אני שונא את החגים. למה? יש לי אלף סיבות. זה מתחיל בגפילטע פיש שמנסים לדחוף לי בכל חג למרות שכולם במשפחה יודעים שרק המחשבה על הציר של זה עושה לי רע ( מה לעשות, כשמדובר באוכל אני מתחבר יותר לצד הטוניסאי שלי*) וממשיך עם זה שיש לי פאקינג ראש של דג שמביט בי כל הארוחה. זה באמת הכרחי? אם המנהג היה מדבר על ראש של פרה היינו שמים ראש של פרה על השולחן? בכלל יש יותר מדי מנהגים מוזרים בחגים שלנו. יש לנו את ארבעת המינים ויש לנו את שבעת המינים. בשביל מה לבלבל. לא יכולתם למצוא שם אחר? ובאותו הקשר: חיפשו משהו בלי ריח ובלי טעם- מצאו ערבה, רצו משהו בלי טעם אבל עם ריח- מצאו את ההדס, משהו בלי ריח אבל עם טעם- לולב, עד כאן הכל טוב ויפה, אבל כשהיו צריכים דווקא משהו שיש לו גם טעם וגם ריח, מכל השבעה מילארד פירות שיכלו לבחור, לקחו דווקא את האתרוג שגם ככה אף אחד על פני הפלנטה הזאת לא אוכל אותו. אננס? פסיפלורה? עזבו, אפילו לימון, לא משנה אבל מאיפה הביאו את האתרוג הזה קיבינימט???

אתרוג. מין שאינו במינו

ברור לי שאם אני אשאל חובש כיפה על האתרוג או מה ההבדל בין חיטה לשעורה הוא יתחיל לבלבל לי את המוח לפחות עד אחרי מוצאי שמחת תורה אבל אני רק התחלתי.

כל הקטע הזה של לשים חצי מהחגים כבר בחודש הראשון של השנה הוא בזבוז מוחלט. עוד כשאתה ילד אתה קולט שמשהו פה לא בסדר כשמיד אחרי סוכות המורה מכריזה בהנאה שאין יותר חופש בזמן הקרוב ואתה מבין שעבדו עליך והרגילו אותך להרבה חופשים בהתחלה כדי לשבור אותך מיד אחר כך.

דווקא את יום כיפור אני אוהב. גם מי שלא צם מכבד את החג הזה ויש איזו אוירה של רוגע במדינה. גם את חנוכה ופורים אני מאד אוהב. הבעיה האמיתית מתחילה דווקא בחגים שבאים אחר כך:

פסח. על פסח יש לי הרבה מטען (ולא בגלל שלמנהל שלי בתיכון קראו פסח, הוא דווקא היה ממש בסדר). את המצות עם שוקולד מיציתי כבר בכיתה ד’ אבל הנאחס הכי גדול זה הלחמניות והעוגיות הכשרות לפסח. אלפי שנים ולא הצליחו לייצר משהו שיהיה קצת טעים (למרות שהמסעדה שאני הכי אוהב קיבלה את הכבוד הזה בפסח לפני שנתיים, כשגיליתי שהטורטיות הכשרות לפסח לא פחות טעימות). אצל הנוצרים יש את סנטה קלאוס שבא ומחלק מתנות ואת ארנב הפסחא שמחלק לילדים ביצי שוקולד, אז למה אצלנו יש איזה הומלס שיכור שעובר בכל הבתים בארץ ושותה לנו מהיין? אנחנו היהודים יודעים רק לקחת, שמישהו יבוא ויתן לנו קצת. אני חושב גם שהדבר שהכי מיותר בחג הזה זו הזרוע שיושבת על צלחת הפסח. זו תמיד איזו זרוע מעופשת שגם ככה יש מספיק אוכל אז אף אחד לא נוגע בה. אני בטוח שבכל תולדות עם ישראל אף אחד לא אכל את הזרוע. יכול להיות גם שזו אותה זרוע שנשארת משנה לשנה. וההגדה- זה בכלל עינוי עתיק, אצלנו קוראים אותה תמיד עד הסוף ואז אתה מגלה שכל השירים בה הם שירים שאתה קורא שורה ואז אתה צריך לחזור על הכל מהתחלה- זה פשוט ניסוי אנטרופולוגי של זה שכתב אותה לראות אם אנשים באמת יקראו אותה עד הסוף.

