בכל אופן זה גרם לי לתהות, איך דבר כזה בכלל יכול להיחשב כשיא? מה זה השיאים המטופשים האלה? אני מבין שיאים כמו האיש הזקן בעולם או האיש הגבוה בעולם או אפילו השיא שקרלוס טבז שבר של הבן אדם המכוער בעולם אבל הנקניקייה הכי גדולה? הסנדוויץ’ הכי ארוך? צלחת החומוס הכי גדולה??? מי בכלל יאכל את הדברים האלה? ברגע שתימצאו את הבן אדם שיאכל את הצלחת הזאת אז זה יהיה שיא (אולי תומר יכול). שיא שבן אדם יכול לקום בוקר אחד ולשבור אותו כי בא לו לא יכול להיות שיא. אני מחר אלך ואשנה את השם שלי ל”רן קרנף גרשון תפוחים סקראבס דוריטו’ס בירה פרנץ פרדיננד צ’קלווה זריף לוי פרידלנדר עדיקא צ’יקמוק גרינפלד” ואשבור שיא גינס.

טוב, סיימנו עם זה. עכשיו לסוגיית ההתחממות הגלובלית

ספר השיאים של גינס הוא סתם אילתור. הרי שיאים אמיתיים נשברים באולימפיאדה כשאסיין בולט רץ או כשמייקל פלפס שוחה או כשישראלי כלשהו מגיע למקום ה-17 אבל אצל גינס אנחנו מקבלים רק שיאים מטופשים שאפשר באותה המידה לקרוא ב”הידעת” של בזוקה. ספר השיאים של גינס הוא בעצם גביע הטוטו של השיאים. את שניהם מתעקשים לחדש כל שנה, שניהם לא מעניינים אף אחד ושניהם משעממים כמו אבירמה גולן.

ומי אלה האנשים שקונים את הספר הזה בכלל? זה כמו המעריצים של האירוויזיון, שזו גם תחרות מיותרת באותה מידה. היום הגענו למצב שזמרות ישראליות מגיעות לפלייליסט בחו”ל ואמנים כמו התפוחים כובשים את אירופה, אז למי איכפת מהתחרות המגוחכת הזאת שכולה מלאה בפוליטיקה? את רוב האנשים הנורמליים כנראה שזה לא יעניין. ועדיין יש את האנשים שצופים בה בעקביות, את האנשים שייקנו את ספר השיאים ואת האנשים שיילכו לעודד את הפועל פתח תקוה בגביע הטוטו (בכוונה אמרתי הפועל פתח תקוה כי למכבי פתח תקוה לא יהיו אוהדים אפילו אם הם ייקחו את ליגת האלופות).

חדש בחנויות: תחתית מעוצבת לכוס קפה

נ.ב.

מעניין מה שיא גינס בשתיית גינס. בטח הבן אדם שמחזיק בשיא מחזיק גם את השיא של ההשתנה הרצופה הכי ארוכה.

נ.ב. 2:

השיא שלי זה 4.5 ליטר בערב, שזה מוזר כי ליטר מים אני לא מסוגל לשתות… סתם שתדעו.

אחרי תקופה ארוכה שבה הזנחנו מעט את הבלוג (מתומר ואפי זה היה צפוי אבל אפילו רן נרדם במשמרת) החלטנו לחזור ובגדול עם קטע וידאו חדש!!!

כל שירי המועדונים שצצו בשנה האחרונה הובילו אותנו למסקנה שלא רק במוסיקה הישראלית המצב בקנטים ולכן החלטנו לנסות ולראות מה היה קורה אם אותם שירים היו בשפת הקודש. התוצאה מזעזעת אפילו יותר מהמקור.

תשפטו אתם:

 Click here to view the embedded video.

אז מה, להפסיק ללכת למגרשים? לשבת בבית ולדבר עם הסבתא כל השבת? לא נראה לי… אני לא מוכן לשבור את הכלים ולהפסיק ליהנות מאחד התחביבים שלי. תראו את הפועל תל אביב ומכבי חיפה שמצליחות לעשות דברים יפים באירופה שנה אחר שנה. אז אל תבלבלו לי את המוח שאין פה כדורגל. לא הכל שחור ולבן.

ומילה אחת לאבי לוזון: הגדלת את הליגה, המצאת את הגלגל מחדש עם שיטת קיצוץ הנקודות המטופשת שלך וכל זה בשביל מה? שתוכל להכריז אחר כך שזה לא ספורטיבי אבל לפחות זה יהיה מעניין? לא ספורטיבי? אדון לוזון, התפקיד שלך זה שהליגה תהיה ספורטיבית. כל מה שעשית פה הוא להוריד את הערך של השגת נקודות, אני בתור אוהד הפועל רואה שהקבוצה שלי בפיגור 9 נקודות מחיפה אבל אני לא מפחד כי אני יודע שבסוף הכל מתכווץ. מה עשית בזה? אולי בשנה הבאה נהפוך את הטבלה באמצע העונה. או שאולי נחליף את כל השחקנים בין הקבוצות או שנתחיל לתת 3 נקודות על הפסד. זה לא ספורטיבי אבל מעניין…

