כמו בכל שנה אני כותב דו"ח שמסקר את מסקנותי מתרגיל המילואים האחרון. להלן הדו"ח:

1. קיטבג – כמו בכל דו"ח גם כאן המסקנה הראשונה קשורה לחברי גידי, משלים הציוד הכי גדול בתולדות צה"ל. לשם שינוי הפעם קיבלתי קיטבג שהשם רן היה כתוב עליו בענק בכל מקום. יצא לי טוב, אבל לאורך התרגיל ראיתי לפחות חמישה קיטבגים שכתוב עליהם השם גידי. והוא אפילו לא היה בשטח הפעם.

2. איכות הציוד – אחד החברים שלי, תנורי, הגיע עם נעליים חדשות שהוא שמר כמה שנים בבית. הנעליים לא החזיקו יותר מארבע שעות בשטח והסוליה שלהם התחילה להתפורר. למרות ההבטחות תנורי כמובן לא קיבל נעליים חלופיות מקצין הלוגיסטיקה ונאלץ להסתובב עם כפכפים לאורך התרגיל. כך יצא שבאחד מתרגילי הכוננות היה אפשר להבחין בבן אדם עם שכפ"צ, אפוד, קסדה וכפכפים.

3. אחריות – היות וכמות המילואימניקים שזומנה היתה גדולה מהכמות ההגיונית, לא היה מקום על האוטובוס. ככה מצאתי את עצמי עולה לשטח בסוואנה מלאה בנהגי מילואים שרובם השתחררו עוד לפני שהיחידה שלי הוקמה. קצין האגם החליט שאני אהיה מפקד הנסיעה ואשב מקדימה במקום אחד הנהגים. השאלה היא עם מי אתם הייתם מעדיפים להסתבך – עם קצין האגם שבמהלך השירות הסדיר אני לימדתי אותו כל מה שהוא יודע או עם חבורה של נהגים עצבניים שאני בקושי מכיר?

4. חוק הכלים השלובים – לאורך התרגיל נתקלתי בהרבה חבר'ה שאני מכיר מתקופת הסדיר. גיליתי שאלה שבעבר היו קצת שמנים רזו בטירוף ואילו אלה שהיו רזים השמינו. העיקר שהיקום שומר על האיזון שלו.

5. כיתת כוננות – בערב הראשון נכנס אלינו קצין סדיר בפאניקה מוחלטת בטענה שנזרק רימון תרגילי והוא לא מוצא את כיתת הכוננות שלו והוא חייב דחוף אנשים שיתחזו לכיתת הכוננות. אני ובינדמן נזעקנו לעזור, העפנו על עצמנו אפוד (מבלי לסגור אותו כמובן) והגענו עם הקצין למוקד האירוע. מפקד הפלגה התלהב מהמהירות שבה הגענו ושאל את הקצין איפה שאר כיתת הכוננות? לפני שהקצין הספיק לענות מפקד הפלגה ענה בעצמו "משתרכים הא? יופי, אתם יכולים לחזור" וככה הוכחנו בשנית איזה יופי עובדת המערכת הצבאית.

6. שש-בש – בד"כ אני מציין שבמילואים תמיד יש זמן לשש-בש ובסוף תמיד קורה שלא יוצא לנו לשחק. הפעם לא הפסקנו לשחק שש-בש, אפילו בזמן שמירה וכשקצין האבטחה הגיע אלינו הוא בסך הכל שאל אם הכל בסדר והמשיך לדרכו. מסתבר ששש-בש בשמירה זה לגיטימי ולכן נמשיך עם זה גם בפעם הבאה.

7. קלטות וידאו – הגעתי למסקנה שהיחידה שלי היא המקום היחיד בעולם שעדיין משתמש בקלטות וידאו (חוץ מהאולפנים של ערוץ 1) ותהיתי מה יקרה בעוד כמה שנים כשהחבר'ה הסדירים ביחידה לא ידעו איך לתפעל וידאו. יצטרכו להוסיף לתו"ל מצגת נוספת על שימוש נכון בוידאו.

