Hadira21.com

מה מסך אותי אלייך?

אחרי שבמשך שבוע וחצי הייתי לבד בדירה וכולם הבטיחו לבוא לבקר אבל כמובן התנקנקו והבריזו (חוץ מגלעד ואורי), אתמול זכיתי לביקור מאד מפתיע ומרגש. דור קפץ לביקור קצרצר אחרי כמעט חודש שלם שלא ראינו אותו. ויותר מזה- הוא אפילו ישן בדירה (פעם ראשונה החודש אבל את שכר הדירה הוא שילם לתומר). לי אישית דור מאד היה חסר, במיוחד בגלל שלא היה אף אחד אחר שזרם עם משחקי המילים המטופשים שלי. כמובן שהוא חזר בחזרה לאשקלון על הבוקר אבל להגנתו ייאמר שאני הייתי צריך ללכת לעבודה אז לא באמת היה לו מה לחפש בדירה לבד. אבל אל דאגה, הוא הבטיח שהוא ישוב לבקר שבוע הבא.

ניצלנו את האיחוד המרגש והלכנו לראות ביחד את הרובוטריקים בסינמה סיטי (ביס פלאנט חשבו כנראה שזה סרט לילדים, למרות כל הסקס הלא כל כך מרומז שיש שם, והחליטו שההקרנה הכי מאוחרת תהיה בשש וחצי בערב) . משום מה בסינמה סיטי הקצינו לכיוון השני והקרינו את הסרט רק על המסך הענק. הלכנו על זה, בדיעבד הבנתי שזה ממש מטופש. אני אישית לא הרגשתי שחווית הצפייה שלי השתנתה ולו בקצת. תחשבו על זה- אם המסך קצת יותר גדול אז צריל להתרחק יותר על מנת שכל המסך ייכנס לטווח הראייה ואז מה עשינו בזה? זה כמו לצפות קצת יותר מקרוב על מסך שהוא מעט יותר קטן. במה זה שונה מסבתא שלי שצופה בטלוויזיה ממש מקרוב? טוב, אולי קצת נסחפתי אבל באמת שאני לא הרגשתי שום הבדל ממסך קולנוע רגיל.

לא נוח

מלבד המסך היתה בעיה נוספת – מאז שאנחנו תלמידים למשחק הפכנו להיות מבקרי קולנוע פלצנים שחייבים להעביר ביקורת על כל דבר: "הצילום פה בעייתי, המצלמה לא מפסיקה לזוז", "המעברים בין שוטים מסויימים לא קשורים אחד לשני", "יש פה בכלל שוטים מיותרים לחלוטין" ועוד הבלחות שחלקן מוצדקות וחלקן חסרות שחר לחלוטין. בעצם כשאני חושב על זה הדבר היחידי שלא העברנו עליו ביקורת בסרט הוא מייגן פוקס המדהימה. היא השאירה אותנו לכל אורך הסרט עם פה פעור אז היה קצת קשה לדבר. האמת היא שהיו עוד דברים טובים בסרט- קטעי האקשן מצויינים וגל הנוסטלגיה שעובר עצם איזכור השם רובוטריקים מצדיק את היציאה מהבית לכיוון המסך הגדול. בשורה התחתונה היה אחלה סרט (ואחלה תחת).

בעזרת השם

השבוע נזכרתי (בלי שום סיבה מסויימת, תמיד קופצים לי דברים לא קשורים לראש) שבשנת הלימודים הראשונה שלנו היתה איתנו איזו אישה אחת בשנות השלושים לחייה שסיפרה לנו שהיא הרכיבה את שם המשפחה שלה בעצמה. כששאלנו מה פשר הדבר היא הסבירה שהיא הלכה לנומרולוג (או שאולי קוראים לזה אלפא-ביתולוג או משהו כזה) והוא נתן לה מספר אותיות שאמורות להביא לה הצלחה בכל מה שהיא עושה והיא הרכיבה לעצמה שם משפחה מהאותיות המדוברות. אני לא יודע לגבי הצלחה אבל את הלימודים היא עזבה כבר אחרי שני שיעורים.

גם אני בזמנו החלטתי לאמץ את הרעיון. מצא חן בעיניי הקטע של להמציא לעצמך שם משפחה שיכול לעזור לך להתקדם בחיים ולכן הלכתי והתייעצתי עם מומחים רבים בתחום וחיפשתי לעצמי את צירוף האותיות המיוחל שבעזרתו כל דלת תיפתח בפניי. בסוף מצאתי את הצירוף המתאים, הרכבתי לעצמי שם משפחה חדש ואני בטוח שהוא יביא לי הצלחה רבה ומהר מאד אני אוכל להתקדם בתחום. אתם יכולים לקרוא לי מעכשיו רן בנאי.

כולם היו בנאי

אפרופו הבנאים, אני כל פעם מופתע מחדש באיזה קצב הם מולידים אמנים. כל שבוע בא לעולם איזה בנאי חדש והם רובם גם ממש מוצלחים. אני שואל את עצמי אם יש סיכוי לילד להיוולד למשפחה הזאת ולבחור בקריירה אחרת? תארו לכם איזה בנאי מחליט שהוא רוצה להיות רופא, ישר כל המשפחה מתנפלת עליו- "תגיד לי אתה לא מתבייש? ככה חינכנו אותך? אתה בא וממיט קלון על המשפחה שלך. איזה מין קריירה אתה מתכנן? מה, אתה לא חושב על העתיד? אתה לא רוצה עוד שלושים שנה כשיהיו לך ילדים להגיע לשקט כלכלי?" עברה במוחי המחשבה- כמה מגניב יהיה אם ייצרו "סופרגרופ" מהמשפחה המוכשרת הזאת? אני הייתי לוקח את אהוד, מאיר, יובל אביתר ובעז (הצאצא החדש) ומרכיב מהם איזו להקה. הייתי קורא להם "חמישיית בנאי".