לא ספורטיבי. לוזון

על נבחרת ישראל אני מסכים שתכעסו. גם אני מתאכזב פעם אחר פעם. אני חושב שהתרופה הכי טובה זה פשוט להנמיך את הציפיות מהנבחרת, לדעת מראש שאין סיכוי ולא משנה אילו נבחרות איתנו בבית. אז מה אם קיבלנו בית קל? אתם חושבים שנבחרת יוון ונבחרת שוויץ לא אמרו לעצמן שיש להן בית קל? למה שלנו יהיה יותר קל מהם? כמו שתומר אמר לי פעם, לצפות מהנבחרת לעלות למונדיאל על סמך הבית שקיבלנו זה כמו לצפות שיהיה חורף טוב השנה על סמך זה שירד גשם בספטמבר. זה פשוט לא עובד ככה. הנבחרת שלנו פשוט לא משחקת באותו ענף כמו נבחרות אחרות.

אתם יכולים להמשיך להתחנן שברקוביץ’ יאמן את הנבחרת אבל באמת שזה לא ישנה שום דבר. אני גם רוצה שברקו ייקח את הנבחרת על הכתפיים שלו אבל רק כדי שתראו שגם הוא נכשל איתה. אין מה לעשות, המאמן זאת רק אחת הבעיות. אני חושב שגם לאצטדיון רמת גן המגעיל יש חלק גדול בכשלונות. תראו את הפועל, לא נשאר אף זכר מהקבוצה שהיתה פה לפני שמונה שנים והפתיעה את אירופה ובכל זאת היא ממשיכה להצליח. השחקנים שונים, המאמן שונה, ההנהלה שונה אז מה בכל זאת? בלומפילד והקהל של הפועל זה לא אצטדיון רמת גן. זה אצטדיון ביתי וקהל שדוחף וזה עושה את ההבדל.

נבחרת ישראל בסטנגה

אני אומר- תפסיקו לצפות ולא תתאכזבו ואולי ב-2034 הנבחרת תפתיע אותנו ותגיע למונדיאל…

נ.ב.

גם הנבחרת בכדורסל לא מדהימה. אני אפילו די בטוח שנבחרת ישראל בכדורסל מנצחת בכדורגל את נבחרת ישראל בכדורגל. ולהיפך.

נ.ב. 2

אתם יודעים מה השטות שהכי מצחיקה אותי? הימנון ליגת העל. איזו מנגינה מטופשת שמתעקשים לנגן לפני כל משחק כשהשחקנים עומדים בשורה. אף פעם לא הבנתי אם אני צריך לעמוד או לשבת בהימנון הזה.

הסרט עצמו היה נחמד. לא מדהים אבל גם לא רע. מצד שני היה לי קשה להתגבר על תחושת התיעוב כלפי כל השחקנים המשתמטים שם שחושבים שהם יכולים לגלם חיילים בצורה אמינה (לחלקם זה אפילו לא התפקיד הראשון בתור חיילים, מה שעוד יותר מקומם). אולי אני קצת מקנא בתור קוליגה (עדיין לא פעיל אבל בכל זאת קוליגה) ואולי זה סתם בגלל שבאמת קשה לי עם משתמטים.

היו גם דברים נוספים שפגעו באמינות הסרט כמו למשל הקול שבקע מהקשר לאורך כל הסרט, קול מונוטוני מעצבן שהמשיך לתדרך את החיילים באותה אינטונציה ולא חשוב באיזו סיטואציה הם עומדים. זה נשמע כאילו זורדון (הראש המרחף מהפאוור ריינג’רס למי שלא זוכר) מנסה לעשות להם שיחות מוטיבציה בקשר. גם לא כל כך הבנתי את הסוף אבל אולי זאת בעיה אצלי.

מתוך לבנון. היא דווקא היתה אמינה

משם תומר חזר לכפר סבא ואני הלכתי לאסוף את אפי מהדירה. הבחור היה מורעב ולמרות שהבטחתי שאני אביא לו קרנף זה לא יצא אל הפועל כי לא היתה לי חניה. היות והיעד היה הרצליה הבטחתי לו שנעצור בסאבווי. הגענו וגילינו שהסאבווי סגור ולאחר כמה דקות שבהן אפי הטיח קללות המשכנו הלאה. פתאום אפי קלט בזוית העין את נאפיס ונדלק בטירוף (מסוג ההתלהבויות ששמורות לי בהופעה של פרנץ פרדיננד). בתור ראשל”צי במקור היה לי קצת קשה להזדהות עם ההתלהבות החד פעמית הזאת, בכל זאת אצלנו נאפיס זו שיגרה ולא אירוע חריג. ביקשתי ממנו לרדת מזה בטענה שאני מפורק מרוב השטויות שחיסלתי בסינמה סיטי אבל הוא התעקש, מה שיצר מצב שהוא יושב ובולס ואני מולו עם פרצוף של “לא נעים לי מהמלצרים שאני יושב ולא מזמין כלום”. בזמן שהוא דחף בכוח את הביסים האחרונים של הפתות (כשעושה רושם שהוא נהנה וסובל במקביל) הבטחתי לו שזה יתנקם בו. צדקתי. כשחזרנו ראינו שפתחו את הסאבווי. לאחר עוד כמה דקות של קללות מצד אפי המשכנו לכיוון הצ’אפלין.

