הולך בטל

משהו מוזר קורה בדירה.

פרולוג: הייתי בארה"ב, ביליתי את כל יום ההולדת שלי בטיסה (באסה לי) ונחתתי בארץ אתמול (שני) בחמש בבוקר.

מערכה ראשונה: אני שונא ג'ט-לג ולכן החלטתי שעדיף לי למשוך עד הלילה ואז ללכת לישון על מנת שלא לסבול כל השבוע. בגלל שאני דביל ובגלל שלא רציתי להשתעמם בבית החלטתי ללכת לעבודה ולכן שעתיים וחצי בלבד אחרי שנחתתי בארץ כבר הייתי בעבודה. גיליתי שאין כמעט אף אחד ואין לי מה לעשות שם ולכן חזרתי מוקדם לדירה. בערב יצאנו שלושתינו עם עוד שני חברים מהכיתה (יוסי וטל), אכלנו ג'ירף, שתינו בירה וחזרנו לדירה באחת בלילה. עד כאן החלק היחסית נורמלי של הסיפור.

מערכה שנייה: התעוררתי בשבע בבוקר עם מינימום רצון ללכת לעבודה והחלטתי לחזור לישון עוד קצת, בכל זאת זה היה מעט מדי אחרי 40 שעות ללא שינה. בפעם השניה שהתעוררתי הבנתי שאני עדיין לא רוצה לחזור לעבודה והעדפתי למרוח עוד קצת זמן בבית. פתאום נחתה עליי הרגשה מוזרה של בטלה שלא הרגשתי מעולם. נשארתי בבית יום שלם על הספה, בלי ללכת לעבודה, עם הרגשה שיש מיליון דברים שיכולתי לעשות בזמן הזה אבל עם חוסר רצון מוחלט אפילו להכין לעצמי אוכל (מלבד איזו קערת קורנפלקס שהשארתי על השולחן בסלון יום שלם).

אפילוג– הפכתי להיות תומר! בזמן שתומר הלך לעבודה בבדיקות תוכנה וכשהוא חזר הוא אפילו סידר קצת את הדירה אני התבטלתי ולא זזתי מהספה. אם לומר את האמת, אפילו את הפוסט הזה לא היה לי חשק לכתוב וגם לא לגעת בתופים שלי אחרי שבועיים שאני מת לתופף. משהו מוזר ביותר קורה פה…

בירה וחפירה

אני כותב את שורות אלה אחרי שחזרתי מהסינמה סיטי. לא, לא הייתי בסרט. חבר טוב שלי סיפר לי שפתחו סניף של קרנף בסינמה סיטי והייתי חייב לבדוק אותו, בעיקר לאור העובדה שעכשיו יש סניף צמוד לאחד מהפאבים האהובים עליי- הטמפל בר. אז נסעתי עם כמה חבר'ה לאכול קרנף (וזה אחרי מגש פיצה שסיימתי בבית, תודה גלעד, אני אשכרה נהיה תומר) ולשתות גינס בטמפל.

מה שאני הכי אוהב במקום הזה זה מבחר הבירות מהחבית שיש בו. גם הגימיק של שתי בירות שמתחלפות כל חודש הוא נחמד.בזבזתי כמה שניות בקריאת ההסבר על הבירות המתחלפות ואז פתאום הכתה בי המחשבה- מה איכפת לי איך ומתי נעשתה הבירה הזאת? תנו לי לטעום אותה. לא מעניין אותי שיש לה ארומה של קליפת תפוז, עשו אותה משלושה סוגי שעורה וחמישה עשר סוגי לתת שונים ובישלו אותה שלושה נזירים במנזר בודהיסטי במשך שבע עשרה שנה עד שהעבירו אותה לבית כנסת בקראקוב, שבו היא נשמרה בחבית ארבע שנים ושלושה חודשים עד שמזגו אותה למיכל מיוחד מנחושת בתוך אקווריום עם כרישים ששמרו עליה עד למזיגתה המושלמת בכוס ייחודית שעשויה מסלעי מטאור. לא מעניין אותי, תנו לי לשתות כוסאומו!

כמה מסקנות מהירות מניו יורק:

• האמריקאים פשוט מטומטמים. עזבו, אפילו לא בא לי לפרט על זה.
• הם גם לא שפויים, הם שמים על הכל גבינה צהובה בכמויות הסטריות. לא יפתיע אותי אם יש להם ארטיק גבינה צהובה. תפסיקו עם זה! מה הפלא שאתם כאלה שמנים ומתים מהתקפי לב?
• אין דבר כזה ניו יורקי שמכין אוכל. הם כולם אוכלים בחוץ. תמיד.
• הופעות חיות זה אדיר, במיוחד אם אתה על הבמה (ע"ע הפוסט הקודם- "אמריקן חי")
• אני חולה על סאבווי (גם הסנדביצ'ים). כל משחקי הרכבות האלה של להחליף למהירה בשביל לחסוך זמן ואז לעבור לפרברית -זה כזה כיף. בפעם האחרונה שניסיתי דבר כזה בארץ זה עלה לי בשעת המתנה נוספת בלוד.
• זה שההורים שלי קנו לי כרטיס למחזמר "מאמא מיה" לא הופך אותי לפחות סטרייט.
• העובדה שניהנתי מהמחזמר אולי כן הופכת אותי לקצת פחות סטרייט (גם גיליתי שיש הרבה שירים של להקת אבבא שאני מכיר, מוזר)
• תודו שזאת הרכבת הרים הכי אדירה שראיתם בחיים:
  

  קינגדה קא. תור של שעה, חצי דקה מתקן= משתלם בטירוף!

• אני באמת באמת אוהב את ניו יורק!!!

 

רן גרינפלד – ינקי

הדירה

אז הנה כמה מסקנות קצרות לגבי המדינה שהייתי בה לפני שאני עובר הלאה:

• לפי הסרט 300, הספרטנים זרקו לתהום את כל הילדים שנולדו בלי קוביות בבטן. כאן זורקים לתהום את כל מי שנולד בלי שפם.
• המדינה הזאת כל כך עשירה במשאבים שיכולתי לחפור בור איפה שאני רוצה ולמצוא נפט.
• מצד שני כנראה שלא היו נותנים לי לעלות למטוס עם יותר מ-100 מ"ל.
• להגיע לטיסה בדקה התשעים במדינה שלא דוברת אנגלית, ללא אמצעי תקשורת זה פאקינג התאבדות.
• אבל זה גם ניצול מקסימלי של זמן היות והגעתי ישר לטיסה וגם ככה לא היה לי מה לקנות בדיוטי פרי שם (ז"א בקיוסק).