ומה זה המנהג המטופש הזה לאכול דברי חלב בשבועות? לכל חג יש את המאכלים שלו שבשאר השנה בד”כ קשה למצוא אותם אם בכלל: חנוכה- סופגניות, פורים- אוזני המן, פסח- מצות וכו’. אני בשבועות שותה נס עם חלב בבוקר ביחד עם הקורנפלקס, אוכל איזה פיצה עם צהובה ובולגרית ומנגב בערב דוריטו’ס עם לבאנה. אז מה אם אני עושה את זה כל השנה? לא מספיק לכם? מה אני צריך לדחוף בכוח עוד דברי חלב? לכו תאכלו אתם קוטג’. וגם החופש בחג הזה מגיע בגארבג’ טיים של השנה, כשגם ככה כבר כולם באס”ק.

תזכירו לי שוב מה מיוחד בזה?

אבל אין ספק שהחג שאני הכי שונא הוא ל”ג בעומר. נכון שבתור ילד זה היה כיף להישאר ער כל הלילה ליד המדורה אבל די, מיצינו. עכשיו גם בתור מבוגר אתה מבין שזה חתיכת זיהום. אני חושב שהחור באוזון וההתחממות הגלובלית זו אשמה בלעדית של החג הזה (טוב, וגם של החזאים שכמו שאתם יודעים הם המקור לכל הצרות בעולם). מעניין אם הערבים יושבים כל שנה בל”ג בעומר ומבסוטים שישראל עולה באש…

ויש את כל החגים האלה שהם קונספירציות של בחורות שרוצות מתנות. כשמדובר במתנות אין הבדל בין חגים ישראליים ללועזיים, הן רוצות מתנות גם ביום האם וגם ביום האישה הבינלאומי, גם בט”ו באב וגם בוולנטיינז דיי. קחו את המספר של החשבון בנק שלי ותקנו מה שאתן רוצות, כמה פעמים בשנה אפשר לשבור את הראש?

 בקיצור, חגים זה רע. וזה עוד מבלי להזכיר את הפקקים. כל עם ישראל נוסע עם סירים, אני אומר- אפשר פעם אחת לעשות סעודת ענק באיילון, גם ככה אף אחד לא יכול להגיע הביתה בזמן עם כל הפקקים האלה.

נ.ב.

* הבאסה האמיתית היא שגם הסבתא הטוניסאית שלי מכינה גפילטע פיש בראש השנה. אי אפשר להימלט מהדבר הזה.

חסר מנוחה

אני חושב שיש קונספירציה ארצית למנוע ממני לישון כמו בן אדם. נכון שהשינה שלי היא לא הכי חזקה ואני מתעורר בקלות מדברים אבל לא ייתכן שתמיד יהיו דברים שיעירו אותי. אני חושב שיש מחוץ לחלון שלי בבית שני סוכנים בתוך איזה ואן שבשניה שאני נרדם הם ישר מדווחים בקשר לבן אדם הכי זמין שלהם שיעשה משהו כדי להעיר אותי.

הפעם זה היה הבחור הזה שעובר עם המכשיר שמעיף עלים. מכשיר שכמות הרעש שהוא עושה חסרת פרופורציה לחלוטין לפעולה שלשמה הוא קיים. בכלל, המכשיר הזה הוא אחד הפתרונות היותר ישראליים שיש- יש לכלוך? בשביל מה לנקות אותו אם אפשר פשוט להעביר אותו למישהו אחר? זה בעצם מה שהמכשיר הזה עושה, מעיף את העלים אל מחוץ לטריטוריה של זה שמנקה אותם. יכול להיות שכל הארץ מחולקת לגזרות, בכל גזרה יש איזה בחור עם מכשיר כזה והם פשוט מעבירים את העלים מגזרה אחת לשניה עד שהם מעיפים אותם ללבנון. בכל מקרה אין ספק שהייעוד מספר אחד של המכשיר הזה הוא להעיר אותי שעתיים לפני שתיכננתי.

