ארכיון של מאי, 2010

יש לך חמש שקל לבאר שבע?

החיים הטובים

תומר ואני הלכנו השבוע ליום הסטודנט בבאר שבע. כן, הרחקנו עד באר שבע, קורה. בדרך גילינו שיש פקקים שנוצרים באופן בלתי סביר ומסתיימים במקומות עוד יותר בלתי סבירים כמו למשל בתחנת הדלק הסיירים. ממה נוצר העומס הזה? אנשים מאטים כדי להראות לילד שלהם איפה זה הסיירים? הגענו די מוקדם לבית של חבר שלי ליאור ושם הספקנו להשתכר למוות בתוך חצי שעה בלבד (המון אלכוהול בחברת כ-20 סטודנטים באר-שבעיים חברותיים במיוחד) ומסתבר שזה הספיק בשביל ליהנות מהשירים של ליאור נרקיס. חוץ מזה שכבר אמרתי בעבר שכשאתה שיכור אתה יודע בעל פה את המילים של כל השירים בעולם, לא משנה אפילו אם הם ביפנית, גנאית או ערסית. אחריו הופיעו אהוד בנאי, ברי סחרוף (שאירח את פורטיס) והדג נחש, שכל אחת מההופעות האלו היתה אדירה ובסוף, בהופעה של אינפקטד מאשרום כבר נפלנו מהרגליים.

בכניסה חילקו צמידי סטיקלייט. אחת החברות של ליאור רצתה שאני אתן לה את שלי כי היא מנסה להשיג כמה שיותר. אמרתי לה בצחוק שאני אשיג יותר. בתגובה היא אמרה לי שלא כדאי לי להתחרות עם בנות במשחקים כאלה, אין לי סיכוי. כמובן שהיא לא מכירה אותי וכמו שבארני אומר- Challenge accepted! שעד אמצע הערב כבר היו לי יותר צמידים ממנה אבל בסוף הערב נשארתי בלי כלום אחרי שזרקתי את כולם על שאנן מהדג נחש. לא שהם לא היו טובים, להיפך, פשוט במהלך ההופעה נזרקו איזה שני צמידים לעבר הבמה ושאנן אמר שזה לא נחשב אם לא פוגעים לו בבולבול. ברור שהחל מאותו רגע עפו אלפי צמידים זוהרים לכיוון הבמה (ומשום מה גם נעל) וגם אני הייתי חייב לקחת חלק בפסטיבל. אני חייב לציין שהצמיד הזוכה שפגע ישירות בבולבול של שאנן היה צמיד שלי אבל מי שזרק היה הבחור לידי שנתתי לו אותו כמעשה צדקה אחרי עשרות נסיונות כושלים שלו. בקיצור הפסדתי אבל היה אדיר!

 

לא מפחד מכם. שאנן

 

שירת הסטיקלייט

החיים הפחות טובים

לא יודע למה חשבתי על זה אבל בשביל מה המציאו את ערוץ החיים הטובים? אנשים עד כדי כך אוהבים להציץ לחיים של אחרים ולבכות על זה שהחיים שלהם לא כאלה טובים כמו של האנשים שהם רואים בטלויזיה? למה אין ערוץ הפוך שבו רואים אנשים במצב יותר גרוע מאיתנו כדי שנוכל להרגיש טוב עם עצמנו- ערוץ החיים הקשים. אני כבר יכול לדמיין איך נראה לוח השידורים שלהם:

10:00 – 11:00 – "אין כמו בבית" – סיפורה המרגש של זהבה בן.

11:00 – 12:00 – "חוות אחיות" – אתי לוי, אחותה של זהבה בן, מספרת איך זה לחיות בצילה של הכוכבת הגדולה.

12:00 – 13:00 – "מתאבדים" – קבוצת אסירים מנסה לברוח מהכלא אך בסוף הם מחליטים להתאבד אחד אחד.

13:00 – 14:30 – "הירו(אינ)ז" – סדרת דרמה העוקבת אחר גיבורים המקבלים כוחות על והופכים לנרקומנים.

14:30 – 15:30 – "הכל דיבורים" – תוכניתו של רזי ברקאי והפעם: אוהדי מכבי תל אביב מדברים לפני הדרבי.

