מי היה מאמין שהיום הזה יגיע? בן אדם שפוי לחלוטין (תלוי כמה שפוי אתה צריך להיות אם אתה קונה את מכבי תל אביב) קם בוקר אחד ומחליט לעשות צעד אמיץ ביותר ולפטר את אבי נמני המכונה בפי כל אוהדי מכבי תל אביב אלוהימני. מדהים! כמה אומץ צריך בשביל לבצע מהלך שכזה שבסיומו לעולם לא תוכל לדעת מה פגע בך קודם- אוהדים מהמחנה של נמני או שאולי אחד מהאנשים שלו.

בכל מקרה אני בתור אוהד הפועל לא יודע אם זה טוב או רע. אני מניח שזה רע בהתחשב בעובדה שנמני קטף את התואר השנוי במחלוקת של המאמן שלא ניצח אף דרבי במשך כל הכהונה הארוכה שלו (שנמשכה 3 וחצי שנים). הגיע הזמן להתחיל לפחד.

האמת שהפחד האמיתי שלי כרגע הוא בכלל מהמחשבה שכנראה ברגעים אלה ממש, בעוד אני כותב שורות אלה, מישהו מאנשיו של נמני בדרך אליי ולכן לא נותר לי אלא להמשיך את מה שהתחלתי ובמהלך התאבדותי אחרון לחשוף אותכם בפני המערכון החדש שלנו:

נ.ב.

אם תראו שבזמן הקרוב לא מתפרסם פה משהו חדש, תדעו שהם כנרה תפסו אותי… או שסתם הייתי עצלן.

חול המועד סוכות. אנשים נורמליים נמצאים בחופש והולכים לטייל בכל מיני מקומות. אני כמובן נמנה עם הסוג הלא נורמלי ועובד גם בכל המועד. אבל רציתי להתמקד בסוג אחר של אנשים, הסוג המעניין (יש שיגידו אף ביזארי) שבוחרים לבלות את חול המועד בפסטיבל אייקון בסינמטק. פסטיבל לפנטזיה ומד"ב. תמיד נמנעתי להתקרב לפסטיבלים מהסוג הזה משום שאני מוצא אותם מעט מפחידים. כן, לראות ביום רגיל (שהוא לא פורים או אפילו ליל כל הקדושים) אנשים מתרוצצים עם מסיכה של דארת' ויידר זה מפחיד.

השנה בחרתי כן ללכת לארץ הנוכריה הזאת ולראות מה יש שם, רק בגלל שגיליתי שמספר סרטים ששיחקתי בהם במהלך השנה האחרונה מוקרנים בפסטיבל. בעודי מסתובב בין שמנים מתנשפים לבין יצורים עם כל מיני אוזניים, חרבות ומגנים (במקרה הטוב, באמת שאתם לא רוצים לדעת מה זה המקרה הפחות טוב), הרגשתי לא שייך. הרגשתי כמו תומר כשהוא מסתובב בשכונת התקוה, כמו אוהד הפועל בטדי, או כמו פרודו בארץ החשוכה הזאת עם העין הענקית (בשפה שגם באי הפסטיבל יבינו). לאן שלא פניתי ראיתי מוזרים מכים בחרבות אחד בשני.

מעניין אם השירות בקרייה הכין אותם לקרב הזה

שלא תבינו לא נכון, אני לא מנסה להתנשא על החברה האלה (מנסה להתנשא?). אני בעצמי חולה על מלחמת הכוכבים ושר הטבעות, אני די אוהב קומיקס ומחבב גם סרטי מד"ב כאלה ואחרים. אני גם לא מתחסד ותמיד מתחפש בפורים. הבעיה היא שבעוד שבארצות הברית למשל מדובר במדיות שהן נחלת הכלל, בארץ ישנה השתלטות עויינת של אגודת משקפי הטמפו על הז'אנרים האלה וקשה לך לאהוב סרטים בסגנון הזה מבלי להגיד לעצמך- "איך זה שאני והטרולים האלה אוהבים את אותם דברים?" ואז אתה מתחיל לפקפק בעצמך ולחשוב "האם זה הופך אותי לאחד מהם?" ואז אתה מפסיק לאהוב סרטי מד"ב וככה יותר ויותר אנשים "רגילים" מפסיקים לראות סרטי מד"ב וכך נשארת השליטה הטוטאלית בז'אנר הזה של יצורים שאפילו אורן זריף לא יכול לרפא.

