הבלוז לאוהבי החפוז

היום שמעתי את מיכל מדברת ברדיו על הפרוייקט הנוכחי שלה, בו היא מקדמת את התנועה לקידום המשחק המקדים לאחר הפגנה שהיתה בנושא בשוק הכרמל. לשמחתי שמעתי את מיכל מספרת לגבי גזית שאצלינו המצב דווקא טוב.

מזל, חשבתי לעצמי. מה היה עולה בגורלי אילו אני הייתי הגבר שבאשמתו קמה מחאה נשית שכזאת. הרי הייתי מעורר את חמתם של מאות אלפי גברים ישראלים שבעקבות חוסר המשחק המקדים שלי היו נאלצים להתחיל להשקיע זמן יקר במשחקים בטרם יוכלו לקיים מצוות פרו ורבו. וגרוע מזה, בכל פעם שהייתי מקיים יחסי מין מעתה ועד עולם היתה עולה בפני דמותו של גבי גזית ואומרת: "אל תשכח את המשחק המקדים, בני". איך הייתי יכול להמשיך לחיות עם הבושה? איך הייתי מצדיק את מעשיי בפני גבי הזועם?

כפי שאמרתי, לשמחתי לא הוטחה בי אשמה כזאת מעל גלי הרדיו. לשמחתי הנוספת, שמעתי את גבי מסביר את חשיבות הגיוון בסקס, לרבות סקס חפוז. כידוע, גבי גזית הוא דמות ציבורית ידועה ודעתו חשובה ונחשבת ולכן, מחוזק ומאושש, אני יוצא ומצהיר בזאת כי אני, תומר וילנסקי, אוהב גם מין חפוז. למעשה קיבלתי חיזוק כה משמעותי שאני מתכנן הקמת שתי תנועות: הראשונה תהיה התנועה נגד כאב ראש, מיגרנה ותירוצים אחרים. השניה תהיה התנועה לקידום מין אנאלי. אני סבור כי שני הנושאים לא זוכים לשיח ציבורי רחב מספיק. הפגנות מחאה יתקיימו בתאריך שאודיע עליו, בשוק בצלאל ושוק הפשפשים. ההפגנה האנאלית תתקיים בשוק הפשפשים. נשמע לי הולם. נתראה שם.

דרך אגב, למרבה האירוניה, נראה לי שמרוב דיבורים על סקס בתקשורת למיכל כבר אין כוח לסקס. כנראה שסקס הוא משהו שאפשר או לעשות, או לדבר עליו, אבל לפעמים לא שניהם ביחד.

הבלוז למובטל השבוז

לא חשבתי שחופש מהלימודים יכול להיות כל כך רע. אסביר למה. בעוד שבזמן הלימודים הרגשתי שיש מטרה מסויימת לקיומי, עם סיום השנה בא לו החופש והשליך אותי לתהום של חוסר תכלית. לא עסקתי במשחק כבר חודשיים (פרט למשחק מקדים, כמובן). חיפושיי אחר עבודה שתתרום, בצורה כלשהי, למקצוע שבו אני רוצה לעסוק (משחק, כן?), לא עלו בהצלחה בינתיים. פנייתי לסוכנות שחקנים נענתה ב"אתה עדיין לא מוכן". לפני מספר ימים חשבתי לנסות כיוון נוסף ושלחתי קורות חיים למספר הצעות עבודה באינטרנט בנושאים הבאים: עריכת וידאו, משחק, דוגמנות, בדיקת תוכנה, מדריך פסיכומטרי. ועוד כמה. מאוד רב תחומי, לא? כמובן שנכון לעכשיו, אין הצלחה באף אחד מהתחומים.

ובכן, אני מתחיל להתייאש. נראה שאחזור לעבוד בבר, למרות שאחרי הפוסט שלי מיולי, על עבודות סטודנטים שפלות, בהחלט הרגזתי כמה ברמנים וגרמתי גם לעצמי להסתייג מעט מהמקצוע.

בכל אופן, עד שאמצא את מקומי הראוי בחופש הזה, הנה סרטון של אפי ושלי מנגנים שוב במייקס פלייס. טל (מור חזן), שהפעם היתה נחושה לעלות ולבצע את wonderwall, נאלצה להשאר ליד השולחן לאחר שמישהו אחר כבר שר אותו לפניה. ושבוע שעבר גררו לה את האוטו. טל אנחנו אוהבים אותך.

היה ערב לא רע. גם מיכל באה. תהנו (ותודה לטל על הצילום):

תעשו הרבה סקס, עם ובלי משחק מקדים, חפוז וגם שלוקח שעות.

