ארכיון של מרץ, 2011

מתחת לאקדח

לפני שבוע נסעתי עד החרמון הרחוק על מנת לעזור לידידה עם פיילוט לסדרה שלה. כן כן, סדרה שמצטלמת בחרמון. כמובן שלא הספקנו את כל מה שתכננו (ונצטרך להמשיך את הצילומים בעוד שנה בערך אם יהיה שלג) וזה הזכיר לי את הפעם האחרונה שלי.

לפני שלושה חודשים צילמתי סרט חדש לתחרות אימפרואקשן 2. כרגיל, כשמצלמים סרט תמיד לוקחים בחשבון בלת"מים שיצוצו אבל אף פעם אי אפשר לדעת עד כמה הדברים יסתבכו. בעקבות כך הגעתי לכמה מסקנות ברורות שתמיד יהוו מכשול בזמן צילומים. הנה לפניכם המסקנות ודוגמאות שמהן הן נבעו:

  • גם אם תתכנן במדוייק את הכל, משהו חשוב ישתבש – השחקן הראשי בסרט חלה בשפעת רצינית בערב שלפני הצילומים ולא יכול היה לזוז מהמיטה. למזלי הצלחתי להזניק את דניאל שנקרא לדגל ולמד את הטקסט בזמן הצילומים כמו מלך ונכנס לתפקיד הראשי.
  • גם לפתרונות המאולתרים יש מכשולים- הבעיה שנבעה מזה היא שדניאל שתכנן בכל מקרה לבוא ולעזור כמה שעות, היה צריך בשעה מסויימת ללכת לעבודה ולכן נאלצתי לזרז את יום הצילומים. למזלי הבעיה נפתרה כשבדקה התשעים הודיעו לו שאין הרבה לקוחות (כנראה שלא היו הרבה אנשים רעבים בהרצליה באותו יום).
  • תמיד כשתבחר לוקיישן של רחוב נידח לצלם בו- באותו יום הרחוב יהפוך לאוטוסטרדה ובערך כל הרכבים בעולם יעברו בו. במקרה הספציפי הזה הצילומים בוצעו במרתף הנידח של מנשר שמסתבר שבאותו זמן מלמדים בחדר הסמוך שיעור פיסול.
  • תמיד יהיה שכן צר עין שיבוא ויפריע לצילומים.הפעם השכן המדובר היה למעשה מורה פלצן של כיתת האמנות בחדר הסמוך שנכנס אלינו שלוש פעמים והפריע באמצע טייקים (לא חיכה אפילו לקאט) בשביל לבקש שנכבה את מכונת העשן (ששכרנו בלא מעט כסף) כי העשן מפריע להם שם. חשוב לציין שהעשן לא מורגש מבחינת נשימה או ריח, אלא רק נראה לעין) אבל כנראה שהוא ערפל להם את הראייה והפריע להם לפסל זין מחימר. פלצנים בכיינים.
  • תמיד יהיו רעשים בלתי צפויים – באקט של נחמדות הסכמתי לכבות את מכונת העשן בלי ויכוחים מיותרים, מה שלא מנע מהם לעשות רעש בלתי פוסק בהצלפות על החימר. באותו רגע החלטנו לדחות לסוף את אחת הסצינות שדורשות הכי הרבה עשן ואז להפעיל את המכונה בסוף בפול פאוור ולברוח. 

בכל מקרה בסוף הצלחנו לצלם ויצא לנו סרט מגניב ביותר עם דמויות אהובות שחוזרות להופעת אורח. קבלו אותו – Under the gun:

YouTube Preview Image

מקווה שאהבתם.

נ.ב.

בשעה טובה אני שמח לבשר לציבור הרחב שנפתח הסניף של הקרנף ליד הדירה שלנו. טוב, זאת יותר הודעה בשבילי מאשר לציבור הרחב. 


רן גרינפלד – שחקן עם חוקים משלו
הדירה

, , , , ,

אין תגובות

כי מגיע לו

הכתוב הינו טור דעה. גם לי מותר.