Don't stop till you get Karnaf

נ.ב.

אני שונא את רכבת ישראל. סתם רציתי שתדעו.

נ.ב. 2

הכותרת של הפוסט "ביקור הגברת הזקנה" הוא שם של מחזה שדור ואני רצינו לעשות ממנו סצינה אבל לא הספקנו. סתם שתדעו.

תייר מקומי

אתם מכירים את האנשים האלה שתמיד נראים כמו תיירים? כאלה שהולכים ברחוב ואיזה מישהו ישאל אותם איזו שאלה באנגלית (זה קרה פעם לאפי). אז אני בדיוק ההיפך. יש לי פרצוף של מקומי, לא משנה איפה אני נמצא. אתמול הייתי בחיפה ובדרך לרכבת שני אנשים שונים ביקשו ממני הכוונה למקום מסויים. מה שבאמת מדהים זה שידעתי להסביר להם בדיוק לאן להגיע. לא מדהים לטעמכם, אז עזבו אתכם בארץ, בניו יורק הסברתי לאיזו יפנית איך מגיעים לאנשהו ובהולנד הכוונתי איזה תייר איך להגיע למפעל של הייניקן. אז אתם בטח אומרים לעצמכם "חוכמה גדולה, ניו יורק היא העיר הכי פשוטה ביקום מבחינת התמצאות ובאמסטרדם הוא היה כל כך הרבה פעמים שהוא כבר מכיר כל סמטה." בשורה התחתונה- אפילו בחו"ל אני נראה כמו טיפוס מקומי שיכול להכווין אותך (אוקיי, אולי בתאילנד לא היו פונים אליי להכוונה).

אני חושב שתל אביב היא המקום היחיד בעולם שקשה לי להכווין. אני מכווין שם אנשים לפי מיקום של סניף של קרנף או לפי נקודות מרכזיות ובולטות כמו למשל צומת עם פרסה, צומת שיש בה פניה שמאלה או ההומלס שיושב במחלף ההלכה עם דגל ישראל.

משרד ההדברה

היום ריססתי את הדירה.הזמנתי מדביר וכשה-GPS שלו סיבך אותו לגמרי אני הכוונתי אותו בעצמי איך להגיע. הוא הגיע אליי עם המיכל העצום הזה על הגב והדבר הראשון שהוא שאל אותי ואני מצטט זה "אם יש בעל חיים או תינוקים בדירה?" הוא עשה סיבוב בדירה ופתאום נעצר ליד התופים שלי בהשתאות. "וואוו אחי, אהבתי." כמובן שאני הייתי מבסוט ועניתי לו "כן, קניתי את זה השבוע, איזה אדיר הא?" והוא ענה "חבלך על הזמן. איפה קונים דבר כזה?" ושניה לפני שעניתי לו על השאלה הזו התקדמתי עוד צעד והבנתי שהוא לא מתלהב מהתופים שלי אלא מהדמות קרטון של שלמה שרף שהיתה מונחת מאחור.

הבחור לא התמהמה ומיד התחיל במלאכת הריסוס. הוא הגיע אפילו למקומות בבית שהג'וקים לא יודעים על קיומם. הבחור באמת עשה עבודה יסודית ובתמורה ביקש רק מאתיים שקלים. נשמע לי מוזר אבל מי אני שאתווכח עם מחירים זולים? הוא אמר לי לא לשהות בבית בשלוש השעות הקרובות ולא לנקות אותו בשבוע הקרוב (יחי הלגיטימציה!!!).

הפריט הכי יקר ערך בדירה

חזרתי לעבודה. בעוד אני הולך זרקתי מבט לאחור וראיתי שהרכב של המדביר עדיין ליד הבית. כעבור משהו כמו שעתיים וחצי עלו בי מחשבות מטרידות, האם קיים סיכוי ולו הקלוש ביותר שאני נשדד ברגעים אלה ממש. הרי זה כל כך פשוט, הבן אדם עוזב את הבית לשלוש שעות ומשאיר את כל החלונות פתוחים, לאחר שהמדביר התעכב בכל חדר וחדר בבית וראה איזה דברים אפשר לקחת ועוד ביקש תגמול יחסית זול על ההדברה. חיברתי אחד ועוד אחד ועוד אחד, יצאו לי יותר מדי אחדות. החלטתי לתת קפיצה לדירה על מנת להסיר דאגה מליבי (עבדתי היום בשלישות ברמת גן, הכי קל"ב שיש). הגעתי הביתה וראיתי שהכל מונח במקומו. טוב. סתם פרנויה מוגזמת, אין לי מושג מאיפה זה בא. חזרתי לעבוד וכעבור שעתיים כשהגעתי הביתה גיליתי שהשארתי את הדלת פתוחה. אל דאגה, שום דבר לא נגנב אבל מסקנה אחת יש מכל העניין הזה – אני אידיוט.

אפרופו מדביר, אני לא יודע אם מישהו מכם נתקל בתופעה העונה לשם "צ'יק-צ'ק-ג'וק" אבל אני נתקלתי ומאז אני לא ישן טוב בלילות. מדובר בניידת הדברה שנוסעת ומנגנת שיר די מטריד בכל רחבי תל אביב (מעין שילוב בין ניידת של ברסלבים למכסחי השדים) ועל חלקה האחורי יש שתי בובות- איש וילד, לבושים בחליפות ומסיכות אב"כ ומסתובבים להם בקצב המנגינה המבעיתה. בהזדמנות הבאה אני אזמין אותם. אם אני ארצה להדביר את הבוס שלי או איזה חזאי מניאק.