בכל אופן, עזבתי את המדינה ההזויה הזאת על מטוס של תורכיש איירליין (חברת תעופה תורכית), מטוס שאני כנראה הישראלי היחיד שהיה עליו, בדרך לעצירה קצרה לצורך החלפת מטוס בתורכיה (לפי הגלובוס מדובר בטיסה מערבה של שלוש שעות וא"כ טיסה מזרחה של שעתיים, יעיל ביותר).

החלטתי לעשות את מה שאני עושה דבר ראשון בכל מקום שאני מגיע אליו בעולם – קניתי שקית דוריטו'ס. הגעתי למסקנה שיש טעמים ממש טובים בעולם. בדיעבד גם הגעתי למסקנה שהרגע שילמתי משהו כמו 17 שקל על שקית דוריטו'ס.

כשהגעתי לשער היציאה נתקלתי במשהו מוזר: אין אף ישראלי מסביבי, ותסמכו עליי בקטע הזה כי אני יודע לזהות ישראלים בכל מקום בעולם- הם תמיד מסתובבים וצועקים שהם יכולים לזהות ישראלים בכל מקום בעולם. הייתי מוקף בעשרות ערבים (עשה לי פלאשבקים מהמשחק האחרון של הפועל שהייתי בו בקריית אליעזר). בכל מקרה כשמגיע התור שלי בבידוק הבטחוני בכניסה לשער, הבודק מסתכל על הדרכון שלי ופתאום לוקח אותי הצידה ומתחיל לתחקר אותי לעומק: מאיפה באת? כמה זמן שהית שם? מה עשית שם? איזה עסקים? באיזה חברה אתה עובד? מה החברה שלך עושה? ורק כשעניתי שאני לא יכול להגיד לו הכל מטעמי סודיות והסתכנתי בכך שייקחו אותי עכשיו לחדר האחורי, רק אז הוא החליט שאני בסדר ואפשר לשחרר אותי. אתם קולטים את האבסורד? אני, ישראלי שטס לארץ ישראל, עולה על מטוס מלא בערבים, ואני זה שמתחקרים אותו כאילו אני עשוי להיות המחבל הפונטציאלי כאן (!!!). ההסבר ההגיוני היחידי שאני יכול לחשוב עליו לתופעה הזאת הוא שהבחור התבלבל ביני לבין פיני בלילי אבל זה לא נראה לי סביר כי יש לי שתי גבות. אגב, בסוף היו עוד הרבה ישראלים על המטוס. הם פשוט הגיעו בשניה האחרונה (איך לא צפיתי את זה?).

נכנסתי למטוס וגיליתי שאין בכל המטוס הזה מושב יותר גרוע מהמושב שאני קיבלתי – מושב אמצעי, בין שתי נשים, לפני יציאת החירום (שזה אומר שהכיסא שלי לא נשען לאחור אבל הכיסא של זה שיושב לפניי כן יכול), בקיצור מה שנקרא אצלנו – לא נוח. מזל שזו טיסה קצרה. לא רק זה, האישה שישבה מימיני היתה נוצרייה והבחורה שישבה משמאלי מוסלמיה. מדהים, מסתבר שדברים כאלה באמת קורים – מוסלמי, נוצרי ויהודי עולים למטוס. מזל שלא התרסקנו כי בטח היו רק שני מצנחים.

תוך כדי שאנחנו מתקרבים לנחיתה חשבתי על איך זה שלוד הפכה למוקד התחבורה הכי גדול בארץ. כל הרכבות עוברות שם ושדה התעופה הבינלאומי שלנו שם. הרי אנחנו עובדים על כולם בעיניים כשאנחנו אומרים שהיעד של המטוס הוא תל אביב וטוב שאנחנו עושים את זה כי אני חושב שאם היינו אומרים שנוחתים בלוד- משרד התיירות היה פושט את הרגל.

כמובן שברגע הנחיתה כל הנוסעים התחילו למחוא כפיים לטייס כאילו שהוא שומע את המתרחש בבטן המטוס (וזה אפילו פחות גרוע מהאנשים שמוחאים כפיים בקולנוע). אף פעם לא הבנתי את הקטע הזה של מחיאות הכפיים- מה, אנחנו מודים לטייס שהוא לא הרג אותנו? החלטתי שכשאני אגיע הביתה אני אמחא כפיים לנהג המונית שהביא אותי בשלום. כשחיכיתי למזוודה ראיתי את השחקנים של טפליצה, הקבוצה שמשחקת נגד הפועל היום ועלתה במוחי המחשבה להניח את המזוודה לפני הרגל של השחקן הכי טוב שלהם על מנת שייפצע אבל לא היתה לי שום דרך לדעת מי השחקן הכי טוב אז ויתרתי. כשנכנסתי למונית הדבר הראשון שהנהג שאל אותי הוא איך אני רוצה לשלם- 100 שקל או מונה. ישר הרגשתי כמו באיזה שעשועון טלויזיה והחלטתי להסתכן ולבחור במונה ולקוות רק שלא יצוץ לי איזה דחליל משם. בסוף זה עלה 90 שקל, עקצתי אותו בעשירייה.

כמובן שהדבר הראשון ששעשיתי כשהגעתי הביתה היה לנסוע לאסוף את אפי, לקנות קרנף ולשבת עם זה מול המשחק של מכבי חיפה.

וזהו, לפני שתספיקו למצמץ אני כבר אהיה שוב על מטוס, הפעם בדרך לניו יורק, העיר האהובה עליי ביקום!

נ.ב.

מזמן לא שמענו מדוד. זה כאילו נהיה בינינו איזה קרע. אפילו יותר מקרע אחד, זה כאילו יש בינינו קרעיים.

נ.ב. 2

הכותרת של הפוסט נבעה מזה שרציתי לקנות בתורכיה את הממתק מרס אבל היה רק באוונטי. בפעם הבאה אני מקווה שיהיה מרס תורכי…

רן גרינפלד – פרש תורכי

הדירה

חסר מנוחה

אני חושב שיש קונספירציה ארצית למנוע ממני לישון כמו בן אדם. נכון שהשינה שלי היא לא הכי חזקה ואני מתעורר בקלות מדברים אבל לא ייתכן שתמיד יהיו דברים שיעירו אותי. אני חושב שיש מחוץ לחלון שלי בבית שני סוכנים בתוך איזה ואן שבשניה שאני נרדם הם ישר מדווחים בקשר לבן אדם הכי זמין שלהם שיעשה משהו כדי להעיר אותי.