כבר עשרה קילומטר שאני רודף אחרי העלה הזה

סע לאט

התחלתי ללמוד נהיגה על קטנוע. הדבר הראשון שהייתי צריך לעשות הוא להוציא טופס בקשה לרשיון ולעבור בדיקת ראייה. גיליתי שהראייה בעין הימנית שלי מתדרדרת כמו שחשדתי. האופטימטריסטית חתמה לי על הטופס והבהירה לי שהראייה שלי מספיק טובה בשביל קטנוע ורכב פרטי אבל אם אני ארצה להוציא רשיון לאוטובוס אני אצטרך לעשות משקפיים. אמרתי לה מחר ויצאתי.

כשהגעתי לשיעור הנהיגה המורה הרגיז אותי כבר על ההתחלה כשהוא צעק עליי, אחרי ששאלתי שאלה פשוטה כמו אם הוא מקבל אשראי ושלח אותי להוציא כסף בתחנת דלק. מיד אחר כך כשהסברתי לו שיש לי חסך ילדות ולא רכבתי מעולם על אופניים (חוץ מהפעם ההיא בהולנד שאני נוטה לכנות “התקרית” או “דומינו ראלי אופניים”) הוא נבח עליי שאני לא יכול ללמוד כי לא יהיה לי שיווי משקל. כשהתעצבנתי עליו בחזרה הוא החליט לבדוק אותי והתיישב מאחורי על הקטנוע ונתן לי לנסוע. כבודו פסק שיש לי שיווי משקל והוא אכן יכול ללמד אותי.

חו”ל המועד

בסופו של דבר לא חזרתי אליו אחרי השיעור הזה. בדרך כלל אין כזה מצב אצלי שאני מפסיק משהו באמצע אבל לא היתה לי הרבה ברירה היות והחליטו לשלוח אותי מהעבודה לעשרה ימים לאיזה חור נידח בעולם (בפעם השלישית השנה). ולפני שאתם אומרים לעצמכם “אני לא מאמין שהבן זונה הזה שוב טס ומתלונן על זה”, אני מדגיש בפניכם שוב שמדובר בחור נידח, שחם בו יותר מבארץ, שחל עליי איסור לצאת מהמלון (וגם אם הייתי יכול לא היה מה לחפש שם) ושאני פאקינג מפסיד את ההופעה של הקייזר צ’יפס שבאו להופיע בארץ במיוחד בשבילי (ואולי בשביל עוד כמה מאות) וחיכיתי חודשים להופעה הזאת. בנוסף יש עוד כמה דברים שאני מפסיד, חלקם חשובים יותר וחלקם פחות כמו הופעה נוספת של התפוחים או משחק הליגה הראשון בין בית”ר ירושלים להפועל תל אביב. עכשיו אתם בטח אומרים לעצמכם בציניות “איזה מסכן” אז אני אומר תלכו קיבינמט.

הייתי עושה פוסט מצולם בחו”ל כמו תומר אבל המדינה שאני טס אליה היא לא תאילנד וזה בטוח לא יהיה מעניין כמו מה שתומר צילם שם. אני תמיד תוהה למה החברה שאני עובד בה תמיד עושה עסקאות עם מדינות כאלה ולא שולחת אותי להוואי או לריו דה ז’נרו.

בתמונה: חור שעוד לא שלחו אותי אליו- בת ים

הרצליה תחתית

השבוע גיליתי שנפתח בארץ סניף של סאבווי (וכשאני אומר גיליתי אני מתכוון שקיבלתי SMS היסטרי מדניאל נחמוד עם תמונת מולטימדיה של הסניף הראשון בהרצליה פיתוח). כמובן שכבר למחרת אפי ואני נהרנו לשם והיינו בין הראשונים בארץ שרגלם דרכה שם (למי שלא יודע מבחינתי סאבווי זה הקרנף של חו”ל, בכל מקום שאני נמצא בו בחו”ל אני חייב לאתר איזה סניף ולאכול בו). אני חייב לציין שלמרות שעדיין אין להם את כל סוגי הבאגט ואת כל הרטבים שיש בסניפים בעולם משאר הבחינות הסניף ברמה גבוהה. הטעם היה מעולה וקיבלנו עם הארוחה גם כוס למזיגה חוזרת (Refill) ושקית דוריטו’ס (!!!). קל לרצות אותי…

אפילו דוריטו'ס יש פה

נ.ב.

