כפי שניתן לראות, אני כבר כמעט שבוע בארץ. לצערי לא הספקתי לעשות כל כך הרבה. פרט ללערוך סרטון שלנו מנגנים בדירה (חמש דקות) ולהוסיף לו פתיח קצרצר (חמש שעות), ולצלם השלמות לסרט סטודנטים, אני חושב שביליתי את רוב הזמן שלי במיטה עם מיכל. אני מדבר על לישון, כן? אני אוהב לישון. לא, פשוט פחדתי לרגע שתחשבו שאני מדבר על סקס.

בכל אופן, לאחר מספר ימים כאלה, מיכל חזרה לביתה לנשום קצת אוויר תל-אביב צח ואני זכיתי בשיעול מוזר בתוספת קצת חום, שגרם לאמי לרוץ לחפש את החיסון לשפעת החזירים, ולמיכל להודיע לי שהיא תתמוך בי מהדירה שלה בתל אביב עד לקבלת אישור מהרופא שלי על מצב בריאותי תקין. אני מודה שבהתחלה נעלבתי מעט, אבל אז חשבתי על מצבים דומים, למשל, כמו שיהודי ארה"ב תומכים בישראל.. פשוט, מרחוק? או שמפלגה תומכת בממשלה, אבל, מהאופוזיציה..?

מעודד מהחיזוקים הקלושים שהמצאתי לעצמי, ניצלתי את הזמן הפנוי לעריכת הסרט הרביעי והאחרון שלי מתאילנד, שצילמתי ביום האחרון של הטיול. התוצאה לפניכם:

דרך אגב, אני בסדר, אני לא חושב שיש לי שפעת החזירים. ולא, אני לא עושה אוינק.

דברים מעניינים קרו השבוע בדירה.

ראשית, הדירה היוותה לוקיישן למספר סצינות בסרט הקולנוע הישראלי "רדיקל" המצטלם בימים אלו. כמה נקודות:

• כמו בכל סרט, גם כאן כשרוצים להתחיל לצלם באחת עשרה בבוקר מתחילים בעצם בשלוש בצהריים.
• גם בסרט הזה רן השתתף בתפקיד קטנטן בתור שוטר.
• אפי חזר לדירה כמה שעות אחרי הצילומים ומצא שתי שחקניות חצי ערומות מסתובבות בבית (שאר הצוות תיכנן לחזור לצלם בדירה בלילה והשאיר אצלנו ציוד ואת שתי השחקניות. בסוף כמובן הם לא חזרו).
• אחרי ששמרנו על שלום בית עם השכנים בזמן המסיבות שלנו, השירה עם הגיטרות והתופים והחזרות באמצע הלילה, הפעם שברנו שיא כשהשכנים הדתיים כעסו שבאמצע השבת הנחנו פנסים בחצר וכמה מהשחקנים החליטו להלהיט אותם יותר ולריב איתם. שאר השכנים היו דווקא די נחמדים ואפילו התעניינו בנעשה.
• התקוות של תומר לחזור הביתה מתאילנד לבית מבולגן (כדי להוכיח לרן שלא רק הוא מבלגן) כמעט ונענו לאחר שהיו בדירה יותר מעשרים אנשים וציוד צילום בכמויות ויתרה מזאת- אחת השחקניות איבדה חולצה והצוות נאלץ להפוך את כל הדירה בשביל לחפש אותה. למזלו של רן כשהצוות עזב הם השאירו את הדירה מסודרת בצורה מופתית (יותר משהדירה היתה אי פעם), מלבד שתי השחקניות שהוזכרו קודם לכן.

