לנסוע. כבודו פסק שיש לי שיווי משקל והוא אכן יכול ללמד אותי.

חו”ל המועד

בסופו של דבר לא חזרתי אליו אחרי השיעור הזה. בדרך כלל אין כזה מצב אצלי שאני מפסיק משהו באמצע אבל לא היתה לי הרבה ברירה היות והחליטו לשלוח אותי מהעבודה לעשרה ימים לאיזה חור נידח בעולם (בפעם השלישית השנה). ולפני שאתם אומרים לעצמכם “אני לא מאמין שהבן זונה הזה שוב טס ומתלונן על זה”, אני מדגיש בפניכם שוב שמדובר בחור נידח, שחם בו יותר מבארץ, שחל עליי איסור לצאת מהמלון (וגם אם הייתי יכול לא היה מה לחפש שם) ושאני פאקינג מפסיד את ההופעה של הקייזר צ’יפס שבאו להופיע בארץ במיוחד בשבילי (ואולי בשביל עוד כמה מאות) וחיכיתי חודשים להופעה הזאת. בנוסף יש עוד כמה דברים שאני מפסיד, חלקם חשובים יותר וחלקם פחות כמו הופעה נוספת של התפוחים או משחק הליגה הראשון בין בית”ר ירושלים להפועל תל אביב. עכשיו אתם בטח אומרים לעצמכם בציניות “איזה מסכן” אז אני אומר תלכו קיבינמט.

הייתי עושה פוסט מצולם בחו”ל כמו תומר אבל המדינה שאני טס אליה היא לא תאילנד וזה בטוח לא יהיה מעניין כמו מה שתומר צילם שם. אני תמיד תוהה למה החברה שאני עובד בה תמיד עושה עסקאות עם מדינות כאלה ולא שולחת אותי להוואי או לריו דה ז’נרו.

בתמונה: חור שעוד לא שלחו אותי אליו- בת ים

הרצליה תחתית

השבוע גיליתי שנפתח בארץ סניף של סאבווי (וכשאני אומר גיליתי אני מתכוון שקיבלתי SMS היסטרי מדניאל נחמוד עם תמונת מולטימדיה של הסניף הראשון בהרצליה פיתוח). כמובן שכבר למחרת אפי ואני נהרנו לשם והיינו בין הראשונים בארץ שרגלם דרכה שם (למי שלא יודע מבחינתי סאבווי זה הקרנף של חו”ל, בכל מקום שאני נמצא בו בחו”ל אני חייב לאתר איזה סניף ולאכול בו). אני חייב לציין שלמרות שעדיין אין להם את כל סוגי הבאגט ואת כל הרטבים שיש בסניפים בעולם משאר הבחינות הסניף ברמה גבוהה. הטעם היה מעולה וקיבלנו עם הארוחה גם כוס למזיגה חוזרת (Refill) ושקית דוריטו’ס (!!!). קל לרצות אותי…

אפילו דוריטו'ס יש פה

נ.ב.

דבר נוסף שגיליתי השבוע הוא שלא כדאי לספר לחברים שלך כמה אתה מרוויח. דברים טובים לא יכולים לצאת מזה…

אני עייף. עושה רושם שאני תמיד עייף ולא משנה כמה אני ישן, לא שאני ישן הרבה. עייפות זאת דרך חיים, אתה פשוט נגרר לזה ואי אפשר הרי להשלים שעות שינה באמת, גם אם לילה אחד אני אשן הרבה השבוע זה לא יכסה את הלילות הקודמים. מעניין אם אפשר למות מחוסר שינה או שבסוף פשוט מתמוטטים ונרדמים, זה תמיד עניין אותי.

נמאס לי שאומרים לי “אתה עייף? שתה קפה!” זה לא עובד, קפה לא באמת מעיר אף אחד. זאת פיקציה ויום אחד אני עוד אוכיח את זה לכולם. לדעתי מה שקורה בתכל’ס זה שאנשים מגיעים לעבודה עייפים ויודעים שעוד מצפה להם יום עבודה ארוך ורק המחשבה הזאת מעייפת אותם עוד יותר, ואז הם יושבים על קפה ומדברים על ענייני היום ובזמן שהם בטוחים שמה שמעיר אותם זה הקפה, למעשה מה שמעיר אותם זו השיחה על הפרק שהיה אתמול באח הגדול או בהישדרות. יש גם תמיד את אלה שתגיד להם שהקפה לא עוזר לך להתעורר ואז הם יבואו לך עם התובנה “תשתה תה, רק שתדע שיש בזה יותר קפאין מבקפה.” אני תמיד עונה להם שישלחו את זה ל”הידעת” של בזוקה.