הגעתי למסקנה סופית שאני לא אוהב דאנס-ברים. זו מעין הכלאה של בר ומועדון אבל זה בעצם לא לכאן ולא לכאן. אתה לא יכול לשבת על הבר ולדבר עם אנשים כי המוסיקה כל כך חזקה שלוקח יומיים להתאושש ממנה. מצד שני צפוף מדי בשביל לרקוד או אפילו לעמוד שם וכל רגע נתון עשרות אנשים עוברים וגורמים לך לשפוך עוד סנטימטר מהבירה. גם בניגוד למועדון שבו יש כמה רחבות ואתה בוחר לאיזו מוסיקה לרקוד, כאן אתה מחוייב לסוג מוסיקה אחד ובדר”כ אלו אותם שירים בכל הדאנס-ברים. ומשום מה תמיד הבחורה הראשונה שמחליטה לרקוד על הבר שוקלת יותר מהבר עצמו. ועושה רושם שהברמנים שם הם קוראי שפתיים כי אין שום סיכוי שהם ישמעו מה אתה מזמין. בסוף הערב עבר לידי עובד המקום שסחב ארגז כוסות שטיפטף לי על היד, מזל שהיה כל כך צפוף שבדרך החוצה פשוט ניגבתי את הידיים על כל מי שהיה בדרכי במסווה של בקשה לעבור.

כמות אנשים שמכניסים לדאנס-בר

נ.ב.

מי זאת קווין לטיפה? מה היא בדיוק? שחקנית? זמרת? מישהו העניק לה את התואר “קווין” או שהיא הכריזה על עצמה כמלכה? מה זה הדברים האלה? אולי היא אמא של פרינס…

מה שכן שמתי לב אליו הוא שלא משנה איזה חדר כושר זה, תמיד יהיה בו ריח של רגליים. מפואר ומשוכלל כמה שיהיה, עדיין לא מצאו דרך להימנע מהריח הזה. גם תמיד כשאתה נכנס לחדר כושר הוא נראה בהתחלה כמו איזה מבוך מראות, בחדר כושר הקודם שהייתי בו גיליתי אחרי חודש אגף שלם שלא שמתי לב אליו מרוב המראות שהיו סביבו. ותמיד המקום יהיה מלא בתמונות של ‘באדי בילדרים’ כאילו החבר’ה האלה מתאמנים פה.

עליסה בארץ המראות

חוץ מזה בכל חדר כושר בעולם הזה תמיד יש את אותם הטיפוסים:

• המדברים – אלה שמעולם לא הרימו משקולת אחת בחיים שלהם וממשיכים לבוא לחדר כושר בתור מקום מפגש עם החבר’ה.
• ההולכות – נשים שבאות לחדר כושר בשביל ללכת (לא לרוץ- ללכת). הן למעשה משלמות המון כסף רק בגלל שזה המקום היחיד שבו הן יכולות ללכת ולראות תוכניות בישול סימולטנית.
• ה”פריטי בויז” – אלה שמתאמנים רק חצי מהזמן ובשאר הזמן עסוקים בלהסתובב בין המראות ולהסתכל על עצמם.
• ה”עצמאיים” – אלה שהולכים ביד עם תוכנית העבודה שהמדריך הכין להם ולא משנה כמה זמן הם כבר מנויים, הם לעולם לא יזכרו איזה מכשירים הם צריכים לעשות וכמה משקל לשים.
• המקפיאים – אלה שעושים מנוי וכל חודש מגלים שיש להם בעיה כזו או אחרת אז הם מקפיאים אותו לחצי שנה. למעשה המנוי שלהם מתפרש על פני עשר שנים.
• הבוהים – אלה שבין סט לסט יושבים על המכשיר ופשוט בוהים באויר לאיזה חצי שעה ואז מתעוררים ונזכרים לעשות עוד סט.
• ההומלסים – הטיפוסים האהובים עליי, מדובר באנשים שריריים ביותר שעושה רושם כאילו הם גרים בחדר הכושר. לא משנה מתי תבוא, בבוקר או בערב, באמצע או בסוף השבוע, בפסח או באיד אל פיטר, הם תמיד יהיו שם. כשאתה מגיע הם כבר שם, כשאתה הולך הם עדיין שם. גם אם תצא לקראת סגירה אתה תראה אותם מדברים עם אחד המדריכים.