שנית, כשכתבנו למעלה שאפי חזר לדירה זו לא היתה טעות דפוס- אפי הפך להיות רשמי חלק מהקאסט הקבוע של הדירה לאחר שנפרדנו מדור בצער רב (לא בציניות), אבל אל דאגה, דור עוד יבקר וישתתף בקטעים שלנו, עד אז אתם מוזמנים לצפות בקליפ הבא שלנו:

שלום לכולם,

בעוד כמה שעות אעלה על טיסת אל-על בקו בנגקוק-הדירה. בזמן שאני מתקפל במטוס בצורות לא הגיוניות, תוכלו לראות את הסרט החדש שלי, מטיול בכמה חופים יפים יותר ויפים פחות. אני קורא לו: איך לערוך צילומים לא קשורים למשהו שנראה לא רע.

דרך אגב, אני מקנא ברן שתמיד יש לו משחק מילים לרשום בכותרת. אז גם אני רשמתי הפעם. הא.

שלכם,

ברוכים הבאים לדירה בכתובתה החדשה:
http://hadira21.com
או בשם החדש: הדירה 21- האתר המוביל בישראל לאנשים שחיפשו בגוגל "גייז" והגיעו בטעות.

למה 21 בעצם?
א. מכיוון ש-ה-דירה בכבודה ובעצמה נמצאת ברחוב משה שרת מספר 21
ב. משום שהכתובת שרצינו באמת: hadira, כבר תפוסה על ידי אתר כלשהו שמספסר בכתובות אינטרנט.

בגלל ששתי הסיבות די קלושות, אני מבטיח מתנה* מתאילנד למי שימצא או ימציא את הסיבה הפיקטיבית הכי טובה למספר הזה בשם של האתר.
*בנות: ניתן להמיר במין בתיאום מראש.
**לאלה שהגיעו בטעות: סליחה.

ועוד משהו על עשרים ואחת:

קראתי את הפוסט של רן, ונזכרתי בבחורה שהרכיבה את שם המשפחה שלה מאותיות לפי הנומרולוגיה. לרעתה אני אגיד שהשם הנבחר לא נשמע כל כך טוב. לזכותה אני חייב לציין שהיא בחרה בצירוף הכי פחות גרוע של אותן אותיות. למעשה אני די בטוח שכל צירוף אחר של האותיות שהיא השתמשה בהן יפיק שם של מאכל אוזבקי. נכון שאני לא מכיר אף מאכל אוזבקי, אבל אני בטוח שאם הייתי מכיר, זה היה נשמע בדיוק ככה.

ומכיוון שדיברנו על 21, אז ברוח הנומרולוגיה, כמה צירופי מילים שבגימטריה שווים 21:

אגד בגדד
דו"ח בא
יה באבא
דב בבגאז'

כפי שאתם רואים, קיבלנו שיר שמספר על נהג אוטובוס עירקי, שמבחין בפקח מתקרב, והוא מאוד נלחץ. כי יש לו דוב בבגאז'.

חשבתי גם על הצירוף: "חזה א'", שלא אומר כלום, אבל בוודאות יוסיף לקהל קוראינו גם את אלה שחיפשו בגוגל את המילה "חזה".
אכן נפלאות הן דרכי הנומרולוגיה.

ולסיום:

רן הציע שבמקום לכתוב פוסטים ארוכים ומייגעים פעם בשבוע, אנסה לכתוב יותר פוסטים קצרים. אז את נפלאות החוף התאילנדי שאני נמצא בו אשמור ליום אחר. עד אז להתראות לכולם.

תומר וילנסקי
ראי-ליי ביץ'.

Hello everyone

I would like to write you about my lovely day playing "matkot" but internet is HORRIBLE!

So, Watch my new video. and then tell me It's great, OK? 