הדבר שהכי מצחיק אותי בעניין של הקפה זה המסורות העתיקות שיש לכל אחד ושהוא בטוח שבלי זה הקפה שלו לא יהיה טעים באותה מידה. למשל תמיד כשאני מכין קפה לאמא שלי, אם עברו יותר מעשר שניות מאז שהקומקום רתח היא שולחת אותי להרתיח אותו שוב. אם המים לא בטמפרטורה כמו בלוע של הר געש אז זה לא טעים לה באותה מידה (עזבו את זה שהיא בכל מקרה מחכה שזה יתקרר אחרת אי אפשר לשתות את זה), אבא שלי כנראה לא ישתה את הקפה אם הוא לא יוגש אליו בכוס זכוכית, ועוד כל מיני מסורות מוזרות שיש לאנשים כמו לערבב רק בכיוון השעון, להחזיק את הכוס רק ביד שמאל, לקפוץ שלוש פעמים במקום לפני המזיגה וכהנה וכהנה (וכהנא צדק).

עוד משהו שמציק לי בקשר לקפה- המכונות קפה בארץ. כל סוגי הקפה במכונה הם אותו הדבר, על מי הם מנסים לעבוד? אני בטוח שאצל האיטלקים יש הבדל משמעותי בין קפה הפוך, קפוצ’ינו ונס קפה ואצל השיווצרים יודעים מתי זה שוקו שוויצרי ומתי זאת שוקולטה. רק אצלנו זה הכל אותו טעם בשם אחר. יש במכונה הזאת שתי אבקות- אבקת קפה ואבקת קקאו ומהן מכינים את משקאות הקפה והשוקו בהתאמה.  מה הבעיה? תשקיעו בנו קצת. אגב זאת תמונה ממכונת הקפה בעבודה שלי:

עברית קשה שפה

עוד פיקציה באותו תחום זה משקאות האנרגיה למינהם. אם פעם היה רק רד-בול ואז צצו כל מיני חיקויים, היום כבר אי אפשר לעקוב אחרי כל הסוגים שיש וכבר לא יודעים מה חיקוי של מה. מה שמצחיק זה שאפילו השמות שלהם מסגירים שהם חיקוי אחד של השני: רד, בלו, XL, XI ולכל אחד יש קמפיינים גדולים של פרסומות, תחסכו כסף על הפרסום ותשקיעו יותר משאבים בבחירת השם למוצר. לי בכל אופן זה לא עוזר. נכון שהיתה את הפעם ההיא שהייתי במסיבה עם שתייה חינם ושתיתי 2 ליטר של רד-בול (זה פאקינג 8 פחיות, אין לי מושג איך זה קרה, אני אפילו לא הכי אוהב את זה…) ואז לא ישנתי לילה שלם אבל לדעתי זה רק בגלל שהרגשתי שהקיבה שלי מלאה בנוזלים שעוברים כל הלילה מצד לצד.

הדבר הכי טוב ברד-בול זה המתחם שלהם בטעם העיר כל שנה. איכשהו הוא מושך אליו את כל הערסים ואז במקום שהערסים יסתובבו ויציקו לך הם מגודרים בתוך שטח קטן עם הרבה רד-בול ומזרחית.

אין לי שום בעיה עם מוסיקה מזרחית. יש אפילו לא מעט שירים מזרחיים שאני אוהב, ומצחיק להגיד את זה כי אני אשכנזי- אבל אני אפילו גדלתי על זוהר ארגוב (תרתי משמע, הבית שלי לא רחוק מהמקום שהוא קבור בו). יש רק דבר אחד שמטריד אותי כרגע בנוגע למוסיקה המזרחית- אני צריך שמישהו יסביר לי אם יש קשר בין קובי פרץ למשה פרץ והאם מישהו שאוהב אחד מהם צריך לאהוב גם את השני? עושה רושם כאילו הם חייבים לבוא ביחד. ומה הסיפור עם סטלוס ואורן חן? הם ביחד יותר שנים מאריק ובנץ. לא נמאס להם להיות משוייכים אחד לשני? פעם הייתי בטוח שאורן חן זה בכלל שם המשפחה של סטלוס.