סוף סוף זה קרה. המדינה בחרה להכיר באדם היקר הזה, האיש שעשה כל כך הרבה למען הכדורסל הישראלי ולמען המדינה כולה. אין בארץ אדם ספורטיבי יותר משמעון מזרחי. ולראייה, אפילו בעונת 2007/2008 שבה מכבי לא זכתה באליפות, שמעון ביחד עם כל שחקניו פינו את הבמה בייראת כבוד להפועל חולון וירדו לחדר ההלבשה רק כדי שהיריבה תקבל את מלוא ההדר והכבוד הראוי לה. מהלך ספורטיבי שאין שני לו במדינה.

לא נשכח איך שמעון, הפילנטרופ האחרון, נלחם במדיניות הגירוש המוגזמת של השר אלי ישי ובמו ידיו עזר לאזרח מספר רב של עובדים זרים. תרומתו האנושית תיזכר לעולמים, כאשר בכל פעם ששחקן כלשהו הראה ניצוצות של יכולת, שמעון לקח אותו תחת חסותו על מנת שלא יתבזה בקבוצות המגוכחות של הליגה אלא יהיה חלק מהחממה המקסימה הזאת.

שמעון וקבוצתו המיוחדת ריגשו את המדינה כולה שנה אחרי שנה, כאשר לקחו אליפויות וגביעים ללא רגשי נחיתות מול הקבוצות האחרות. זה לא קל לקחת אליפות בהתמדה כזאת בליגה כל כך תחרותית וספורטיבית.  אין אדם אחד שלא הזיל דמעה בכל פעם שמכבי הניפה את גביע אירופה, שכן כל אזרחי המדינה רוצים וצריכים להיות אוהדי מכבי. כל הישג של מכבי הוא הישג למדינה היות ואין אוהדים לקבוצות אחרות. כולנו מכבי.

אין ספק שלשמעון מזרחי מגיע פרס ישראל ומי ראוי להעניק לו את הפרס יותר מאשר טל ברודי? כל הכבוד לטל על הפירגון ועל הבחירה הנקייה ונטולת האינטרסים. ברודי לא נטר טינה למזרחי על כך שרק בגללו הוא לא הצליח להשתחרר מתדמית השחקן שנתפרה לו, למרות שניסה לפנות לתחומים אחרים במהלך השנים. ברודי מחל על כבודו שלו ועשה את הבחירה הנכונה.

בואו נחלוק כבוד לאיש המקסים והחביב הזה ונקווה שהחיוך לא ירד לו מהפנים לעולם!

רן גרינפלד – ראשון המפרגנים
הדירה

, ,

אין תגובות

סרט השבוע:

שבוע מעט הזוי עבר עליי. זה התחיל ביום עבודה רגיל לכאורה שבו נשלחתי להביא ציוד ממפעל הייצור של החברה. נשמע כמו משימה פשוטה על הנייר רק שאצלנו אין דבר כזה פשוט. ברור שהמפעל חייב להיות בנקודה הכי רחוקה בארץ – בתל חי (טוב לא באמת הכי רחוקה אבל תזרמו איתי). קיבלתי רכב של החברה וכיוון שהציוד המדובר הוא בעל סיווג בטחוני כלשהו עברתי תדריך ע"י איש הבטחון של החברה.

איש הבטחון החביב הדגים לי כיצד אפשר להפוך עכבר להר בשבריר שניה ע"י הצגת סכנריואים אפשריים שיכולים לקרות לי במהלך הנסיעה, החל בשוטר שירצה לעצור אותי ולשאול על הציוד וכלה בעבריינים שיכו אותי ויגנבו אותו ממני. חבל שלא אמרו לי גם מה לעשות במקרה ואני נתקל בנמר בדרך… נתבקשתי ליידע את החפ"ק כשאני יוצא וחוזר וקיבלתי גז פלפל. הם בטח לקחו בחשבון שאשכנזים יתקפו אותי כי אני לא חושב שגז פלפל יכול לעשות משהו לטריפוליטאים.

