לפני שבוע נסעתי עד החרמון הרחוק על מנת לעזור לידידה עם פיילוט לסדרה שלה. כן כן, סדרה שמצטלמת בחרמון. כמובן שלא הספקנו את כל מה שתכננו (ונצטרך להמשיך את הצילומים בעוד שנה בערך אם יהיה שלג) וזה הזכיר לי את הפעם האחרונה שלי.

לפני שלושה חודשים צילמתי סרט חדש לתחרות אימפרואקשן 2. כרגיל, כשמצלמים סרט תמיד לוקחים בחשבון בלת"מים שיצוצו אבל אף פעם אי אפשר לדעת עד כמה הדברים יסתבכו. בעקבות כך הגעתי לכמה מסקנות ברורות שתמיד יהוו מכשול בזמן צילומים. הנה לפניכם המסקנות ודוגמאות שמהן הן נבעו:

• גם אם תתכנן במדוייק את הכל, משהו חשוב ישתבש – השחקן הראשי בסרט חלה בשפעת רצינית בערב שלפני הצילומים ולא יכול היה לזוז מהמיטה. למזלי הצלחתי להזניק את דניאל שנקרא לדגל ולמד את הטקסט בזמן הצילומים כמו מלך ונכנס לתפקיד הראשי.
• גם לפתרונות המאולתרים יש מכשולים- הבעיה שנבעה מזה היא שדניאל שתכנן בכל מקרה לבוא ולעזור כמה שעות, היה צריך בשעה מסויימת ללכת לעבודה ולכן נאלצתי לזרז את יום הצילומים. למזלי הבעיה נפתרה כשבדקה התשעים הודיעו לו שאין הרבה לקוחות (כנראה שלא היו הרבה אנשים רעבים בהרצליה באותו יום).
• תמיד כשתבחר לוקיישן של רחוב נידח לצלם בו- באותו יום הרחוב יהפוך לאוטוסטרדה ובערך כל הרכבים בעולם יעברו בו. במקרה הספציפי הזה הצילומים בוצעו במרתף הנידח של מנשר שמסתבר שבאותו זמן מלמדים בחדר הסמוך שיעור פיסול.
• תמיד יהיה שכן צר עין שיבוא ויפריע לצילומים.הפעם השכן המדובר היה למעשה מורה פלצן של כיתת האמנות בחדר הסמוך שנכנס אלינו שלוש פעמים והפריע באמצע טייקים (לא חיכה אפילו לקאט) בשביל לבקש שנכבה את מכונת העשן (ששכרנו בלא מעט כסף) כי העשן מפריע להם שם. חשוב לציין שהעשן לא מורגש מבחינת נשימה או ריח, אלא רק נראה לעין) אבל כנראה שהוא ערפל להם את הראייה והפריע להם לפסל זין מחימר. פלצנים בכיינים.
• תמיד יהיו רעשים בלתי צפויים – באקט של נחמדות הסכמתי לכבות את מכונת העשן בלי ויכוחים מיותרים, מה שלא מנע מהם לעשות רעש בלתי פוסק בהצלפות על החימר. באותו רגע החלטנו לדחות לסוף את אחת הסצינות שדורשות הכי הרבה עשן ואז להפעיל את המכונה בסוף בפול פאוור ולברוח. 

בכל מקרה בסוף הצלחנו לצלם ויצא לנו סרט מגניב ביותר עם דמויות אהובות שחוזרות להופעת אורח. קבלו אותו – Under the gun:

מקווה שאהבתם.

נ.ב.

בשעה טובה אני שמח לבשר לציבור הרחב שנפתח הסניף של הקרנף ליד הדירה שלנו. טוב, זאת יותר הודעה בשבילי מאשר לציבור הרחב. 

אני רוצה שתשימו לב טוב כי אני פותח פה מלחמה.

מהרגע שעברנו לתל אביב משהו השתנה. לא אצלנו, לא במה שאנחנו עושים אלא יותר משהו בפרספקטיבה. פתאום אני מרגיש שאני מצטייר כתל אביבי פלצן. וזה לא שאני עושה איזה משהו מיוחד, אני עושה בדיוק את אותם דברים שעשיתי בעבר רק שעכשיו פתאום הכל נראה יותר פלצני (לעין בלתי מזוינת) רק בגלל שאני גר בתל אביב.

אני כבר לא בחור שיוצא לרוץ בפארק- אני תל-אביבי פלצן שרץ בפארק. אני תל-אביבי פלצן ששותה קפה בארומה, שיוצא לפאבים התל-אביבים הפלצנים ואוכל אוכל תל-אביבי פלצני. אני בתוך הבועה התל-אביבית הפלצנית ולא רואה מה שקורה סביבי. לי לא הפריע שהכרמל נשרף כי אני בתל אביב, מה לי ולשם? לי לא איכפת מגלעד שליט כי אני תל אביבי. פתאום קלטתי שאני פאקינג תל-אביבי פלצן שכותב בלוג. לא ככה?

