שבוע מעט הזוי עבר עליי. זה התחיל ביום עבודה רגיל לכאורה שבו נשלחתי להביא ציוד ממפעל הייצור של החברה. נשמע כמו משימה פשוטה על הנייר רק שאצלנו אין דבר כזה פשוט. ברור שהמפעל חייב להיות בנקודה הכי רחוקה בארץ – בתל חי (טוב לא באמת הכי רחוקה אבל תזרמו איתי). קיבלתי רכב של החברה וכיוון שהציוד המדובר הוא בעל סיווג בטחוני כלשהו עברתי תדריך ע"י איש הבטחון של החברה.

איש הבטחון החביב הדגים לי כיצד אפשר להפוך עכבר להר בשבריר שניה ע"י הצגת סכנריואים אפשריים שיכולים לקרות לי במהלך הנסיעה, החל בשוטר שירצה לעצור אותי ולשאול על הציוד וכלה בעבריינים שיכו אותי ויגנבו אותו ממני. חבל שלא אמרו לי גם מה לעשות במקרה ואני נתקל בנמר בדרך… נתבקשתי ליידע את החפ"ק כשאני יוצא וחוזר וקיבלתי גז פלפל. הם בטח לקחו בחשבון שאשכנזים יתקפו אותי כי אני לא חושב שגז פלפל יכול לעשות משהו לטריפוליטאים.

מיותר לציין שהנסיעה עברה בשלום וחזרתי עם הציוד. מה שכן, בחפ"ק לא חיכו לטלפון ממני והתקשרו אליי בערך 17 פעם לוודא מתי יצאתי ומתי חזרתי. הרגשתי כמו ג'יימס בונד ביום הזה והיה לי גיבוי מהחפ"ק, אם איכשהו יתפסו אותי ואני אמצא את עצמי בשבי יש מי שייחלץ אותי. אהה, ולא נתקלתי לא בשוטר, לא בגנב ואפילו לא בנמר.

למחרת היה יום לא פחות הזוי אבל הרבה יותר מהנה. נסעתי ליום מילואים שיגרתי, סיום תקופה (שזה אומר בדרך כלל שעות של חפירות בחדר דיונים). כשזימנו אותי אמרו לי שיהיה מגניב אבל הם לא יכולים לספר מה יהיה. הנחתי שמדובר בהופעה של קובי פרץ. הגעתי באיחור מה וראיתי את כולם עם אפודים ונשקים. ציינתי לשוא שזה לא מופיע בחוזה שלי אך מהר מאד מצאתי את עצמי עם נשק ואפוד עליי. מה שהפתיע אותי הוא כוונות הלייזר על הנשק וחיישני הלייזר על האפוד. אוו יהה, הבטיחו כיף וקיימו. בשלב הזה עוד לא ידעתי עד כמה.

אותו הדבר רק בלי הלכלוך. טוב, גם בלי הבחורה...

עלינו לטיולית שלקחה אותנו בערך 100 מטר, עד הטייסת הקרובה ליחידה. החבר'ה לא מבזבזים זמן, עשו לנו תדריך קצר והעלו אותנו למסוק (אולה!). הטיסה היתה אדירה אבל צפופה מעט (והומופובית קצת יותר) ואז הגענו לשטח והתפרסנו. אני הייתי בקבוצה של ההגנה, מה שאומר שהיינו צריכים להגן על הבית ועל בובה של ציפור בכלוב שהחבאנו באחג הבורות באיזור. שכבתי במארב עם שלושה קצינים שאני די מחבב וחיכינו להתקפה. אחרי חצי שעה שוממת החלטתי שאם לא קורה כלום ברבע שעה הקרובה אני מסתער. לא הייתי צריך, ראינו מרחוק כמה חוליות אויב מתקרבות.

מהר מאד שלושת הקצינים שהיו איתי נהרגו ונשארתי לבד .אחרי שנזרק רימון עשן לידי אחת החוליות התוקפות קמה להסתער. טעות טקטית מבחינתם, חיסלתי את כל הארבעה. לחוליה הבאה כבר קיבלתי תיגבורת מסדירניק שבא לעזור לי. חיסלנו עוד שלושה תוקפים ואז נגמרו לי כל הכדורים (הייתי בין הבודדים שסיימו את התחמושת, כנראה בגלל שיריתי הרבה סתם בהתחלה). נתתי להם לחסל אותי וחזרתי לבסיס האם (אחרי שנאמר לי שאפשר להחיות אותי פעם אחת) וכשהגעתי מסתבר שהמשחק נגמר. כמו במלחמת לבנון השניה, גם כאן שני הצדדים טענו שהם ניצחו. הם הצליחו להשיג את הציפור אבל כנראה שמתים לקחו אותה. חוץ מזה שאיכשהו חצי מהציפור נשאר אצלנו. פתרנו את זה יפה – בפנדלים. שלחו למטה את אחת החיילות ונתנו לחמישה בכל קבוצה לטווח בה. ניצחנו, זה מה שחשוב.

חזרנו לבסיס רק בשביל לקבל את שלוש השעות של החפירות (אי אפשר בלי) רק שהפעם לאף אחד לא היה כוח לעשות את האקסטרא מאמץ ולהשיג את התלוש מילואים ולברוח ולכן נשארנו עד הסוף. סה"כ – יום מילואים מגניב.

נ.ב.

ביום חמישי היה לי עוד יום הזוי בעבודה כשאחד העובדים הביא את התוכי שלו (מה תוכי ינעל העולם?). במקרה היתה לי רטייה בתיק, אל תשאלו למה, וצילמתי את התמונה הבאה:

נשבע לכם שהרטייה היתה שם במקרה

רן גרינפלד – הפירט האדום

הדירה