8. יוזמה – באחד הימים היתה רוח חזקה בטירוף והאהל של הנהגים שהיה ממוקם לידנו נפל. באותה שניה כמה חבר'ה מהאהל שלי תפסו יוזמה וחיזקו את האהל שלנו. במקביל באהל שנפל חלק מאנשי האהל נעלמו במהרה מהמקום והחלק השני המשיך לעשות את מה שהוא עשה רק בשמש. אחרי חצי שעה הם החליטו ליטול יוזמה ולהרים אותו רק שבמקום להקים אותו מחדש הם ניסו להרים בדיוק בצורה שהוא נפל. בשיא הרוח. מיותר לציין שכעבור שעה וחצי היה להם אהל.

זה הכל להפעם, מצפה לתרגיל הבא שבו שוב יהיה אפשר להוכיח ששכונה יש לא רק בבני יהודה.

נ.ב.

תמיד כשאני בתרגיל ומפסיד משחק של הפועל הם מנצחים. אני שוקל לחזור לשירות סדיר.

נ.ב. 2:

לאחרונה החלטתי לאכול יותר בריא ולעשות הפסקה עם כל מיני דברים ובינהם דוריטו'ס. עכשיו אני מרגיש רגשות אשם אחרי ששמעתי שמנכ"ל דוריטו'ס מת השבוע בגיל 96. אני מקווה שזה לא בגלל שהוא התבאס עליי.

שבוע מעט הזוי עבר עליי. זה התחיל ביום עבודה רגיל לכאורה שבו נשלחתי להביא ציוד ממפעל הייצור של החברה. נשמע כמו משימה פשוטה על הנייר רק שאצלנו אין דבר כזה פשוט. ברור שהמפעל חייב להיות בנקודה הכי רחוקה בארץ – בתל חי (טוב לא באמת הכי רחוקה אבל תזרמו איתי). קיבלתי רכב של החברה וכיוון שהציוד המדובר הוא בעל סיווג בטחוני כלשהו עברתי תדריך ע"י איש הבטחון של החברה.

איש הבטחון החביב הדגים לי כיצד אפשר להפוך עכבר להר בשבריר שניה ע"י הצגת סכנריואים אפשריים שיכולים לקרות לי במהלך הנסיעה, החל בשוטר שירצה לעצור אותי ולשאול על הציוד וכלה בעבריינים שיכו אותי ויגנבו אותו ממני. חבל שלא אמרו לי גם מה לעשות במקרה ואני נתקל בנמר בדרך… נתבקשתי ליידע את החפ"ק כשאני יוצא וחוזר וקיבלתי גז פלפל. הם בטח לקחו בחשבון שאשכנזים יתקפו אותי כי אני לא חושב שגז פלפל יכול לעשות משהו לטריפוליטאים.

מיותר לציין שהנסיעה עברה בשלום וחזרתי עם הציוד. מה שכן, בחפ"ק לא חיכו לטלפון ממני והתקשרו אליי בערך 17 פעם לוודא מתי יצאתי ומתי חזרתי. הרגשתי כמו ג'יימס בונד ביום הזה והיה לי גיבוי מהחפ"ק, אם איכשהו יתפסו אותי ואני אמצא את עצמי בשבי יש מי שייחלץ אותי. אהה, ולא נתקלתי לא בשוטר, לא בגנב ואפילו לא בנמר.

למחרת היה יום לא פחות הזוי אבל הרבה יותר מהנה. נסעתי ליום מילואים שיגרתי, סיום תקופה (שזה אומר בדרך כלל שעות של חפירות בחדר דיונים). כשזימנו אותי אמרו לי שיהיה מגניב אבל הם לא יכולים לספר מה יהיה. הנחתי שמדובר בהופעה של קובי פרץ. הגעתי באיחור מה וראיתי את כולם עם אפודים ונשקים. ציינתי לשוא שזה לא מופיע בחוזה שלי אך מהר מאד מצאתי את עצמי עם נשק ואפוד עליי. מה שהפתיע אותי הוא כוונות הלייזר על הנשק וחיישני הלייזר על האפוד. אוו יהה, הבטיחו כיף וקיימו. בשלב הזה עוד לא ידעתי עד כמה.

