מה מסך אותי אלייך?
אחרי שבמשך שבוע וחצי הייתי לבד בדירה וכולם הבטיחו לבוא לבקר אבל כמובן התנקנקו והבריזו (חוץ מגלעד ואורי), אתמול זכיתי לביקור מאד מפתיע ומרגש. דור קפץ לביקור קצרצר אחרי כמעט חודש שלם שלא ראינו אותו. ויותר מזה- הוא אפילו ישן בדירה (פעם ראשונה החודש אבל את שכר הדירה הוא שילם לתומר). לי אישית דור מאד היה חסר, במיוחד בגלל שלא היה אף אחד אחר שזרם עם משחקי המילים המטופשים שלי. כמובן שהוא חזר בחזרה לאשקלון על הבוקר אבל להגנתו ייאמר שאני הייתי צריך ללכת לעבודה אז לא באמת היה לו מה לחפש בדירה לבד. אבל אל דאגה, הוא הבטיח שהוא ישוב לבקר שבוע הבא.
ניצלנו את האיחוד המרגש והלכנו לראות ביחד את הרובוטריקים בסינמה סיטי (ביס פלאנט חשבו כנראה שזה סרט לילדים, למרות כל הסקס הלא כל כך מרומז שיש שם, והחליטו שההקרנה הכי מאוחרת תהיה בשש וחצי בערב) . משום מה בסינמה סיטי הקצינו לכיוון השני והקרינו את הסרט רק על המסך הענק. הלכנו על זה, בדיעבד הבנתי שזה ממש מטופש. אני אישית לא הרגשתי שחווית הצפייה שלי השתנתה ולו בקצת. תחשבו על זה- אם המסך קצת יותר גדול אז צריל להתרחק יותר על מנת שכל המסך ייכנס לטווח הראייה ואז מה עשינו בזה? זה כמו לצפות קצת יותר מקרוב על מסך שהוא מעט יותר קטן. במה זה שונה מסבתא שלי שצופה בטלוויזיה ממש מקרוב? טוב, אולי קצת נסחפתי אבל באמת שאני לא הרגשתי שום הבדל ממסך קולנוע רגיל.
לא נוח
מלבד המסך היתה בעיה נוספת – מאז שאנחנו תלמידים למשחק הפכנו להיות מבקרי קולנוע פלצנים שחייבים להעביר ביקורת על כל דבר: "הצילום פה בעייתי, המצלמה לא מפסיקה לזוז", "המעברים בין שוטים מסויימים לא קשורים אחד לשני", "יש פה בכלל שוטים מיותרים לחלוטין" ועוד הבלחות שחלקן מוצדקות וחלקן חסרות שחר לחלוטין. בעצם כשאני חושב על זה הדבר היחידי שלא העברנו עליו ביקורת בסרט הוא מייגן פוקס המדהימה. היא השאירה אותנו לכל אורך הסרט עם פה פעור אז היה קצת קשה לדבר. האמת היא שהיו עוד דברים טובים בסרט- קטעי האקשן מצויינים וגל הנוסטלגיה שעובר עצם איזכור השם רובוטריקים מצדיק את היציאה מהבית לכיוון המסך הגדול. בשורה התחתונה היה אחלה סרט (ואחלה תחת).
בעזרת השם
השבוע נזכרתי (בלי שום סיבה מסויימת, תמיד קופצים לי דברים לא קשורים לראש) שבשנת הלימודים הראשונה שלנו היתה איתנו איזו אישה אחת בשנות השלושים לחייה שסיפרה לנו שהיא הרכיבה את שם המשפחה שלה בעצמה. כששאלנו מה פשר הדבר היא הסבירה שהיא הלכה לנומרולוג (או שאולי קוראים לזה אלפא-ביתולוג או משהו כזה) והוא נתן לה מספר אותיות שאמורות להביא לה הצלחה בכל מה שהיא עושה והיא הרכיבה לעצמה שם משפחה מהאותיות המדוברות. אני לא יודע לגבי הצלחה אבל את הלימודים היא עזבה כבר אחרי שני שיעורים.
גם אני בזמנו החלטתי לאמץ את הרעיון. מצא חן בעיניי הקטע של להמציא לעצמך שם משפחה שיכול לעזור לך להתקדם בחיים ולכן הלכתי והתייעצתי עם מומחים רבים בתחום וחיפשתי לעצמי את צירוף האותיות המיוחל שבעזרתו כל דלת תיפתח בפניי. בסוף מצאתי את הצירוף המתאים, הרכבתי לעצמי שם משפחה חדש ואני בטוח שהוא יביא לי הצלחה רבה ומהר מאד אני אוכל להתקדם בתחום. אתם יכולים לקרוא לי מעכשיו רן בנאי.
כולם היו בנאי
אפרופו הבנאים, אני כל פעם מופתע מחדש באיזה קצב הם מולידים אמנים. כל שבוע בא לעולם איזה בנאי חדש והם רובם גם ממש מוצלחים. אני שואל את עצמי אם יש סיכוי לילד להיוולד למשפחה הזאת ולבחור בקריירה אחרת? תארו לכם איזה בנאי מחליט שהוא רוצה להיות רופא, ישר כל המשפחה מתנפלת עליו- "תגיד לי אתה לא מתבייש? ככה חינכנו אותך? אתה בא וממיט קלון על המשפחה שלך. איזה מין קריירה אתה מתכנן? מה, אתה לא חושב על העתיד? אתה לא רוצה עוד שלושים שנה כשיהיו לך ילדים להגיע לשקט כלכלי?" עברה במוחי המחשבה- כמה מגניב יהיה אם ייצרו "סופרגרופ" מהמשפחה המוכשרת הזאת? אני הייתי לוקח את אהוד, מאיר, יובל אביתר ובעז (הצאצא החדש) ומרכיב מהם איזו להקה. הייתי קורא להם "חמישיית בנאי".
Don't stop till you get Karnaf
נ.ב.
אני שונא את רכבת ישראל. סתם רציתי שתדעו.
נ.ב. 2
הכותרת של הפוסט "ביקור הגברת הזקנה" הוא שם של מחזה שדור ואני רצינו לעשות ממנו סצינה אבל לא הספקנו. סתם שתדעו.
רן בנאי – קרייריסט הדירה
תגובות אחרונות