הפעם זה היה הבחור הזה שעובר עם המכשיר שמעיף עלים. מכשיר שכמות הרעש שהוא עושה חסרת פרופורציה לחלוטין לפעולה שלשמה הוא קיים. בכלל, המכשיר הזה הוא אחד הפתרונות היותר ישראליים שיש- יש לכלוך? בשביל מה לנקות אותו אם אפשר פשוט להעביר אותו למישהו אחר? זה בעצם מה שהמכשיר הזה עושה, מעיף את העלים אל מחוץ לטריטוריה של זה שמנקה אותם. יכול להיות שכל הארץ מחולקת לגזרות, בכל גזרה יש איזה בחור עם מכשיר כזה והם פשוט מעבירים את העלים מגזרה אחת לשניה עד שהם מעיפים אותם ללבנון. בכל מקרה אין ספק שהייעוד מספר אחד של המכשיר הזה הוא להעיר אותי שעתיים לפני שתיכננתי.

סע לאט

התחלתי ללמוד נהיגה על קטנוע. הדבר הראשון שהייתי צריך לעשות הוא להוציא טופס בקשה לרשיון ולעבור בדיקת ראייה. גיליתי שהראייה בעין הימנית שלי מתדרדרת כמו שחשדתי. האופטימטריסטית חתמה לי על הטופס והבהירה לי שהראייה שלי מספיק טובה בשביל קטנוע ורכב פרטי אבל אם אני ארצה להוציא רשיון לאוטובוס אני אצטרך לעשות משקפיים. אמרתי לה מחר ויצאתי.

כשהגעתי לשיעור הנהיגה המורה הרגיז אותי כבר על ההתחלה כשהוא צעק עליי, אחרי ששאלתי שאלה פשוטה כמו אם הוא מקבל אשראי ושלח אותי להוציא כסף בתחנת דלק. מיד אחר כך כשהסברתי לו שיש לי חסך ילדות ולא רכבתי מעולם על אופניים (חוץ מהפעם ההיא בהולנד שאני נוטה לכנות "התקרית" או "דומינו ראלי אופניים") הוא נבח עליי שאני לא יכול ללמוד כי לא יהיה לי שיווי משקל. כשהתעצבנתי עליו בחזרה הוא החליט לבדוק אותי והתיישב מאחורי על הקטנוע ונתן לי לנסוע. כבודו פסק שיש לי שיווי משקל והוא אכן יכול ללמד אותי.

חו"ל המועד

בסופו של דבר לא חזרתי אליו אחרי השיעור הזה. בדרך כלל אין כזה מצב אצלי שאני מפסיק משהו באמצע אבל לא היתה לי הרבה ברירה היות והחליטו לשלוח אותי מהעבודה לעשרה ימים לאיזה חור נידח בעולם (בפעם השלישית השנה). ולפני שאתם אומרים לעצמכם "אני לא מאמין שהבן זונה הזה שוב טס ומתלונן על זה", אני מדגיש בפניכם שוב שמדובר בחור נידח, שחם בו יותר מבארץ, שחל עליי איסור לצאת מהמלון (וגם אם הייתי יכול לא היה מה לחפש שם) ושאני פאקינג מפסיד את ההופעה של הקייזר צ'יפס שבאו להופיע בארץ במיוחד בשבילי (ואולי בשביל עוד כמה מאות) וחיכיתי חודשים להופעה הזאת. בנוסף יש עוד כמה דברים שאני מפסיד, חלקם חשובים יותר וחלקם פחות כמו הופעה נוספת של התפוחים או משחק הליגה הראשון בין בית"ר ירושלים להפועל תל אביב. עכשיו אתם בטח אומרים לעצמכם בציניות "איזה מסכן" אז אני אומר תלכו קיבינמט.

הייתי עושה פוסט מצולם בחו"ל כמו תומר אבל המדינה שאני טס אליה היא לא תאילנד וזה בטוח לא יהיה מעניין כמו מה שתומר צילם שם. אני תמיד תוהה למה החברה שאני עובד בה תמיד עושה עסקאות עם מדינות כאלה ולא שולחת אותי להוואי או לריו דה ז'נרו.

הרצליה תחתית

השבוע גיליתי שנפתח בארץ סניף של סאבווי (וכשאני אומר גיליתי אני מתכוון שקיבלתי SMS היסטרי מדניאל נחמוד עם תמונת מולטימדיה של הסניף הראשון בהרצליה פיתוח). כמובן שכבר למחרת אפי ואני נהרנו לשם והיינו בין הראשונים בארץ שרגלם דרכה שם (למי שלא יודע מבחינתי סאבווי זה הקרנף של חו"ל, בכל מקום שאני נמצא בו בחו"ל אני חייב לאתר איזה סניף ולאכול בו). אני חייב לציין שלמרות שעדיין אין להם את כל סוגי הבאגט ואת כל הרטבים שיש בסניפים בעולם משאר הבחינות הסניף ברמה גבוהה. הטעם היה מעולה וקיבלנו עם הארוחה גם כוס למזיגה חוזרת (Refill) ושקית דוריטו'ס (!!!). קל לרצות אותי…

 

נ.ב.

דבר נוסף שגיליתי השבוע הוא שלא כדאי לספר לחברים שלך כמה אתה מרוויח. דברים טובים לא יכולים לצאת מזה…

רן גרינפלד – קולינר

הדירה

שפעת החייזרים

דיייייייייייייייייייייייייייייייי!

תפסיקו עם זה כבר! ולא, אני לא מתכוון להיסטריה סביב המחלה הזו (שגם היא לדעתי יצאה מפרופורציות אבל היא לחלוטין מובנת). אני מתכוון על הבדיחה המטופשת שכל איש ואיש בישראל בטוח שהוא הראשון שחשב עליה למרות שהיא מצחיקה כמו סרט תיעודי בערוץ 23. אני מדבר כמובן על הבדיחה הכל כך מתוחכמת שתשמעו מפי מישהו (לא ספציפי, כל פעם מישהו אחר) בכל פעם שנושא שפעת החזירים עולה לאויר – "מי שחולה בשפעת במקום להתעטש עושה אויינק אויינק". תענו לי ברצינות רגע, כי באמת מעניין אותי, יש מישהו שבאמת, אבל באמת חושב שהבדיחה הזו מצחיקה בוארייציה כלשהי??? כי אני חושב שהבדיחה הזו (ואני מתבייש כשאני כותב את המילה בדיחה) היא הדבר הכי פחות מצחיק ששמעתי בחיים שלי ושמעתי הרבה דברים לא מצחיקים (וגם אמרתי הרבה כאלה). אבל מילא שהיא נורא לא מצחיקה ומאד לא מתוחכמת, אני צריך לשמוע אותה על בסיס יומי (ולפעמים יותר מפעם ביום), מפי כל עובר ושב שהמחלה הזו מוזכרת לידו??? אפילו אם איזה רב בכיר היה מצהיר שמי שנדבק במחלה רשאי לאכול בשר וחלב ביחד- זה היה יותר מצחיק. בבקשה תפסיקו.