שלום לכולם. לאחר טיסה ארוכה עם צוות דיילים שכנראה נאסף ממועדון כלשהו במתחם יד חרוצים ודייל ראשי שלדעתי היה קודם מציל בים, אני כותב את הפוסט הראשון שלי מחו"ל, או ליתר דיוק מבנגקוק. מאוד בקצרה אספר ששתיתי המון בירה, אכלתי שווה ערך ל-10 מנות בג'ירף ועוד לא ישנתי. בנוסף, אני מצרף את פוסט הוידאו הראשון שלי, שבו גיא, אח שלי, מצלם אותי מעביר שעה מתה בהמתנה לטיסה בשדה התעופה, או לפחות מה שהספקנו עד שנגמרה הבטריה במצלמה. אציין שמדובר בפוסט מחתרתי עם עריכה שערורייתית ומזעזעת ואני ממליץ עליו בחום. זהו להיום. אשמח לתגובות. ותודה לגיא וילנסקי על הצילום.

תומר וילנסקי

בנגקוק

פתיחה – משהו קטן ורע

ביום ראשון יצאתי לאכול עם מבקרת המסעדות הסקסית, שבאופן שעורייתי מוזמנת פעם אחר פעם לארוחות במסעדות שונות בעיר, בתמורה ללכתוב עליהן אחר כך בבלוג שלה. כידוע, אני מאוד אוהב לאכול. יחד עם זאת, אחרי זמן מה של ישיבה מול שולחן מלא באוכל, אני מתחיל לאבד את הסבלנות. במקרה שמדובר, למשל, בארוחה בבית סבתא, אני פשוט מעביר את עצמי לכורסא וצופה להנאתי בטלוויזיה. במקרה המדובר, הייתי צריך להראות מידה מסויימת של בגרות ולהשאר ליד השולחן. לכן, בזמן שהסקסית טיפלה בסרטן ענקי בעזרת כלי ניתוח מעט מפחידים, מצאתי את עצמי מפסל את יצירת האמנות הבאה:

זורק הדיסקוס/תומר וילנסקי. שרימפס ותפוחי אדמה על צלחת.

עכשיו שהורדתי את המטען הזה מלבי, אני יכול להתחיל לכתוב.

נדודי שינה ברמת גן

בשבוע שעבר סבלתי מנדודי שינה. כלומר, נדודי שינה בלילות. בימים, באופן מעניין, שנתי לעולם אינה נודדת. להיפך. היא מסרבת לנדוד. ניתן להסיק מכך שבעוד שאני חי את חיי בישראל, השעון הביולוגי שלי, שיזכה לחיים ארוכים, חיי באיזור זמן אחר. השמועה אומרת שהוא נצפה לאחרונה על חוף ים בתולי אי שם בתאילנד, שותה להנאתו שייק מנגו. תהיה הסיבה לנדודי השינה אשר תהיה, אתם חייבים להודות שאני ללא שינה הוא מצב אבסורדי לחלוטין. אבסורדי כמו רן בסדנת שתיקה, אבסורדי כמו האפשרות שדור ימצא בדירה. ככה אבסורדי.

בכל אופן, המצב היה כה חמור, שביום שישי האחרון, בשעה שמונה לפנות בוקר, מצאתי את עצמי נובר במקרר (מעניין למה ואם זה תקין שרוב האוכל שהיה שם הצמיח צמר גפן לבן…) עם התובנה המצערת שלשינה אין כוונה לבקר אותי בשעות הקרובות. כאן יבוא טוויסט היסטרי לסיפור, שמוביל אותי לקופת החולים הקרובה, במטרה להשיג (צלילי חצוצרות) אישור רפואי לחדר כושר!! כן.. אישור לחדר כושר.. אחרי הכל, לא כל יום אני זוכה להיות ער בשמונה בבוקר, נכון?

שיחה טיפוסית בין לקוח רמת-גני לפקידה בקופת חולים: הפקידה: "אדוני, שב בבקשה ותחכה למספר שלך"  האדון: "לא טוב המספר". אכן, כשהמספר שאתה מחזיק בידך מרמז על עוד שעה של המתנה, הוא בדרך כלל לא טוב. כשאני חושב על זה עכשיו, יש סיכוי סביר שכל הזקנים שחיכו איתי בחדר ההמתנה לא היו באמת זקנים כשנכנסו לשם. אולי היה להם מספר לא טוב.