"מבטיחים הדברה מלאה והתקף לב"

ערס פואנטי

היום נתקלתי בתופעה מוזרה ביותר: ערסים-חנונים. אני יודע שזה נשמע מפגר וזה כמו להגיד יפה-מכוער או חכם-אדיוט אבל זה באמת מה שהם היו. הם התנהגו כמו ערסים, צעקו אחד על השני, כיפכפו אחד את השני, דיברו במבטא ערסי כבד, אבל למרות הכל הם דיברו על דארת' ויידר, וורלד אוף וורקראפט ועל מטליקה. אז או שהערסים התחילו להיפתח קצת לתרבות שונה או שהחנונים שלנו ממש מתקלקלים.

"May the Ars be with you"

נ.ב.

אחרי שראיתי את הפוסט המצולם של תומר מתאילנד הגעתי למסקנות הבאות:

• תומר כל היום ישן ואוכל. אין שום הבדל.
• אני מנקה לבד, מסדר לבד, שוטף כלים לבד. אין שום הבדל.
• דור לא פה. אין שום הבדל.
• אפי, למה???

Hello everyone

I would like to write you about my lovely day playing "matkot" but internet is HORRIBLE!

So, Watch my new video. and then tell me It's great, OK? 

מתופף הבננות

היום קניתי מערכת תופים אלקטרונית (עכשיו דמיינו את הומר סימפסון עושה Woo-hoo). זו אחת הקניות הגדולות היחידות שעוד כשנכנסתי לחנות ידעתי שאני אצא משם עם מה שבאתי לקנות ויהי מה, מה שהיה צריך להפוך את מלאכתו של המוכר לפשוטה ביותר. לכן זה היה מאד קצר, באתי, קיבלתי הסבר, התיישבתי לנגן קצת ואמרתי לו שאני לוקח, כל זה תוך דקות ספורות. רק שהמוכר המנוסה לא היה רגיל שהדברים הולכים כל כך מהר והתחיל להתבלבל. עוד אחרי ששילמתי הוא המשיך לנסות לשכנע אותי שזאת מערכת טובה וכדאי לי לקחת אותה והשתמש בטריקים רבים של אנשי מכירות. משהו בתהליך פשוט היה לו קצר מדי, הוא הרגיש שהוא חייב להגיד את כל מה שהיה לו וכמה כדאי לי לקנות אותה, אפילו כשהוא עזר לי לסחוב אותה בדרך לאוטו.

מקווה שזה נשמע טוב כמו שזה נראה

מה אברך

שניה לפני שיצאתי מהחנות ניגש אליי איזה אברך ושאל אותי אם כבר הנחתי תפילין היום. עניתי לו "בטח, 17 פעם מהבוקר. נשאר לי עוד פעם אחת לח"י." כמובן שהוא לא עזב אותי וניסה לשכנע אותי בכל מיני דרכים ("זה ייקח רק שתי דקות", "בוא נו, זאת מצווה" , "מתי בפעם האחרונה הנחת תפילין?") ואני, בניגוד להיותי יס-מן מוחלט, הפעם עמדתי על שלי והסברתי לו שבאמת אין לי צורך בדבר. אני אישית לא מצליח להבין את העניין. מה כל כך חשוב להם לשכנע אותך להניח תפילין? הם הרי לא מכירים אותי, אולי שניה אחרי שאני אניח תפילין אני אקפוץ לג'ירף ואוכל את המנה החריפה עם שרימפס וחזיר? אולי אני בדרך לרצח המוני? אבא שלי שבא מבית דתי אומר שאין קשר בין מצוות התפילין ומצוות אחרות והם מבחינתם עושים מצווה בכך שהם גורמים לך לעשות מצווה. כנראה שאבא שלי צודק אבל אני מרגיש סוג של צביעות עם זה.

היה קטע מצחיק, אחרי שהמוכרים בחנות הניחו תפילין אחד מהם שאל את האברך כמה יעלה לו אם הוא רוצה לקנות ממנו תפילין. האברך ענה שבסביבות האלפיים שקל. המוכר מיד קפץ ואמר לו "ואוו, ואוו, אני לא רוצה תפילין מהודרות כאלה כמו שהבאת פה, תביא לי איזה זוג פשוט שיש לך בשלוש מאות". אחח, איזה איש מכירות.

זו כמובן לא הפעם הראשונה שנטפל אליי לובש שחור בבקשה להניח תפילין. היה איזה נודניק אחד שהציק לי באופן עיקבי כל יום ברכבת. אפילו פעם אחת הוא עבר באחת הרכבות שנסעתי בהן ואז הייתי צריך להחליף רכבת והוא נכנס גם לרכבת הזו ושאל אותי שוב. עניתי לו "תגיד, אתה עוקב אחרי?" הוא חייך ועבר הלאה. נזכרתי שהפעם היחידה שנענתי בחיוב היתה כשהייתי בחברון. אבל אז הייתי בצבא והיה די משעמם בכל מקרה. חוץ מזה שהם באו עם קולה ובמבה ושיחדו אותנו.

"בוא, זה ייקח רק שתי דקות"

היתה גם פעם אחת שביקשו ממני ומעוד כמה חבר'ה להשלים מניין אחרי איזה צום. זה היה כשעבדנו באחד הבסיסים ברמת הגולן בשנה שעברה. חיפשתי משהו לשים על הראש והדבר היחיד שהיה לגיטימי היה פד של עכבר מחשב (לגיטימי מבחינתי). אז שמתי פד כזה על הראש ואחרי כמה גיחוכים מהסובבים היו עוד כמה שעשו כמוני. במהלך התפילה שררה רצינות יתר עד הרגע שנפל לי הפד מהראש. באותו רגע מספר זוגות עיניים סקרניות ישר לטשו אותי. איזה מתח, האם הוא ירים את הפד מהרצפה או שמא יוותר על השטות וימשיך בלעדיו. אני כמובן לא יכולתי לאכזב את המעריצים והייתי חייב לעשות משהו שישבור את האוירה הרצינית, הרמתי את הפד ונתתי לו נשיקה כאילו הוא כיפה לכל דבר. באותו רגע גם הרציניים ביותר לא יכלו לעמוד בפני השטות והתגלגלו מצחוק.