דבר נוסף שגיליתי השבוע הוא שלא כדאי לספר לחברים שלך כמה אתה מרוויח. דברים טובים לא יכולים לצאת מזה…

מה מסך אותי אלייך?

אחרי שבמשך שבוע וחצי הייתי לבד בדירה וכולם הבטיחו לבוא לבקר אבל כמובן התנקנקו והבריזו (חוץ מגלעד ואורי), אתמול זכיתי לביקור מאד מפתיע ומרגש. דור קפץ לביקור קצרצר אחרי כמעט חודש שלם שלא ראינו אותו. ויותר מזה- הוא אפילו ישן בדירה (פעם ראשונה החודש אבל את שכר הדירה הוא שילם לתומר). לי אישית דור מאד היה חסר, במיוחד בגלל שלא היה אף אחד אחר שזרם עם משחקי המילים המטופשים שלי. כמובן שהוא חזר בחזרה לאשקלון על הבוקר אבל להגנתו ייאמר שאני הייתי צריך ללכת לעבודה אז לא באמת היה לו מה לחפש בדירה לבד. אבל אל דאגה, הוא הבטיח שהוא ישוב לבקר שבוע הבא.

ניצלנו את האיחוד המרגש והלכנו לראות ביחד את הרובוטריקים בסינמה סיטי (ביס פלאנט חשבו כנראה שזה סרט לילדים, למרות כל הסקס הלא כל כך מרומז שיש שם, והחליטו שההקרנה הכי מאוחרת תהיה בשש וחצי בערב) . משום מה בסינמה סיטי הקצינו לכיוון השני והקרינו את הסרט רק על המסך הענק. הלכנו על זה, בדיעבד הבנתי שזה ממש מטופש. אני אישית לא הרגשתי שחווית הצפייה שלי השתנתה ולו בקצת. תחשבו על זה- אם המסך קצת יותר גדול אז צריל להתרחק יותר על מנת שכל המסך ייכנס לטווח הראייה ואז מה עשינו בזה? זה כמו לצפות קצת יותר מקרוב על מסך שהוא מעט יותר קטן. במה זה שונה מסבתא שלי שצופה בטלוויזיה ממש מקרוב? טוב, אולי קצת נסחפתי אבל באמת שאני לא הרגשתי שום הבדל ממסך קולנוע רגיל.

לא נוח

מלבד המסך היתה בעיה נוספת – מאז שאנחנו תלמידים למשחק הפכנו להיות מבקרי קולנוע פלצנים שחייבים להעביר ביקורת על כל דבר: “הצילום פה בעייתי, המצלמה לא מפסיקה לזוז”, “המעברים בין שוטים מסויימים לא קשורים אחד לשני”, “יש פה בכלל שוטים מיותרים לחלוטין” ועוד הבלחות שחלקן מוצדקות וחלקן חסרות שחר לחלוטין. בעצם כשאני חושב על זה הדבר היחידי שלא העברנו עליו ביקורת בסרט הוא מייגן פוקס המדהימה. היא השאירה אותנו לכל אורך הסרט עם פה פעור אז היה קצת קשה לדבר. האמת היא שהיו עוד דברים טובים בסרט- קטעי האקשן מצויינים וגל הנוסטלגיה שעובר עצם איזכור השם רובוטריקים מצדיק את היציאה מהבית לכיוון המסך הגדול. בשורה התחתונה היה אחלה סרט (ואחלה תחת).