וואו, אתה תומר מהדירה?!

אני והטחול

טוב בכל אופן, הגעתי לרופאה, שכדי לספק לי את האישור המיוחל היתה חייבת לבדוק משהו. וכאן תבוא הודעה משמחת: אני, כותב שורות אלה, לא סובל מטחול מוגדל ולכן אני רשאי להתאמן בחדר כושר. ועכשיו להודעה מצערת, עקב מצבי הכלכלי העגום, והעובדה ששילמתי גם את השכר-דירה של דור, אנשי ההוצאה לפועל בדרכם לכאן כדי לעקל לי את הטחול. בסדר, קחו את הטחול, אבל לא תקבלו את המחשב שלי, אני חייב לעדכן את הבלוג של הדירה. וכאן אני מגיע לפתרון שמצאתי לבעיה.

לפני כשבוע כתבתי כאן שאני שוקל לנגן ברחוב עבור כסף. זה ולעשות פורנו או פורנוזמר (פורנו מזמר). ובכן, בשבוע שחלף יצא לי להתנסות באחד מהנ"ל. בתוצאה ניתן לצפות באתרי הסקס המובחרים ובקולנוע הזימה הקרוב לביתכם. אבל עכשיו ברצינות:

זמר רחוב

ביום שלישי השתתפתי בסרטה של ענבל בראון, סטודנטית לקולנוע ממכללת ספיר, בתפקיד זמר רחוב. במסגרת תפקידי (מכירים את השטות הזאת מהקו"ח?) נאלצתי לצאת לרחוב ביאליק ברמת גן מצוייד בגיטרה אקוסטית וקייס בלוי, ולנגן ברחוב במשך שעה. והרי מספר דברים שקרו:

• כל עניין ההצטרפות לנגני האקורדיון/כינור של רחוב ביאליק היה די מביך בהתחלה.
• מוכרת מחנות בביאליק הציעה לי כסא.
• אדם אחד הציע שאפסיק לנגן ברחוב ואלך להשתתף בכוכב נולד.
• אדם אחר הציע שאפסיק לנגן ואלך לעבוד.
• עובר אורח ראשון העניק לי סיפתח של חצי שקל חדש.
• לאחר מכן התחילה זרימה נאה של שקלים וחמישיות לתוך קייס הגיטרה.
• הערכה של ענבל לכמות הכסף בקייס בתום השעה: גג 10 שקלים.
• כסף בקייס בתום השעה: 70 שקלים.

התחרות (או – איך אפשר להרוויח ככה?)

לאחר שהשתתפתי בסצינת מיטה עם עצמי (בסצינה – אני מתעורר), היום המשיך בעוד נגינה ברחוב. הפעם כשצוות ההפקה נמצא לידי. מה שהיה הרבה יותר נחמד, אך גם הרבה פחות רווחי, וכדי להקשות על מלאכת ההתעשרות שלי עוד יותר, הגיע אדוארד. אדוארד הוא נגן רחוב מקצועי ביותר. הוא מגיע מצוייד באקורדיון אימתני, נסיון מפלצתי וארסנל בלתי נדלה של בדיחות סטנד-אפ מוצלחות ברמות שונות. אה- וגם וופלים. היו לו הרבה וופלים. אני לא יודע למה. אני מניח שאם באמת הייתי צריך להתחרות באדוארד המיומן בנגינה ברחוב, טוב, הוא היה מחסל אותי, אבל האמת היא שאדוארד הגיע כדי לעזור בצילומים של אחת הסצינות בסרט ולא כדי להתחרות בנגינה המופלאה שלי.