מיותר לציין שהנסיעה עברה בשלום וחזרתי עם הציוד. מה שכן, בחפ"ק לא חיכו לטלפון ממני והתקשרו אליי בערך 17 פעם לוודא מתי יצאתי ומתי חזרתי. הרגשתי כמו ג'יימס בונד ביום הזה והיה לי גיבוי מהחפ"ק, אם איכשהו יתפסו אותי ואני אמצא את עצמי בשבי יש מי שייחלץ אותי. אהה, ולא נתקלתי לא בשוטר, לא בגנב ואפילו לא בנמר.

למחרת היה יום לא פחות הזוי אבל הרבה יותר מהנה. נסעתי ליום מילואים שיגרתי, סיום תקופה (שזה אומר בדרך כלל שעות של חפירות בחדר דיונים). כשזימנו אותי אמרו לי שיהיה מגניב אבל הם לא יכולים לספר מה יהיה. הנחתי שמדובר בהופעה של קובי פרץ. הגעתי באיחור מה וראיתי את כולם עם אפודים ונשקים. ציינתי לשוא שזה לא מופיע בחוזה שלי אך מהר מאד מצאתי את עצמי עם נשק ואפוד עליי. מה שהפתיע אותי הוא כוונות הלייזר על הנשק וחיישני הלייזר על האפוד. אוו יהה, הבטיחו כיף וקיימו. בשלב הזה עוד לא ידעתי עד כמה.

אותו הדבר רק בלי הלכלוך. טוב, גם בלי הבחורה...

עלינו לטיולית שלקחה אותנו בערך 100 מטר, עד הטייסת הקרובה ליחידה. החבר'ה לא מבזבזים זמן, עשו לנו תדריך קצר והעלו אותנו למסוק (אולה!). הטיסה היתה אדירה אבל צפופה מעט (והומופובית קצת יותר) ואז הגענו לשטח והתפרסנו. אני הייתי בקבוצה של ההגנה, מה שאומר שהיינו צריכים להגן על הבית ועל בובה של ציפור בכלוב שהחבאנו באחג הבורות באיזור. שכבתי במארב עם שלושה קצינים שאני די מחבב וחיכינו להתקפה. אחרי חצי שעה שוממת החלטתי שאם לא קורה כלום ברבע שעה הקרובה אני מסתער. לא הייתי צריך, ראינו מרחוק כמה חוליות אויב מתקרבות.

מהר מאד שלושת הקצינים שהיו איתי נהרגו ונשארתי לבד .אחרי שנזרק רימון עשן לידי אחת החוליות התוקפות קמה להסתער. טעות טקטית מבחינתם, חיסלתי את כל הארבעה. לחוליה הבאה כבר קיבלתי תיגבורת מסדירניק שבא לעזור לי. חיסלנו עוד שלושה תוקפים ואז נגמרו לי כל הכדורים (הייתי בין הבודדים שסיימו את התחמושת, כנראה בגלל שיריתי הרבה סתם בהתחלה). נתתי להם לחסל אותי וחזרתי לבסיס האם (אחרי שנאמר לי שאפשר להחיות אותי פעם אחת) וכשהגעתי מסתבר שהמשחק נגמר. כמו במלחמת לבנון השניה, גם כאן שני הצדדים טענו שהם ניצחו. הם הצליחו להשיג את הציפור אבל כנראה שמתים לקחו אותה. חוץ מזה שאיכשהו חצי מהציפור נשאר אצלנו. פתרנו את זה יפה – בפנדלים. שלחו למטה את אחת החיילות ונתנו לחמישה בכל קבוצה לטווח בה. ניצחנו, זה מה שחשוב.

חזרנו לבסיס רק בשביל לקבל את שלוש השעות של החפירות (אי אפשר בלי) רק שהפעם לאף אחד לא היה כוח לעשות את האקסטרא מאמץ ולהשיג את התלוש מילואים ולברוח ולכן נשארנו עד הסוף. סה"כ – יום מילואים מגניב.

נ.ב.

ביום חמישי היה לי עוד יום הזוי בעבודה כשאחד העובדים הביא את התוכי שלו (מה תוכי ינעל העולם?). במקרה היתה לי רטייה בתיק, אל תשאלו למה, וצילמתי את התמונה הבאה:

נשבע לכם שהרטייה היתה שם במקרה

רן גרינפלד – הפירט האדום

הדירה

, , , , ,

אין תגובות