בעזרת השם

השבוע נזכרתי (בלי שום סיבה מסויימת, תמיד קופצים לי דברים לא קשורים לראש) שבשנת הלימודים הראשונה שלנו היתה איתנו איזו אישה אחת בשנות השלושים לחייה שסיפרה לנו שהיא הרכיבה את שם המשפחה שלה בעצמה. כששאלנו מה פשר הדבר היא הסבירה שהיא הלכה לנומרולוג (או שאולי קוראים לזה אלפא-ביתולוג או משהו כזה) והוא נתן לה מספר אותיות שאמורות להביא לה הצלחה בכל מה שהיא עושה והיא הרכיבה לעצמה שם משפחה מהאותיות המדוברות. אני לא יודע לגבי הצלחה אבל את הלימודים היא עזבה כבר אחרי שני שיעורים.

גם אני בזמנו החלטתי לאמץ את הרעיון. מצא חן בעיניי הקטע של להמציא לעצמך שם משפחה שיכול לעזור לך להתקדם בחיים ולכן הלכתי והתייעצתי עם מומחים רבים בתחום וחיפשתי לעצמי את צירוף האותיות המיוחל שבעזרתו כל דלת תיפתח בפניי. בסוף מצאתי את הצירוף המתאים, הרכבתי לעצמי שם משפחה חדש ואני בטוח שהוא יביא לי הצלחה רבה ומהר מאד אני אוכל להתקדם בתחום. אתם יכולים לקרוא לי מעכשיו רן בנאי.

כולם היו בנאי

אפרופו הבנאים, אני כל פעם מופתע מחדש באיזה קצב הם מולידים אמנים. כל שבוע בא לעולם איזה בנאי חדש והם רובם גם ממש מוצלחים. אני שואל את עצמי אם יש סיכוי לילד להיוולד למשפחה הזאת ולבחור בקריירה אחרת? תארו לכם איזה בנאי מחליט שהוא רוצה להיות רופא, ישר כל המשפחה מתנפלת עליו- “תגיד לי אתה לא מתבייש? ככה חינכנו אותך? אתה בא וממיט קלון על המשפחה שלך. איזה מין קריירה אתה מתכנן? מה, אתה לא חושב על העתיד? אתה לא רוצה עוד שלושים שנה כשיהיו לך ילדים להגיע לשקט כלכלי?” עברה במוחי המחשבה- כמה מגניב יהיה אם ייצרו ”סופרגרופ” מהמשפחה המוכשרת הזאת? אני הייתי לוקח את אהוד, מאיר, יובל אביתר ובעז (הצאצא החדש) ומרכיב מהם איזו להקה. הייתי קורא להם “חמישיית בנאי”.

Don't stop till you get Karnaf

נ.ב.

אני שונא את רכבת ישראל. סתם רציתי שתדעו.

נ.ב. 2

הכותרת של הפוסט “ביקור הגברת הזקנה” הוא שם של מחזה שדור ואני רצינו לעשות ממנו סצינה אבל לא הספקנו. סתם שתדעו.

תייר מקומי

אתם מכירים את האנשים האלה שתמיד נראים כמו תיירים? כאלה שהולכים ברחוב ואיזה מישהו ישאל אותם איזו שאלה באנגלית (זה קרה פעם לאפי). אז אני בדיוק ההיפך. יש לי פרצוף של מקומי, לא משנה איפה אני נמצא. אתמול הייתי בחיפה ובדרך לרכבת שני אנשים שונים ביקשו ממני הכוונה למקום מסויים. מה שבאמת מדהים זה שידעתי להסביר להם בדיוק לאן להגיע. לא מדהים לטעמכם, אז עזבו אתכם בארץ, בניו יורק הסברתי לאיזו יפנית איך מגיעים לאנשהו ובהולנד הכוונתי איזה תייר איך להגיע למפעל של הייניקן. אז אתם בטח אומרים לעצמכם “חוכמה גדולה, ניו יורק היא העיר הכי פשוטה ביקום מבחינת התמצאות ובאמסטרדם הוא היה כל כך הרבה פעמים שהוא כבר מכיר כל סמטה.” בשורה התחתונה- אפילו בחו”ל אני נראה כמו טיפוס מקומי שיכול להכווין אותך (אוקיי, אולי בתאילנד לא היו פונים אליי להכוונה).