אותו הדבר רק בלי הלכלוך. טוב, גם בלי הבחורה...

עלינו לטיולית שלקחה אותנו בערך 100 מטר, עד הטייסת הקרובה ליחידה. החבר'ה לא מבזבזים זמן, עשו לנו תדריך קצר והעלו אותנו למסוק (אולה!). הטיסה היתה אדירה אבל צפופה מעט (והומופובית קצת יותר) ואז הגענו לשטח והתפרסנו. אני הייתי בקבוצה של ההגנה, מה שאומר שהיינו צריכים להגן על הבית ועל בובה של ציפור בכלוב שהחבאנו באחג הבורות באיזור. שכבתי במארב עם שלושה קצינים שאני די מחבב וחיכינו להתקפה. אחרי חצי שעה שוממת החלטתי שאם לא קורה כלום ברבע שעה הקרובה אני מסתער. לא הייתי צריך, ראינו מרחוק כמה חוליות אויב מתקרבות.

מהר מאד שלושת הקצינים שהיו איתי נהרגו ונשארתי לבד .אחרי שנזרק רימון עשן לידי אחת החוליות התוקפות קמה להסתער. טעות טקטית מבחינתם, חיסלתי את כל הארבעה. לחוליה הבאה כבר קיבלתי תיגבורת מסדירניק שבא לעזור לי. חיסלנו עוד שלושה תוקפים ואז נגמרו לי כל הכדורים (הייתי בין הבודדים שסיימו את התחמושת, כנראה בגלל שיריתי הרבה סתם בהתחלה). נתתי להם לחסל אותי וחזרתי לבסיס האם (אחרי שנאמר לי שאפשר להחיות אותי פעם אחת) וכשהגעתי מסתבר שהמשחק נגמר. כמו במלחמת לבנון השניה, גם כאן שני הצדדים טענו שהם ניצחו. הם הצליחו להשיג את הציפור אבל כנראה שמתים לקחו אותה. חוץ מזה שאיכשהו חצי מהציפור נשאר אצלנו. פתרנו את זה יפה – בפנדלים. שלחו למטה את אחת החיילות ונתנו לחמישה בכל קבוצה לטווח בה. ניצחנו, זה מה שחשוב.

חזרנו לבסיס רק בשביל לקבל את שלוש השעות של החפירות (אי אפשר בלי) רק שהפעם לאף אחד לא היה כוח לעשות את האקסטרא מאמץ ולהשיג את התלוש מילואים ולברוח ולכן נשארנו עד הסוף. סה"כ – יום מילואים מגניב.

נ.ב.

ביום חמישי היה לי עוד יום הזוי בעבודה כשאחד העובדים הביא את התוכי שלו (מה תוכי ינעל העולם?). במקרה היתה לי רטייה בתיק, אל תשאלו למה, וצילמתי את התמונה הבאה:

נשבע לכם שהרטייה היתה שם במקרה

רן גרינפלד – הפירט האדום

הדירה

נעלמתי לשבוע וחצי מילואים. בעקבות הפוסט שכתבתי אחרי המילואים הקודמים הנה מספר חוקים נוספים שתמיד יהיו רלוונטיים למילואים:

1. אל תוריד עיניים מהקיטבג שלך – בפוסט מילואים הקודם סיפרתי על חבר שלי גידי שתמיד מאבד את הקיטבג שניה אחרי שהוא חותם עליו ואז הוא תמיד משלים ממישהו אחר ואז נוצרת שרשרת השלמות ובסוף אני תמיד מוצא את עצמי בלי קיטבג. הפעם זה לא קרה וגם גידי היה מספיק חכם והפעם הוא רשם את השם שלו על הקיטבג… שלי.