האיש הכחול

היום התחיל מוזר. התעוררתי. עד כאן עם המוזר, ונמשיך עם היומיומי: בעוד אני משייט בנעימים על הקטנוע במורד רחוב משה שרת תהיתי לעצמי אם כל תושבי רמת גן עברו ללבוש חולצות מכופתרות בצבע כחול בהיר או שמא יש ברחוב יותר פקחי חניה מאנשים. בדרכי חזרה הביתה, אותה עיריית רמת גן שמילאה את הרחוב בגמדים כחולים ושמנמנים החליטה לפנק אותנו באוטו זבל שעומד לו באמצע הרחוב, חוסם את התנועה ולועס להנאתו פחי זבל ירוקים. תוך כדי נסיונות מוצלחים חלקית להשתחל בתוך הפקק שנוצר, חשבתי שזה לא יהיה לגמרי מופרך אם יצוץ מאחורי איזה שיח פקח חניה חביב וידביק למכוניות העומדות בפקק דוחות על חניה באמצע הרחוב.

אני שונא פקחי חניה. שאלתי את עצמי הרבה פעמים איך זה מרגיש לעבוד בעבודה כל כך שפלה. למשל פקח החניה שהספיק לתת לי דו"ח ולהיעלם באופן מופלא בדקה-וחצי שבה עצרתי את הרכב של דור מול הבית ונכנסתי לקחת דבר מה. הפקח הזה, האם הוא מרגיש ניצחון על עבריין החניה הנורא  שהחנה את רכבו באמצע רחוב משה שרת, בשתיים בצהריים, ללא תג. או שמא הוא חוזר הביתה ובז לעצמו על כמות האנשים שהרס להם את היום? כנראה שהוא סתם שמח לסיים יום עבודה.

הצד השפל שלי

כשאני חושב על זה, אני נזכר בעבודות היותר שפלות שיצא לי לעבוד בהן בשנים האחרונות. אחת מהן היא טלמרקטינג. טלמרקטינג (לפחות זה שיצא לי לעסוק בו) הוא מקצוע שנמצא במקרים רבים על הקו הדק שבין החוקי ללא חוקי. אמנם לא בדקתי את המספרים באופן מדעי, אבל להרגשתי, חלק נכבד ממכירות הטלמרקטינג מתבסס על כך שהמוכר הרבה יותר אסרטיבי/אגרסיבי מהקונה, והקונה במקרה הזה פשוט מתבייש לסרב . תחשבו רגע לעצמכם ותענו בכנות, כמה פעמים קניתם משהו שלא רציתם או לא הייתם צריכים, רק כי לא היה לכם נעים להגיד לא? אני מניח שלרובכם זה קרה לפחות פעם אחת.

כדי להיות איש טלמרקטינג טוב אתה צריך לעבור תהליך פנימי כלשהו שבו אתה לומד להפסיק לחלוטין לחשוב על טובת הקונה ומתחיל לחשוב על איך לעשות כמה שיותר כסף, עבורך ועבור המעסיק שלך. אתה לא יכול להרשות לעצמך להפעיל מצפון. אתה משכנע את עצמך באמת שבשקרים שאתה אומר. למעשה, בכל מכירה אתה מרגיש ניצחון קטן, אולי כמו הנצחון הקטן של הפקח שברגע זה מצא רכב שחונה לא כחוק ובעונג גדול מדביק לו מכתב אהבה קטן מתחת למגב. במקרה שלי, איש מכירות בינוני לכל היותר, האשמה תגיע אחר כך. במקרה של איש מכירות טוב, כנראה שהיא לא תגיע לעולם. אני באופן אישי עדיין מתבייש.

הברמן האולטימטיבי

לפני זמן מה היה לי את העונג לעבוד במגה-בר תל אביבי כושל.

מגה-בר: בר גדול מאוד, צפוף מאוד, יקר מאוד שמתייחס לקהל הלקוחות שלו בהתנשאות. הצלחתו של המגה-בר מתבססת על כך שהבליין הישראלי המצוי נהנה לרקוד במקומות  צפופים ככל האפשר.

אני, בהיותי בן-אדם גבוה למדי, זקוק למרווח של כמטר וחצי מכל כיוון כדי לרקוד. מעולם לא הבנתי איך אפשר לרקוד/לזוז/לנשום/לחיות במקום כל כך צפוף. למעשה, נוכחותם של ערסים מרקדים ומזיעים בתחום המרחב האישי שלי גורמת לי להתקפי חרדה נוראיים. ובצדק, אחרי הכל, ערסים מרקדים הם דבר די מחריד (עם הערסים המרקדים הסליחה).

בכל אופן, המגה-בר הכושל הוא מגה בר שעקב כשלים ביחצנות או(כנראה) יחס מחריד במיוחד ללקוחות, סובל במחסור בקהל. במקרה כזה המגה בר הכושל ינסה לשמר את הכנסתו על ידי חליבת כסף רב ככל האפשר מהלקוחות שכן עשו את הטעות ונכנסו.