עד לא מזמן אפי ואני היינו רצים בפארק הירקון עם שלמה ארצי. היינו הולכים לשם ופעמים לא מעטות היינו רואים אותו רץ בכיוון הנגדי. משום מה כל פעם כשרצנו לכיוון אחר הוא היה רץ בכיוון הנגדי. מה שיותר מוזר הוא שהוא תמיד היה רץ עם ג’ינס. אף פעם לא הבנתי את הקטע הזה. אני לא כל כך שמתי לב אבל יכול להיות שהיו לו גם בקבוק מים ומגבת. כשהוא הפסיק להגיע הבנו שהשתן עלה לו לראש והוא מעדיף להופיע בקיסריה מאשר לרוץ איתנו. עד לפני כמה שבועות היינו רצים ביחד, אבל פתאום הבן אדם הפך לסלב אז אין לו זמן לאנשים כמונו. אין בעיה שלמה, נחכה לך בסיבוב (אתה יודע, בפארק שם, איפה שתמיד היינו מחכים לך).

שלמה. למה עם ג'ינס?

נ.ב.

די כבר עם כל ארוחות החג האלה. ארוחת חג אמורה להיות משהו מיוחד, שובר שגרה, אבל כשיש כל כך הרבה חגים והארוחות הופכות להיות חלק מהשגרה זה לחלוטין מאבד מהערך של זה.

אני לא רוצה להרחיב יותר מדי על יום כיפור ולכן אני רק אספר שקיבלתי אלפי התנצלויות מיותרות באס.אמ.אס. (אין ספק שחברות הסלולאר הן המרוויחות העיקריות מהחגים), אבל דווקא האנשים שבאמת היו צריכים להתנצל בפניי לא עשו זאת. הנה רשימה חלקית:

• הפועל תל אביב – על כך שגם השנה שילמתי המון כסף ועדיין אני לא אראה מהם שום דבר.
• חזאים – שהבטיחו שביום כיפור יהיה מזג אויר נעים ובכל זאת כבר בשעה הראשונה של החג הזעתי את כל המים ששתיתי ביממה לפני זה.
• רכבת ישראל – שהוכיחה כרגיל שאי אפשר להעביר שנה בלי תאונה של קרון שיורד מהפסים (ואי אפשר להעביר שבוע מבלי שרכבת אחת לפחות תאחר בשעה).
• פקחי חניה – שמאלצים אותנו בעל כורחנו להשתמש בתחבורה ציבורית.
• רון חולדאי – שמאלץ אותנו לחטוף דו”ח חניה.
• הוט- על שלושים אלף טלפונים שהם עשו אליי בשבוע.
• שרית חדד – על השיר “מקודשת”.
• נבחרת ישראל בכלל ודרור קשטן בפרט.
• טרנטינו- על שלא לקח אותי לשחק בסרט הבא שלו.
• אורן זריף – שחייב לי 120 טון אנרגיה.

אני לעומת זאת הייתי צריך השנה להתנצל רק בפני שמעון גרשון.

שמעון גרשון. מקבל את ההתנצלות.

שמח תשמח

אתמול הייתי בחתונה. זה הזכיר לי כמה דברים שאני יודע לגבי חתונות (ולפעמים גם לגבי סתם מסיבות):

• כשאתה שיכור אתה יודע את המילים של כל השירים (אפילו אם הם בצ’רקסית).
• כל הרעיון הזה של לרקוד-לאכול-לרקוד-לאכול-לרקוד פשוט לא עובד טוב.
• הדיג’יי תמיד מתנהג כאילו הוא זה שמתחתן.
• ברגע שצחקו ממשפט אחד של הרב הוא יתחיל להתנהג כמו סטנדאפיסט לאורך כל החופה.
• הרב גם תמיד ממציא קשר בין החתן לכלה: “השם של החתן בגימטריה ועוד השם של הכלה ועוד 3 על שם שלושה אבות, זה יוצא שמחה כשמחלקים ב-2 (אם מתעלמים מהשארית) וזה אומר ששמח פעמיים”. הם תמיד מוצאים משהו…
• כדאי להתאמן בריצת משוכות לפני החתונה כי תמיד תצטרך לדלג על כמה גופות בדרך לשירותים.
• אני שונא את השיר “לטינוס” ואת כל מי שרוקד אותו. במיוחד את הדוד הזה שלא יודע לרקוד ומנסה להטמע בין הצעירים.
• תמיד כדאי לקחת איזה כלי לחיתוך הסוליה של הנעל בשביל השלב הזה שבו אתה נדבק לרצפה מכל הוויסקי שנשפך ברחבה.
  

  יש פה מישהו מבני ברק?

 אז עד הפעם הבאה, תצומו ותתחתנו ושיהיה רק טוב.

נ.ב.

אנחנו מופיעים מחר בלילה (1.10.09) בערוץ 2. נעדכן אותכם בפייסבוק על פרטים.

אייטיז זה אני, בייבי.

