אייטיז זה אני, בייבי.

רציתי לקטר קצת על ראש השנה. אני יודע שזה היה לפני שבוע ושלכתוב על זה עכשיו זה אקטואלי בערך כמו תסרוקות מנופחות ומכנסיים מעל הפופיק… ומכשירי חשמל בצבע בז'…(מנסה לחשוב על עוד סממני אייטיז מובהקים אבל לא עולה לי שום דבר. אולי יצחק שמיר?). בכל אופן, אני יודע שזה לא אקטואלי. אבל עבדתי וישנתי. ועכשיו אני רוצה לקטר על ראש השנה. להלן מספר אירועים שקדמו לראש השנה (לפחות כך אני זוכר את זה):

• אחותי חזרה מתאילנד עם פריצת דיסק בצוואר וקיבלה הסעה מנתב"ג הישר לבית חולים מאיר.
• בו בזמן, אני הצטלמתי לסרט סטודנטים. משהו על שעון עתיק שמי שנוגע בו חוזר אחורה בזמן.
• בו בזמן, רן כתב כ-34 פוסטים חדשים והעלה אותם לאתר. או שהוא היה במילואים. לדעתי הוא עשה גם וגם. ככה זה כשלא ישנים?
• אחותי שוחררה מבית החולים לבית אמא ואבא.
• אמא ואבא טיפלו באחותי ובמקביל התכוננו לארח את ארוחת ראש השנה.
• סבא הודיע שאם לא יבואו לאסוף אותו בחג, יפגוש אותנו בחג הבא.
• מיכל ואני הלכנו לשוק לקנות רימונים. אמא ביקשה שאקנה לה רימונים חמוצים.
• גיליתי שכשאני שואל מוכר בשוק אם הרימונים חמוצים, הוא אומר שהם חמוצים, ואם אני שואל אם הם מתוקים, הוא אומר שהם מתוקים. ואם אני ממש מתחכם ושואל האם הם חמוצים או מתוקים הוא אומר: "חמוץ מתוק".
• רכבתי על הקטנוע לבית הורי, חמוש בשישה רימונים מתוקים חמוצים חמוץ מתוק.
• נשלחתי בחזרה לתל אביב, להביא את סבא וסבתא.
• נסעתי ברכב לבית הורי, חמוש בשני פולנים חמוצים.
• סבתא (צד שני) הגיעה. ראתה את אחותי, הביטה בה רגע ואמרה "גם לי כואב הגב".
• התחלנו לאכול. אחרי שעתיים של אוכל שבהן הגענו בערך לאמצע המנות הראשונות, פרשתי, ישנתי שעתיים, וקמתי לקינוח. בחיי שאני לא מבין את הארוחות חג האלה. חג הבא אני רוצה חביתה וסלט.

חמוץ? מתוק? חמוץ מתוק!

שאיפות גבוהות

הודלף לאוזניי שבשלב כלשהו בערב החג (אולי השלב שישנתי בו?) נערך בירור חשאי באשר למצב הקשר ביני לבין מיכל, האם הוא רציני והאם אנחנו הולכים להתחתן. וגם, בסוף הערב, כשנפרדתי מסבתא לשלום, היא אמרה שאם אחזור לגור אצל ההורים, היא תקנה לי אוטו. אוטו? למה לי מכונה זוללת כסף שכזאת? גם כך אני סובל מחרדת פקחים. אני לא רוצה אוטו. אני רוצה iMac, אני רוצה לעשות קורס עריכה, אני רוצה הרבה דברים, רק תשאלו. ולמה שאחזור לגור עם ההורים? ורגע, רגע רגע רגע. מישהו דיבר פה על חתונה?

אף פעם לא הבנתי מה גורם לאנשים לפתח כל כך הרבה שאיפות בנוגע לחייהם של אנשים אחרים. שלי, למשל. למה בפולניה כל כך שמחים שהתחלתי לעבוד בבדיקה תוכנה? זה לא כזה מעניין. למה כל כך מעציב אתכם שאני לומד משחק? זה נחמד לי. מה איכפת לכם? למה סבא כל כך רוצה שאני אתחתן? למה סבתא רוצה שאחזור לגור עם ההורים? למה?

בכלל, יש לי הרגשה שכל העולם מאוכזב ממני בזמן האחרון. הבוס שלי כועס עלי שלא נתתי עוד שעות בעבודה. רן כועס עלי שלא כתבתי פוסט. ושלא למדתי יפנית. מיכל כעסה עלי שלא באתי אליה כי הייתי עייף מהעבודה. אפי כועס שהוצאתי בקבוק מים מהמקרר ולא שמתי חדש. וואו חבר'ה זה המון כעס בשביל בנאדם אחד. אל תכעסו כל כך. לא התכוונתי, באמת.

אלה היו קיטורי לשנה החדשה. אני מקווה שתהיה שנה טובה. שלא אתחתן, שלא יהיה לי אוטו, שאמשיך ללמוד משחק. זה בשבילי. ולכם אני מאחל שתעשו מה שטוב בשבילכם.

תומר וילנסקי,

הדירה