כבר לא מקוריים

ישנה תופעה שהולכת ותופסת תאוצה בזמן האחרון של אמנים שחוזרים בתשובה ומוציאים דיסק עם שירים מהמקורות. זה התחיל עם חלק נכבד ממשפחת בנאי שעשו זאת בזה אחר זה, המשיך עם אמנים נוספים כמו אתי אנקרי. בנוסף כמה אמנים מוערכים אחרים התחילו לשיר פיוטים כמו ברי סחרוף או קובי אוז שזנח את הצחוקים והשטויות לטובת שירים עתיקים ופיוטים. אני חייב לציין שאין לי שום בעיה עם זה ברמה הכללית וגם חלק מהשירים האלה מצא חן בעיניי אבל בכל זאת אני חייב לשאול- למה? למה כולם בבת אחת? למה כל דבר במדינה הזאת חייב להיות טרנד? אין בעיה שאמן אחד או שניים ילאה אותנו בשירים העייפים האלה אבל כשכולם מחליטים לעשות את זה בבת אחת זה כבר נהיה מעיק. אני חושב שזה מעצלנות לכתוב טקסטים חדשים, הם מצאו פתרון יצירתי- להלחין טקסטים קיימים במסווה של חזרה בתשובה. זה לא דורש הרבה השקעה, אולי לגדל זקן.

אני יכול לגדל זקן תוך שבוע, אולי אני גם אקפוץ על הרכבת ואלחין את מגילת רות. אני אשקול את זה ובינתיים קבלו את הסצינה של החבר'ה קדישא מתוך המחזה "שבעה" מאת שמואל הספרי בביצוע של אפי ושלי:  

נ.ב.

הסרט של זרוב ושל מיכל שאני השתתפתי בו זכה בתור סרט הקאלט של פרוייקט 48 שעות. כבוד!

אז איך זה שאני מחובר וכותב? ככה: התקשרתי לבזק בינלאומי ושאלתי אם יש פתרון לסיטואציה המגוחכת הזאת והבחורה בצד השני של הקו הסבירה לי שאני יכול להתחבר למודם ישירות, כל מה שאני צריך זה למצוא כבל רשת. לכו תמצאו משהו בדירה שלנו. אז אחרי שמצאתי כבל כלשהו וניסיתי לחבר אותו בין המחשב למודם, הבנתי שזה לא כבל רשת (מה שמדהים זה שלמרות שהחיבור לא מתאים הצלחתי לדחוף אותו גם למחשב וגם למודם) והמשכתי לחפש כשהמוקדנית עדיין על הקו עם סבלנות מפתיעה .בסוף מצאתי אחד. בעיה חדשה – המחשב בצד אחד של הדירה והמודם בצד השני. לאחר מאמצים רבים הצלחתי ליצור מערך מפואר של כבלים המתוחים לאורך כל הדירה (מצורפות תמונות בשביל להמחיש).

צד א' - המחשב

הסברתי למוקדנית הסבלנית שההבנה שלי במחשבים גובלת בהבנה שלי בקרלינג (נו, הספורט הזה שזורקים דיסקיות על קרח ואז כמה אנשים רצים אחרי הדיסקית עם מגב. זה כמו לשחק גולות רק יותר גדול, הקיצר עזבו אותכם). הסבלנות שלה עמדה במבחן נוסף כשהיא נאלצה להמתין עד שהמחשב האיטי ברמות בלתי סבירות שלי יאתחל את עצמו- תהליך שלוקח רבע שעה בערך. היא הסבירה לי בצורה מאד פשוטה איך להכנס עם יוזר וסיסמא של מנהל מערכת ולשאוב משם את הסיסמא לאינטרנט האלחוטי. הבעיה הנוכחית- תומר, הגאון מחשבים הזה, שינה גם את הסיסמא של מנהל המערכת. משמעות העניין – אני צריך להמשיך לגלוש כשהדירה מלאה בכבלים ונראית כמו מסלול מכשולים. השאלה היחידה היא תוך כמה זמן אני אתקל באחד הכבלים ואשבור את האף ואת המודם.

צד ב' - המודם

אז עכשיו אני יושב לי רגוע, מול האינטרנט כשמאחוריי בלאגן מטורף, טוחן דוריטו'ס ולבאנה ומחפש איך להעביר את הזמן עד שתומר יחזור או עד שדור יגיח לכמה דקות. מעניין את מי מהם אני אראה קודם…

נ.ב.

בזמן שתומר מנהל דו שיח באנגלית עם פחי אשפה בנתב"ג (ראו בפוסט וידאו של תומר) אני מתקדם עם היפנית. מעניין אם הוא גם ממשיך עם זה במקביל או שנשבר לו והוא עבר לגחמה חדשה כמו ללמוד כתב ברייל או משהו.

שלום לכולם. לאחר טיסה ארוכה עם צוות דיילים שכנראה נאסף ממועדון כלשהו במתחם יד חרוצים ודייל ראשי שלדעתי היה קודם מציל בים, אני כותב את הפוסט הראשון שלי מחו"ל, או ליתר דיוק מבנגקוק. מאוד בקצרה אספר ששתיתי המון בירה, אכלתי שווה ערך ל-10 מנות בג'ירף ועוד לא ישנתי. בנוסף, אני מצרף את פוסט הוידאו הראשון שלי, שבו גיא, אח שלי, מצלם אותי מעביר שעה מתה בהמתנה לטיסה בשדה התעופה, או לפחות מה שהספקנו עד שנגמרה הבטריה במצלמה. אציין שמדובר בפוסט מחתרתי עם עריכה שערורייתית ומזעזעת ואני ממליץ עליו בחום. זהו להיום. אשמח לתגובות. ותודה לגיא וילנסקי על הצילום.