נכנסתי לאיזה דוכן קומיקס. רציתי לשאול משהו את המוכר אבל ראיתי שהוא עסוק מדי עם איזה יצור מבוגר שחופר לו על תולדות הקומיקס והחלטתי להתרחק כמה שיותר. בדרך ליציאה נחה עיני על איזו חוברת (אני אפילו לא זוכר מה זה היה) אבל חצי השניה הזו של מבט הספיקה בשביל חנון אחר שקלט את המבט שלי, החליט שאני חבר שלו ובא ואמר לי משפט שאני לא כל כך זוכר את המילים המדוייקות אבל זה היה משהו בסגנון "כשזה היה עם עטיפת בקפליפ זה היה אותו מחיר." מכיוון שלא הבנתי מה זה אומר ומשום שידעתי שלא משנה מה אני אגיד הוא ימשיך לדבר איתי פשוט שאלתי אם זה טוב או רע. את התשובה לא רק שאני לא זוכר- אני לא בטוח באיזו שפה היא היתה. יש גבול. חנונית אני עוד מסוגל להבין אבל מגה-חנונית זה כבר מעבר לקצה היכולת שלי.

סליחה, איך אני מגיע לשירותים הבינגלאקטיים?

בניגוד לאינסטינקט השחקן שבי- בשניה שהגיעו צלמי טלויזיה (ולא משנה מאיפה הם) נשברתי והבנתי שזה הזמן שלי להסתלק לפני שאני ממש אצטער שבאתי. לפחות החלק של הסרטים היה ממש נחמד.

נ.ב.

לא ראיתי מספיק מכוניות באיזור הסינמטק יחסית לכמות האנשים שהיתה שם. כנראה שחלק מהיצורים האלה באו על המטאטא שלהם או באיזו חללית.

נ.ב.2

המשכתי להסתובב אחר כך עם חברים ונפלה עליי רוח לקנות משהו. בסוף מצאתי את עצמי עם דיסק של פורטרט ביד. אל תשאלו שאלות, אני לא שואל…

מה מסך אותי אלייך?

אחרי שבמשך שבוע וחצי הייתי לבד בדירה וכולם הבטיחו לבוא לבקר אבל כמובן התנקנקו והבריזו (חוץ מגלעד ואורי), אתמול זכיתי לביקור מאד מפתיע ומרגש. דור קפץ לביקור קצרצר אחרי כמעט חודש שלם שלא ראינו אותו. ויותר מזה- הוא אפילו ישן בדירה (פעם ראשונה החודש אבל את שכר הדירה הוא שילם לתומר). לי אישית דור מאד היה חסר, במיוחד בגלל שלא היה אף אחד אחר שזרם עם משחקי המילים המטופשים שלי. כמובן שהוא חזר בחזרה לאשקלון על הבוקר אבל להגנתו ייאמר שאני הייתי צריך ללכת לעבודה אז לא באמת היה לו מה לחפש בדירה לבד. אבל אל דאגה, הוא הבטיח שהוא ישוב לבקר שבוע הבא.

ניצלנו את האיחוד המרגש והלכנו לראות ביחד את הרובוטריקים בסינמה סיטי (ביס פלאנט חשבו כנראה שזה סרט לילדים, למרות כל הסקס הלא כל כך מרומז שיש שם, והחליטו שההקרנה הכי מאוחרת תהיה בשש וחצי בערב) . משום מה בסינמה סיטי הקצינו לכיוון השני והקרינו את הסרט רק על המסך הענק. הלכנו על זה, בדיעבד הבנתי שזה ממש מטופש. אני אישית לא הרגשתי שחווית הצפייה שלי השתנתה ולו בקצת. תחשבו על זה- אם המסך קצת יותר גדול אז צריל להתרחק יותר על מנת שכל המסך ייכנס לטווח הראייה ואז מה עשינו בזה? זה כמו לצפות קצת יותר מקרוב על מסך שהוא מעט יותר קטן. במה זה שונה מסבתא שלי שצופה בטלוויזיה ממש מקרוב? טוב, אולי קצת נסחפתי אבל באמת שאני לא הרגשתי שום הבדל ממסך קולנוע רגיל.

לא נוח

מלבד המסך היתה בעיה נוספת – מאז שאנחנו תלמידים למשחק הפכנו להיות מבקרי קולנוע פלצנים שחייבים להעביר ביקורת על כל דבר: "הצילום פה בעייתי, המצלמה לא מפסיקה לזוז", "המעברים בין שוטים מסויימים לא קשורים אחד לשני", "יש פה בכלל שוטים מיותרים לחלוטין" ועוד הבלחות שחלקן מוצדקות וחלקן חסרות שחר לחלוטין. בעצם כשאני חושב על זה הדבר היחידי שלא העברנו עליו ביקורת בסרט הוא מייגן פוקס המדהימה. היא השאירה אותנו לכל אורך הסרט עם פה פעור אז היה קצת קשה לדבר. האמת היא שהיו עוד דברים טובים בסרט- קטעי האקשן מצויינים וגל הנוסטלגיה שעובר עצם איזכור השם רובוטריקים מצדיק את היציאה מהבית לכיוון המסך הגדול. בשורה התחתונה היה אחלה סרט (ואחלה תחת).