עם חולצה פלצנית של צ'ה גווארה

אז מסתבר שלא רק אני מרגיש שעיניי הסביבה נושאות אלי מבט מתנשא, גם חברים אחרים שלי שגרים בעיר (אפילו ברמת אביב) מרגישים שהחברים והמשפחה מביטים בהם אחרת מאז שהם גרים בתל אביב. לא עוד, הגיע הזמן שאני אעשה כאן סדר:

הפלצנות התל-אביבית אכן קיימת אבל צריך לשים לב איפה. למשל האנשים שמחכים בתור למסעדה החדשה של איל שני רק בשביל לשלם 23 שקלים על פיתה עם חביתה. או אלה שנותנים יד לטרנד המצ'וקמק הזה של היוגורטריות האלה שצצו בכל מקום או אלה שמזמינים יין בפאב (בנים כמובן). אלה דוגמאות לפלצנות תל-אביבית טיפוסית. אני בסך הכל מהאנשים הפשוטים, תנו לי קרנף או סאבווי ואני מרוצה, תשקו אותי בגינס ואני מבסוט.

רוצים עוד דוגמא לפלצנות? תומר למשל. הרי ידוע לכל שתומר הוא פלצן-תל-אביבי-גבוה-שרוכב-על-אופנים-פלצניים-אוכל-אורז-עם-מקלות-סיניים-פלצניים-לומד-להתפלצן-בלימודי-פילוסופיה-משחק-משחקי-רשת-פלצניים-ושר-שירים-משנות-השישים-בפלצט-פלצני.

אז אני שמח שהבהרתי את הנקודה וכעת יהיה לכם קל יותר להבחין בין תושבי תל-אביב לפלצני תל-אביב. ולא, אל תספרו כמה פעמים כתבתי תל-אבי או את השורש פ.ל.צ.נ.

נ.ב.

ברכות לדני נוימן – שהפך להיות הראשון מהרשימה השחורה שלי שנכנס גם לרשימה השחורה של כל אוהדי הפועל. מחכה לרגע שאורן זריף יגיד איזה משהו נגדנו…

רן גרינפלד – תל-אביבי נורמלי

הדירה

טוב, אז נעלמנו לדי הרבה זמן (חודשיים שלמים ליתר דיוק). די הרבה דברים הספיקו לקרות בזמן הזה שלא כתבנו כלום: הדירה 21 עברה לת"א (!!!), מרחק הליכה מהג'ירף, טוני וספה ויש סניף של קרנף 10 מטר מהבית! חוץ מזה סיימנו את לימודי המשחק ועכשיו אנחנו צריכים לחפש את עצמנו: תומר החליט ללמוד באוניברסיטה שקר כלשהו, אפי עדיין ישן חצי יום ואני מחפש שינויים בכל מקום. אחד השינויים החדשים שהחלטתי לעשות הוא שינוי בלוק:

רוצים שינוי???

טוב, כנראה שבאמת אנחנו חיים יותר מדי טוב בשביל סטודנטים. במיוחד סטודנטים למשחק. אז אחרי תקופה ארוכה של חיים טובים החלטנו שצריך לנקוט בכמה פעולות בכדי לא למצוא את עצמנו עושים ריאליטי בערוץ החיים הקשים. אז אפי לקח עוד קצת משמרות על חשבון משחקים במונדיאל, תומר מוכן לקחת כל עבודה שייתנו לו (כל עבודה שייתנו לו) ואני מצאתי את עצמי עובד כבר שבועיים רצופים כל יום. כבר הספקתי לשכוח איזה כיף יום חמישי אחרי שבוע שלם של עבודה. חוץ מזה נקטנו בעוד כמה פעולות שמשפיעות על שלושתינו.

למשל החלטנו לבטל את הכבלים. הרי גם ככה הדבר היחיד שאנחנו צופים בו בטלויזיה זה המונדיאל וגם ככה הוא נגמר מחר וגם ככה זה בכלל בערוץ 1 ואנחנו לא צריכים את כל חבילות הערוצים המיותרות בשביל זה. לקחנו בחשבון שכנראה שיהיו לנו עוד כמה תשלומים לכבלים כי מהרגע שמתקשרים בכדי להתנתק ועד שמסתיימת השיחה בהסכמה הדדית שינתקו אותך עוברים כמה חודשים.

בחייאת תנקתו אותי, נו אל תהיו כאלה

אקט נוסף שתומר ואני נקטנו בו הוא ההחלטה לא לאכול בחוץ במשך שבוע שלם. זה אומר שבוע שלם בלי קרנף, בלי ג'ירף ואפילו בלי דומינו'ס. האמת היא שהיה לנו כבר שבוע כזה לפני שבועיים וזה לא היה כזה קשה אבל זו החלטה שבאמת מונעת מאיתנו להוציא כסף מיותר.