 אני חושב שתל אביב היא המקום היחיד בעולם שקשה לי להכווין. אני מכווין שם אנשים לפי מיקום של סניף של קרנף או לפי נקודות מרכזיות ובולטות כמו למשל צומת עם פרסה, צומת שיש בה פניה שמאלה או ההומלס שיושב במחלף ההלכה עם דגל ישראל.

 משרד ההדברה

היום ריססתי את הדירה.הזמנתי מדביר וכשה-GPS שלו סיבך אותו לגמרי אני הכוונתי אותו בעצמי איך להגיע. הוא הגיע אליי עם המיכל העצום הזה על הגב והדבר הראשון שהוא שאל אותי ואני מצטט זה “אם יש בעל חיים או תינוקים בדירה?” הוא עשה סיבוב בדירה ופתאום נעצר ליד התופים שלי בהשתאות. “וואוו אחי, אהבתי.” כמובן שאני הייתי מבסוט ועניתי לו “כן, קניתי את זה השבוע, איזה אדיר הא?” והוא ענה “חבלך על הזמן. איפה קונים דבר כזה?” ושניה לפני שעניתי לו על השאלה הזו התקדמתי עוד צעד והבנתי שהוא לא מתלהב מהתופים שלי אלא מהדמות קרטון של שלמה שרף שהיתה מונחת מאחור.

הבחור לא התמהמה ומיד התחיל במלאכת הריסוס. הוא הגיע אפילו למקומות בבית שהג’וקים לא יודעים על קיומם. הבחור באמת עשה עבודה יסודית ובתמורה ביקש רק מאתיים שקלים. נשמע לי מוזר אבל מי אני שאתווכח עם מחירים זולים? הוא אמר לי לא לשהות בבית בשלוש השעות הקרובות ולא לנקות אותו בשבוע הקרוב (יחי הלגיטימציה!!!).

הפריט הכי יקר ערך בדירה

חזרתי לעבודה. בעוד אני הולך זרקתי מבט לאחור וראיתי שהרכב של המדביר עדיין ליד הבית. כעבור משהו כמו שעתיים וחצי עלו בי מחשבות מטרידות, האם קיים סיכוי ולו הקלוש ביותר שאני נשדד ברגעים אלה ממש. הרי זה כל כך פשוט, הבן אדם עוזב את הבית לשלוש שעות ומשאיר את כל החלונות פתוחים, לאחר שהמדביר התעכב בכל חדר וחדר בבית וראה איזה דברים אפשר לקחת ועוד ביקש תגמול יחסית זול על ההדברה. חיברתי אחד ועוד אחד ועוד אחד, יצאו לי יותר מדי אחדות. החלטתי לתת קפיצה לדירה על מנת להסיר דאגה מליבי (עבדתי היום בשלישות ברמת גן, הכי קל”ב שיש). הגעתי הביתה וראיתי שהכל מונח במקומו. טוב. סתם פרנויה מוגזמת, אין לי מושג מאיפה זה בא. חזרתי לעבוד וכעבור שעתיים כשהגעתי הביתה גיליתי שהשארתי את הדלת פתוחה. אל דאגה, שום דבר לא נגנב אבל מסקנה אחת יש מכל העניין הזה – אני אידיוט.

אפרופו מדביר, אני לא יודע אם מישהו מכם נתקל בתופעה העונה לשם “צ’יק-צ’ק-ג’וק” אבל אני נתקלתי ומאז אני לא ישן טוב בלילות. מדובר בניידת הדברה שנוסעת ומנגנת שיר די מטריד בכל רחבי תל אביב (מעין שילוב בין ניידת של ברסלבים למכסחי השדים) ועל חלקה האחורי יש שתי בובות- איש וילד, לבושים בחליפות ומסיכות אב”כ ומסתובבים להם בקצב המנגינה המבעיתה. בהזדמנות הבאה אני אזמין אותם. אם אני ארצה להדביר את הבוס שלי או איזה חזאי מניאק.