בעזרת השם

השבוע נזכרתי (בלי שום סיבה מסויימת, תמיד קופצים לי דברים לא קשורים לראש) שבשנת הלימודים הראשונה שלנו היתה איתנו איזו אישה אחת בשנות השלושים לחייה שסיפרה לנו שהיא הרכיבה את שם המשפחה שלה בעצמה. כששאלנו מה פשר הדבר היא הסבירה שהיא הלכה לנומרולוג (או שאולי קוראים לזה אלפא-ביתולוג או משהו כזה) והוא נתן לה מספר אותיות שאמורות להביא לה הצלחה בכל מה שהיא עושה והיא הרכיבה לעצמה שם משפחה מהאותיות המדוברות. אני לא יודע לגבי הצלחה אבל את הלימודים היא עזבה כבר אחרי שני שיעורים.

גם אני בזמנו החלטתי לאמץ את הרעיון. מצא חן בעיניי הקטע של להמציא לעצמך שם משפחה שיכול לעזור לך להתקדם בחיים ולכן הלכתי והתייעצתי עם מומחים רבים בתחום וחיפשתי לעצמי את צירוף האותיות המיוחל שבעזרתו כל דלת תיפתח בפניי. בסוף מצאתי את הצירוף המתאים, הרכבתי לעצמי שם משפחה חדש ואני בטוח שהוא יביא לי הצלחה רבה ומהר מאד אני אוכל להתקדם בתחום. אתם יכולים לקרוא לי מעכשיו רן בנאי.

כולם היו בנאי

אפרופו הבנאים, אני כל פעם מופתע מחדש באיזה קצב הם מולידים אמנים. כל שבוע בא לעולם איזה בנאי חדש והם רובם גם ממש מוצלחים. אני שואל את עצמי אם יש סיכוי לילד להיוולד למשפחה הזאת ולבחור בקריירה אחרת? תארו לכם איזה בנאי מחליט שהוא רוצה להיות רופא, ישר כל המשפחה מתנפלת עליו- "תגיד לי אתה לא מתבייש? ככה חינכנו אותך? אתה בא וממיט קלון על המשפחה שלך. איזה מין קריירה אתה מתכנן? מה, אתה לא חושב על העתיד? אתה לא רוצה עוד שלושים שנה כשיהיו לך ילדים להגיע לשקט כלכלי?" עברה במוחי המחשבה- כמה מגניב יהיה אם ייצרו "סופרגרופ" מהמשפחה המוכשרת הזאת? אני הייתי לוקח את אהוד, מאיר, יובל אביתר ובעז (הצאצא החדש) ומרכיב מהם איזו להקה. הייתי קורא להם "חמישיית בנאי".

Don't stop till you get Karnaf

נ.ב.

אני שונא את רכבת ישראל. סתם רציתי שתדעו.

נ.ב. 2

הכותרת של הפוסט "ביקור הגברת הזקנה" הוא שם של מחזה שדור ואני רצינו לעשות ממנו סצינה אבל לא הספקנו. סתם שתדעו.

אני לא נרדם. השעות שלי הפוכות לחלוטין. זה כנראה בגלל שאני לא טורח לקום לפני שהשמש שוקעת, וזה כנראה בגלל שיש לי הפרעה מורכבת ביותר בשעון הביולוגי. או בגלל שאני מאוד מאוד עצלן. המממ.. ברור שאני לא עצלן.. ולכן, כן בבירור הפרעה מורכבת ביותר בשעון הביולוגי.

נכון שלא עידכנתי את הבלוג בשום דבר מעניין אבל, שימו לב לזה:

• פינקתי את הבלוג בעיצוב חדש ומרגש, כולל תמונה מרהיבה של השולחן שלנו בסלון אחרי התקף אכילת פופקורן.
• וגם גלריית תמונות מפליקר שמתעקשת לא לעבוד, נכון לכתיבת שורות אלה.
• סיימתי לערוך 8 קטעים משעממים במיוחד. כן, אני יודע שהקוראים היחידים של הבלוג הם האנשים שמשחקים בקטעים האלה, אבל רבאק,אפילו אתם לא הייתם רוצים לראות את הקטעים שלכם עוד פעם…(הערה לעצמי, לבדוק למה אני לא מקובל בכיתה).
• ועוד משהו:

שימו לב שימו לב שימו לב: עשיתי כלים!!