הדבר השלישי היה לפטר את העוזרת. מה שאומר שאנחנו חוזרים לנקות את הדירה בעצמנו. מה שאומר שהדירה חוזרת להיות מטונפת. האמת היא שהיום יצאנו מלכים והתעוררנו בעשר בבוקר (שבת להזכירכם) וניקינו את הדירה במשך שעתיים. למעשה גם יצאנו ממש טיפשים כי הדבר הבא שעשינו היה ללכת לים ולחזור לדירה עם מלא חול.

לפחות בדבר אחד אנחנו לא חוסכים – בירה. גם בנסיון לחסוך כסף יש קוים אדומים.

אני רוצה לחזור רגע למונדיאל- יש בעיה קשה כשהוא נגמר. בסופו של דבר אנחנו חיים את רוב החיים שלנו בלי מונדיאל אבל כשהוא מגיע הוא כל כך אדיר שברגע שהוא נגמר הוא יוצר איזשהו ריק שגורם לבן אדם הממוצע להרגיש שהחיים נגמרו במשך כמה שבועות עד לרגע שהוא מתאושש וממציא לעצמו כל מיני ניחומים בסגנון: זה בסדר הליגה מתחילה עוד מעט, ויש יורו ואולימפיאדה עוד שנתיים ומונדיאל עוד ארבע שנים. עוד ארבע שנים פחות יום. עוד ארבע שנים פחות יומיים…

איך אפשר בלי זה?

האמת היא שאפילו היומיים הפסקה בין השמינית גמר לרבע או בין הרבע לחצי יצר אצלי איזה וואקום קטן שגרם לי לנצל את היומיים האלה כאילו כלום, ז"א אחרי שהתרגלתי לראות מונדיאל במשך 19 יום רצוף ופתאום הגיעו יומיים בלי- עשיתי ביומיים האלה כל כך הרבה דברים שלא עשיתי ביום רגיל לפני שהתחיל המונדיאל כמו לכתוב תסריט, לתופף ולעבוד עם אפי ותומר על כל מיני דברים. מדהים.

נ.ב.

אני יודע שנעלמנו לקצת זמן. הסיבה העיקרית היא שלפני שבועיים היו חגיגות שנה לאתר של הדירה. רצינו לעשות משהו חגיגי לכבוד המאורע והיות ולא היה לנו אף רעיון פשוט לא עשינו כלום. שבועיים רצוף. טוב, אתם יכולים להתייחס לזה כסוג של פגרה.

נ.ב. 2

לפני שבועיים גם השתתפנו בתחרות 48 שעות עם המחזמר שלנו "פחות אבל כואב". הסרט עלה לחצי הגמר של התחרות וניתן לצפות בו ולהצביע לו לפרס חביב הקהל בקישור הבא:

http://my.ynet.co.il/short/content/2010/48_Hour

נ.ב. 3:

בקרוב מאד נעלה לאתר סרטון מאחורי הקלעים של הסרט.

רן גרינפלד – חוסך שבטו

הדירה

מונדי-על הפנים

אם חייזר היה נוחת על כדור הארץ השבוע הוא היה בטוח שמדובר פה בכוכב שיש עליו רק נשים. ככה זה בשנה שיש בה מונדיאל, אחרי ארבע שנים של ציפייה. בישראל זה אפילו יותר בולט היות וערוץ 1 החליט לשדר את המשחקים כך שלכל אחד יש את האופציה לראות את המשחקים בביתו והוא אפילו לא צריך לטרוח ללכת לחברים (כמו במונדיאל הקודם שכולם התנחלו אצל מי שיש לו את הערוצים בתשלום).

כמובן שלערוץ הראשון יש את החסרונות שלו. יכול להיות שהיה עדיף לשלם עוד קצת כסף ולשמוע את השדרים והפרשנים של ערוץ 5 מאשר את הצ'יקמוקים של ערוץ 1. חוץ מזה שיש את הקליפ המשמים של המשתתפים בערוץ אחד שמחרפן לי את המוח ובגללו אני לא מסוגל להפסיק להגיד כל היום "וגם גאולה אבן. אבן? אבן!" וכל כך בולט לעין שמי שחשב על הרעיון לקליפ הזה הגיל שלו הוא מינימום 87.

מה שמדהים הוא הטכנולוגיה המתקדמת של ערוץ 1, ניתן לראות לאורך השידור את בוני גינצבורג משחק עם איזה מסך מגע. מסך מגע בערוץ הראשון, מי היה מאמין! (למרות שאני טוען שמישהו מפעיל את זה מאחור).

אבל אין ספק שהדבר הכי מרגיז והכי מדובר במונדיאל הזה (מעבר לעובדה שאין כמעט גולים) זה הרעש המונוטוני והבלתי נפסק של הוובוזלות שנשמע כמו בית כנסת בפורים כשאומרים המן הרשע. אולי יש מישהו שיושב במגרש שכל הזמן צועק ישראל ואז כולם מרעישים (כי כולם שונאים אותנו, למי שלא הבין).