רציתי לקטר קצת על ראש השנה. אני יודע שזה היה לפני שבוע ושלכתוב על זה עכשיו זה אקטואלי בערך כמו תסרוקות מנופחות ומכנסיים מעל הפופיק… ומכשירי חשמל בצבע בז’…(מנסה לחשוב על עוד סממני אייטיז מובהקים אבל לא עולה לי שום דבר. אולי יצחק שמיר?). בכל אופן, אני יודע שזה לא אקטואלי. אבל עבדתי וישנתי. ועכשיו אני רוצה לקטר על ראש השנה. להלן מספר אירועים שקדמו לראש השנה (לפחות כך אני זוכר את זה):

• אחותי חזרה מתאילנד עם פריצת דיסק בצוואר וקיבלה הסעה מנתב”ג הישר לבית חולים מאיר.
• בו בזמן, אני הצטלמתי לסרט סטודנטים. משהו על שעון עתיק שמי שנוגע בו חוזר אחורה בזמן.
• בו בזמן, רן כתב כ-34 פוסטים חדשים והעלה אותם לאתר. או שהוא היה במילואים. לדעתי הוא עשה גם וגם. ככה זה כשלא ישנים?
• אחותי שוחררה מבית החולים לבית אמא ואבא.
• אמא ואבא טיפלו באחותי ובמקביל התכוננו לארח את ארוחת ראש השנה.
• סבא הודיע שאם לא יבואו לאסוף אותו בחג, יפגוש אותנו בחג הבא.
• מיכל ואני הלכנו לשוק לקנות רימונים. אמא ביקשה שאקנה לה רימונים חמוצים.
• גיליתי שכשאני שואל מוכר בשוק אם הרימונים חמוצים, הוא אומר שהם חמוצים, ואם אני שואל אם הם מתוקים, הוא אומר שהם מתוקים. ואם אני ממש מתחכם ושואל האם הם חמוצים או מתוקים הוא אומר: “חמוץ מתוק”.
• רכבתי על הקטנוע לבית הורי, חמוש בשישה רימונים מתוקים חמוצים חמוץ מתוק.
• נשלחתי בחזרה לתל אביב, להביא את סבא וסבתא.
• נסעתי ברכב לבית הורי, חמוש בשני פולנים חמוצים.
• סבתא (צד שני) הגיעה. ראתה את אחותי, הביטה בה רגע ואמרה “גם לי כואב הגב”.
• התחלנו לאכול. אחרי שעתיים של אוכל שבהן הגענו בערך לאמצע המנות הראשונות, פרשתי, ישנתי שעתיים, וקמתי לקינוח. בחיי שאני לא מבין את הארוחות חג האלה. חג הבא אני רוצה חביתה וסלט.

חמוץ? מתוק? חמוץ מתוק!

שאיפות גבוהות

הודלף לאוזניי שבשלב כלשהו בערב החג (אולי השלב שישנתי בו?) נערך בירור חשאי באשר למצב הקשר ביני לבין מיכל, האם הוא רציני והאם אנחנו הולכים להתחתן. וגם, בסוף הערב, כשנפרדתי מסבתא לשלום, היא אמרה שאם אחזור לגור אצל ההורים, היא תקנה לי אוטו. אוטו? למה לי מכונה זוללת כסף שכזאת? גם כך אני סובל מחרדת פקחים. אני לא רוצה אוטו. אני רוצה iMac, אני רוצה לעשות קורס עריכה, אני רוצה הרבה דברים, רק תשאלו. ולמה שאחזור לגור עם ההורים? ורגע, רגע רגע רגע. מישהו דיבר פה על חתונה?

אף פעם לא הבנתי מה גורם לאנשים לפתח כל כך הרבה שאיפות בנוגע לחייהם של אנשים אחרים. שלי, למשל. למה בפולניה כל כך שמחים שהתחלתי לעבוד בבדיקה תוכנה? זה לא כזה מעניין. למה כל כך מעציב אתכם שאני לומד משחק? זה נחמד לי. מה איכפת לכם? למה סבא כל כך רוצה שאני אתחתן? למה סבתא רוצה שאחזור לגור עם ההורים? למה?

בכלל, יש לי הרגשה שכל העולם מאוכזב ממני בזמן האחרון. הבוס שלי כועס עלי שלא נתתי עוד שעות בעבודה. רן כועס עלי שלא כתבתי פוסט. ושלא למדתי יפנית. מיכל כעסה עלי שלא באתי אליה כי הייתי עייף מהעבודה. אפי כועס שהוצאתי בקבוק מים מהמקרר ולא שמתי חדש. וואו חבר’ה זה המון כעס בשביל בנאדם אחד. אל תכעסו כל כך. לא התכוונתי, באמת.

אלה היו קיטורי לשנה החדשה. אני מקווה שתהיה שנה טובה. שלא אתחתן, שלא יהיה לי אוטו, שאמשיך ללמוד משחק. זה בשבילי. ולכם אני מאחל שתעשו מה שטוב בשבילכם.

תומר וילנסקי,

הדירה

אתרוג. מין שאינו במינו

ברור לי שאם אני אשאל חובש כיפה על האתרוג או מה ההבדל בין חיטה לשעורה הוא יתחיל לבלבל לי את המוח לפחות עד אחרי מוצאי שמחת תורה אבל אני רק התחלתי.

כל הקטע הזה של לשים חצי מהחגים כבר בחודש הראשון של השנה הוא בזבוז מוחלט. עוד כשאתה ילד אתה קולט שמשהו פה לא בסדר כשמיד אחרי סוכות המורה מכריזה בהנאה שאין יותר חופש בזמן הקרוב ואתה מבין שעבדו עליך והרגילו אותך להרבה חופשים בהתחלה כדי לשבור אותך מיד אחר כך.