מימין: סטלוס ואורן חן, משמאל: אורן חן

עוד בנושא הזמר – אני גם לא מת על ראפ יותר מדי (למרות שמסיבה שאיש לעולם לא יבין אני יודע למנות את כל חברי משפחת טאקט, נשבע לכם שאני לא יודע מאיפה). הקטע הכי מצחיק עם ראפ זה שבהופעות שלהם זה מתחיל עם זמר אחד על הבמה וכל שיר מצטרף עוד מישהו עד שזה מסתיים עם יותר אנשים על הבמה מאשר בקהל. ככה זה, יש דברים נסתרים, לא נבין לא נדע…

נ.ב.

הגעתי למסקנה שכל הקטע הזה של תומר לכתוב סקס בכל מקום לא עובד. זה רק מביא לפה אנשים שנכנסים כי הם בטוחים שיראו פה סרטוני סקס ובורחים מהאתר אחרי שניה כשהם רואים שהתמונה הכי חושפנית היא של בירו הכלב. תומר, אם אתה רוצה שזה יעבוד אני מציע לך לכתוב פוסט אירוטי, זה ישאיר פה את המבקרים הזמניים האלה לעוד כמה שניות.

חו”לוניה-איה-איה

טוב, אז דור חזר מכרתים ותומר ושירה ברגעים אלה ממש אורזים לתאילנד. זה לא הוגן שכולם כל הזמן טסים לחו”ל ורק אני בארץ. ובכן, זה היה רגע שחצנות ציני, אחרי שכולם פתחו עליי עיניים על זה שהייתי השנה בחו”ל מספר פעמים. חלק מהפעמים האלה היו מהעבודה, שזה לא קורץ כמו שזה נשמע. נכון שגם עשיתי שבוע בטן-גב באיה נאפה, שבוע סנואובורד בצפון איטליה, סבב הופעות מטורף בהולנד ואני הולך לנגוס מהתפוח הגדול בחודש הבא אבל זאת לא סיבה לפתוח עליי עיניים. טוב, זאת כן סיבה אבל תחכו לפחות אחרי שאני אנחת, שלא יהיו פדיחות.

הכוונה מקצועית

אתמול היה אחד מימי הצילום הראשונים של הסרט השלישי של שנה ג’ בביה”ס שלנו וכשאני אומר ימי צילום אני מתכוון לילות. אני שיחקתי שוטר. שוב. בפעם השלישית ברצף. מה, זה הטייפקאסט שלי ואני לא יודע את זה? עזבו את זה שנאמר לי שרוצים אותי ליום צילום נוסף, מה שאומר שעל מנת לשמור על הקונטיניואיטי (המשכיות, בעברית) אני צריך להישאר עוד כמה ימים עם השפם והזקנקן הניסיוניים שלי. לפחות לא צבעתי את השיער או משהו…

היות והיה לי רכב נתבקשתי מההפקה לאסוף עוד שני שחקנים על הדרך. כשאני אומר על הדרך אני מתכוון לעשות סיבוב. אני אגיד לכם את האמת, אין לי בעיה לאסוף אנשים גם מדימונה אם צריך- אתם מכירים אותי. רק אל תגידו לי שזה על הדרך. אני יודע טוב מאד מה על הדרך ומה לא. אל תגידו לי “אתה נוסע מרמת גן לתל אביב נכון, אז אתה יכול אולי לאסוף מישהו על הדרך?” ואני כמובן אענה “אין בעיה”, ואז אתם תמשיכו “זה יישוב קטן, ממש ליד תל אביב, לא סיבוב רציני, ממש בפריפריה שמה”, ואני אענה “בסדר גמור”, ואז אתם תגידו לי “טוב, אז אתה יודע איך להגיע למודיעין?”