תזמורת וובוזלות

מסביב לשעון

יכול להיות שהניסוחים שלי בפוסט הזה הם לא רהוטים כמו בדרך כלל אבל זה בגלל שברגעים אלו ממש אנחנו משלימים את פרוייקט 48 שעות. מדובר בפרוייקט שבו עושים סרט ב-48 שעות מרגע ההזנקה שכולל כמה נתונים וז'אנר שמקבלים מהמארגנים. אנחנו קיבלנו מחזמר (שזה הז'אנר שהכי רצינו לקבל) ובקרוב מאד תוכלו לראות את התוצאה.

רצינו לצלם סרטון מאחורי הקלעים של העשייה של הסרט והתחלנו גם לצלם אחד כזה אבל מהר מאד הסוללה של המצלמה של תומר נגמרה ולאחר שהפכנו את כל הבית בחיפושים אחרי המטען התייאשנו והבנו שאנחנו לעולם לא נצליח לעשות סרטון "מייקינג אוף" כמו שצריך. תמיד אנחנו מפשלים בדבר הזה. כמובן שמצאנו בסוף את המטען, זה קרה לפני חמש דקות, בשלהי העבודה. הוא היה במקום היחיד שלא חיפשנו בו- המקום שבו תמיד הוא נמצא.

מה שכן, העבודה שלנו על הפרוייקט היתה מדהימה: כתבנו והלחנו שירים, הקלטנו אותם כל הלילה, יצאנו לצלם והתיישבנו לערוך ולעבות את הביצוע של השירים. אין ככה זה, כשלא ישנים מספיקים הרבה. בדרך כלל כל מי שעושה סרט בפרוייקט הזה נתון תחת לחץ אטומי. לא רק שלא היינו בלחץ, גם הספקנו עוד דברים במקביל- הכנו מונולוג והגענו לשיעור שהיה לנו היום בבוקר, ראינו כמעט את כל המשחקים של המונדיאל שהיו ב-48 השעות האלה, סידרנו את הדירה אחרי שהפכנו אותה לחלוטין וכמו שאתם רואים הספקתי גם לכתוב פוסט. מדהים!

בקרוב תראו את הסרט ואולי גם איזה מייקינג אוף קצר. טוב אני חוזר לעבוד על השטויות האחרונות של הסרט.

רן גרינפלד – נרו יהיר

הדירה

אני שונא את פסח! איזה חג ארור! אז מה אם הקמח לא תפח להם ויצא להם דיקט עם חורים, למה זה אומר שאני לא יכול לשתות בירה במשך שבוע קיבינימט???

האמת היא שהדבר היחיד שאני אוהב בחג הזה הוא את ליל הסדר למרות הבדיחות המשפחתיות שחוזרות כל שנה ללא שום שינוי (כמו "לילה בכיף") ולמרות שההגדה היא סוג של עינוי סיני עם כל החזרות הרקורסיביות שיש שם. יש כמה דברים שאני לגמרי לא מבין בהגדה. קודם כל יש את צלחת הפסח. על הצלחת מונחים דברים מכל טוב שכולם מוזכרים בהגדה בהקשר של מצווה כזו או אחרת ויש לאכול אותם לפי מה שכתוב, מלבד דבר אחד (דמיינו מוסיקת מתח) – הזרוע. אפילו פעם אחת לא מצויין בהגדה שצריך לאכול את הזרוע והדבר המעופש הזה סתם נרקב שם ומוצא את דרכו לזבל (במקרה הטוב). אז בשביל מה היא שם לעזאזל? אפילו את הביצים אומרים במפורש לאכול, למרות שגם זאת שטות כי כתוב לאכול את הביצים בדיוק משפט אחד לפני שעוברים לסעודה. הם בטח שכחו לגמרי מהביצים ואז נזכרו בהן כשהתחילו לערוך את השולחן אז דחפו אותן לפני הסוף בכוח.

בתמונה: הגדה של פסח בכתב ברייל

בתכל'ס, אם קוראים את ההגדה מהתחלה ועד הסוף זה יכול לקחת חצי שעה. השירים הם מה שהופך את זה לספיור שלא נגמר. הם כולם מושתתים על חזרות רקורסיביות בלתי נסבלות: או שחוזרים על אותו משפט מליון פעם ("דיינו", "כי לעולם חסדו" וכו') או שבכל פעם שקוראים שורה צריך להתחיל לקרוא את כל השיר מהתחלה. לפי התבנית הזאת גם אליעזר והגזר יכול להיכלל בהגדה (הוא מזכיר קצת את "חד גדיא" לא?). ומילא השירים עם הלחן המוגדר כמו "מה נשתנה" ו"אחד מי יודע", יש שירים שכל שנה המשפחה שלך שרה אחרת ואתה אף פעם לא מצליח לעקוב. תמיד אתה מרגיש שאתה בא מוכן ומכיר את הלחן וכל פעם הם מפתיעים אותך בלחן חדש ואז אתה מרגיש בור. מתי הם מספיקים לתאם את זה בינהם? וזה בדרך כלל גם שירים כאלה שמתחילים משום מקום – איזה דוד קורא פסקה ופתאום באמצע המשפט זה הופך להיות שיר. והדבר הכי מגוחך זה כשמחלקים את הקריאה בין הסובבים לשולחן ואז מגיעים אל החלק של ארבעת הבנים. תמיד יש את הויכוח הזה: "אני החכם!", "מה פתאום, אתה צריך להקריא את הרשע", ""לא, משה זה הרשע, אני זה שאינו יודע לשאול".