תומר וילנסקי

בנגקוק

חו"לוניה-איה-איה

טוב, אז דור חזר מכרתים ותומר ושירה ברגעים אלה ממש אורזים לתאילנד. זה לא הוגן שכולם כל הזמן טסים לחו"ל ורק אני בארץ. ובכן, זה היה רגע שחצנות ציני, אחרי שכולם פתחו עליי עיניים על זה שהייתי השנה בחו"ל מספר פעמים. חלק מהפעמים האלה היו מהעבודה, שזה לא קורץ כמו שזה נשמע. נכון שגם עשיתי שבוע בטן-גב באיה נאפה, שבוע סנואובורד בצפון איטליה, סבב הופעות מטורף בהולנד ואני הולך לנגוס מהתפוח הגדול בחודש הבא אבל זאת לא סיבה לפתוח עליי עיניים. טוב, זאת כן סיבה אבל תחכו לפחות אחרי שאני אנחת, שלא יהיו פדיחות.

הכוונה מקצועית

אתמול היה אחד מימי הצילום הראשונים של הסרט השלישי של שנה ג' בביה"ס שלנו וכשאני אומר ימי צילום אני מתכוון לילות. אני שיחקתי שוטר. שוב. בפעם השלישית ברצף. מה, זה הטייפקאסט שלי ואני לא יודע את זה? עזבו את זה שנאמר לי שרוצים אותי ליום צילום נוסף, מה שאומר שעל מנת לשמור על הקונטיניואיטי (המשכיות, בעברית) אני צריך להישאר עוד כמה ימים עם השפם והזקנקן הניסיוניים שלי. לפחות לא צבעתי את השיער או משהו…

היות והיה לי רכב נתבקשתי מההפקה לאסוף עוד שני שחקנים על הדרך. כשאני אומר על הדרך אני מתכוון לעשות סיבוב. אני אגיד לכם את האמת, אין לי בעיה לאסוף אנשים גם מדימונה אם צריך- אתם מכירים אותי. רק אל תגידו לי שזה על הדרך. אני יודע טוב מאד מה על הדרך ומה לא. אל תגידו לי "אתה נוסע מרמת גן לתל אביב נכון, אז אתה יכול אולי לאסוף מישהו על הדרך?" ואני כמובן אענה "אין בעיה", ואז אתם תמשיכו "זה יישוב קטן, ממש ליד תל אביב, לא סיבוב רציני, ממש בפריפריה שמה", ואני אענה "בסדר גמור", ואז אתם תגידו לי "טוב, אז אתה יודע איך להגיע למודיעין?"

ובאותו הקשר, קיבלתי הכוונה לא נכונה ללוקיישן של הצילומים. אמרו לי שם של רחוב אחר ואני כמובן הגעתי למקום בדיוק מירבי מבחינת הזמנים. כשלא ראינו מצלמות, תאורה או אפילו נערת מים הבנו שטעינו והצילומים הם בצד השני של העיר. אין שום בעיה, טעות, טועים, טעינו. קורה שהבן אדם טועה ונותן לך כתובת לא נכונה, אבל כשהלוקיישן הלא נכון נמצא בדיוק סמוך לסניף של קרנף והלוקיישן האמיתי נמצא במקום שכוח אל שאין אף סניף ברדיוס הגיוני סביבו- זו כבר התעללות. (Note to self: מחר מתחילה סדנת "קבלת דברים בפרופורציה", אסור לפספס)

שלום, אני רן ואני קרנפוס אובססיבוס

שינת בצורת

צילומי הלילה הסתיימו באור ראשון ואני הגעתי חזרה לבית הוריי בשבע בבוקר. הבנתי שלעבודה אני כבר לא אלך היום אז החלטתי לקום בעשר ולתפוס טרמפ עם אבא שלי חזרה לדירה. החלטתי שהיות ואין סיכוי שאני אלך לעבודה אני לפחות אבלה כמה שעות עם תומר לפני שהוא טס. אז מה אם ישנתי רק שלוש שעות? אני מעדיף לבלות איתו קצת במקום לישון. כמובן שהוא ישן עכשיו, ואני כבר איבדתי את מומנטום השינה שלי אז אני כבר אחכה ללילה. (Note to self: מחרתיים קבוצת תמיכה לעייפים אנונימיים)

אני לא חושב שיש לי הפרעות שינה. זה סתם משהו לא ברור. אני חושב שאולי תומר שואב ממני שעות שינה ומספח לעצמו. זה לא שאני לא נרדם, אני פשוט ישן מעט מידי ומתעורר מכל דבר. נכון, היתה את הפעם ההיא שאחרי שלוש שעות שבהן לא הצלחתי להירדם מצאתי את עצמי כמו סהרורי יוצא החוצה בחמש בבוקר להזיז את האוטו כדי לא לקבל דו"ח חניה בבוקר. קרה, אבל אני בטוח שלכל אחד יש איזה לילה כזה אחת לכמה זמן. נכון? (תגידו שכן כדי שאני לא אחשוב שיש משהו לא בסדר איתי חס וחלילה).

אני רק השכן של השכן של השכן שלא ישן

דו"ח שלם דורש (ת)שלום

אגב דו"ח חניה, כמות הדו"חות שקיבלתי השנה בתל אביב היא שערורייתית. איזה פקח נותן דו"ח באחת בלילה במוצ"ש על כחול-לבן? אני הכי שונא את אבן גבירול- כל הרחוב צבוע באפור אבל אתה צריך לעקוב כי כל שני מטר יש שלט מותר לחנות/איזור גרירה. זה כמו משחק חפש את המטמון. מה הבעיה לסמן באדום-לבן את איזורי הגרירה? אין ספק שזו התעשייה הכי ריווחית בארץ שמסתמכת על חוסר הידע של הציבור הלא תל-אביבי בחוקיה "המיוחדים" והמנוולים של העיר הזו. זה כמו השוטר שמחכה לך ב-18:59 בצומת שבה אסור לפנות שמאלה בין 17:00 ל- 19:00. אבל בחזרה אליי, אני חושב שחולדאי מממן את בית העירייה רק בזכותי. אני מציע שיקח כבר את כל המשכורת שלי, אני אעביר לו אותה בהוראת קבע והוא יתן לי לחנות איפה שאני רוצה. הרי זה פחות או יותר מה שקורה עכשיו. ומה הוא עושה עם הכסף שלי? הורס את אוסישקין ובמקום לבנות איזה מגרש חניה לפחות, הוא שותל שלושה עצי דקל. בחייאת רון. (ואני יודע שכל המכביסטים שבינכם תופסים עכשיו ת'בטן ונשפכים מצחוק עצם האיזכור של אוסישקין. יופי, להפועל אין אולם, חי חי חי. בתכל'ס גם אין לנו קבוצה אז מה זה משנה?)