בזמן שאדוארד מנגן לנו ברקע שירי ארץ ישראל וגם קצת ABBA, צילמנו את סצינת הסיום, שבה לי בדר, שמשחקת את השכנה הסקסית, מנסה לפתות את נגן הרחוב שהוא אני בעזרת עוגת שוקולד. או, הפעם בלי הגזמות, משחקת את השכנה שמנסה לפתח שיחה עם נגן הרחוב ומציעה לו עוגת שוקולד. אני לא רציתי עוגת שוקולד. רציתי קולה. קיבלתי עוגת שוקולד.

המשכנו לצלם. ככל שביצענו עוד ועוד טייקים של הסצינה,  העוגה הלכה ונראתה יותר ויותר גרוע, ובאחד הטייקים חלק ממנה גם מצא את דרכו לפרצופה של לי/השכנה, ואני עדיין רציתי קולה. אך אל דאגה, בסופו של דבר העוגה הוחלפה, אני קיבלתי קולה וללי כבר לא היה שוקולד על הפרצוף. אדוארד סיים לנגן, סיפר כמה בדיחות, חילק לנו וופלים (השתגעת?? אני עוד מפוצץ מהעוגה!) והלך לדרכו.

מסקנות:

• במאים, נא לבדוק שהשחקנים שלכם לא מרוחים בשוקולד לפני התחלת הצילום.
• אי אפשר לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה.
• אם את רוצה לזכות בליבו של זמר רחוב ביום חם, אל תציעי לו עוגת שוקולד.
• אל תנסו להתחרות באדוארד.

האם אתה נכנע לכוחות האקורדיון שלי, תומר?

סיום

הערב הגיע והכל בא על מקומו בשלום. אני קיבלתי את הקולה שלי, הצילומים הסתיימו, והכי חשוב, אני הרווחתי 70 שקל משעה של נגינה ברחוב.

ומכאן שפתרון מספר 1 לבעיה הכלכלית שלי ושל הטחול שלי: לנגן ברחוב, נבדק ונמצא עובד. אז אם בזמן הקרוב תראו מישהו מנגן ברחוב ועושה כסף לא רע, כנראה שזה אני. תומר, סטודנט עני. באשר לפורנוזמר – אעדכן אתכם.

נ.ב אני מבטיח לכתוב על כל מסעדה שתזמין אותי לאכול. ולא לפסל עם האוכל. מבטיח.

ותודה לאורן בלנגה. זה לא קשור לפוסט. אבל תודה

תומר וילנסקי

הדירה

אוקיי, אני ברחוב, מה עושים עכשיו?

אוקיי, הנה בחורה. מה עושים עכשיו?

לי בדר. סופרסטאר

האיש הכחול

היום התחיל מוזר. התעוררתי. עד כאן עם המוזר, ונמשיך עם היומיומי: בעוד אני משייט בנעימים על הקטנוע במורד רחוב משה שרת תהיתי לעצמי אם כל תושבי רמת גן עברו ללבוש חולצות מכופתרות בצבע כחול בהיר או שמא יש ברחוב יותר פקחי חניה מאנשים. בדרכי חזרה הביתה, אותה עיריית רמת גן שמילאה את הרחוב בגמדים כחולים ושמנמנים החליטה לפנק אותנו באוטו זבל שעומד לו באמצע הרחוב, חוסם את התנועה ולועס להנאתו פחי זבל ירוקים. תוך כדי נסיונות מוצלחים חלקית להשתחל בתוך הפקק שנוצר, חשבתי שזה לא יהיה לגמרי מופרך אם יצוץ מאחורי איזה שיח פקח חניה חביב וידביק למכוניות העומדות בפקק דוחות על חניה באמצע הרחוב.