ובאותו הקשר, קיבלתי הכוונה לא נכונה ללוקיישן של הצילומים. אמרו לי שם של רחוב אחר ואני כמובן הגעתי למקום בדיוק מירבי מבחינת הזמנים. כשלא ראינו מצלמות, תאורה או אפילו נערת מים הבנו שטעינו והצילומים הם בצד השני של העיר. אין שום בעיה, טעות, טועים, טעינו. קורה שהבן אדם טועה ונותן לך כתובת לא נכונה, אבל כשהלוקיישן הלא נכון נמצא בדיוק סמוך לסניף של קרנף והלוקיישן האמיתי נמצא במקום שכוח אל שאין אף סניף ברדיוס הגיוני סביבו- זו כבר התעללות. (Note to self: מחר מתחילה סדנת “קבלת דברים בפרופורציה”, אסור לפספס)

שלום, אני רן ואני קרנפוס אובססיבוס

שינת בצורת

צילומי הלילה הסתיימו באור ראשון ואני הגעתי חזרה לבית הוריי בשבע בבוקר. הבנתי שלעבודה אני כבר לא אלך היום אז החלטתי לקום בעשר ולתפוס טרמפ עם אבא שלי חזרה לדירה. החלטתי שהיות ואין סיכוי שאני אלך לעבודה אני לפחות אבלה כמה שעות עם תומר לפני שהוא טס. אז מה אם ישנתי רק שלוש שעות? אני מעדיף לבלות איתו קצת במקום לישון. כמובן שהוא ישן עכשיו, ואני כבר איבדתי את מומנטום השינה שלי אז אני כבר אחכה ללילה. (Note to self: מחרתיים קבוצת תמיכה לעייפים אנונימיים)

אני לא חושב שיש לי הפרעות שינה. זה סתם משהו לא ברור. אני חושב שאולי תומר שואב ממני שעות שינה ומספח לעצמו. זה לא שאני לא נרדם, אני פשוט ישן מעט מידי ומתעורר מכל דבר. נכון, היתה את הפעם ההיא שאחרי שלוש שעות שבהן לא הצלחתי להירדם מצאתי את עצמי כמו סהרורי יוצא החוצה בחמש בבוקר להזיז את האוטו כדי לא לקבל דו”ח חניה בבוקר. קרה, אבל אני בטוח שלכל אחד יש איזה לילה כזה אחת לכמה זמן. נכון? (תגידו שכן כדי שאני לא אחשוב שיש משהו לא בסדר איתי חס וחלילה).

אני רק השכן של השכן של השכן שלא ישן

דו”ח שלם דורש (ת)שלום

אגב דו”ח חניה, כמות הדו”חות שקיבלתי השנה בתל אביב היא שערורייתית. איזה פקח נותן דו”ח באחת בלילה במוצ”ש על כחול-לבן? אני הכי שונא את אבן גבירול- כל הרחוב צבוע באפור אבל אתה צריך לעקוב כי כל שני מטר יש שלט מותר לחנות/איזור גרירה. זה כמו משחק חפש את המטמון. מה הבעיה לסמן באדום-לבן את איזורי הגרירה? אין ספק שזו התעשייה הכי ריווחית בארץ שמסתמכת על חוסר הידע של הציבור הלא תל-אביבי בחוקיה “המיוחדים” והמנוולים של העיר הזו. זה כמו השוטר שמחכה לך ב-18:59 בצומת שבה אסור לפנות שמאלה בין 17:00 ל- 19:00. אבל בחזרה אליי, אני חושב שחולדאי מממן את בית העירייה רק בזכותי. אני מציע שיקח כבר את כל המשכורת שלי, אני אעביר לו אותה בהוראת קבע והוא יתן לי לחנות איפה שאני רוצה. הרי זה פחות או יותר מה שקורה עכשיו. ומה הוא עושה עם הכסף שלי? הורס את אוסישקין ובמקום לבנות איזה מגרש חניה לפחות, הוא שותל שלושה עצי דקל. בחייאת רון. (ואני יודע שכל המכביסטים שבינכם תופסים עכשיו ת’בטן ונשפכים מצחוק עצם האיזכור של אוסישקין. יופי, להפועל אין אולם, חי חי חי. בתכל’ס גם אין לנו קבוצה אז מה זה משנה?)

נ.ב.