ערס פואנטי

היום נתקלתי בתופעה מוזרה ביותר: ערסים-חנונים. אני יודע שזה נשמע מפגר וזה כמו להגיד יפה-מכוער או חכם-אדיוט אבל זה באמת מה שהם היו. הם התנהגו כמו ערסים, צעקו אחד על השני, כיפכפו אחד את השני, דיברו במבטא ערסי כבד, אבל למרות הכל הם דיברו על דארת’ ויידר, וורלד אוף וורקראפט ועל מטליקה. אז או שהערסים התחילו להיפתח קצת לתרבות שונה או שהחנונים שלנו ממש מתקלקלים.

נ.ב.

אחרי שראיתי את הפוסט המצולם של תומר מתאילנד הגעתי למסקנות הבאות:

• תומר כל היום ישן ואוכל. אין שום הבדל.
• אני מנקה לבד, מסדר לבד, שוטף כלים לבד. אין שום הבדל.
• דור לא פה. אין שום הבדל.
• אפי, למה???

חו”לוניה-איה-איה

טוב, אז דור חזר מכרתים ותומר ושירה ברגעים אלה ממש אורזים לתאילנד. זה לא הוגן שכולם כל הזמן טסים לחו”ל ורק אני בארץ. ובכן, זה היה רגע שחצנות ציני, אחרי שכולם פתחו עליי עיניים על זה שהייתי השנה בחו”ל מספר פעמים. חלק מהפעמים האלה היו מהעבודה, שזה לא קורץ כמו שזה נשמע. נכון שגם עשיתי שבוע בטן-גב באיה נאפה, שבוע סנואובורד בצפון איטליה, סבב הופעות מטורף בהולנד ואני הולך לנגוס מהתפוח הגדול בחודש הבא אבל זאת לא סיבה לפתוח עליי עיניים. טוב, זאת כן סיבה אבל תחכו לפחות אחרי שאני אנחת, שלא יהיו פדיחות.

הכוונה מקצועית

אתמול היה אחד מימי הצילום הראשונים של הסרט השלישי של שנה ג’ בביה”ס שלנו וכשאני אומר ימי צילום אני מתכוון לילות. אני שיחקתי שוטר. שוב. בפעם השלישית ברצף. מה, זה הטייפקאסט שלי ואני לא יודע את זה? עזבו את זה שנאמר לי שרוצים אותי ליום צילום נוסף, מה שאומר שעל מנת לשמור על הקונטיניואיטי (המשכיות, בעברית) אני צריך להישאר עוד כמה ימים עם השפם והזקנקן הניסיוניים שלי. לפחות לא צבעתי את השיער או משהו…

היות והיה לי רכב נתבקשתי מההפקה לאסוף עוד שני שחקנים על הדרך. כשאני אומר על הדרך אני מתכוון לעשות סיבוב. אני אגיד לכם את האמת, אין לי בעיה לאסוף אנשים גם מדימונה אם צריך- אתם מכירים אותי. רק אל תגידו לי שזה על הדרך. אני יודע טוב מאד מה על הדרך ומה לא. אל תגידו לי “אתה נוסע מרמת גן לתל אביב נכון, אז אתה יכול אולי לאסוף מישהו על הדרך?” ואני כמובן אענה “אין בעיה”, ואז אתם תמשיכו “זה יישוב קטן, ממש ליד תל אביב, לא סיבוב רציני, ממש בפריפריה שמה”, ואני אענה “בסדר גמור”, ואז אתם תגידו לי “טוב, אז אתה יודע איך להגיע למודיעין?”