15:30 – 17:00 – "עשיר שלנו" – דרמה מוסיקלית על תושב שכונת התקוה שזכה בטוטו ומנסה להציל את השכונה.

17:00 – 18:00 – "שמנים ונהנים" – שמעון גרשון ורן בן שמנמון מספרים על הרגלי האכילה שלהם.

18:00 – 19:00 – "הכנה לבגרות במתמטיקה" – אבי לוזון מלמד כדורגלנים לחלק בשתיים.

19:00 – 20:30 – "בן המלך ועני" – סרט תיעודי על גילי ארגוב.

20:30 – 21:30 – "אוטוזבל" – הגרסה דלת התקציב של מונית הכסף.

21:30 – 22:00 – "טעימות" – תוכנית בישול בהגשת הסובל.

22:00 – 23:00 – "זריף נגד מאה" – שעשועון שבועי. בכל שבוע אורן זריף מתמודד מול 100 מסכנים וגוזל מהם מיליון ש"ח תמורת 253 טון אנרגיה.

23:00 – 4:00 – "קשה לי" – קליפים ממיטב הזמר המזרחי אל תוך הלילה.

הכסף שלכם הידיים שלי

הכסף שלכם הידיים שלי

טוב נו, כנראה שלא היינו צופים בערוץ כזה…

רן גרינפלד – מתכנן תוכניות
הדירה 21

, , , , , ,

תגובה אחת

דאבל אור נוטינג

לקחנו דאבל. כן, אמרתי לקחנו ולפני שאתם קופצים לאמירה הרגילה והמטופשת של "מי זה אנחנו? מה אתה שיחקת?" אז כן. אני חושב ששיחקתי מצויין, במיוחד במשחקים האחרונים נתתי את כל כולי וחזרתי סחוט וצרוד אבל זה היה שווה את זה.

מה שמדהים באליפות הזאת היא שהיא הוכרעה בשניה האחרונה. בד"כ היא כבר ידועה מראש כמה מחזורים לסיום והפעם אחרי שהאדומים כבר התנחמו בזכיה רק בגביע פתאום הם הבינו שהם לקחו גם את האליפות. מדהים.

דבר אחד אני באמת לא מבין. מה הקטע של צלחת אליפות? זה הפרס הכי ראוי לקבוצה שהיתה הכי טובה במשך שנה שלמה? צלחת??? יכול להיות שהרעיון המקורי היה בכלל להשלים סט עם הגביע. אולי אם יום אחד קבוצה תזכה בטריפל אז במקום גביע הטוטו יתנו להם סכו"מ להשלים את התמונה. וזה בטח מאד מבאס לקחת אליפות ביוון- אתה זוכה בצלחת אליפות וישר שניה אחרי זה מנפצים אותה על הרצפה.

מישהו בא לשחק פריזבי?

מישהו בא לשחק פריזבי?

הייתי בחגיגות הדאבל וגיליתי שהקהל שם מחולק בדיוק כמו במשחקים- הקרבה לבמה היא לפי עד כמה אתה משוגע. אני איכשהו מצאתי את עצמי במעגל הכי קרוב, מוקף בערסים בני 15 שדחפו בלי הפסקה ושרו וצעקו. בדיוק כמו שאתם הולכים להרגיש בהופעה של מטאליקה. היו שם יותר מ-20,000 איש שלא ברור מאיפה צצו אחרי כל השנים האלה שאנחנו רואים בבלומפילד משהו כמו 7000 אוהדים בממוצע למשחק רגיל. הפתרון נמצא בעובדה שיש כמה סוגים של אוהדים:

האוהדים ה"קבועים" – הקבוצה שבה אני נמנה. סוג אוהדים שאוהב את הקבוצה שלו ולא משנה אם היא מנצחת או מפסידה, הם יגיעו כמעט לכל משחק ויכריזו בפומבי על אהבתם לקבוצה. בחגיגות האליפות ניתן להבחין בהם במעגל השני, כשהם שרים את כל שירי הקבוצה.

האוהדים ה"מוכרים" – כל מיני אנשי טלויזיה, זמרים ואנשים מוכרים אחרים המזוהים עם קבוצת כדורגל מסויימת. יש בעיקר אוהדי הפועל כאלה (מי יודע, אולי תוך כמה שנים אני אמנה על הקבוצה הזאת). בחגיגות האליפות ניתן להבחין בהם על הבמה או באיזה ערוץ ספורט.