דווקא את יום כיפור אני אוהב. גם מי שלא צם מכבד את החג הזה ויש איזו אוירה של רוגע במדינה. גם את חנוכה ופורים אני מאד אוהב. הבעיה האמיתית מתחילה דווקא בחגים שבאים אחר כך:

פסח. על פסח יש לי הרבה מטען (ולא בגלל שלמנהל שלי בתיכון קראו פסח, הוא דווקא היה ממש בסדר). את המצות עם שוקולד מיציתי כבר בכיתה ד’ אבל הנאחס הכי גדול זה הלחמניות והעוגיות הכשרות לפסח. אלפי שנים ולא הצליחו לייצר משהו שיהיה קצת טעים (למרות שהמסעדה שאני הכי אוהב קיבלה את הכבוד הזה בפסח לפני שנתיים, כשגיליתי שהטורטיות הכשרות לפסח לא פחות טעימות). אצל הנוצרים יש את סנטה קלאוס שבא ומחלק מתנות ואת ארנב הפסחא שמחלק לילדים ביצי שוקולד, אז למה אצלנו יש איזה הומלס שיכור שעובר בכל הבתים בארץ ושותה לנו מהיין? אנחנו היהודים יודעים רק לקחת, שמישהו יבוא ויתן לנו קצת. אני חושב גם שהדבר שהכי מיותר בחג הזה זו הזרוע שיושבת על צלחת הפסח. זו תמיד איזו זרוע מעופשת שגם ככה יש מספיק אוכל אז אף אחד לא נוגע בה. אני בטוח שבכל תולדות עם ישראל אף אחד לא אכל את הזרוע. יכול להיות גם שזו אותה זרוע שנשארת משנה לשנה. וההגדה- זה בכלל עינוי עתיק, אצלנו קוראים אותה תמיד עד הסוף ואז אתה מגלה שכל השירים בה הם שירים שאתה קורא שורה ואז אתה צריך לחזור על הכל מהתחלה- זה פשוט ניסוי אנטרופולוגי של זה שכתב אותה לראות אם אנשים באמת יקראו אותה עד הסוף.

ומה זה המנהג המטופש הזה לאכול דברי חלב בשבועות? לכל חג יש את המאכלים שלו שבשאר השנה בד”כ קשה למצוא אותם אם בכלל: חנוכה- סופגניות, פורים- אוזני המן, פסח- מצות וכו’. אני בשבועות שותה נס עם חלב בבוקר ביחד עם הקורנפלקס, אוכל איזה פיצה עם צהובה ובולגרית ומנגב בערב דוריטו’ס עם לבאנה. אז מה אם אני עושה את זה כל השנה? לא מספיק לכם? מה אני צריך לדחוף בכוח עוד דברי חלב? לכו תאכלו אתם קוטג’. וגם החופש בחג הזה מגיע בגארבג’ טיים של השנה, כשגם ככה כבר כולם באס”ק.

תזכירו לי שוב מה מיוחד בזה?

אבל אין ספק שהחג שאני הכי שונא הוא ל”ג בעומר. נכון שבתור ילד זה היה כיף להישאר ער כל הלילה ליד המדורה אבל די, מיצינו. עכשיו גם בתור מבוגר אתה מבין שזה חתיכת זיהום. אני חושב שהחור באוזון וההתחממות הגלובלית זו אשמה בלעדית של החג הזה (טוב, וגם של החזאים שכמו שאתם יודעים הם המקור לכל הצרות בעולם). מעניין אם הערבים יושבים כל שנה בל”ג בעומר ומבסוטים שישראל עולה באש…

ויש את כל החגים האלה שהם קונספירציות של בחורות שרוצות מתנות. כשמדובר במתנות אין הבדל בין חגים ישראליים ללועזיים, הן רוצות מתנות גם ביום האם וגם ביום האישה הבינלאומי, גם בט”ו באב וגם בוולנטיינז דיי. קחו את המספר של החשבון בנק שלי ותקנו מה שאתן רוצות, כמה פעמים בשנה אפשר לשבור את הראש?

 בקיצור, חגים זה רע. וזה עוד מבלי להזכיר את הפקקים. כל עם ישראל נוסע עם סירים, אני אומר- אפשר פעם אחת לעשות סעודת ענק באיילון, גם ככה אף אחד לא יכול להגיע הביתה בזמן עם כל הפקקים האלה.

נ.ב.

* הבאסה האמיתית היא שגם הסבתא הטוניסאית שלי מכינה גפילטע פיש בראש השנה. אי אפשר להימלט מהדבר הזה.