ובאותו הקשר, קיבלתי הכוונה לא נכונה ללוקיישן של הצילומים. אמרו לי שם של רחוב אחר ואני כמובן הגעתי למקום בדיוק מירבי מבחינת הזמנים. כשלא ראינו מצלמות, תאורה או אפילו נערת מים הבנו שטעינו והצילומים הם בצד השני של העיר. אין שום בעיה, טעות, טועים, טעינו. קורה שהבן אדם טועה ונותן לך כתובת לא נכונה, אבל כשהלוקיישן הלא נכון נמצא בדיוק סמוך לסניף של קרנף והלוקיישן האמיתי נמצא במקום שכוח אל שאין אף סניף ברדיוס הגיוני סביבו- זו כבר התעללות. (Note to self: מחר מתחילה סדנת “קבלת דברים בפרופורציה”, אסור לפספס)

שלום, אני רן ואני קרנפוס אובססיבוס

שינת בצורת

צילומי הלילה הסתיימו באור ראשון ואני הגעתי חזרה לבית הוריי בשבע בבוקר. הבנתי שלעבודה אני כבר לא אלך היום אז החלטתי לקום בעשר ולתפוס טרמפ עם אבא שלי חזרה לדירה. החלטתי שהיות ואין סיכוי שאני אלך לעבודה אני לפחות אבלה כמה שעות עם תומר לפני שהוא טס. אז מה אם ישנתי רק שלוש שעות? אני מעדיף לבלות איתו קצת במקום לישון. כמובן שהוא ישן עכשיו, ואני כבר איבדתי את מומנטום השינה שלי אז אני כבר אחכה ללילה. (Note to self: מחרתיים קבוצת תמיכה לעייפים אנונימיים)

אני לא חושב שיש לי הפרעות שינה. זה סתם משהו לא ברור. אני חושב שאולי תומר שואב ממני שעות שינה ומספח לעצמו. זה לא שאני לא נרדם, אני פשוט ישן מעט מידי ומתעורר מכל דבר. נכון, היתה את הפעם ההיא שאחרי שלוש שעות שבהן לא הצלחתי להירדם מצאתי את עצמי כמו סהרורי יוצא החוצה בחמש בבוקר להזיז את האוטו כדי לא לקבל דו”ח חניה בבוקר. קרה, אבל אני בטוח שלכל אחד יש איזה לילה כזה אחת לכמה זמן. נכון? (תגידו שכן כדי שאני לא אחשוב שיש משהו לא בסדר איתי חס וחלילה).

אני רק השכן של השכן של השכן שלא ישן

דו”ח שלם דורש (ת)שלום

אגב דו”ח חניה, כמות הדו”חות שקיבלתי השנה בתל אביב היא שערורייתית. איזה פקח נותן דו”ח באחת בלילה במוצ”ש על כחול-לבן? אני הכי שונא את אבן גבירול- כל הרחוב צבוע באפור אבל אתה צריך לעקוב כי כל שני מטר יש שלט מותר לחנות/איזור גרירה. זה כמו משחק חפש את המטמון. מה הבעיה לסמן באדום-לבן את איזורי הגרירה? אין ספק שזו התעשייה הכי ריווחית בארץ שמסתמכת על חוסר הידע של הציבור הלא תל-אביבי בחוקיה “המיוחדים” והמנוולים של העיר הזו. זה כמו השוטר שמחכה לך ב-18:59 בצומת שבה אסור לפנות שמאלה בין 17:00 ל- 19:00. אבל בחזרה אליי, אני חושב שחולדאי מממן את בית העירייה רק בזכותי. אני מציע שיקח כבר את כל המשכורת שלי, אני אעביר לו אותה בהוראת קבע והוא יתן לי לחנות איפה שאני רוצה. הרי זה פחות או יותר מה שקורה עכשיו. ומה הוא עושה עם הכסף שלי? הורס את אוסישקין ובמקום לבנות איזה מגרש חניה לפחות, הוא שותל שלושה עצי דקל. בחייאת רון. (ואני יודע שכל המכביסטים שבינכם תופסים עכשיו ת’בטן ונשפכים מצחוק עצם האיזכור של אוסישקין. יופי, להפועל אין אולם, חי חי חי. בתכל’ס גם אין לנו קבוצה אז מה זה משנה?)

נ.ב.

הסבירו לנו פעם את הקשר בין הרצוי למצוי. הרצוי – אני אלך לישון מוקדם הלילה. המצוי – מישהו יציע לי לשתות בירה ואני כמובן שלא אוכל לסרב ואצבור חסך יותר גדול בשעות שינה. לפחות יהיה לי על מה להתלונן, כמו שאני אוהב.