ועוד בנושא המחלה, אני חושב שהדבר הכי גרוע במחלה הזו היא להגיד "חליתי בשפעת החזירים". זה נשמע כל כך רע וגורם לאנשים להירתע אוטומטית. מאיפה בא השם הזה בכלל? לא שמעתי אף אחד קורא לאיידס שפעת הקופים, אפילו שזה התחיל מאיזה קוף, אז למה לקרוא בשם כל כך מעליב למחלה שנדבקו בה כל כך הרבה (וזה לא שהיא התחילה בגלל שמישהו שכב עם חזיר או משהו כזה).

אני חושב שאני נדבקתי בשפעת הקרנפים עם כמות הפעמים שאני אוכל שם.

 אצבע מאשימה

ובהמשך לפינתנו- "דברים שמרגיזים את רן בלי פרופורציה למרות שהם זניחים ולא מפריעים לאף אחד ביקום חוץ ממנו":

היום נסעתי ברכבת ומולי ישב בחור בסביבות השלושים לחייו וקרא בעיתון תוך כדי שהוא אוכל ביסלי בצל. הכל היה טוב ויפה עד ששמתי לב שהבחור באופן עקבי דוחף את האצבע לתוך הפה המלא בעיסת ביסלי ומעביר בעזרתה דפים בעיתון מבלי לחוס ולו על דף אחד מסכן. מיותר לציין שדי נגעלתי ומייד שלפתי את המחברת שלי בשביל להזכיר לעצמי על מה לכתוב היום בפוסט. כמובן שכל מחשבה שעוד היתה לי בראש לבקש ממנו את העיתון נגוזה כלא היתה באותה שניה ארורה שבה הבחנתי בתופעה.

בכלל, איזה מנהג מגונה זה להכניס את האצבע לפה בכל פעם שאתה רוצה להעביר דף בעיתון או בספר. איך זה שרד את כל השנים האלה? אתה מצפה שהחברה הנאורה שלנו תפלוט מתוכה תופעות שנויות במחלוקת כמו זו. הסיבה היחידה שבגינה אני מוכן לקבל את המנהג הזה היא אם אתה בן שבעים וכבר מאוחר מבחינתך לשנות את ההרגלים שטיפחת לעצמך בזמן שישבת בכלא בתקופת המנדט הבריטי בגלל שפוצצת את מלון המלך דוד והעיתון היחידי שיצא לך לעיין בו היה העיתון "דבר" המעופש שהצלחת לגנוב מהפח של השומרים, שזרקו אותו לאחר שסיימו לקרוא בו בשירותים והדפים בו היו כל כך דביקים שהדרך היחידה שלך להעביר דף היתה עם אצבע מעט רטובה. את זה אני יכול להבין אבל אנשים יחסית צעירים שעושים את זה צריכים להיעצר או לפחות לקבל דו"ח או משהו… זה יותר מוצדק מחצי מדו"חות החנייה שאני מקבל. אני פונה לאנשים שעושים את זה בבקשה- תפסיקו, זה לא יפה. אני מבטיח לכם שאפשר להעביר דף גם בלי זה ויש מיליוני אנשים שעושים את זה יום יום, ואם אתם מתקשים להאמין לי אני מוכן אפילו לעשות עבורכם הדגמה קצרה:

כנראה שאנשים אחרים אני כבר לא אצליח לתקן אז אין לי ברירה אלא לנסות לתקן משהו אצלי וללכת לאיזו סדנה לעצבים או לחזור לסדנת לקיחת דברים בפרופורציה.

רן גרינפלד – היפוכונדר

הדירה

מה מסך אותי אלייך?

אחרי שבמשך שבוע וחצי הייתי לבד בדירה וכולם הבטיחו לבוא לבקר אבל כמובן התנקנקו והבריזו (חוץ מגלעד ואורי), אתמול זכיתי לביקור מאד מפתיע ומרגש. דור קפץ לביקור קצרצר אחרי כמעט חודש שלם שלא ראינו אותו. ויותר מזה- הוא אפילו ישן בדירה (פעם ראשונה החודש אבל את שכר הדירה הוא שילם לתומר). לי אישית דור מאד היה חסר, במיוחד בגלל שלא היה אף אחד אחר שזרם עם משחקי המילים המטופשים שלי. כמובן שהוא חזר בחזרה לאשקלון על הבוקר אבל להגנתו ייאמר שאני הייתי צריך ללכת לעבודה אז לא באמת היה לו מה לחפש בדירה לבד. אבל אל דאגה, הוא הבטיח שהוא ישוב לבקר שבוע הבא.

ניצלנו את האיחוד המרגש והלכנו לראות ביחד את הרובוטריקים בסינמה סיטי (ביס פלאנט חשבו כנראה שזה סרט לילדים, למרות כל הסקס הלא כל כך מרומז שיש שם, והחליטו שההקרנה הכי מאוחרת תהיה בשש וחצי בערב) . משום מה בסינמה סיטי הקצינו לכיוון השני והקרינו את הסרט רק על המסך הענק. הלכנו על זה, בדיעבד הבנתי שזה ממש מטופש. אני אישית לא הרגשתי שחווית הצפייה שלי השתנתה ולו בקצת. תחשבו על זה- אם המסך קצת יותר גדול אז צריל להתרחק יותר על מנת שכל המסך ייכנס לטווח הראייה ואז מה עשינו בזה? זה כמו לצפות קצת יותר מקרוב על מסך שהוא מעט יותר קטן. במה זה שונה מסבתא שלי שצופה בטלוויזיה ממש מקרוב? טוב, אולי קצת נסחפתי אבל באמת שאני לא הרגשתי שום הבדל ממסך קולנוע רגיל.