אוהדי ה"אני בא רק למשחקים חשובים" – יגיעו לאצטדיון רק בדרבי או במשחקים מכריעים למינהם כי "רק במשחקים האלה יש עניין". בחגיגות האליפות ניתן להבחין בהם משתעממים.

"אוהדי הסלון" – אוהדים שלא באים למשחקים מעולם אבל מבחינתם הם יודעים הכל יותר טוב ממך. הם בד"כ מושפעים משדרי הטלויזיה ולרוב הם יחשבו את ההיפך ממה שאוהדים אמיתיים חושבים. בחגיגות האליפות ניתן להבחין בהם במעגל החיצוני כשהמילים היחידות שהם מכירים בשירי הקבוצה הן: שם הקבוצה, "יאללה" ו"אולה".

ה"מסתפחים" – בכל עונה הקבוצה שזוכה באליפות תזכה גם בגוש לא קטן של מסתפחים שיחליטו באותו הרגע שהם אוהדי הקבוצה. קבוצה זו מתחלקת לשתיים- אלה שעד אותו רגע לא באמת אהדו קבוצה ומעתה והלאה יתחילו לאהוד את הקבוצה, ואלה ששנה הבאה יגידו שהם אוהדים את האלופה החדשה. את שני הסוגים האלה ניתן לראות בחגיגות האליפות כשהם מסתובבים בצד הרחוק וקונים איזו נקניקיה מאיזה דוכן עלוב בצד.

ה"מצ'וקמקים" – אלה שבמשך שנים טוענים שהם אוהדים את הקבוצה אבל מעולם לא תראה אותם באף משחק ואפילו את חגיגות האליפות הם יפספסו מסיבה מצ'וקמקת כזאת או אחרת.

ה"שרופים" או ה"קומץ" או ה"לא נורמלים" – את הקבוצה הזו שמרתי לסוף. מדובר באותם אוהדים שקיימים בכל קבוצה, גם אם הם פצועים קשה הם לא יחמיצו אף אימון של הקבוצה, במשחקים הם יביאו תופים וכל מיני כלי נשק שגנבו מהצבא וחלקם אף לא רואה את המשחק ועומד עם הגב למגרש במשך תשעים דקות בלי חולצה גם אם יורד שלג. בחגיגות האליפות ניתן לראות אותם קרובים לבמה, דוחפים אחד את השני, צועקים דברי נאצה כנגד היריבות ושרים בקולי קולות את שירי הקבוצה אותם הם בעצמם כתבו.

אגב תמיד עניין אותי איך מתנהלים המפגשים האלה שבו האוהדים כותבים שירים חדשים לקבוצה ולשחקנים. הם נפגשים בבית של מישהו לאיזה ערב שירה ועוברים על דיסקים בתקוה למצוא לחן שיתאים לשחקנים החדשים בקבוצה? סוג של בירה ונשירה (או בירה ונקללה כשהם כותבים את שירי הנאצה).

המג'נונים

המג'נונים

לסיכום: אדום עולה! אנחנו לוקחים אליפות אחת לעשר שנים אז תנו לשמוח! במיוחד אחרי עונה מטורפת כזאת. יאללה הפועל!!!

נ.ב.

היום ערב חג שבועות. מה שאני אוהב בחג הזה זה שהמנהג בו (אכילת גבינות) הוא לא כפייה אלא מנהג נטו. מי שרוצה יכול לאכול בשר, רק נהוג לאכול גבינות. בעצם גם בראש השנה אתה לא חייב לאכול ראש של דג ובחנוכה לא חייבים לאכול סופגניות. למעשה, רק פסח כופה עלינו את הדיקטים האלה במשך שבוע. כוסאמק. כמה שאני שונא את פסח…

נ.ב. 2

לכל שונאי הפועל – איזה כיף זה הא?