כמה כללים לגבי מגה-בר כושל:

– אתם מתקשים לעבור סלקציה? אל דאגה, המקום פשוט משחק אותה קשה להשגה. בפנים הוא ריק.

– אפשר לקבל כוס מים? ממש לא. אפשר לקנות בקבוק. ואת העודף מהעשרים רצוי להשאיר כטיפ. אחרת אתם עלולים לקבל צעקות מהברמן.

– אגב עודף, אחרי שקיבלתם את העודף ולקחתם אותו, הרימו את החשבונית מהמגשית וקחו משם את שארית העודף שהברמן החביא מבעוד מועד (ובטעות). אחרי הכל, במגה-בר כושל אין ברירה אלא להוציא כמה שיותר כסף מכל לקוח.

-שאלו אתכם בפעם החמישית תוך עשר דקות אם אתם רוצים לשתות עוד משהו? אין מה לעשות. המגה-בר הכושל לא מעריך ברמנים שעומדים ולא עושים שום דבר. מאחר שאין באמת למי למכור שתיה, נשארת לברמן הבחירה בין להציק ללקוחות שבטעות נמצאים בקרבת הבר, לבין לתופף על הדלי של הקרח (עניין שממצה את עצמו די מהר, מנסיוני).

– הכוסיות שרוקדות מסביבך לא נראות טוב כמו שאתה חושב. חכה שידלק האור לרגע ותראה עם מי יש לך עסק. כן כוסית? בטח דלוקה על הברמן.

אני מודה. אני אינני הברמן האידאלי. לפחות לא למקום כזה:

– אני מתקשה לקיים את הכלל (שתקף גם בטלמרקטינג) של להרוויח כמה שיותר כסף, עבורך ועבור בעל הבית, על חשבון הלקוח.

– אני לא אוהב להכריח לקוחות להשאיר טיפ, אני לא אוהב להחזיק להם את המגשית עם העודף בכוח כדי שיבהלו וישאירו את העודף, אני לא אוהב להחביא להם כסף מתחת לחשבונית.

– אני לא אוהב לנסות לעשות כאילו יש עבודה בזמן שבעצם אין, אני לא אוהב להציק ללקוחות כל שלושים שניות שישתו משהו, וממש ממש נמאס לי לתופף על הדלי של הקרח.

– אני פשוט לא אוהב לעבוד מהר. אני בן אדם ישנוני ואיטי. ככה זה 🙂  למעשה מראה חיצוני הוא הסיבה היחידה שבגללה אני כן יכול לעבוד במקום כזה, מה שתמיד מוביל לשאלה הידועה לשמצה: "אולי אני אשאיר לך את הטלפון שלי במקום טיפ?". לא, מטומטמת. אני רוצה כסף.

מסיבות אלה ועוד, פוטרתי מהמגה-בר הכושל. אך היו שקטים, מקום שמתייחס בזלזול ללקוחותיו מתייחס כך גם לעובדיו. כשאתה מפוטר ממגה-בר כושל אתה פשוט מפסיק להופיע בסידור העבודה. אני משער שזה מכיוון שהמקום מניח שאתה מאוד אינטליגנט ושתבין זאת לבד. מעריך את זה, תודה.

מסקנות

– בנוגע לפקחי החניה, במבט קל לאחור אני מגלה שגם אני עסקתי בכמה עבודות שאינני גאה בהן במיוחד.

– שוב בנוגע לפקחים: אני עדיין לא אוהב אתכם. תתביישו. איכס.

– אני לא רוצה להיות ברמן. אני רוצה להיות שחקן. למעשה הסיבה היחידה שבגלל אני רוצה להיות ברמן היא: סקס. סקס סקס סקס (זה היה סתם כדי שהבלוג יופיע יותר בחיפושים בגוגל. זה מה שכולם מחפשים. סקס).

– יש כמה עבודות שעדיף פשוט לא לעסוק בהן. למשל: פקח חניה, איש טלמרקטינג, ברמן במגה-בר כושל.

– כשצריך לשלם שכר דירה (ואם כבר מדברים על שכר דירה, דור תשלם ת'שכר דירה!) ושכר לימוד, ונגמר הכסף לפופקורן, דוריטוס ואלכוהול, לא נשאר הרבה מקום למצפון, אבל תשאלו את רן, עדיף להיות בודק תוכנה מלמכור לאנשים דברים שהם לא צריכים, עדיף מלחלק דוחות חניה, עדיף מלהכריח אנשים להשאיר לך טיפ. עדיף לעשות משהו שלא תתביישו בו למחרת, או עוד חודש. תאמינו לי.

– אני רוצה את העבודה של רן.

-סקס זה חשוב. תעשו הרבה סקס.

כל טוב,