אני שונא פקחי חניה. שאלתי את עצמי הרבה פעמים איך זה מרגיש לעבוד בעבודה כל כך שפלה. למשל פקח החניה שהספיק לתת לי דו"ח ולהיעלם באופן מופלא בדקה-וחצי שבה עצרתי את הרכב של דור מול הבית ונכנסתי לקחת דבר מה. הפקח הזה, האם הוא מרגיש ניצחון על עבריין החניה הנורא  שהחנה את רכבו באמצע רחוב משה שרת, בשתיים בצהריים, ללא תג. או שמא הוא חוזר הביתה ובז לעצמו על כמות האנשים שהרס להם את היום? כנראה שהוא סתם שמח לסיים יום עבודה.

הצד השפל שלי

כשאני חושב על זה, אני נזכר בעבודות היותר שפלות שיצא לי לעבוד בהן בשנים האחרונות. אחת מהן היא טלמרקטינג. טלמרקטינג (לפחות זה שיצא לי לעסוק בו) הוא מקצוע שנמצא במקרים רבים על הקו הדק שבין החוקי ללא חוקי. אמנם לא בדקתי את המספרים באופן מדעי, אבל להרגשתי, חלק נכבד ממכירות הטלמרקטינג מתבסס על כך שהמוכר הרבה יותר אסרטיבי/אגרסיבי מהקונה, והקונה במקרה הזה פשוט מתבייש לסרב . תחשבו רגע לעצמכם ותענו בכנות, כמה פעמים קניתם משהו שלא רציתם או לא הייתם צריכים, רק כי לא היה לכם נעים להגיד לא? אני מניח שלרובכם זה קרה לפחות פעם אחת.

כדי להיות איש טלמרקטינג טוב אתה צריך לעבור תהליך פנימי כלשהו שבו אתה לומד להפסיק לחלוטין לחשוב על טובת הקונה ומתחיל לחשוב על איך לעשות כמה שיותר כסף, עבורך ועבור המעסיק שלך. אתה לא יכול להרשות לעצמך להפעיל מצפון. אתה משכנע את עצמך באמת שבשקרים שאתה אומר. למעשה, בכל מכירה אתה מרגיש ניצחון קטן, אולי כמו הנצחון הקטן של הפקח שברגע זה מצא רכב שחונה לא כחוק ובעונג גדול מדביק לו מכתב אהבה קטן מתחת למגב. במקרה שלי, איש מכירות בינוני לכל היותר, האשמה תגיע אחר כך. במקרה של איש מכירות טוב, כנראה שהיא לא תגיע לעולם. אני באופן אישי עדיין מתבייש.

הברמן האולטימטיבי

לפני זמן מה היה לי את העונג לעבוד במגה-בר תל אביבי כושל.

מגה-בר: בר גדול מאוד, צפוף מאוד, יקר מאוד שמתייחס לקהל הלקוחות שלו בהתנשאות. הצלחתו של המגה-בר מתבססת על כך שהבליין הישראלי המצוי נהנה לרקוד במקומות  צפופים ככל האפשר.

אני, בהיותי בן-אדם גבוה למדי, זקוק למרווח של כמטר וחצי מכל כיוון כדי לרקוד. מעולם לא הבנתי איך אפשר לרקוד/לזוז/לנשום/לחיות במקום כל כך צפוף. למעשה, נוכחותם של ערסים מרקדים ומזיעים בתחום המרחב האישי שלי גורמת לי להתקפי חרדה נוראיים. ובצדק, אחרי הכל, ערסים מרקדים הם דבר די מחריד (עם הערסים המרקדים הסליחה).

בכל אופן, המגה-בר הכושל הוא מגה בר שעקב כשלים ביחצנות או(כנראה) יחס מחריד במיוחד ללקוחות, סובל במחסור בקהל. במקרה כזה המגה בר הכושל ינסה לשמר את הכנסתו על ידי חליבת כסף רב ככל האפשר מהלקוחות שכן עשו את הטעות ונכנסו.

כמה כללים לגבי מגה-בר כושל:

– אתם מתקשים לעבור סלקציה? אל דאגה, המקום פשוט משחק אותה קשה להשגה. בפנים הוא ריק.