נ.ב.

הסבירו לנו פעם את הקשר בין הרצוי למצוי. הרצוי – אני אלך לישון מוקדם הלילה. המצוי – מישהו יציע לי לשתות בירה ואני כמובן שלא אוכל לסרב ואצבור חסך יותר גדול בשעות שינה. לפחות יהיה לי על מה להתלונן, כמו שאני אוהב.

תפסיקו להכריח אותי לאכול סושי! זה לא טעים לי!!!

למה אתם מנסים לדחוף לי את זה בכוח? אני מבין שרובכם טוענים שזה הדבר הכי טעים עלי אדמות. אני מאמין לכם. אמנם לא טעמתם את הפריקסה של סבתא שלי אבל היות והיא לא יכולה להכין את זה בכמות מסחרית אז אין שום בעיה עם זה שסושי מבחינתכם הוא מאכל האלים. תהנו. אבל תעזבו אותי בשקט. זה לא טעים לי. נכון שגם אני דוחף לאחרים דברים שאני אוהב כי אני רוצה שגם הם יאהבו אותם אבל אם מישהו אומר לי שגינס או קרנף זה לא טעים לו אז אני עוזב אותו בשקט. אבל לא, אתם תגידו לי תנסה שוב. אתה תאהב את זה. את המונח "טעם נרכש" אני כבר לא יכול לשמוע יותר. למה? למה אם משהו לא טעים לי אני צריך לנסות שוב ושוב עד שאני אחשוב שזה טעים? במקרה של אלכוהול זה הגיוני, אתה שותה בשביל האפקט עד שאתה מתרגל לטעם. עם קפה זה אותו הסיפור. אבל איזה אפקט לעזאזל יש לסושי שאני צריך לסבול 2, 3, 17 פעמים עד שאני אהנה מזה?

סושי. אני לא אוהב את זה.

אבל אפרופו טעם נרכש- גלגל"צ זה טעם נרכש. הם דוחפים לך בכוח שירים שבמצב רגיל לא היית אוהב, משמיעים לך אותם בתדירות של אחת לשעה עד שבסוף היום אתה בטוח שאלה השירים הכי טובים שיש. מי ששומע גלגל"צ באופן קבוע- הטעם המוסיקלי שלו הוא טעם נרכש.

אגב, גם הפועל תל אביב זה טעם נרכש. להיות אוהד הפועל זה להתרגל לכמעט. כמעט גביע, כמעט אליפות, כמעט עוברים את החצי. בהתחלה אתה מתרגז, אח"כ אתה מדוכדך אבל בסוף הלוזריות הופכת לחלק ממך. אתה סופג אותה, אתה נהנה ממנה ובסוף אתה אפילו מתגאה בה. כמו שאמרתי- טעם נרכש (טעם של לוזר). העיקר שמנצחים בדרבי.

אז בחזרה לסושי- תאכלו סושי כל יום, כל היום מצדי, עם המקלות האלה שלכם, ותתנו לי את הקרנף שלי עם רוטב שיפקה שום וצ'יפס מתובל בצד. לזה לא צריך להתרגל, זה טעים מהביס הראשון (אבל כן צריך להיגמל). אני בכלל איש של ג'אנק פוד. תנו לי רק פיצה וקבב כל היום ואני מבסוט. כן קבב, ולכל המבועתים מבינכם אני יודע טוב מאד ממה זה עשוי ולא איכפת לי. זה טעים לי. בעצם רק תגידו שאתם עושים על האש ואני אקפוץ. אני אביא מה שתרצו- קבב, המבורגר, סטייק, כרעיים (סליחה דוד), רק תזמינו.

עוד נקודה מעניינת: שלשום בעבודה הגישו בחדר אוכל סושי ולמרות דעותיי הנחרצות בנושא החלטתי לתת לזה עוד צ'אנס. אני לא אוהב את זה אבל זאת לא הנקודה. אני חולה על חריף. אולי זה בגלל שאני אשכנזי בלאי, אולי זה הרבע התוניסאי שלי שמשתלט או אולי זה סתם בגלל היותי אוהד הפועל ואני אוהב לסבול אבל אני פשוט לא יכול לאכול כלום בלי חריף וכמה שיותר. בכל מקרה החלטתי לעשות ניסוי לערבב סחוג וווסאבי (ולמי שלא מבין: סחוג זה חריף שמרגישים בעיקר בפה, ווסאבי זה חריף שמרגישים בעיקר באף). לקחתי מנה מכובדת מכל אחד מהם וערבבתי. התוצאה- כמעט התפוצץ לי הראש, הרגשתי שאני נחנק מכל הכיוונים אבל אין ספק- אני חייב לעשות את זה שוב. ובמסגרת השאלות שאני חייב לשאול- אם סושי זה יפני, למה אוכלים אותו עם מקלות סיניים? אני לא מבין את זה.