ואתה שונרא ומשכא לגזרא

אבל בסך הכל ליל הסדר הוא אחלה, הבאסה האמיתית של החג מתחילה אחר כך, כשאתה מבין שאין מה לאכול בחג הזה. זה לא שאין בכלל מה לאכול- עדיין יש בשר וירקות ומי שלא אשכנזי יכול לאכול גם אורז ושטויות כאלה ואחרות (לצורך העניין הספציפי הזה אני מתעלם מהמוצא שלי), העניין הוא שפתאום אתה מרגיש מוגבל. האמת היא שהשנה אצלנו זה היה בכלל מוגזם- המשפחה שלי עברה דירה יום אחרי החג (מהלך שיכול להתפרש כמבריק היות ולא צריך לעשות את כל הנקיון הזה של פסח). הבעיה הגדולה היא שבגלל המעבר אמא שלי לא הכינה אוכל וכשאתה נאלץ לאכול בחוץ בפסח רק אז אתה מבין כמה קשה למצוא אוכל נורמלי. הרי כל השווארמיות והפלאפליות סגורות ואתה הרי לא תאכל את הלחמניות המעפנות של הבורגר ראנץ' ואז אתה מתחיל להבין כמה אתה שונא את החג הזה. מזל שיש את קרנף (גם כשר, גם טעים).

נ.ב.

חזרתי מחו"ל וגיליתי שאין ספות בדירה. מזל שיומיים אחרי זה יכולתי כבר לקחת את הספות שההורים שלי זרקו. לאלוהים יש תזמון אדיר.

נ.ב. 2

תכל'ס, קמח מצה זה סוג של רמאות לא? אתה יכול להכין ממנו לחם או עוגה ואז הוא תופח אז מה עשינו בזה?

רן גרינפלד – האיש וההגדה

הדירה

אפי חולה. זו מחלה שהיתה שכיחה מאד בשנות השישים אך בשנים האחרונות כבר כמעט ולא רואים אותה. אפי חולה במחלת הביטלמאניה באיחור של ארבעים שנה. תראו, זה לא סוד שאנחנו פה בדירה מאד אוהבים את הביטלס, אנחנו שומעים אותם המון ומשתדלים אפילו לבצע שירים שלהם בהזדמנויות כאלה ואחרות אבל לאחרונה אפי לקח את זה רחוק יותר. זה התחיל כשלפני שבוע וחצי הוא תפס אותי הצידה והראה לי בסתר מה הוא קנה כאילו מדובר בקוקאין. מסתבר שהרכש החדש היה מארז של חמישה דיוידי של האנטולוגיה של "חיפושיות הקצב" (כמו שאיזה דביל בארץ החליט לקרוא להם וכולם הלכו אחריו). מדובר בסדרה דוקומנטרית של עשרה פרקים, שזה נשמע נחמד לצפות בזה מדי פעם אבל כבר בשבת שעברה אפי צפה בהכל ברצף- יותר מעשר שעות רצופות של ראיונות וקטעים מהופעות ומסרטים (ואודי, מי אומר לצפות? אני אומר לצפות, כוסאומו!).

בנוסף למארז הוא קיבל את הסרט "Hard day's night" והוא הספיק לקנות מאז גם את ההופעה שלהם מאצטדיון "Shea" בניו יורק ואת הדיסק החדש של רינגו! טוב, האמת היא שאת הדיסק של רינגו הוא קנה בשבילי. אני מת על רינגו. מה אתם רוצים? אמרתי כבר כמה פעמים שאני טיפוס של אנדרדוג. אבל דוגרי- זה באמת דיסק מעולה.

בכל אופן, על מנת להמשיך את מחלת הנפש הזו, חברנו אפי ואני לדניאל נחמוד והקלטנו קליפ נחמד לאחד השירים הכי יפים של הביטלס, שאני באופן אישי מאד אוהב. שופופו:

נ.ב.

אם אתם שואלים את עצמכם איפה תומר בכל העסק הזה- אל תדאיגו את עצמכם יותר מדי, גם אנחנו שואלים את זה.

השבוע ראיתי ידיעה בעיתון לגבי שיא גינס של צלחת החומוס הכי גדולה בעולם. השיא שייך ללבנון ובישראל החליטו להתנקם ולהחזיר את השיא לישראל. אני אוהב שיש ידיעות ברומו של עולם בעיתון (כן, אני יודע שגם הפוסטים שלי הם לא בנושא שלום עולמי אבל מהעיתון אני מצפה ליותר). בואו נתנקם בלבנונים!!! בואו כולנו נירתם למען המטרה החשובה והפטריוטית הזאת של ליצור את צלחת החומוס הגדולה בעולם וככה, רק ככה, נצליח להשפיל את לבנון ולהראות לה מי המדינה החזקה ביותר במזרח התיכון!!!