– אפשר לקבל כוס מים? ממש לא. אפשר לקנות בקבוק. ואת העודף מהעשרים רצוי להשאיר כטיפ. אחרת אתם עלולים לקבל צעקות מהברמן.

– אגב עודף, אחרי שקיבלתם את העודף ולקחתם אותו, הרימו את החשבונית מהמגשית וקחו משם את שארית העודף שהברמן החביא מבעוד מועד (ובטעות). אחרי הכל, במגה-בר כושל אין ברירה אלא להוציא כמה שיותר כסף מכל לקוח.

-שאלו אתכם בפעם החמישית תוך עשר דקות אם אתם רוצים לשתות עוד משהו? אין מה לעשות. המגה-בר הכושל לא מעריך ברמנים שעומדים ולא עושים שום דבר. מאחר שאין באמת למי למכור שתיה, נשארת לברמן הבחירה בין להציק ללקוחות שבטעות נמצאים בקרבת הבר, לבין לתופף על הדלי של הקרח (עניין שממצה את עצמו די מהר, מנסיוני).

– הכוסיות שרוקדות מסביבך לא נראות טוב כמו שאתה חושב. חכה שידלק האור לרגע ותראה עם מי יש לך עסק. כן כוסית? בטח דלוקה על הברמן.

אני מודה. אני אינני הברמן האידאלי. לפחות לא למקום כזה:

– אני מתקשה לקיים את הכלל (שתקף גם בטלמרקטינג) של להרוויח כמה שיותר כסף, עבורך ועבור בעל הבית, על חשבון הלקוח.

– אני לא אוהב להכריח לקוחות להשאיר טיפ, אני לא אוהב להחזיק להם את המגשית עם העודף בכוח כדי שיבהלו וישאירו את העודף, אני לא אוהב להחביא להם כסף מתחת לחשבונית.

– אני לא אוהב לנסות לעשות כאילו יש עבודה בזמן שבעצם אין, אני לא אוהב להציק ללקוחות כל שלושים שניות שישתו משהו, וממש ממש נמאס לי לתופף על הדלי של הקרח.

– אני פשוט לא אוהב לעבוד מהר. אני בן אדם ישנוני ואיטי. ככה זה 🙂  למעשה מראה חיצוני הוא הסיבה היחידה שבגללה אני כן יכול לעבוד במקום כזה, מה שתמיד מוביל לשאלה הידועה לשמצה: "אולי אני אשאיר לך את הטלפון שלי במקום טיפ?". לא, מטומטמת. אני רוצה כסף.

מסיבות אלה ועוד, פוטרתי מהמגה-בר הכושל. אך היו שקטים, מקום שמתייחס בזלזול ללקוחותיו מתייחס כך גם לעובדיו. כשאתה מפוטר ממגה-בר כושל אתה פשוט מפסיק להופיע בסידור העבודה. אני משער שזה מכיוון שהמקום מניח שאתה מאוד אינטליגנט ושתבין זאת לבד. מעריך את זה, תודה.

מסקנות

– בנוגע לפקחי החניה, במבט קל לאחור אני מגלה שגם אני עסקתי בכמה עבודות שאינני גאה בהן במיוחד.

– שוב בנוגע לפקחים: אני עדיין לא אוהב אתכם. תתביישו. איכס.

– אני לא רוצה להיות ברמן. אני רוצה להיות שחקן. למעשה הסיבה היחידה שבגלל אני רוצה להיות ברמן היא: סקס. סקס סקס סקס (זה היה סתם כדי שהבלוג יופיע יותר בחיפושים בגוגל. זה מה שכולם מחפשים. סקס).

– יש כמה עבודות שעדיף פשוט לא לעסוק בהן. למשל: פקח חניה, איש טלמרקטינג, ברמן במגה-בר כושל.