מלבד המסך היתה בעיה נוספת – מאז שאנחנו תלמידים למשחק הפכנו להיות מבקרי קולנוע פלצנים שחייבים להעביר ביקורת על כל דבר: "הצילום פה בעייתי, המצלמה לא מפסיקה לזוז", "המעברים בין שוטים מסויימים לא קשורים אחד לשני", "יש פה בכלל שוטים מיותרים לחלוטין" ועוד הבלחות שחלקן מוצדקות וחלקן חסרות שחר לחלוטין. בעצם כשאני חושב על זה הדבר היחידי שלא העברנו עליו ביקורת בסרט הוא מייגן פוקס המדהימה. היא השאירה אותנו לכל אורך הסרט עם פה פעור אז היה קצת קשה לדבר. האמת היא שהיו עוד דברים טובים בסרט- קטעי האקשן מצויינים וגל הנוסטלגיה שעובר עצם איזכור השם רובוטריקים מצדיק את היציאה מהבית לכיוון המסך הגדול. בשורה התחתונה היה אחלה סרט (ואחלה תחת).

בעזרת השם

השבוע נזכרתי (בלי שום סיבה מסויימת, תמיד קופצים לי דברים לא קשורים לראש) שבשנת הלימודים הראשונה שלנו היתה איתנו איזו אישה אחת בשנות השלושים לחייה שסיפרה לנו שהיא הרכיבה את שם המשפחה שלה בעצמה. כששאלנו מה פשר הדבר היא הסבירה שהיא הלכה לנומרולוג (או שאולי קוראים לזה אלפא-ביתולוג או משהו כזה) והוא נתן לה מספר אותיות שאמורות להביא לה הצלחה בכל מה שהיא עושה והיא הרכיבה לעצמה שם משפחה מהאותיות המדוברות. אני לא יודע לגבי הצלחה אבל את הלימודים היא עזבה כבר אחרי שני שיעורים.

גם אני בזמנו החלטתי לאמץ את הרעיון. מצא חן בעיניי הקטע של להמציא לעצמך שם משפחה שיכול לעזור לך להתקדם בחיים ולכן הלכתי והתייעצתי עם מומחים רבים בתחום וחיפשתי לעצמי את צירוף האותיות המיוחל שבעזרתו כל דלת תיפתח בפניי. בסוף מצאתי את הצירוף המתאים, הרכבתי לעצמי שם משפחה חדש ואני בטוח שהוא יביא לי הצלחה רבה ומהר מאד אני אוכל להתקדם בתחום. אתם יכולים לקרוא לי מעכשיו רן בנאי.

כולם היו בנאי

אפרופו הבנאים, אני כל פעם מופתע מחדש באיזה קצב הם מולידים אמנים. כל שבוע בא לעולם איזה בנאי חדש והם רובם גם ממש מוצלחים. אני שואל את עצמי אם יש סיכוי לילד להיוולד למשפחה הזאת ולבחור בקריירה אחרת? תארו לכם איזה בנאי מחליט שהוא רוצה להיות רופא, ישר כל המשפחה מתנפלת עליו- "תגיד לי אתה לא מתבייש? ככה חינכנו אותך? אתה בא וממיט קלון על המשפחה שלך. איזה מין קריירה אתה מתכנן? מה, אתה לא חושב על העתיד? אתה לא רוצה עוד שלושים שנה כשיהיו לך ילדים להגיע לשקט כלכלי?" עברה במוחי המחשבה- כמה מגניב יהיה אם ייצרו "סופרגרופ" מהמשפחה המוכשרת הזאת? אני הייתי לוקח את אהוד, מאיר, יובל אביתר ובעז (הצאצא החדש) ומרכיב מהם איזו להקה. הייתי קורא להם "חמישיית בנאי".

 

נ.ב.

אני שונא את רכבת ישראל. סתם רציתי שתדעו.

נ.ב. 2

הכותרת של הפוסט "ביקור הגברת הזקנה" הוא שם של מחזה שדור ואני רצינו לעשות ממנו סצינה אבל לא הספקנו. סתם שתדעו.

רן בנאי – קרייריסט

הדירה

תייר מקומי

אתם מכירים את האנשים האלה שתמיד נראים כמו תיירים? כאלה שהולכים ברחוב ואיזה מישהו ישאל אותם איזו שאלה באנגלית (זה קרה פעם לאפי). אז אני בדיוק ההיפך. יש לי פרצוף של מקומי, לא משנה איפה אני נמצא. אתמול הייתי בחיפה ובדרך לרכבת שני אנשים שונים ביקשו ממני הכוונה למקום מסויים. מה שבאמת מדהים זה שידעתי להסביר להם בדיוק לאן להגיע. לא מדהים לטעמכם, אז עזבו אתכם בארץ, בניו יורק הסברתי לאיזו יפנית איך מגיעים לאנשהו ובהולנד הכוונתי איזה תייר איך להגיע למפעל של הייניקן. אז אתם בטח אומרים לעצמכם "חוכמה גדולה, ניו יורק היא העיר הכי פשוטה ביקום מבחינת התמצאות ובאמסטרדם הוא היה כל כך הרבה פעמים שהוא כבר מכיר כל סמטה." בשורה התחתונה- אפילו בחו"ל אני נראה כמו טיפוס מקומי שיכול להכווין אותך (אוקיי, אולי בתאילנד לא היו פונים אליי להכוונה).

אני חושב שתל אביב היא המקום היחיד בעולם שקשה לי להכווין. אני מכווין שם אנשים לפי מיקום של סניף של קרנף או לפי נקודות מרכזיות ובולטות כמו למשל צומת עם פרסה, צומת שיש בה פניה שמאלה או ההומלס שיושב במחלף ההלכה עם דגל ישראל.

משרד ההדברה

היום ריססתי את הדירה.הזמנתי מדביר וכשה-GPS שלו סיבך אותו לגמרי אני הכוונתי אותו בעצמי איך להגיע. הוא הגיע אליי עם המיכל העצום הזה על הגב והדבר הראשון שהוא שאל אותי ואני מצטט זה "אם יש בעל חיים או תינוקים בדירה?" הוא עשה סיבוב בדירה ופתאום נעצר ליד התופים שלי בהשתאות. "וואוו אחי, אהבתי." כמובן שאני הייתי מבסוט ועניתי לו "כן, קניתי את זה השבוע, איזה אדיר הא?" והוא ענה "חבלך על הזמן. איפה קונים דבר כזה?" ושניה לפני שעניתי לו על השאלה הזו התקדמתי עוד צעד והבנתי שהוא לא מתלהב מהתופים שלי אלא מהדמות קרטון של שלמה שרף שהיתה מונחת מאחור.