הסבירו לנו פעם את הקשר בין הרצוי למצוי. הרצוי – אני אלך לישון מוקדם הלילה. המצוי – מישהו יציע לי לשתות בירה ואני כמובן שלא אוכל לסרב ואצבור חסך יותר גדול בשעות שינה. לפחות יהיה לי על מה להתלונן, כמו שאני אוהב.

פתיחה – משהו קטן ורע

ביום ראשון יצאתי לאכול עם מבקרת המסעדות הסקסית, שבאופן שעורייתי מוזמנת פעם אחר פעם לארוחות במסעדות שונות בעיר, בתמורה ללכתוב עליהן אחר כך בבלוג שלה. כידוע, אני מאוד אוהב לאכול. יחד עם זאת, אחרי זמן מה של ישיבה מול שולחן מלא באוכל, אני מתחיל לאבד את הסבלנות. במקרה שמדובר, למשל, בארוחה בבית סבתא, אני פשוט מעביר את עצמי לכורסא וצופה להנאתי בטלוויזיה. במקרה המדובר, הייתי צריך להראות מידה מסויימת של בגרות ולהשאר ליד השולחן. לכן, בזמן שהסקסית טיפלה בסרטן ענקי בעזרת כלי ניתוח מעט מפחידים, מצאתי את עצמי מפסל את יצירת האמנות הבאה:

זורק הדיסקוס/תומר וילנסקי. שרימפס ותפוחי אדמה על צלחת.

עכשיו שהורדתי את המטען הזה מלבי, אני יכול להתחיל לכתוב.

נדודי שינה ברמת גן

בשבוע שעבר סבלתי מנדודי שינה. כלומר, נדודי שינה בלילות. בימים, באופן מעניין, שנתי לעולם אינה נודדת. להיפך. היא מסרבת לנדוד. ניתן להסיק מכך שבעוד שאני חי את חיי בישראל, השעון הביולוגי שלי, שיזכה לחיים ארוכים, חיי באיזור זמן אחר. השמועה אומרת שהוא נצפה לאחרונה על חוף ים בתולי אי שם בתאילנד, שותה להנאתו שייק מנגו. תהיה הסיבה לנדודי השינה אשר תהיה, אתם חייבים להודות שאני ללא שינה הוא מצב אבסורדי לחלוטין. אבסורדי כמו רן בסדנת שתיקה, אבסורדי כמו האפשרות שדור ימצא בדירה. ככה אבסורדי.

בכל אופן, המצב היה כה חמור, שביום שישי האחרון, בשעה שמונה לפנות בוקר, מצאתי את עצמי נובר במקרר (מעניין למה ואם זה תקין שרוב האוכל שהיה שם הצמיח צמר גפן לבן…) עם התובנה המצערת שלשינה אין כוונה לבקר אותי בשעות הקרובות. כאן יבוא טוויסט היסטרי לסיפור, שמוביל אותי לקופת החולים הקרובה, במטרה להשיג (צלילי חצוצרות) אישור רפואי לחדר כושר!! כן.. אישור לחדר כושר.. אחרי הכל, לא כל יום אני זוכה להיות ער בשמונה בבוקר, נכון?

שיחה טיפוסית בין לקוח רמת-גני לפקידה בקופת חולים: הפקידה: “אדוני, שב בבקשה ותחכה למספר שלך”  האדון: “לא טוב המספר”. אכן, כשהמספר שאתה מחזיק בידך מרמז על עוד שעה של המתנה, הוא בדרך כלל לא טוב. כשאני חושב על זה עכשיו, יש סיכוי סביר שכל הזקנים שחיכו איתי בחדר ההמתנה לא היו באמת זקנים כשנכנסו לשם. אולי היה להם מספר לא טוב.

וואו, אתה תומר מהדירה?!

טוב בכל אופן, הגעתי לרופאה, שכדי לספק לי את האישור המיוחל היתה חייבת לבדוק משהו. וכאן תבוא הודעה משמחת: אני, כותב שורות אלה, לא סובל מטחול מוגדל ולכן אני רשאי להתאמן בחדר כושר. ועכשיו להודעה מצערת, עקב מצבי הכלכלי העגום, והעובדה ששילמתי גם את השכר-דירה של דור, אנשי ההוצאה לפועל בדרכם לכאן כדי לעקל לי את הטחול. בסדר, קחו את הטחול, אבל לא תקבלו את המחשב שלי, אני חייב לעדכן את הבלוג של הדירה. וכאן אני מגיע לפתרון שמצאתי לבעיה.