2. מזג האויר יהיה מושלם. עד הרגע שבו צריך לעבוד פיסית – גם הפעם עשינו תרגולות אב"כ, דילוג הפלוגה ועוד שטויות כאלה ואחרות שאת כולן כמובן החליטו לבצע בשעות הכי חמות של היום. דווקא ביום האחרון שחזרנו הביתה היה מזג אויר לא רע. וחוץ מזה היתה חגורת עננים מוזרה בשמים מעלנו, מעין טבעת של עננים שמקיפה אותנו אבל רק מעלנו שמש. אני לא מבין איך זה עובד, עננים לא אמורים לזוז?

3. תמיד יהיה גזלן – גם אם הפלוגה שלכם תפרוס באיזה מקום מסתור צבאי וסודי שלא ידוע לאף אחד הוא ימצא את הדרך להגיע לשם.

4. אף פעם אל תקנו משהו אצל הגזלן – תמיד אחריו יבוא גזלן אחר שהוא טיפה יותר זול.

5. אסור לצאת בהצהרות – בתחילת התרגיל התלהבתי מהעובדה שכשהייתי בסדיר דאגתי בכוונה לא להיות מוסמך לאיזה תפקיד מסויים כי לא רציתי לעשות אותו במילואים. העובדה הזאת החזיקה מעמד 4 שנים וחצי, עד שבתרגיל הנ"ל גילו שהזמינו 3 אנשים במקום 4 שאמורים לעשות את התפקיד ונבחרתי להיות המילואימניק הראשון אי פעם שמוסמך בשטח לתפקיד. נפלא…

6. אתה מעריך משהו רק אחרי שאין לך אותו – אני יודע שיש אנשים שעושים במילואים קו של חודש אבל ביחידה שלנו אין שום הצדקה שנעשה שבת בשטח. הרי גם ככה צה"ל לא מתאמן בשבת אז בשביל מה צריך אותנו? ברגע שהודיעו לנו שאנחנו יוצאים שבת הרגשנו כאילו קיבלנו את החיים שלנו בחזרה. זה הרגיש כמו פלאשבק מהסדיר.

7. לחץ בית הוא דבר נפלא – מדהים כמה מהר אפשר לקפל פלוגה שלמה ביום האחרון לעומת כמה לאט אפשר לקפל אותה באמצע השבוע כשיודעים שצריך עוד לפרוס אותה מחדש. אני בטוח ששברנו שיא גינס, אם לא במהירות אז באיטיות.

8. "מנות קרב משופרות" – שקר כלשהו שכתוב על המנות החדשות. זה כאילו חיפשו את כל המאכלים בעולם שאין סיכוי שיש מישהו שאוהב את כולם, מעין מקבץ מאכלים שאו שאתה אוהב או שאתה שונא, אין באמצע. יכול להיות שאתה שונא טונה, או שאתה לא אוהב חלוה, או לא סובל עלי גפן, ואם אתה כבר אוהב את כל הדברים האלה הסיכוי שאתה אוהב גם לוף בנוסף לכל שואף ל-0.000001.

במרכז - לוף, השמפניה של הטבע

עד כאן להפעם. בינתיים אני חוזר לשירות סדיר בתור שחקן כאשר בשבוע הבא חברי הדירה הולכים להשתתף בתחרות 48 שעות, תחרות שבה צריך ליצור סרט ב-48 שעות לפי קריטריונים מסויימים. שיהיה לנו בהצלחה.

נ.ב.

בניגוד לבד"כ המילואים האלה היו באמת זוועה. בואו נגיד שההיילייט היחיד היה המטווח, שבו שמרתי על הסטטיסטיקה ולא החמצתי אף כדור. בפעם האחרונה שטווחתי זה היה יום מילואים אחרי חתונה. יריתי 10 כדורים עם האנגאובר, בדקתי את המטרה, ראיתי שפגעתי בכולם ואז הלכתי הצידה והקאתי את הנשמה.