מקלות תופים סיניים

אם כבר ביפן עסקינן, אז רק רציתי לספר שתומר ואני התחלנו ללמוד יפנית. אפשר למעשה לומר שאני חזרתי ללמוד יפנית אחרי הפסקה ארוכה שהספקתי לשכוח בה לחלוטין את כל מה שלמדתי ובמקרה של תומר זה עוד קפריזה חולפת, עד שיבוא הדבר הבא שהוא יידלק עליו. אתם בטח שואלים את עצמכם מה שאנחנו שואלים תמיד את אפי- למה??? מה הם צריכים עכשיו גם יפנית? האמת- אין סיבה הגיונית נראית לעין. הדבר היחידי שאני יכול לחשוב עליו הוא העובדה שמהמבטא הישראלי כנראה שלא נצליח להיפטר אז להוליווד אנחנו יכולים להגיד שלום אבל לגבי סרטים יפנים עוד לא אבדה תקוותנו. נסיים ללמוד את השפה ואז כל מה שנצטרך זה איזו אומנות לחימה כי עושה רושם שאין דבר כזה סרט יפני בלי מכות. אז בינתיים אנחנו יודעים להגיד תודה (Arigato) ושלום (Konichiwa) אבל את זה כבר גם ככה למדנו מקיל ביל. יהיה בסדר, בסוף נצליח לחבר משפט.

אז עד הפעם הבאה אני מתחייב שמשהו אחד מהדברים הבאים יקרה:

• אנחנו נלמד עוד מילה או שתיים ביפנית
• אני אתחיל לאהוב סושי
• הפועל תל אביב תנצח במשחק אימון
• תומר יישן פחות משתים-עשרה שעות בלילה
• דור יחזור לדירה
• ליאור שליין יספר בדיחה מצחיקה
• אילן לוקאץ' יסתפר
• אני אוכל קרנף

ובינתיים, תמשיכו לעקוב…

נ.ב.

קטע ממש מוזר שקרה לי היום: אני הולך הביתה מהרכבת ופתאום איזה פועל ערבי שעובר מולי מצביע למעלה ושואל אותי "קר, הא?" מיותר לציין שהיה חום איימים, הייתי עם אוזניות והייתי בטוח שלא שמעתי טוב אז הורדתי אותן ושאלתי אותו מה והוא חזר והצביע למעלה ואמר "קר, הא?" או שהוא היה ערבי-ציני או שהוא לא יודע עברית טוב. תחליטו אתם.

פתיחה – משהו קטן ורע

ביום ראשון יצאתי לאכול עם מבקרת המסעדות הסקסית, שבאופן שעורייתי מוזמנת פעם אחר פעם לארוחות במסעדות שונות בעיר, בתמורה ללכתוב עליהן אחר כך בבלוג שלה. כידוע, אני מאוד אוהב לאכול. יחד עם זאת, אחרי זמן מה של ישיבה מול שולחן מלא באוכל, אני מתחיל לאבד את הסבלנות. במקרה שמדובר, למשל, בארוחה בבית סבתא, אני פשוט מעביר את עצמי לכורסא וצופה להנאתי בטלוויזיה. במקרה המדובר, הייתי צריך להראות מידה מסויימת של בגרות ולהשאר ליד השולחן. לכן, בזמן שהסקסית טיפלה בסרטן ענקי בעזרת כלי ניתוח מעט מפחידים, מצאתי את עצמי מפסל את יצירת האמנות הבאה:

זורק הדיסקוס/תומר וילנסקי. שרימפס ותפוחי אדמה על צלחת.

עכשיו שהורדתי את המטען הזה מלבי, אני יכול להתחיל לכתוב.

נדודי שינה ברמת גן

בשבוע שעבר סבלתי מנדודי שינה. כלומר, נדודי שינה בלילות. בימים, באופן מעניין, שנתי לעולם אינה נודדת. להיפך. היא מסרבת לנדוד. ניתן להסיק מכך שבעוד שאני חי את חיי בישראל, השעון הביולוגי שלי, שיזכה לחיים ארוכים, חיי באיזור זמן אחר. השמועה אומרת שהוא נצפה לאחרונה על חוף ים בתולי אי שם בתאילנד, שותה להנאתו שייק מנגו. תהיה הסיבה לנדודי השינה אשר תהיה, אתם חייבים להודות שאני ללא שינה הוא מצב אבסורדי לחלוטין. אבסורדי כמו רן בסדנת שתיקה, אבסורדי כמו האפשרות שדור ימצא בדירה. ככה אבסורדי.

בכל אופן, המצב היה כה חמור, שביום שישי האחרון, בשעה שמונה לפנות בוקר, מצאתי את עצמי נובר במקרר (מעניין למה ואם זה תקין שרוב האוכל שהיה שם הצמיח צמר גפן לבן…) עם התובנה המצערת שלשינה אין כוונה לבקר אותי בשעות הקרובות. כאן יבוא טוויסט היסטרי לסיפור, שמוביל אותי לקופת החולים הקרובה, במטרה להשיג (צלילי חצוצרות) אישור רפואי לחדר כושר!! כן.. אישור לחדר כושר.. אחרי הכל, לא כל יום אני זוכה להיות ער בשמונה בבוקר, נכון?

שיחה טיפוסית בין לקוח רמת-גני לפקידה בקופת חולים: הפקידה: "אדוני, שב בבקשה ותחכה למספר שלך"  האדון: "לא טוב המספר". אכן, כשהמספר שאתה מחזיק בידך מרמז על עוד שעה של המתנה, הוא בדרך כלל לא טוב. כשאני חושב על זה עכשיו, יש סיכוי סביר שכל הזקנים שחיכו איתי בחדר ההמתנה לא היו באמת זקנים כשנכנסו לשם. אולי היה להם מספר לא טוב.

וואו, אתה תומר מהדירה?!