לפני כשבוע כתבתי כאן שאני שוקל לנגן ברחוב עבור כסף. זה ולעשות פורנו או פורנוזמר (פורנו מזמר). ובכן, בשבוע שחלף יצא לי להתנסות באחד מהנ”ל. בתוצאה ניתן לצפות באתרי הסקס המובחרים ובקולנוע הזימה הקרוב לביתכם. אבל עכשיו ברצינות:

זמר רחוב

ביום שלישי השתתפתי בסרטה של ענבל בראון, סטודנטית לקולנוע ממכללת ספיר, בתפקיד זמר רחוב. במסגרת תפקידי (מכירים את השטות הזאת מהקו”ח?) נאלצתי לצאת לרחוב ביאליק ברמת גן מצוייד בגיטרה אקוסטית וקייס בלוי, ולנגן ברחוב במשך שעה. והרי מספר דברים שקרו:

• כל עניין ההצטרפות לנגני האקורדיון/כינור של רחוב ביאליק היה די מביך בהתחלה.
• מוכרת מחנות בביאליק הציעה לי כסא.
• אדם אחד הציע שאפסיק לנגן ברחוב ואלך להשתתף בכוכב נולד.
• אדם אחר הציע שאפסיק לנגן ואלך לעבוד.
• עובר אורח ראשון העניק לי סיפתח של חצי שקל חדש.
• לאחר מכן התחילה זרימה נאה של שקלים וחמישיות לתוך קייס הגיטרה.
• הערכה של ענבל לכמות הכסף בקייס בתום השעה: גג 10 שקלים.
• כסף בקייס בתום השעה: 70 שקלים.

התחרות (או – איך אפשר להרוויח ככה?)

לאחר שהשתתפתי בסצינת מיטה עם עצמי (בסצינה – אני מתעורר), היום המשיך בעוד נגינה ברחוב. הפעם כשצוות ההפקה נמצא לידי. מה שהיה הרבה יותר נחמד, אך גם הרבה פחות רווחי, וכדי להקשות על מלאכת ההתעשרות שלי עוד יותר, הגיע אדוארד. אדוארד הוא נגן רחוב מקצועי ביותר. הוא מגיע מצוייד באקורדיון אימתני, נסיון מפלצתי וארסנל בלתי נדלה של בדיחות סטנד-אפ מוצלחות ברמות שונות. אה- וגם וופלים. היו לו הרבה וופלים. אני לא יודע למה. אני מניח שאם באמת הייתי צריך להתחרות באדוארד המיומן בנגינה ברחוב, טוב, הוא היה מחסל אותי, אבל האמת היא שאדוארד הגיע כדי לעזור בצילומים של אחת הסצינות בסרט ולא כדי להתחרות בנגינה המופלאה שלי.

בזמן שאדוארד מנגן לנו ברקע שירי ארץ ישראל וגם קצת ABBA, צילמנו את סצינת הסיום, שבה לי בדר, שמשחקת את השכנה הסקסית, מנסה לפתות את נגן הרחוב שהוא אני בעזרת עוגת שוקולד. או, הפעם בלי הגזמות, משחקת את השכנה שמנסה לפתח שיחה עם נגן הרחוב ומציעה לו עוגת שוקולד. אני לא רציתי עוגת שוקולד. רציתי קולה. קיבלתי עוגת שוקולד.

המשכנו לצלם. ככל שביצענו עוד ועוד טייקים של הסצינה,  העוגה הלכה ונראתה יותר ויותר גרוע, ובאחד הטייקים חלק ממנה גם מצא את דרכו לפרצופה של לי/השכנה, ואני עדיין רציתי קולה. אך אל דאגה, בסופו של דבר העוגה הוחלפה, אני קיבלתי קולה וללי כבר לא היה שוקולד על הפרצוף. אדוארד סיים לנגן, סיפר כמה בדיחות, חילק לנו וופלים (השתגעת?? אני עוד מפוצץ מהעוגה!) והלך לדרכו.

