אפי ואני נרשמנו לפני שבוע לחדר כושר. המטרה היתה ללכת יחד, בינתיים עושה רושם שזה לא יקרה לעולם היות ולוחות הזמנים שלנו לא חופפים בשיט. חזרתי משם עכשיו לבד. החדר כושר לא מרשים במיוחד אבל עושה את העבודה. תומר לקח אותי פעם לחדר כושר המפואר שלו במבצע של חבר מביא חבר. לא התלהבתי ממנו יותר מדי. אז נכון שאתה מקבל מגבות בכניסה ויש טלויזיה בכל הליכון אבל המכשירים היו משוכללים מדי ולא נוחים והייתי צריך להתרוצץ מצד לצד בשביל לעשות מכישירים שונים שעובדים על אותו שריר. כנראה שגם בחדרי כושר אני מעדיף את הפחות טובים, האנדרדוג. אולי בעוד כמה שנים אני אגלה שהמכשירים האלה דפקו לי את השרירים אבל לפחות היה לי נוח.

מה שכן שמתי לב אליו הוא שלא משנה איזה חדר כושר זה, תמיד יהיה בו ריח של רגליים. מפואר ומשוכלל כמה שיהיה, עדיין לא מצאו דרך להימנע מהריח הזה. גם תמיד כשאתה נכנס לחדר כושר הוא נראה בהתחלה כמו איזה מבוך מראות, בחדר כושר הקודם שהייתי בו גיליתי אחרי חודש אגף שלם שלא שמתי לב אליו מרוב המראות שהיו סביבו. ותמיד המקום יהיה מלא בתמונות של 'באדי בילדרים' כאילו החבר'ה האלה מתאמנים פה.

עליסה בארץ המראות

חוץ מזה בכל חדר כושר בעולם הזה תמיד יש את אותם הטיפוסים:

• המדברים – אלה שמעולם לא הרימו משקולת אחת בחיים שלהם וממשיכים לבוא לחדר כושר בתור מקום מפגש עם החבר'ה.
• ההולכות – נשים שבאות לחדר כושר בשביל ללכת (לא לרוץ- ללכת). הן למעשה משלמות המון כסף רק בגלל שזה המקום היחיד שבו הן יכולות ללכת ולראות תוכניות בישול סימולטנית.
• ה"פריטי בויז" – אלה שמתאמנים רק חצי מהזמן ובשאר הזמן עסוקים בלהסתובב בין המראות ולהסתכל על עצמם.
• ה"עצמאיים" – אלה שהולכים ביד עם תוכנית העבודה שהמדריך הכין להם ולא משנה כמה זמן הם כבר מנויים, הם לעולם לא יזכרו איזה מכשירים הם צריכים לעשות וכמה משקל לשים.
• המקפיאים – אלה שעושים מנוי וכל חודש מגלים שיש להם בעיה כזו או אחרת אז הם מקפיאים אותו לחצי שנה. למעשה המנוי שלהם מתפרש על פני עשר שנים.
• הבוהים – אלה שבין סט לסט יושבים על המכשיר ופשוט בוהים באויר לאיזה חצי שעה ואז מתעוררים ונזכרים לעשות עוד סט.
• ההומלסים – הטיפוסים האהובים עליי, מדובר באנשים שריריים ביותר שעושה רושם כאילו הם גרים בחדר הכושר. לא משנה מתי תבוא, בבוקר או בערב, באמצע או בסוף השבוע, בפסח או באיד אל פיטר, הם תמיד יהיו שם. כשאתה מגיע הם כבר שם, כשאתה הולך הם עדיין שם. גם אם תצא לקראת סגירה אתה תראה אותם מדברים עם אחד המדריכים.

עד לא מזמן אפי ואני היינו רצים בפארק הירקון עם שלמה ארצי. היינו הולכים לשם ופעמים לא מעטות היינו רואים אותו רץ בכיוון הנגדי. משום מה כל פעם כשרצנו לכיוון אחר הוא היה רץ בכיוון הנגדי. מה שיותר מוזר הוא שהוא תמיד היה רץ עם ג'ינס. אף פעם לא הבנתי את הקטע הזה. אני לא כל כך שמתי לב אבל יכול להיות שהיו לו גם בקבוק מים ומגבת. כשהוא הפסיק להגיע הבנו שהשתן עלה לו לראש והוא מעדיף להופיע בקיסריה מאשר לרוץ איתנו. עד לפני כמה שבועות היינו רצים ביחד, אבל פתאום הבן אדם הפך לסלב אז אין לו זמן לאנשים כמונו. אין בעיה שלמה, נחכה לך בסיבוב (אתה יודע, בפארק שם, איפה שתמיד היינו מחכים לך).

שלמה. למה עם ג'ינס?

נ.ב.

די כבר עם כל ארוחות החג האלה. ארוחת חג אמורה להיות משהו מיוחד, שובר שגרה, אבל כשיש כל כך הרבה חגים והארוחות הופכות להיות חלק מהשגרה זה לחלוטין מאבד מהערך של זה.