• עכשיו, בעניין הכלים. זה היה אתמול. מאז צברתי ערימה חדשה של כלים בכיור. האם רן ישמח כשהוא יראה אותה? I don't think so..
• צפיתי בג'ון מלקוביץ' מבצע את הקטע מ"על עכברים ואנשים". ג'ון מלקוביץ' (הבן של הזונה שנקראת אמא של ג'ון מלקוביץ') עושה את זה יותר טוב. אז מה. האם לג'ון מלקוביץ' יש בלוג? לא ולא. האם הוא חלק מהדירה? בהחלט לא. מסקנה? אין לי.
• תוך כדי הצפיה בג'ון מלקוביץ', טחנתי פופקורן. וגמעתי המון קולה. מה שיכול להסביר מדוע אינני נרדם (בנוסף להפרעה כזאת או אחרת וכו'..)
• מצאתי על כרטיס הזכרון במצלמה את התמונה הבאה של בירו בצעירותו:

זה בירו בגיל כמה חודשים. בשלב זה, כפי שניתן לראות, הוא כבר למד לשכב לי על המיטה. מה שהוא עוד לא למד זה לשלוט בצרכיו. ומכאן ניתן להבין מה שניתן להבין ולא אוסיף עוד פרט לעובדה שהייתי צריך לשלוח את הפוך לניקוי יבש. פעמיים.י

• חשבתי על דרכים לעשיית כסף הכוללות סקס ומוזיקה:

1. לנגן ברחוב
2. לעשות פורנו
3. לעשות פורנו מזמר

• לגבי לנגן ברחוב… אני לא יודע אם זה יעבוד.

אני חושב שחפרתי די להיום. כבר שש בבוקר והגיע הזמן למנמם עד הערב.

כל טוב.

שלום לכם.

חזרתי מוקדם מהצפוי. מצחיק לכתוב חזרתי כשזה הפוסט הראשון ואין אף אחד שבאמת שם לב שהלכתי לאנשהו. הקיצר, היום יום ראשון וחזרתי לדירה, עם חולצה של פרוייקט צי"ד וצמיד כתום זוהר המהווה אישור כניסה לבור בפיקוד צפון (או לבומבמלה, עוד לא בדקתי את זה). הייתי אמור לחזור רק ביום חמישי אבל אפשר להגיד שקיבלתי "אפטר". לא קל עם העבודה הזאת. עוד לא הספקתי להגיד להם שסיימתי את שנת הלימודים וכבר הם שלחו אותי לשבוע בפיקוד צפון. כמו מילואים רק עם כסף. העבודה שלי היא לא סטנדרטית לשחקן. במקום לברמן או למלצר אני מוצא את עצמי מסתובב בבסיסי צה"ל בצפון הארץ ותומך במערכת בטחונית. זה לא סוד שאני שונא מחשבים ולא הכי נהנה בעבודה שלי אבל גם לא סובל מצד שני והכסף עושה את העבודה. זה או שאתה שחקן או שאתה עובד הייטק. אי אפשר את שניהם. אני בינתיים מצליח.

בקיצור, איך שהחלטנו להתחיל את הבלוג הזה- בעבודה שלי החליטו לנטרל אותי לשבוע, לזרוק אותי לבור בלי פלאפון או אינטרנט. לפחות זה הרבה שעות עבודה. ואני ישן בצימר בצפון…

אל תקחו אותי קשה, אני מתלונן סדרתי. הרי גם על זה ששלחו אותי פעמיים להודו מהעבודה התלוננתי נונ-סטופ (ובאמת היה שם זוועתי, תנסו להיות אתם בבסיס צבאי באמצע חור בהודו, 6 שעות נסיעה מציוויליזציה), אבל בשורה התחתונה- המשכורת מהתקופה בהודו סידרה לי את החופשת סנואובורד באיטליה, והנקודות של נוסע המתמיד מהטיסות האלה סידרו לי את הטיסה להולנד בכלום כסף. אבל זה כיף להתלונן.

אז מחר אני צריך לחזור לשם, עד יום חמישי, לתמוך בתרגיל. בינתיים תהנו מפוסטים של תומר (ואולי גם של אפי). בקרוב גם נתחיל להעלות סרטונים שלנו וקטעי מוסיקה אז יהיה בכלל מעניין.

אגב, בזכות האפטר הזה הרווחתי עוד משהו- תומר ואני קופצים עוד שעה לסינמטק, לצפות בסרטים שהולכים להיבחר ע"י האקדמיה לטקס האוסקר הישראלי. ככה זה כשאתה מכיר את זבולון מוששוילי… אתם בטח שואלים את עצמכם "וואט דה פאק" אז אני מבטיח שאסביר באחד הפוסטים הקרובים.

עד אז – היה שלום חתול סמוראי, אנא הקש בפעמון הקטן, אנחנו יודעים שאתם רק חתולים מצויירים אבל אתם נלחמים כמו-