מסקנות:

• במאים, נא לבדוק שהשחקנים שלכם לא מרוחים בשוקולד לפני התחלת הצילום.
• אי אפשר לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה.
• אם את רוצה לזכות בליבו של זמר רחוב ביום חם, אל תציעי לו עוגת שוקולד.
• אל תנסו להתחרות באדוארד.

האם אתה נכנע לכוחות האקורדיון שלי, תומר?

סיום

הערב הגיע והכל בא על מקומו בשלום. אני קיבלתי את הקולה שלי, הצילומים הסתיימו, והכי חשוב, אני הרווחתי 70 שקל משעה של נגינה ברחוב.

ומכאן שפתרון מספר 1 לבעיה הכלכלית שלי ושל הטחול שלי: לנגן ברחוב, נבדק ונמצא עובד. אז אם בזמן הקרוב תראו מישהו מנגן ברחוב ועושה כסף לא רע, כנראה שזה אני. תומר, סטודנט עני. באשר לפורנוזמר – אעדכן אתכם.

נ.ב אני מבטיח לכתוב על כל מסעדה שתזמין אותי לאכול. ולא לפסל עם האוכל. מבטיח.

ותודה לאורן בלנגה. זה לא קשור לפוסט. אבל תודה

אוקיי, אני ברחוב, מה עושים עכשיו?

אוקיי, הנה בחורה. מה עושים עכשיו?

לי בדר. סופרסטאר

טוב אז שלום לכווווווווווולם!

איזה כיף זה לכתוב בבלוג של “הדירה” כשאני בכלל לא גר שם… זה ממש נחמד!

דרך אגב זה הפוסט השני שאני כותב בבלוג הזה פשוט את הראשון רן ותומר פסלו כי הוא היה אינטיליגנטי (חפרן) מדי בשבילם ואני קיבלתי את זה (לא שהייתה לי ברירה) והפעם אני אנסה להיות קצת יותר תמציתי

אז קודם כל אני חייב להגיד שלכתוב בבלוג זה קצת משונה כי אתה בעצם כותב בידיעה\בשביל שאנשים אחרים יקראו אותו ואתה משתדל לכתוב פוסט שנון ומקורי ומה שהכי מצחיק\עצוב בכל העניין הזה הוא שאף אחד בעצם לא קורא את זה חוץ ממני והדירה!

אז אחרי שהגעתי להסכמה עם עצמי שאף אחד לא קורא את זה חוץ ממני אני אכתוב מה שבא לי ואיך שבא לי כי אני בעצם כותב לעצמי.

אז היום יום שישי וכמו בכל יום שישי עבדתי בחנות בנמל ת”א, וזאת העבודה הכי משעממת ומעיקה בעולם והיום בפעם הראשונה מזה שמונה חודשים שאני עובד בחנות נרדמתי בזמן ששירתתי לקוח, זה היה די מצחיק אבל גם נורא מפדח כי שאר הבנות שעובדות איתי פשוט היו בשוק והסתכלו עלי במן מבט כזה של “מה נסגר איתך בנאדם?!” ואני הייתי די משועשע מעצמי והתנצלתי בפני האדון, אני חושב שהוא הבין אותי וראה עד כמה מצבי קשה.

בקיצור אחרי יום ארוך ומתיש בעבודה הלכתי לתחנת האוטובוס וחיכיתי שעות למונית שירות שתיקח אותי כבר הביתה ובכל שבוע זה אותו תסריט: אני יושב בתחנה מתייבש לפחות שעה עד שמגיעה מונית שיש בה מקום לעלות.