בכל אופן זה גרם לי לתהות, איך דבר כזה בכלל יכול להיחשב כשיא? מה זה השיאים המטופשים האלה? אני מבין שיאים כמו האיש הזקן בעולם או האיש הגבוה בעולם או אפילו השיא שקרלוס טבז שבר של הבן אדם המכוער בעולם אבל הנקניקייה הכי גדולה? הסנדוויץ' הכי ארוך? צלחת החומוס הכי גדולה??? מי בכלל יאכל את הדברים האלה? ברגע שתימצאו את הבן אדם שיאכל את הצלחת הזאת אז זה יהיה שיא (אולי תומר יכול). שיא שבן אדם יכול לקום בוקר אחד ולשבור אותו כי בא לו לא יכול להיות שיא. אני מחר אלך ואשנה את השם שלי ל"רן קרנף גרשון תפוחים סקראבס דוריטו'ס בירה פרנץ פרדיננד צ'קלווה זריף לוי פרידלנדר עדיקא צ'יקמוק גרינפלד" ואשבור שיא גינס.

טוב, סיימנו עם זה. עכשיו לסוגיית ההתחממות הגלובלית

ספר השיאים של גינס הוא סתם אילתור. הרי שיאים אמיתיים נשברים באולימפיאדה כשאסיין בולט רץ או כשמייקל פלפס שוחה או כשישראלי כלשהו מגיע למקום ה-17 אבל אצל גינס אנחנו מקבלים רק שיאים מטופשים שאפשר באותה המידה לקרוא ב"הידעת" של בזוקה. ספר השיאים של גינס הוא בעצם גביע הטוטו של השיאים. את שניהם מתעקשים לחדש כל שנה, שניהם לא מעניינים אף אחד ושניהם משעממים כמו אבירמה גולן.

ומי אלה האנשים שקונים את הספר הזה בכלל? זה כמו המעריצים של האירוויזיון, שזו גם תחרות מיותרת באותה מידה. היום הגענו למצב שזמרות ישראליות מגיעות לפלייליסט בחו"ל ואמנים כמו התפוחים כובשים את אירופה, אז למי איכפת מהתחרות המגוחכת הזאת שכולה מלאה בפוליטיקה? את רוב האנשים הנורמליים כנראה שזה לא יעניין. ועדיין יש את האנשים שצופים בה בעקביות, את האנשים שייקנו את ספר השיאים ואת האנשים שיילכו לעודד את הפועל פתח תקוה בגביע הטוטו (בכוונה אמרתי הפועל פתח תקוה כי למכבי פתח תקוה לא יהיו אוהדים אפילו אם הם ייקחו את ליגת האלופות).

חדש בחנויות: תחתית מעוצבת לכוס קפה

נ.ב.

מעניין מה שיא גינס בשתיית גינס. בטח הבן אדם שמחזיק בשיא מחזיק גם את השיא של ההשתנה הרצופה הכי ארוכה.

נ.ב. 2:

השיא שלי זה 4.5 ליטר בערב, שזה מוזר כי ליטר מים אני לא מסוגל לשתות… סתם שתדעו.

לתומר היו שני כרטיסים בחינם ל-VIP בסינמה סיטי. הוא הציע לי להצטרף ולראות איתו את "לבנון". לא ברור למה הוא העדיף ללכת איתי ולא עם חברה שלו אבל אמרתי תודה וסתמתי את הפה. כמובן שהגענו לשם מוקדם יותר בשביל לטחון גלידות, פופקורן ובירה עד שהגוף שלנו הפסיק לתפקד. התישבנו על הכורסאות האדירות עם שתי קופסאות פופקורן לכל אחד ושתיה.

הסרט עצמו היה נחמד. לא מדהים אבל גם לא רע. מצד שני היה לי קשה להתגבר על תחושת התיעוב כלפי כל השחקנים המשתמטים שם שחושבים שהם יכולים לגלם חיילים בצורה אמינה (לחלקם זה אפילו לא התפקיד הראשון בתור חיילים, מה שעוד יותר מקומם). אולי אני קצת מקנא בתור קוליגה (עדיין לא פעיל אבל בכל זאת קוליגה) ואולי זה סתם בגלל שבאמת קשה לי עם משתמטים.

היו גם דברים נוספים שפגעו באמינות הסרט כמו למשל הקול שבקע מהקשר לאורך כל הסרט, קול מונוטוני מעצבן שהמשיך לתדרך את החיילים באותה אינטונציה ולא חשוב באיזו סיטואציה הם עומדים. זה נשמע כאילו זורדון (הראש המרחף מהפאוור ריינג'רס למי שלא זוכר) מנסה לעשות להם שיחות מוטיבציה בקשר. גם לא כל כך הבנתי את הסוף אבל אולי זאת בעיה אצלי.