נ.ב. 2:

אני לא מאמין שכספי המיסים שלי הולכים על מטוס ריסוס שעבר מטרים ספורים מעלינו ופיזר עשן בתרגולת אב"כ. איזו הסחפות. אבל אל תדאגו, כדי לשמור על המסורת ולהתחמק מלבישת במ"פ וחבישת מסיכת אב"כ הלכתי להתחבא בקרון שאני מתחבא בו תמיד. הבעיה היתה שהפעם הוא לא היה מחובר לחשמל ונמסתי בו למוות.

רן גרינפלד – צלף בדימוס

הדירה

חזרתי מהמילואים ומסיבה לא ברורה הלך לי הקול. אני לא יכול לדבר והרווח כולו שלכם. מה שאני כן יכול לעשות זה לכתוב והיות ולאחרונה נראה כאילו שאני היחיד שעושה את זה כאן אז תרשו לי להציג בפניכם כמה חוקים לגבי מילואים:

חוק מילואים מס' 1: תמיד יש זמן לישון.
מדהים שלא משנה כמה עובדים קשה במילואים תמיד מוצאים זמן לישון. אז נכון שבחלק מהפעמים זה היה על חשבון הסדירניקים שפרשו כמה אוהלים, ויכול להיות שפיספסתי איזה תדריך או שניים (ככה זה כשאתה עושה מילואים עם ליאור בן ארי) אבל בשורה התחתונה לא ישנתי כל כך טוב מאז מלחמת לבנון השנייה. אמנם הייתי בטוח שבסוף התרגיל אני אצליח להיפטר מהעיגולים השחורים מתחת לעיניים שאני צובר כל כך הרבה זמן אבל אפשר להגיד סוף סוף אחרי הרבה זמן שאני לא עייף!

חוק מילואים מס ' 2: לא כתבת את השם שלך על הקיטבג בתחילת התרגיל- לא יהיה לך קיטבג בסוף התרגיל.
הסיפור מתחיל עם חבר שלי מהיחידה בשם גידי. הקטע עם גידי הוא שמאז שאני מכיר אותו, הפעולה הראשונה שהוא עושה בכל תרגיל היא לאבד את כל הציוד שלו. הפעולה השניה שהוא עושה היא להשלים ממישהו אחר. כמובן שזה הוביל לתגובת שרשרת שבסופה אני מצאתי את עצמי ביום האחרון ללא קיטבג. המזל שלי זה שיש לי חברים באפסנאות. בסוף הכל בצבא זה קומבינה.

חוק מילואים מס' 3: כמה שלא תנסה לדפוק את המערכת היא תמיד תדפוק אותך בחזרה.
בעבר זה היה דבר שבשגרה לישון מתחת לרשת הסוואה של אחד הרכבים במקום באוהלים אבל היום זה אסור בהחלט. זה לא הפריע לליאור ולי ללכת לישון תחת רשת של הגנרטור שהכי רחוק מהאיזור המינהלי. ככה התחמקנו מתרגילי אב"כ למינהם. הרי אין סיכוי בעולם שאני אעלה על במ"פ (בגד מיגון פחמי, למי שהמילון הצבאי שלו לא לידו). הכל היה טוב עד שהוכרזתי כנעדר כי לא הגעתי לתדריך בזמן תרגולת האב"כ וגם הקטע שהגנרטור שישנו תחתיו נסע באמצע הלילה לשטח אחר גם לא היה נחמד. לפחות בסוף קיבלתי ממפקד התרגיל במתנה דם מלאכותי (שהשתמשו בו לדימוי פצועים) כי מישהו אמר לו שאני צריך את זה לאיזה סרט שאני עושה. נחמד מצידו.