רק שהיום “נתקעתי” בתחנה עם שתי בנות חביבות (כוסיות), אז אמרתי לעצמי: “רבנאנן!!!” סוף סוף היה נחמד לחכות למונית. אחרי בערך חצי שעה שאני מביט בהן במבט הסקסי השובה שלי והן בכלל לא שמו לב שאני עומד לידן, הן הבחינו בי סוף סוף ושאלו אותי לאן אני נוסע, אז אמרתי: לרמת גן, והן ענו: גם אנחנו. בעוד שאני מריץ בראש תסריטים איך אני מתחיל עם אחת מהן שממש מצאה חן בעיני עצרתי לנו מונית ספיישל שתיקח אותנו לרמת גן, ירדנו ברמת גן וליוויתי אותן קצת וניסיתי לפתח שיחה והן היו ממש חמודות אבל לא הצלחתי  לגרום לשיחה להמריא למקום אליו כיוונתי, אז נפרדנו והן המשיכו בדרכן. אני אפילו לא יודע איך קוראים להן. אני רק יודע שזאת שמצאה חן בעיני הלכה ל”אשל” ברמת גן (מה זה ה”אשל” הזה רבנאן???), אז אם אתם פוגשים בחורה קטנה, אדמונית, עם קצת נמשים, נזם באף שהייתה הערה ב”אשל” תמסרו לה שאני מחפש אותה!

נ.ב.

אנשים שצריך להרוג: אנשים ששואלים אותם:”איזה מוסיקה אתה אוהב לשמוע?”

והתשובה שלהם היא: “גלגלצ”

בשם כל הרבנאנים שישמרו אותי! גלגלצ זה לא סגנון מוסיקה, זו תחנת רדיו!!!

עד כאן רבנאן,

אני לא נרדם. השעות שלי הפוכות לחלוטין. זה כנראה בגלל שאני לא טורח לקום לפני שהשמש שוקעת, וזה כנראה בגלל שיש לי הפרעה מורכבת ביותר בשעון הביולוגי. או בגלל שאני מאוד מאוד עצלן. המממ.. ברור שאני לא עצלן.. ולכן, כן בבירור הפרעה מורכבת ביותר בשעון הביולוגי.

נכון שלא עידכנתי את הבלוג בשום דבר מעניין אבל, שימו לב לזה:

• פינקתי את הבלוג בעיצוב חדש ומרגש, כולל תמונה מרהיבה של השולחן שלנו בסלון אחרי התקף אכילת פופקורן.
• וגם גלריית תמונות מפליקר שמתעקשת לא לעבוד, נכון לכתיבת שורות אלה.
• סיימתי לערוך 8 קטעים משעממים במיוחד. כן, אני יודע שהקוראים היחידים של הבלוג הם האנשים שמשחקים בקטעים האלה, אבל רבאק,אפילו אתם לא הייתם רוצים לראות את הקטעים שלכם עוד פעם…(הערה לעצמי, לבדוק למה אני לא מקובל בכיתה).
• ועוד משהו:

• שימו לב שימו לב שימו לב: עשיתי כלים!!

• עכשיו, בעניין הכלים. זה היה אתמול. מאז צברתי ערימה חדשה של כלים בכיור. האם רן ישמח כשהוא יראה אותה? I don’t think so..
• צפיתי בג’ון מלקוביץ’ מבצע את הקטע מ”על עכברים ואנשים”. ג’ון מלקוביץ’ (הבן של הזונה שנקראת אמא של ג’ון מלקוביץ’) עושה את זה יותר טוב. אז מה. האם לג’ון מלקוביץ’ יש בלוג? לא ולא. האם הוא חלק מהדירה? בהחלט לא. מסקנה? אין לי.
• תוך כדי הצפיה בג’ון מלקוביץ’, טחנתי פופקורן. וגמעתי המון קולה. מה שיכול להסביר מדוע אינני נרדם (בנוסף להפרעה כזאת או אחרת וכו’..)
• מצאתי על כרטיס הזכרון במצלמה את התמונה הבאה של בירו בצעירותו:

זה בירו בגיל כמה חודשים. בשלב זה, כפי שניתן לראות, הוא כבר למד לשכב לי על המיטה. מה שהוא עוד לא למד זה לשלוט בצרכיו. ומכאן ניתן להבין מה שניתן להבין ולא אוסיף עוד פרט לעובדה שהייתי צריך לשלוח את הפוך לניקוי יבש. פעמיים.י

• חשבתי על דרכים לעשיית כסף הכוללות סקס ומוזיקה:

1. לנגן ברחוב
2. לעשות פורנו
3. לעשות פורנו מזמר

• לגבי לנגן ברחוב… אני לא יודע אם זה יעבוד.

אני חושב שחפרתי די להיום. כבר שש בבוקר והגיע הזמן למנמם עד הערב.

כל טוב.