הבחור לא התמהמה ומיד התחיל במלאכת הריסוס. הוא הגיע אפילו למקומות בבית שהג'וקים לא יודעים על קיומם. הבחור באמת עשה עבודה יסודית ובתמורה ביקש רק מאתיים שקלים. נשמע לי מוזר אבל מי אני שאתווכח עם מחירים זולים? הוא אמר לי לא לשהות בבית בשלוש השעות הקרובות ולא לנקות אותו בשבוע הקרוב (יחי הלגיטימציה!!!).

חזרתי לעבודה. בעוד אני הולך זרקתי מבט לאחור וראיתי שהרכב של המדביר עדיין ליד הבית. כעבור משהו כמו שעתיים וחצי עלו בי מחשבות מטרידות, האם קיים סיכוי ולו הקלוש ביותר שאני נשדד ברגעים אלה ממש. הרי זה כל כך פשוט, הבן אדם עוזב את הבית לשלוש שעות ומשאיר את כל החלונות פתוחים, לאחר שהמדביר התעכב בכל חדר וחדר בבית וראה איזה דברים אפשר לקחת ועוד ביקש תגמול יחסית זול על ההדברה. חיברתי אחד ועוד אחד ועוד אחד, יצאו לי יותר מדי אחדות. החלטתי לתת קפיצה לדירה על מנת להסיר דאגה מליבי (עבדתי היום בשלישות ברמת גן, הכי קל"ב שיש). הגעתי הביתה וראיתי שהכל מונח במקומו. טוב. סתם פרנויה מוגזמת, אין לי מושג מאיפה זה בא. חזרתי לעבוד וכעבור שעתיים כשהגעתי הביתה גיליתי שהשארתי את הדלת פתוחה. אל דאגה, שום דבר לא נגנב אבל מסקנה אחת יש מכל העניין הזה – אני אידיוט.

אפרופו מדביר, אני לא יודע אם מישהו מכם נתקל בתופעה העונה לשם "צ'יק-צ'ק-ג'וק" אבל אני נתקלתי ומאז אני לא ישן טוב בלילות. מדובר בניידת הדברה שנוסעת ומנגנת שיר די מטריד בכל רחבי תל אביב (מעין שילוב בין ניידת של ברסלבים למכסחי השדים) ועל חלקה האחורי יש שתי בובות- איש וילד, לבושים בחליפות ומסיכות אב"כ ומסתובבים להם בקצב המנגינה המבעיתה. בהזדמנות הבאה אני אזמין אותם. אם אני ארצה להדביר את הבוס שלי או איזה חזאי מניאק.

"מבטיחים הדברה מלאה והתקף לב"

ערס פואנטי

היום נתקלתי בתופעה מוזרה ביותר: ערסים-חנונים. אני יודע שזה נשמע מפגר וזה כמו להגיד יפה-מכוער או חכם-אדיוט אבל זה באמת מה שהם היו. הם התנהגו כמו ערסים, צעקו אחד על השני, כיפכפו אחד את השני, דיברו במבטא ערסי כבד, אבל למרות הכל הם דיברו על דארת' ויידר, וורלד אוף וורקראפט ועל מטליקה. אז או שהערסים התחילו להיפתח קצת לתרבות שונה או שהחנונים שלנו ממש מתקלקלים.

"May the Ars be with you"

 

נ.ב.

אחרי שראיתי את הפוסט המצולם של תומר מתאילנד הגעתי למסקנות הבאות:

• תומר כל היום ישן ואוכל. אין שום הבדל.
• אני מנקה לבד, מסדר לבד, שוטף כלים לבד. אין שום הבדל.
• דור לא פה. אין שום הבדל.
• אפי, למה???

 

רן גרינפלד – רשע ורע לו

הדירה

חו"לוניה-איה-איה

טוב, אז דור חזר מכרתים ותומר ושירה ברגעים אלה ממש אורזים לתאילנד. זה לא הוגן שכולם כל הזמן טסים לחו"ל ורק אני בארץ. ובכן, זה היה רגע שחצנות ציני, אחרי שכולם פתחו עליי עיניים על זה שהייתי השנה בחו"ל מספר פעמים. חלק מהפעמים האלה היו מהעבודה, שזה לא קורץ כמו שזה נשמע. נכון שגם עשיתי שבוע בטן-גב באיה נאפה, שבוע סנואובורד בצפון איטליה, סבב הופעות מטורף בהולנד ואני הולך לנגוס מהתפוח הגדול בחודש הבא אבל זאת לא סיבה לפתוח עליי עיניים. טוב, זאת כן סיבה אבל תחכו לפחות אחרי שאני אנחת, שלא יהיו פדיחות.

הכוונה מקצועית

אתמול היה אחד מימי הצילום הראשונים של הסרט השלישי של שנה ג' בביה"ס שלנו וכשאני אומר ימי צילום אני מתכוון לילות. אני שיחקתי שוטר. שוב. בפעם השלישית ברצף. מה, זה הטייפקאסט שלי ואני לא יודע את זה? עזבו את זה שנאמר לי שרוצים אותי ליום צילום נוסף, מה שאומר שעל מנת לשמור על הקונטיניואיטי (המשכיות, בעברית) אני צריך להישאר עוד כמה ימים עם השפם והזקנקן הניסיוניים שלי. לפחות לא צבעתי את השיער או משהו…

היות והיה לי רכב נתבקשתי מההפקה לאסוף עוד שני שחקנים על הדרך. כשאני אומר על הדרך אני מתכוון לעשות סיבוב. אני אגיד לכם את האמת, אין לי בעיה לאסוף אנשים גם מדימונה אם צריך- אתם מכירים אותי. רק אל תגידו לי שזה על הדרך. אני יודע טוב מאד מה על הדרך ומה לא. אל תגידו לי "אתה נוסע מרמת גן לתל אביב נכון, אז אתה יכול אולי לאסוף מישהו על הדרך?" ואני כמובן אענה "אין בעיה", ואז אתם תמשיכו "זה יישוב קטן, ממש ליד תל אביב, לא סיבוב רציני, ממש בפריפריה שמה", ואני אענה "בסדר גמור", ואז אתם תגידו לי "טוב, אז אתה יודע איך להגיע למודיעין?"