מתוך לבנון. היא דווקא היתה אמינה

משם תומר חזר לכפר סבא ואני הלכתי לאסוף את אפי מהדירה. הבחור היה מורעב ולמרות שהבטחתי שאני אביא לו קרנף זה לא יצא אל הפועל כי לא היתה לי חניה. היות והיעד היה הרצליה הבטחתי לו שנעצור בסאבווי. הגענו וגילינו שהסאבווי סגור ולאחר כמה דקות שבהן אפי הטיח קללות המשכנו הלאה. פתאום אפי קלט בזוית העין את נאפיס ונדלק בטירוף (מסוג ההתלהבויות ששמורות לי בהופעה של פרנץ פרדיננד). בתור ראשל"צי במקור היה לי קצת קשה להזדהות עם ההתלהבות החד פעמית הזאת, בכל זאת אצלנו נאפיס זו שיגרה ולא אירוע חריג. ביקשתי ממנו לרדת מזה בטענה שאני מפורק מרוב השטויות שחיסלתי בסינמה סיטי אבל הוא התעקש, מה שיצר מצב שהוא יושב ובולס ואני מולו עם פרצוף של "לא נעים לי מהמלצרים שאני יושב ולא מזמין כלום". בזמן שהוא דחף בכוח את הביסים האחרונים של הפתות (כשעושה רושם שהוא נהנה וסובל במקביל) הבטחתי לו שזה יתנקם בו. צדקתי. כשחזרנו ראינו שפתחו את הסאבווי. לאחר עוד כמה דקות של קללות מצד אפי המשכנו לכיוון הצ'אפלין.

הגעתי למסקנה סופית שאני לא אוהב דאנס-ברים. זו מעין הכלאה של בר ומועדון אבל זה בעצם לא לכאן ולא לכאן. אתה לא יכול לשבת על הבר ולדבר עם אנשים כי המוסיקה כל כך חזקה שלוקח יומיים להתאושש ממנה. מצד שני צפוף מדי בשביל לרקוד או אפילו לעמוד שם וכל רגע נתון עשרות אנשים עוברים וגורמים לך לשפוך עוד סנטימטר מהבירה. גם בניגוד למועדון שבו יש כמה רחבות ואתה בוחר לאיזו מוסיקה לרקוד, כאן אתה מחוייב לסוג מוסיקה אחד ובדר"כ אלו אותם שירים בכל הדאנס-ברים. ומשום מה תמיד הבחורה הראשונה שמחליטה לרקוד על הבר שוקלת יותר מהבר עצמו. ועושה רושם שהברמנים שם הם קוראי שפתיים כי אין שום סיכוי שהם ישמעו מה אתה מזמין. בסוף הערב עבר לידי עובד המקום שסחב ארגז כוסות שטיפטף לי על היד, מזל שהיה כל כך צפוף שבדרך החוצה פשוט ניגבתי את הידיים על כל מי שהיה בדרכי במסווה של בקשה לעבור.

כמות אנשים שמכניסים לדאנס-בר

נ.ב.

מי זאת קווין לטיפה? מה היא בדיוק? שחקנית? זמרת? מישהו העניק לה את התואר "קווין" או שהיא הכריזה על עצמה כמלכה? מה זה הדברים האלה? אולי היא אמא של פרינס…

אני שונא את החגים. למה? יש לי אלף סיבות. זה מתחיל בגפילטע פיש שמנסים לדחוף לי בכל חג למרות שכולם במשפחה יודעים שרק המחשבה על הציר של זה עושה לי רע ( מה לעשות, כשמדובר באוכל אני מתחבר יותר לצד הטוניסאי שלי*) וממשיך עם זה שיש לי פאקינג ראש של דג שמביט בי כל הארוחה. זה באמת הכרחי? אם המנהג היה מדבר על ראש של פרה היינו שמים ראש של פרה על השולחן? בכלל יש יותר מדי מנהגים מוזרים בחגים שלנו. יש לנו את ארבעת המינים ויש לנו את שבעת המינים. בשביל מה לבלבל. לא יכולתם למצוא שם אחר? ובאותו הקשר: חיפשו משהו בלי ריח ובלי טעם- מצאו ערבה, רצו משהו בלי טעם אבל עם ריח- מצאו את ההדס, משהו בלי ריח אבל עם טעם- לולב, עד כאן הכל טוב ויפה, אבל כשהיו צריכים דווקא משהו שיש לו גם טעם וגם ריח, מכל השבעה מילארד פירות שיכלו לבחור, לקחו דווקא את האתרוג שגם ככה אף אחד על פני הפלנטה הזאת לא אוכל אותו. אננס? פסיפלורה? עזבו, אפילו לימון, לא משנה אבל מאיפה הביאו את האתרוג הזה קיבינימט???

אתרוג. מין שאינו במינו

ברור לי שאם אני אשאל חובש כיפה על האתרוג או מה ההבדל בין חיטה לשעורה הוא יתחיל לבלבל לי את המוח לפחות עד אחרי מוצאי שמחת תורה אבל אני רק התחלתי.