אני והטחול

טוב בכל אופן, הגעתי לרופאה, שכדי לספק לי את האישור המיוחל היתה חייבת לבדוק משהו. וכאן תבוא הודעה משמחת: אני, כותב שורות אלה, לא סובל מטחול מוגדל ולכן אני רשאי להתאמן בחדר כושר. ועכשיו להודעה מצערת, עקב מצבי הכלכלי העגום, והעובדה ששילמתי גם את השכר-דירה של דור, אנשי ההוצאה לפועל בדרכם לכאן כדי לעקל לי את הטחול. בסדר, קחו את הטחול, אבל לא תקבלו את המחשב שלי, אני חייב לעדכן את הבלוג של הדירה. וכאן אני מגיע לפתרון שמצאתי לבעיה.

לפני כשבוע כתבתי כאן שאני שוקל לנגן ברחוב עבור כסף. זה ולעשות פורנו או פורנוזמר (פורנו מזמר). ובכן, בשבוע שחלף יצא לי להתנסות באחד מהנ"ל. בתוצאה ניתן לצפות באתרי הסקס המובחרים ובקולנוע הזימה הקרוב לביתכם. אבל עכשיו ברצינות:

זמר רחוב

ביום שלישי השתתפתי בסרטה של ענבל בראון, סטודנטית לקולנוע ממכללת ספיר, בתפקיד זמר רחוב. במסגרת תפקידי (מכירים את השטות הזאת מהקו"ח?) נאלצתי לצאת לרחוב ביאליק ברמת גן מצוייד בגיטרה אקוסטית וקייס בלוי, ולנגן ברחוב במשך שעה. והרי מספר דברים שקרו:

• כל עניין ההצטרפות לנגני האקורדיון/כינור של רחוב ביאליק היה די מביך בהתחלה.
• מוכרת מחנות בביאליק הציעה לי כסא.
• אדם אחד הציע שאפסיק לנגן ברחוב ואלך להשתתף בכוכב נולד.
• אדם אחר הציע שאפסיק לנגן ואלך לעבוד.
• עובר אורח ראשון העניק לי סיפתח של חצי שקל חדש.
• לאחר מכן התחילה זרימה נאה של שקלים וחמישיות לתוך קייס הגיטרה.
• הערכה של ענבל לכמות הכסף בקייס בתום השעה: גג 10 שקלים.
• כסף בקייס בתום השעה: 70 שקלים.

התחרות (או – איך אפשר להרוויח ככה?)

לאחר שהשתתפתי בסצינת מיטה עם עצמי (בסצינה – אני מתעורר), היום המשיך בעוד נגינה ברחוב. הפעם כשצוות ההפקה נמצא לידי. מה שהיה הרבה יותר נחמד, אך גם הרבה פחות רווחי, וכדי להקשות על מלאכת ההתעשרות שלי עוד יותר, הגיע אדוארד. אדוארד הוא נגן רחוב מקצועי ביותר. הוא מגיע מצוייד באקורדיון אימתני, נסיון מפלצתי וארסנל בלתי נדלה של בדיחות סטנד-אפ מוצלחות ברמות שונות. אה- וגם וופלים. היו לו הרבה וופלים. אני לא יודע למה. אני מניח שאם באמת הייתי צריך להתחרות באדוארד המיומן בנגינה ברחוב, טוב, הוא היה מחסל אותי, אבל האמת היא שאדוארד הגיע כדי לעזור בצילומים של אחת הסצינות בסרט ולא כדי להתחרות בנגינה המופלאה שלי.

בזמן שאדוארד מנגן לנו ברקע שירי ארץ ישראל וגם קצת ABBA, צילמנו את סצינת הסיום, שבה לי בדר, שמשחקת את השכנה הסקסית, מנסה לפתות את נגן הרחוב שהוא אני בעזרת עוגת שוקולד. או, הפעם בלי הגזמות, משחקת את השכנה שמנסה לפתח שיחה עם נגן הרחוב ומציעה לו עוגת שוקולד. אני לא רציתי עוגת שוקולד. רציתי קולה. קיבלתי עוגת שוקולד.

המשכנו לצלם. ככל שביצענו עוד ועוד טייקים של הסצינה,  העוגה הלכה ונראתה יותר ויותר גרוע, ובאחד הטייקים חלק ממנה גם מצא את דרכו לפרצופה של לי/השכנה, ואני עדיין רציתי קולה. אך אל דאגה, בסופו של דבר העוגה הוחלפה, אני קיבלתי קולה וללי כבר לא היה שוקולד על הפרצוף. אדוארד סיים לנגן, סיפר כמה בדיחות, חילק לנו וופלים (השתגעת?? אני עוד מפוצץ מהעוגה!) והלך לדרכו.

מסקנות:

• במאים, נא לבדוק שהשחקנים שלכם לא מרוחים בשוקולד לפני התחלת הצילום.
• אי אפשר לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה.
• אם את רוצה לזכות בליבו של זמר רחוב ביום חם, אל תציעי לו עוגת שוקולד.
• אל תנסו להתחרות באדוארד.

האם אתה נכנע לכוחות האקורדיון שלי, תומר?

סיום

הערב הגיע והכל בא על מקומו בשלום. אני קיבלתי את הקולה שלי, הצילומים הסתיימו, והכי חשוב, אני הרווחתי 70 שקל משעה של נגינה ברחוב.

ומכאן שפתרון מספר 1 לבעיה הכלכלית שלי ושל הטחול שלי: לנגן ברחוב, נבדק ונמצא עובד. אז אם בזמן הקרוב תראו מישהו מנגן ברחוב ועושה כסף לא רע, כנראה שזה אני. תומר, סטודנט עני. באשר לפורנוזמר – אעדכן אתכם.

נ.ב אני מבטיח לכתוב על כל מסעדה שתזמין אותי לאכול. ולא לפסל עם האוכל. מבטיח.

ותודה לאורן בלנגה. זה לא קשור לפוסט. אבל תודה

תומר וילנסקי

הדירה

אוקיי, אני ברחוב, מה עושים עכשיו?

אוקיי, הנה בחורה. מה עושים עכשיו?

לי בדר. סופרסטאר