ובאותו הקשר, קיבלתי הכוונה לא נכונה ללוקיישן של הצילומים. אמרו לי שם של רחוב אחר ואני כמובן הגעתי למקום בדיוק מירבי מבחינת הזמנים. כשלא ראינו מצלמות, תאורה או אפילו נערת מים הבנו שטעינו והצילומים הם בצד השני של העיר. אין שום בעיה, טעות, טועים, טעינו. קורה שהבן אדם טועה ונותן לך כתובת לא נכונה, אבל כשהלוקיישן הלא נכון נמצא בדיוק סמוך לסניף של קרנף והלוקיישן האמיתי נמצא במקום שכוח אל שאין אף סניף ברדיוס הגיוני סביבו- זו כבר התעללות. (Note to self: מחר מתחילה סדנת "קבלת דברים בפרופורציה", אסור לפספס)

שינת בצורת

צילומי הלילה הסתיימו באור ראשון ואני הגעתי חזרה לבית הוריי בשבע בבוקר. הבנתי שלעבודה אני כבר לא אלך היום אז החלטתי לקום בעשר ולתפוס טרמפ עם אבא שלי חזרה לדירה. החלטתי שהיות ואין סיכוי שאני אלך לעבודה אני לפחות אבלה כמה שעות עם תומר לפני שהוא טס. אז מה אם ישנתי רק שלוש שעות? אני מעדיף לבלות איתו קצת במקום לישון. כמובן שהוא ישן עכשיו, ואני כבר איבדתי את מומנטום השינה שלי אז אני כבר אחכה ללילה. (Note to self: מחרתיים קבוצת תמיכה לעייפים אנונימיים)

אני לא חושב שיש לי הפרעות שינה. זה סתם משהו לא ברור. אני חושב שאולי תומר שואב ממני שעות שינה ומספח לעצמו. זה לא שאני לא נרדם, אני פשוט ישן מעט מידי ומתעורר מכל דבר. נכון, היתה את הפעם ההיא שאחרי שלוש שעות שבהן לא הצלחתי להירדם מצאתי את עצמי כמו סהרורי יוצא החוצה בחמש בבוקר להזיז את האוטו כדי לא לקבל דו"ח חניה בבוקר. קרה, אבל אני בטוח שלכל אחד יש איזה לילה כזה אחת לכמה זמן. נכון? (תגידו שכן כדי שאני לא אחשוב שיש משהו לא בסדר איתי חס וחלילה).

דו"ח שלם דורש (ת)שלום

אגב דו"ח חניה, כמות הדו"חות שקיבלתי השנה בתל אביב היא שערורייתית. איזה פקח נותן דו"ח באחת בלילה במוצ"ש על כחול-לבן? אני הכי שונא את אבן גבירול- כל הרחוב צבוע באפור אבל אתה צריך לעקוב כי כל שני מטר יש שלט מותר לחנות/איזור גרירה. זה כמו משחק חפש את המטמון. מה הבעיה לסמן באדום-לבן את איזורי הגרירה? אין ספק שזו התעשייה הכי ריווחית בארץ שמסתמכת על חוסר הידע של הציבור הלא תל-אביבי בחוקיה "המיוחדים" והמנוולים של העיר הזו. זה כמו השוטר שמחכה לך ב-18:59 בצומת שבה אסור לפנות שמאלה בין 17:00 ל- 19:00. אבל בחזרה אליי, אני חושב שחולדאי מממן את בית העירייה רק בזכותי. אני מציע שיקח כבר את כל המשכורת שלי, אני אעביר לו אותה בהוראת קבע והוא יתן לי לחנות איפה שאני רוצה. הרי זה פחות או יותר מה שקורה עכשיו. ומה הוא עושה עם הכסף שלי? הורס את אוסישקין ובמקום לבנות איזה מגרש חניה לפחות, הוא שותל שלושה עצי דקל. בחייאת רון. (ואני יודע שכל המכביסטים שבינכם תופסים עכשיו ת'בטן ונשפכים מצחוק עצם האיזכור של אוסישקין. יופי, להפועל אין אולם, חי חי חי. בתכל'ס גם אין לנו קבוצה אז מה זה משנה?)

 

נ.ב.

הסבירו לנו פעם את הקשר בין הרצוי למצוי. הרצוי – אני אלך לישון מוקדם הלילה. המצוי – מישהו יציע לי לשתות בירה ואני כמובן שלא אוכל לסרב ואצבור חסך יותר גדול בשעות שינה. לפחות יהיה לי על מה להתלונן, כמו שאני אוהב.

רן גרינפלד – אינסומניאק

הדירה

תפסיקו להכריח אותי לאכול סושי! זה לא טעים לי!!!

למה אתם מנסים לדחוף לי את זה בכוח? אני מבין שרובכם טוענים שזה הדבר הכי טעים עלי אדמות. אני מאמין לכם. אמנם לא טעמתם את הפריקסה של סבתא שלי אבל היות והיא לא יכולה להכין את זה בכמות מסחרית אז אין שום בעיה עם זה שסושי מבחינתכם הוא מאכל האלים. תהנו. אבל תעזבו אותי בשקט. זה לא טעים לי. נכון שגם אני דוחף לאחרים דברים שאני אוהב כי אני רוצה שגם הם יאהבו אותם אבל אם מישהו אומר לי שגינס או קרנף זה לא טעים לו אז אני עוזב אותו בשקט. אבל לא, אתם תגידו לי תנסה שוב. אתה תאהב את זה. את המונח "טעם נרכש" אני כבר לא יכול לשמוע יותר. למה? למה אם משהו לא טעים לי אני צריך לנסות שוב ושוב עד שאני אחשוב שזה טעים? במקרה של אלכוהול זה הגיוני, אתה שותה בשביל האפקט עד שאתה מתרגל לטעם. עם קפה זה אותו הסיפור. אבל איזה אפקט לעזאזל יש לסושי שאני צריך לסבול 2, 3, 17 פעמים עד שאני אהנה מזה?

אבל אפרופו טעם נרכש- גלגל"צ זה טעם נרכש. הם דוחפים לך בכוח שירים שבמצב רגיל לא היית אוהב, משמיעים לך אותם בתדירות של אחת לשעה עד שבסוף היום אתה בטוח שאלה השירים הכי טובים שיש. מי ששומע גלגל"צ באופן קבוע- הטעם המוסיקלי שלו הוא טעם נרכש.