חוק מילואים מס’ 1: תמיד יש זמן לישון.
מדהים שלא משנה כמה עובדים קשה במילואים תמיד מוצאים זמן לישון. אז נכון שבחלק מהפעמים זה היה על חשבון הסדירניקים שפרשו כמה אוהלים, ויכול להיות שפיספסתי איזה תדריך או שניים (ככה זה כשאתה עושה מילואים עם ליאור בן ארי) אבל בשורה התחתונה לא ישנתי כל כך טוב מאז מלחמת לבנון השנייה. אמנם הייתי בטוח שבסוף התרגיל אני אצליח להיפטר מהעיגולים השחורים מתחת לעיניים שאני צובר כל כך הרבה זמן אבל אפשר להגיד סוף סוף אחרי הרבה זמן שאני לא עייף!

חוק מילואים מס ‘ 2: לא כתבת את השם שלך על הקיטבג בתחילת התרגיל- לא יהיה לך קיטבג בסוף התרגיל.
הסיפור מתחיל עם חבר שלי מהיחידה בשם גידי. הקטע עם גידי הוא שמאז שאני מכיר אותו, הפעולה הראשונה שהוא עושה בכל תרגיל היא לאבד את כל הציוד שלו. הפעולה השניה שהוא עושה היא להשלים ממישהו אחר. כמובן שזה הוביל לתגובת שרשרת שבסופה אני מצאתי את עצמי ביום האחרון ללא קיטבג. המזל שלי זה שיש לי חברים באפסנאות. בסוף הכל בצבא זה קומבינה.

חוק מילואים מס’ 3: כמה שלא תנסה לדפוק את המערכת היא תמיד תדפוק אותך בחזרה.
בעבר זה היה דבר שבשגרה לישון מתחת לרשת הסוואה של אחד הרכבים במקום באוהלים אבל היום זה אסור בהחלט. זה לא הפריע לליאור ולי ללכת לישון תחת רשת של הגנרטור שהכי רחוק מהאיזור המינהלי. ככה התחמקנו מתרגילי אב”כ למינהם. הרי אין סיכוי בעולם שאני אעלה על במ”פ (בגד מיגון פחמי, למי שהמילון הצבאי שלו לא לידו). הכל היה טוב עד שהוכרזתי כנעדר כי לא הגעתי לתדריך בזמן תרגולת האב”כ וגם הקטע שהגנרטור שישנו תחתיו נסע באמצע הלילה לשטח אחר גם לא היה נחמד. לפחות בסוף קיבלתי ממפקד התרגיל במתנה דם מלאכותי (שהשתמשו בו לדימוי פצועים) כי מישהו אמר לו שאני צריך את זה לאיזה סרט שאני עושה. נחמד מצידו.

דם מלאכותי. מצרך חובה לכל שחקן

חוק מילואים מס’ 4: שיער.
יש קטע כזה שאנשים מגדלים שיער ישר אחרי השחרור כדי להראות איזה סוג של מרד במוסכמות. גיליתי שתוך מקסימום שלוש שנים שמונים אחוז מהאנשים חוזרים בסוף לתסרוקת שהיתה להם בצבא. זה רק מוכיח שגם כשהם מגדלים שיער הם בעצם הולכים בתלם שהחברה הכתיבה להם כי זה מה שכולם עושים אחרי צבא ומיד אחר כך  הם חייבים להסתפר כי זה לא מספיק רציני לעבודה או לווטאבר. אז מה המרד פה בדיוק? מעפנים…

חוק מילואים מס’ 5: תמיד יש זמן לשש-בש.
האמת היא שבקושי היה זמן לשש-בש הפעם. בסוף בנסיעה חזרה לבסיס ליאור החליט שבא לו לשחק שש-בש באייפון שלו. בתכל’ס, זה לא אותו דבר כשהקוביות ממוחשבות. כל הכיף זה שמדי פעם אתה צריך לחפש את הקוביות אחרי שבטעות זרקת אותן חזק מדי והן עפו מהלוח. זה פשוט לא זה.

חוק מילואים מס’ 6: כשאתה עולה על מדים אתה נהיה אוטומטית חרמן, עייף ורעב.
עם החרמנות אין כל כך מה לעשות ובעייפות מטפלים. נותרה בעיה אחת – הרעב. אתה תמיד שוכח כמה מנת קרב זה מעפן עד שאתה נתקל בזה מחדש. גם אף פעם לא הבנתי איך זה שטונה זה דג ענק אבל הוא מגיע רק בקופסאות שימורים קטנות… ודבר נוסף- אף אחד לא רוצה להודות אבל אין אחד שלא אכל בטירונות את האבקה של השתיה.

אף אחד לא מודה

חוק מילואים מס’ 7: כשמדובר בהגנה על המולדת-אל תסמכו לעולם על מילואימניקים.
אני מוכן להישבע שהייתי המלואימניק היחיד שהסתובב עם מחסנית מלאה. אף אחד אחר לא טרח להוציא מחסנית מהקיטבג בכלל, שלא נדבר על למלא אותה בכדורים.

חוק מילואים מס’ 8: אין לחץ בית גדול יותר מלחץ בית של מילואימניק.
מה שכן, תמיד אפשר לסמוך על מילואמיניקים כשמדובר ביום האחרון של התרגיל. כל מילואימניק מסוגל לעשות עבודה של עשרה אנשים בחצי מהזמן כשהוא יודע שזה יקצר את שעת החזרה הביתה.