דם מלאכותי. מצרך חובה לכל שחקן

חוק מילואים מס' 4: שיער.
יש קטע כזה שאנשים מגדלים שיער ישר אחרי השחרור כדי להראות איזה סוג של מרד במוסכמות. גיליתי שתוך מקסימום שלוש שנים שמונים אחוז מהאנשים חוזרים בסוף לתסרוקת שהיתה להם בצבא. זה רק מוכיח שגם כשהם מגדלים שיער הם בעצם הולכים בתלם שהחברה הכתיבה להם כי זה מה שכולם עושים אחרי צבא ומיד אחר כך  הם חייבים להסתפר כי זה לא מספיק רציני לעבודה או לווטאבר. אז מה המרד פה בדיוק? מעפנים…

חוק מילואים מס' 5: תמיד יש זמן לשש-בש.
האמת היא שבקושי היה זמן לשש-בש הפעם. בסוף בנסיעה חזרה לבסיס ליאור החליט שבא לו לשחק שש-בש באייפון שלו. בתכל'ס, זה לא אותו דבר כשהקוביות ממוחשבות. כל הכיף זה שמדי פעם אתה צריך לחפש את הקוביות אחרי שבטעות זרקת אותן חזק מדי והן עפו מהלוח. זה פשוט לא זה.

חוק מילואים מס' 6: כשאתה עולה על מדים אתה נהיה אוטומטית חרמן, עייף ורעב.
עם החרמנות אין כל כך מה לעשות ובעייפות מטפלים. נותרה בעיה אחת – הרעב. אתה תמיד שוכח כמה מנת קרב זה מעפן עד שאתה נתקל בזה מחדש. גם אף פעם לא הבנתי איך זה שטונה זה דג ענק אבל הוא מגיע רק בקופסאות שימורים קטנות… ודבר נוסף- אף אחד לא רוצה להודות אבל אין אחד שלא אכל בטירונות את האבקה של השתיה.

אף אחד לא מודה

חוק מילואים מס' 7: כשמדובר בהגנה על המולדת-אל תסמכו לעולם על מילואימניקים.
אני מוכן להישבע שהייתי המלואימניק היחיד שהסתובב עם מחסנית מלאה. אף אחד אחר לא טרח להוציא מחסנית מהקיטבג בכלל, שלא נדבר על למלא אותה בכדורים.

חוק מילואים מס' 8: אין לחץ בית גדול יותר מלחץ בית של מילואימניק.
מה שכן, תמיד אפשר לסמוך על מילואמיניקים כשמדובר ביום האחרון של התרגיל. כל מילואימניק מסוגל לעשות עבודה של עשרה אנשים בחצי מהזמן כשהוא יודע שזה יקצר את שעת החזרה הביתה.

עד כאן להפעם, תובנות חדשות אחרי המילואים הבאים (ובואו נקווה שזה לא יהיה בזמן הקרוב)

נ.ב.

שכחתי לציין שגידי קיבל בסוף את מה שהגיע לו כשהפלוגה שלו נשארה יום אחד בשטח יותר מכולם.

נ.ב. 2

בשביל מה בכלל צריך דם מלאכותי לדמות פצועים? לא מספיק שהם צועקים? ובשביל מה לעזאזל צריך גז מדמיע לתרגולת אב"כ??? נפלתם על הראש? איזו הגזמה…

נ.ב. 3 והכי חשוב:

אף אחד מכם לא התקשר לשאול לשלומי. מי שכן התקשר באופן בלתי פוסק היו דוקא הנציגים של הוט, שראו במערכת שביום ראשון התקשרתי לברר פרטים על המבצע של אלביט והחליטו להוציא לי את הנשמה ולהתקשר אליי 20 פעמים (ואני לא מגזים) בחמישה ימים. הם הצליחו להרגיז אותי ברמות שהרבה לא הצליחו ורק בגלל זה אני שוקל שלא להצטרף בכלל.