אגב, גם הפועל תל אביב זה טעם נרכש. להיות אוהד הפועל זה להתרגל לכמעט. כמעט גביע, כמעט אליפות, כמעט עוברים את החצי. בהתחלה אתה מתרגז, אח"כ אתה מדוכדך אבל בסוף הלוזריות הופכת לחלק ממך. אתה סופג אותה, אתה נהנה ממנה ובסוף אתה אפילו מתגאה בה. כמו שאמרתי- טעם נרכש (טעם של לוזר). העיקר שמנצחים בדרבי.

אז בחזרה לסושי- תאכלו סושי כל יום, כל היום מצדי, עם המקלות האלה שלכם, ותתנו לי את הקרנף שלי עם רוטב שיפקה שום וצ'יפס מתובל בצד. לזה לא צריך להתרגל, זה טעים מהביס הראשון (אבל כן צריך להיגמל). אני בכלל איש של ג'אנק פוד. תנו לי רק פיצה וקבב כל היום ואני מבסוט. כן קבב, ולכל המבועתים מבינכם אני יודע טוב מאד ממה זה עשוי ולא איכפת לי. זה טעים לי. בעצם רק תגידו שאתם עושים על האש ואני אקפוץ. אני אביא מה שתרצו- קבב, המבורגר, סטייק, כרעיים (סליחה דוד), רק תזמינו.

עוד נקודה מעניינת: שלשום בעבודה הגישו בחדר אוכל סושי ולמרות דעותיי הנחרצות בנושא החלטתי לתת לזה עוד צ'אנס. אני לא אוהב את זה אבל זאת לא הנקודה. אני חולה על חריף. אולי זה בגלל שאני אשכנזי בלאי, אולי זה הרבע התוניסאי שלי שמשתלט או אולי זה סתם בגלל היותי אוהד הפועל ואני אוהב לסבול אבל אני פשוט לא יכול לאכול כלום בלי חריף וכמה שיותר. בכל מקרה החלטתי לעשות ניסוי לערבב סחוג וווסאבי (ולמי שלא מבין: סחוג זה חריף שמרגישים בעיקר בפה, ווסאבי זה חריף שמרגישים בעיקר באף). לקחתי מנה מכובדת מכל אחד מהם וערבבתי. התוצאה- כמעט התפוצץ לי הראש, הרגשתי שאני נחנק מכל הכיוונים אבל אין ספק- אני חייב לעשות את זה שוב. ובמסגרת השאלות שאני חייב לשאול- אם סושי זה יפני, למה אוכלים אותו עם מקלות סיניים? אני לא מבין את זה.

אם כבר ביפן עסקינן, אז רק רציתי לספר שתומר ואני התחלנו ללמוד יפנית. אפשר למעשה לומר שאני חזרתי ללמוד יפנית אחרי הפסקה ארוכה שהספקתי לשכוח בה לחלוטין את כל מה שלמדתי ובמקרה של תומר זה עוד קפריזה חולפת, עד שיבוא הדבר הבא שהוא יידלק עליו. אתם בטח שואלים את עצמכם מה שאנחנו שואלים תמיד את אפי- למה??? מה הם צריכים עכשיו גם יפנית? האמת- אין סיבה הגיונית נראית לעין. הדבר היחידי שאני יכול לחשוב עליו הוא העובדה שמהמבטא הישראלי כנראה שלא נצליח להיפטר אז להוליווד אנחנו יכולים להגיד שלום אבל לגבי סרטים יפנים עוד לא אבדה תקוותנו. נסיים ללמוד את השפה ואז כל מה שנצטרך זה איזו אומנות לחימה כי עושה רושם שאין דבר כזה סרט יפני בלי מכות. אז בינתיים אנחנו יודעים להגיד תודה (Arigato) ושלום (Konichiwa) אבל את זה כבר גם ככה למדנו מקיל ביל. יהיה בסדר, בסוף נצליח לחבר משפט.

אז עד הפעם הבאה אני מתחייב שמשהו אחד מהדברים הבאים יקרה:

• אנחנו נלמד עוד מילה או שתיים ביפנית
• אני אתחיל לאהוב סושי
• הפועל תל אביב תנצח במשחק אימון
• תומר יישן פחות משתים-עשרה שעות בלילה
• דור יחזור לדירה
• ליאור שליין יספר בדיחה מצחיקה
• אילן לוקאץ' יסתפר
• אני אוכל קרנף

ובינתיים, תמשיכו לעקוב…

 

נ.ב.

קטע ממש מוזר שקרה לי היום: אני הולך הביתה מהרכבת ופתאום איזה פועל ערבי שעובר מולי מצביע למעלה ושואל אותי "קר, הא?" מיותר לציין שהיה חום איימים, הייתי עם אוזניות והייתי בטוח שלא שמעתי טוב אז הורדתי אותן ושאלתי אותו מה והוא חזר והצביע למעלה ואמר "קר, הא?" או שהוא היה ערבי-ציני או שהוא לא יודע עברית טוב. תחליטו אתם.

רן גרינפלד

הדירה

אחרי שאתמול רציתי לאכול עוגייה וגיליתי ערימה גדולה של נמלים בתוך הקופסא (הפעם זה לא תומר אשם, כנראה שאני השארתי את הקופסא קצת פתוחה) עלתה בי המחשבה: עצם העובדה שאנחנו גרים בדירה כבר שמונה חודשים ועדיין לא נגמרו לנו חומרי הניקוי- האם זה אומר שאנחנו לא מנקים מספיק?

ובעוד חלחלה עוברת בי לאור העובדה שכמעט אכלתי נמלים אני מבין שאי אפשר לחיות יותר בזוהמה הזאת. לא שלפני כן זה לא הפריע לי אבל הבנתי שאין ברירה ואני חייב לעשות משהו בנידון. אני הולך להנהיג מהפכה, מעכשיו הדירה תהיה נקייה.
כבר חשבתי על סטיקרים: "אין ברירה- מוכרחים להשאיר את הדירה נקייה", "הצביעו רן, לדירה נקייה יותר" , "מלוכלכים, נמאסתם!" , "קרנף זה הכי, אחי"
השאלה היחידה שנותרה היא מי ינקה אותה. יש מתנדבים? אנחנו נשלם יפה…

 

נ.ב.

אני בדרך לעבודה עכשיו לכן בחרתי באפשרות "פוסט מהיר", זו גם הזמנות טובה לבדוק מה ההבדל בין זה לבין פוסט רגיל. אין הבדל. הכל אותו הדבר רק שיש לך פחות מקום לכתוב.

רן גרינפלד

הדירה