כל הקטע הזה של לשים חצי מהחגים כבר בחודש הראשון של השנה הוא בזבוז מוחלט. עוד כשאתה ילד אתה קולט שמשהו פה לא בסדר כשמיד אחרי סוכות המורה מכריזה בהנאה שאין יותר חופש בזמן הקרוב ואתה מבין שעבדו עליך והרגילו אותך להרבה חופשים בהתחלה כדי לשבור אותך מיד אחר כך.

דווקא את יום כיפור אני אוהב. גם מי שלא צם מכבד את החג הזה ויש איזו אוירה של רוגע במדינה. גם את חנוכה ופורים אני מאד אוהב. הבעיה האמיתית מתחילה דווקא בחגים שבאים אחר כך:

פסח. על פסח יש לי הרבה מטען (ולא בגלל שלמנהל שלי בתיכון קראו פסח, הוא דווקא היה ממש בסדר). את המצות עם שוקולד מיציתי כבר בכיתה ד' אבל הנאחס הכי גדול זה הלחמניות והעוגיות הכשרות לפסח. אלפי שנים ולא הצליחו לייצר משהו שיהיה קצת טעים (למרות שהמסעדה שאני הכי אוהב קיבלה את הכבוד הזה בפסח לפני שנתיים, כשגיליתי שהטורטיות הכשרות לפסח לא פחות טעימות). אצל הנוצרים יש את סנטה קלאוס שבא ומחלק מתנות ואת ארנב הפסחא שמחלק לילדים ביצי שוקולד, אז למה אצלנו יש איזה הומלס שיכור שעובר בכל הבתים בארץ ושותה לנו מהיין? אנחנו היהודים יודעים רק לקחת, שמישהו יבוא ויתן לנו קצת. אני חושב גם שהדבר שהכי מיותר בחג הזה זו הזרוע שיושבת על צלחת הפסח. זו תמיד איזו זרוע מעופשת שגם ככה יש מספיק אוכל אז אף אחד לא נוגע בה. אני בטוח שבכל תולדות עם ישראל אף אחד לא אכל את הזרוע. יכול להיות גם שזו אותה זרוע שנשארת משנה לשנה. וההגדה- זה בכלל עינוי עתיק, אצלנו קוראים אותה תמיד עד הסוף ואז אתה מגלה שכל השירים בה הם שירים שאתה קורא שורה ואז אתה צריך לחזור על הכל מהתחלה- זה פשוט ניסוי אנטרופולוגי של זה שכתב אותה לראות אם אנשים באמת יקראו אותה עד הסוף.

ומה זה המנהג המטופש הזה לאכול דברי חלב בשבועות? לכל חג יש את המאכלים שלו שבשאר השנה בד"כ קשה למצוא אותם אם בכלל: חנוכה- סופגניות, פורים- אוזני המן, פסח- מצות וכו'. אני בשבועות שותה נס עם חלב בבוקר ביחד עם הקורנפלקס, אוכל איזה פיצה עם צהובה ובולגרית ומנגב בערב דוריטו'ס עם לבאנה. אז מה אם אני עושה את זה כל השנה? לא מספיק לכם? מה אני צריך לדחוף בכוח עוד דברי חלב? לכו תאכלו אתם קוטג'. וגם החופש בחג הזה מגיע בגארבג' טיים של השנה, כשגם ככה כבר כולם באס"ק.

תזכירו לי שוב מה מיוחד בזה?

אבל אין ספק שהחג שאני הכי שונא הוא ל"ג בעומר. נכון שבתור ילד זה היה כיף להישאר ער כל הלילה ליד המדורה אבל די, מיצינו. עכשיו גם בתור מבוגר אתה מבין שזה חתיכת זיהום. אני חושב שהחור באוזון וההתחממות הגלובלית זו אשמה בלעדית של החג הזה (טוב, וגם של החזאים שכמו שאתם יודעים הם המקור לכל הצרות בעולם). מעניין אם הערבים יושבים כל שנה בל"ג בעומר ומבסוטים שישראל עולה באש…

ויש את כל החגים האלה שהם קונספירציות של בחורות שרוצות מתנות. כשמדובר במתנות אין הבדל בין חגים ישראליים ללועזיים, הן רוצות מתנות גם ביום האם וגם ביום האישה הבינלאומי, גם בט"ו באב וגם בוולנטיינז דיי. קחו את המספר של החשבון בנק שלי ותקנו מה שאתן רוצות, כמה פעמים בשנה אפשר לשבור את הראש?

 בקיצור, חגים זה רע. וזה עוד מבלי להזכיר את הפקקים. כל עם ישראל נוסע עם סירים, אני אומר- אפשר פעם אחת לעשות סעודת ענק באיילון, גם ככה אף אחד לא יכול להגיע הביתה בזמן עם כל הפקקים האלה.

נ.ב.

* הבאסה האמיתית היא שגם הסבתא הטוניסאית שלי מכינה גפילטע פיש בראש השנה. אי אפשר להימלט מהדבר הזה.