עד כאן להפעם, תובנות חדשות אחרי המילואים הבאים (ובואו נקווה שזה לא יהיה בזמן הקרוב)

נ.ב.

שכחתי לציין שגידי קיבל בסוף את מה שהגיע לו כשהפלוגה שלו נשארה יום אחד בשטח יותר מכולם.

נ.ב. 2

בשביל מה בכלל צריך דם מלאכותי לדמות פצועים? לא מספיק שהם צועקים? ובשביל מה לעזאזל צריך גז מדמיע לתרגולת אב”כ??? נפלתם על הראש? איזו הגזמה…

נ.ב. 3 והכי חשוב:

אף אחד מכם לא התקשר לשאול לשלומי. מי שכן התקשר באופן בלתי פוסק היו דוקא הנציגים של הוט, שראו במערכת שביום ראשון התקשרתי לברר פרטים על המבצע של אלביט והחליטו להוציא לי את הנשמה ולהתקשר אליי 20 פעמים (ואני לא מגזים) בחמישה ימים. הם הצליחו להרגיז אותי ברמות שהרבה לא הצליחו ורק בגלל זה אני שוקל שלא להצטרף בכלל.

כל ההקדמה הזאת נועדה בשביל להגיע לסיפור קצרצר עם נקודה ספציפית:
במהלך נסיונותי הנואשים לחפש הופעות בארה”ב (לפני שיכולתי לנחש שאני אראה שם שוב את פרנץ) לא הצלחתי למצוא שם שום הופעה טובה. גיליתי שההופעות הטובות מתחילות רק ברגע שאני חוזר לארץ. היו אפילו הופעות של אמנים עתיקים כמו אריטה פרנקלין או זיזי טופ. עכשיו, אולי זה בגלל הבאסה שאין אף הופעה בתקופה שאני שם או שמא זו היתה הרדיפה אחריי האנדרדוג, אבל פתאום תחושת החמצה כבדה אפפה אותי. אני מכיר אולי שני שירים של כל אחד מהאמנים האלה ואולי אפילו לא הייתי שוקל ללכת להופעה שלהם אם היא היתה בזמן שאני שם, אבל פתואם הרגשתי תסכול מוזר מההחמצה הזאת.

מה היה הצעד הבא? קניתי מארז של דיסק + דיוידי של הופעה של זיזיטופ בטקסס 2008 (אחת הרכישות היותר מוזרות שלי בשנים האחרונות) ובהחלט הופתעתי לטובה. הם פשוט מגניבים (אפילו שהם היו מגניבים נכון לתקופה שהמילה מגניב עוד היתה מגניבה). המסקנה מבחינתי היא שתמיד כיף להיחשף לדברים חדשים ולא רק כששומעים לפניהם את צמד המילים המאוס “ישראלי חדש” (למרות שזאת מסקנה שאני תמיד ידעתי, אני פשוט מנסה להחדיר אותה גם לכם).

זיזי טופ. כשסנטה קלאוס גילה את הרוק

זה כנראה סיפור הביצה והתרנגולת, כי לא ברור אם אני אוהב אנדרדוג כי אני אוהד הפועל תל אביב או שאני אוהד הפועל בגלל שאני טיפוס של אנדרדוג. בתכל’ס, אני חושב שהאופציה השניה נכונה כי כמו שאומרים: אתה לא בוחר קבוצת כדורגל, הקבוצה בוחרת אותך (טוב נו, ככה אני אומר). אבל זה נכון כמעט לכל קבוצה בארץ, יש איזה אופי שלפיו קל לזהות איזה קבוצה כל אחד אוהד. מכבי חיפה הם אוהדים מפונקים ושחצנים של הצלחות (אבל בתכל’ס יש להם את הקבוצה הכי טובה כבר עשרים שנה אז מגיע להם), אוהדי מכבי תל אביב הם אנשים שמתרפקים על העבר המפואר והיום סתם מבואסים, אנחנו (הפועל) סתם נהנים לסבול ואת אוהדי מכבי פתח תקוה… טוב נו, אין אוהדים למכבי פתח תקוה.

בגלל זה אין לי אף פעם סיכוי לזכות בטוטו, אני לא יכול שלא לסמן ניצחון להפועל וזה אף פעם לא קורה. אני גם אף פעם לא הצלחתי להבין את הבהלה ללוטו כשהפרס עולה לסכומים גרנדיוזים. מה זה משנה אם אני לא זוכה בעשרה מליון שקלים או אם אני לא זוכה בשבעים מליון שקלים? אני גם ככה מפסיד את אותו סכום כסף כשאני ממלא טור… יום אחד עירית ענבי תזכה בלוטו ואז לא יהיה מי שיגריל את הכדורים.

נתראה אחרי המלואים…

נ.ב.

קניתי בדיוטי פרי מארז של שני בקבוקי ג’ק דניאלס וקיבלתי חולצה שעל פי מה שכתוב על המארז אמורה להיות חולצה מקורית של ג’ק דניאלס. עבדו עליי, החולצה הזאת בכלל לא מקורית, לכולם יש אותה…