רן גרינפלד – אדום בנשמה

הדירה

, , , ,

אין תגובות

בסלון של סלומון

אחת השאלות שאני הכי שונא ששואלים אותי היא "אתה חי טוב אתה, הא?" התשובה המיידית שלי היא תמיד "אני חי נכון". אני לא אוהב שאנשים מסיקים מה המצב הכלכלי שלי על סמך העובדה שיש לי ממרח פסטו במקרר. אז נכון שאנחנו סטודנטים ולסטודנטים טיפוסיים זה נדיר שיש במקרר מותרויות כמו ממרח זיתים או לימונים כבושים אבל אצלנו זה פשוט בא על חשבון דברים אחרים שאנשים נורמלים קונים. בפעם האחרונה ששמעתי את השאלה הזו זה היה אחרי שסיפרתי למישהו שיש לנו עוזרת שמנקה את הדירה אחת לשבועיים. זה לא אומר שיש לנו כסף מיותר לשלם לעוזרת- זה אומר שאנחנו סתם עצלנים מכדי לנקות את הדירה בעצמנו. אגב, הקטע הזה עם העוזרת הוא גאוני- הוא צימצם את אחוז המריבות בדירה לכלום, אם פעם הייתי כועס על תומר שיש מלא כלים בכיור- היום אני יודע שעד מחר הם יעלמו… בכל מקרה אנחנו עדיין סטודנטים וגם אני שעובד הכי הרבה מבין שלושתינו אין לי חשבון בנק בשוויץ עם מלא כסף אז תפסיקו להיכנס לנו לכיס, אנחנו לא חיים טוב, אנחנו חיים נכון.

מותרות

מותרות

בואו תשמעו קטע לגבי העבודה שלי: בכל יום בשתים עשרה אנחנו יוצאים לאכול צהריים באיזו מסעדה באיזור העבודה שלנו. זה יישמע לכם כמו צרות של עשירים אבל לכולם נמאס כבר מהמסעדות ואנחנו מחכים כבר כמה שנים לחדר אוכל שייבנה בקרוב. עכשיו, תעצרו רגע את המחשבה הזו של "איזה בכיין הוא- כל יום מסעדה אחרת והוא מתלונן" אבל קחו בחשבון שזה מאד מוריד את הערך של מסעדות. פעם ללכת למסעדה היה ביג דיל, היום כשיש אירוע למישהו במשפחה או מהחברים והם רוצים לצאת לחגוג במסעדה- זה כבר לא מעניין. טוב, אתם צודקים- אני בכיין.

בכל מקרה, הסיפור הוא כזה: יש מסעדה אסייאתית צמודה לבניין שבו אנחנו עובדים שרוב האנשים לא אוהבים לאכול בה ביום יום. הרבה אפילו יעדיפו את כל המסעדות באיזור על פניה. הבעיה מתחילה ביום רביעי כשמגישים שם מנה של סטייק סלמון בתור מנת היום התפריט העסקי (מנה שבדר"כ עולה יותר ולכן לא נכללת בעסקית). עכשיו אולי זה אני, אבל סטייק סלמון זה לא המעדן הכי טעים שיש על הפלנטה הזאת ובטח שלו שם ובכל זאת ניתן לראות עשרות עובדי אלביט מסתערים על פתחה של המסעדה הקטנה במרדף אחר סטייק הסלמון (או הסלומון כפי שאנשים מוזרים קוראים לו) בכל יום רביעי בשתיים עשרה או'קלוק, וכבר ארבע שנים שאני שומע בכל יום רביעי אנשים מזכירים אחד לשני משמונה בבוקר שהיום הולכים לאכול סטייק סלמון. אז מה הקטע פה בעצם? אני טוען שזה הכל בגלל שאנשים אוהבים להרגיש שהם מנצחים את המערכת. עצם העובדה שהם מקבלים משהו שעולה יותר אבל היום ספציפית הוא במחיר מבצע (אפילו שזה היום ספציפית אבל כל שבוע) גורם להם להרגיש טוב עם עצמם. אני מאמין שגם אם היה שם שניצל ב-60 שקל ובכל יום שני הוא היה נכלל בעסקית אז אנשים היו מדברים על שניצל כל היום.

אבל זה ורוד

אבל זה ורוד

 

נ.ב.

הפועל לקחה גביע. רק רציתי לציין.

נ.ב. 2

אודי- תשלים: שוב אנחנו כאן…

 

רן גרינפלד – דג זהב
הדירה

, , ,

אין תגובות