– כשצריך לשלם שכר דירה (ואם כבר מדברים על שכר דירה, דור תשלם ת'שכר דירה!) ושכר לימוד, ונגמר הכסף לפופקורן, דוריטוס ואלכוהול, לא נשאר הרבה מקום למצפון, אבל תשאלו את רן, עדיף להיות בודק תוכנה מלמכור לאנשים דברים שהם לא צריכים, עדיף מלחלק דוחות חניה, עדיף מלהכריח אנשים להשאיר לך טיפ. עדיף לעשות משהו שלא תתביישו בו למחרת, או עוד חודש. תאמינו לי.

– אני רוצה את העבודה של רן.

-סקס זה חשוב. תעשו הרבה סקס.

כל טוב,

שיר געגועים לדור, שהלך למילואים. ולא שילם שכר דירה. וכבר עבר הראשון לחודש. הו לא. מה נעשה?

אני לא נרדם. השעות שלי הפוכות לחלוטין. זה כנראה בגלל שאני לא טורח לקום לפני שהשמש שוקעת, וזה כנראה בגלל שיש לי הפרעה מורכבת ביותר בשעון הביולוגי. או בגלל שאני מאוד מאוד עצלן. המממ.. ברור שאני לא עצלן.. ולכן, כן בבירור הפרעה מורכבת ביותר בשעון הביולוגי.

נכון שלא עידכנתי את הבלוג בשום דבר מעניין אבל, שימו לב לזה:

• פינקתי את הבלוג בעיצוב חדש ומרגש, כולל תמונה מרהיבה של השולחן שלנו בסלון אחרי התקף אכילת פופקורן.
• וגם גלריית תמונות מפליקר שמתעקשת לא לעבוד, נכון לכתיבת שורות אלה.
• סיימתי לערוך 8 קטעים משעממים במיוחד. כן, אני יודע שהקוראים היחידים של הבלוג הם האנשים שמשחקים בקטעים האלה, אבל רבאק,אפילו אתם לא הייתם רוצים לראות את הקטעים שלכם עוד פעם…(הערה לעצמי, לבדוק למה אני לא מקובל בכיתה).
• ועוד משהו:

שימו לב שימו לב שימו לב: עשיתי כלים!!

• עכשיו, בעניין הכלים. זה היה אתמול. מאז צברתי ערימה חדשה של כלים בכיור. האם רן ישמח כשהוא יראה אותה? I don't think so..
• צפיתי בג'ון מלקוביץ' מבצע את הקטע מ"על עכברים ואנשים". ג'ון מלקוביץ' (הבן של הזונה שנקראת אמא של ג'ון מלקוביץ') עושה את זה יותר טוב. אז מה. האם לג'ון מלקוביץ' יש בלוג? לא ולא. האם הוא חלק מהדירה? בהחלט לא. מסקנה? אין לי.
• תוך כדי הצפיה בג'ון מלקוביץ', טחנתי פופקורן. וגמעתי המון קולה. מה שיכול להסביר מדוע אינני נרדם (בנוסף להפרעה כזאת או אחרת וכו'..)
• מצאתי על כרטיס הזכרון במצלמה את התמונה הבאה של בירו בצעירותו:

זה בירו בגיל כמה חודשים. בשלב זה, כפי שניתן לראות, הוא כבר למד לשכב לי על המיטה. מה שהוא עוד לא למד זה לשלוט בצרכיו. ומכאן ניתן להבין מה שניתן להבין ולא אוסיף עוד פרט לעובדה שהייתי צריך לשלוח את הפוך לניקוי יבש. פעמיים.י

• חשבתי על דרכים לעשיית כסף הכוללות סקס ומוזיקה:

1. לנגן ברחוב
2. לעשות פורנו
3. לעשות פורנו מזמר

• לגבי לנגן ברחוב… אני לא יודע אם זה יעבוד.

אני חושב שחפרתי די להיום. כבר שש בבוקר והגיע הזמן למנמם עד הערב.

כל טוב.