לך תזדקן

היום התעוררתי בבוקר ופתאום הבנתי כמה זה כיף להתעורר עם השעון המעורר (הכל יחסי) ולא עם "לפעמים חלומות מתגשמים" מכיוון בית הספר הארור שליד הבית שלנו. אבל חוץ מזה אין שום דבר טוב בחופש הגדול. הכל מפוצץ בילדים קטנים ומעצבנים שאין להם שום מטרה בחיים מלבד לאכול, לישון וללכלך (מזכיר לי מישהו). אני די מרחם על הסדרנים בבתי קולנוע, מפעילי המתקנים בסופרלנד,המדריכים בקייטנות ובעיקר על המצילים המסכנים שעובדים חודשיים בשנה וצריכים להיענות לפאניקה של כל אמא פולנייה שחושבת שהבן שלה עומד לטבוע. מצד שני זה עדיף על להיות מציל בבריכה, שכל בוקר במשך כל ימות השנה אתה מתעסק בלהבין אם זאת גופה שצפה שם מולך או סתם איזה זקן ששוחה ממש לאט. בכלל זקנים בבוקר זאת תופעה. העולם שייך לצעירים? לא בבוקר. הם קמים באיזה ארבע, בלי שום סיבה נראית לעין ובמשך כל הבוקר מציפים כל פינה אפשרית ברחבי המדינה. אתה נתקל בהם בחדר כושר, בתור לבנק או הכי גרוע, בסופרמארקט כשאתה ממהר והם לפניך בתור, מעכבים אותך בשלוש שעות רק כי הם רוצים להשתמש בכל הקופונים והמטבעות של עשר אגורות שהם אוגרים ב-300 השנים שהם חיים. והם גם תמיד דוחפים, תמיד שניה לפני שתעלה לאוטובוס תבוא איזה זקנה ותדחף אותך בכוח כאילו אתה הולך לתפוס לה את המקום האחרון. והם תמיד מחפשים מישהו לספר לו את כל מה שעובר להם בראש עד שהמוח שלך נמס ומשום מה לי יש פרצוף של מישהו לדבר איתו. הם תמיד מוצאים אותי.  די, עזבו אותי, אני לא בגילכם!

מז"א השטויות האלה?

אתמול בבוקר היה לי חם. ואני מתנצל מראש שאני מכניס לכם לראש את התמונה הזוועתית של ליאור שליין ששואל כמה חם היה, אבל היה לי כל כך חם ונזכרתי שהחזאים דיברו על גשם מקומי בבוקר (???) באמצע יוני. נו באמת. בחורף אתם תמיד אומרים שיהיה גשם ואין אז אתם חושבים שנאמין לכם כשאתם חוזים גשם בקיץ? ברור שלא היה. עזבו אותכם, חזאי זה כמו מגדת עתידות: היא קוראת בקפה, הוא קורא בעננים. הם אף פעם לא מצליחים לחזות נכון את התחזית למחר והם עדיין מתיימרים לחזות מה יקרה בעוד שבוע. ואני לא מדבר על הקיץ. בקיץ זה לא קשה להיות חזאי. גם אני יכול להגיד לכם שיהיה חם. 34 מעלות, 35 מעלות, מה זה משנה? גם אם הם טועים באיזה שלוש מעלות מי יכול לשים לב? אבל בחורף, כשאני יושב מחובק עם הסנואובורד שלי (הדבר שאני הכי אוהב בדירה, אולי חוץ מתומר) ושומע את דני רופ ממציא שהולך לרדת גשם בכל הארץ ושלג בחרמון בעוד ארבעה ימים ואז שולשה ימים אחרי זה יש שמש, אז אני מתחיל להתעצבן. אם אתם לא יודעים לחזות נכון גשם אל תבלבלו לנו את המוח ותמציאו לנו שקעים ברומטריים. במקום זה יש להם את משפט כיסוי התחת הגדול ביותר של כל הזמנים: "יש סיכוי לגשם מקומי". תרשו לי לתרגם לכם את זה, זה אומר: יש סיכוי, יכול להיות גם שלא אבל יש סיכוי, שאיפהשהו בארץ ירדו כמה טיפות. לא ירד? אמרנו יש סיכוי, לא אמרנו שירד. נבלות, גם במדבר סהרה באמצע יולי יש סיכוי שירד גשם מקומי!!!

חזאי אנונימי מציג תחזית אופיינית לחורף בישראל

צריך לפטר את כל החזאים האלה, חוץ אולי מהחזאי המצחיק הזה ברדיו שיש לו מבטא כבד וגם ככה אי אפשר להבין מה הוא אומר. שגם את זה אני לא מצליח להבין. הבנו שאתה זה שחזה את התחזית- כל הכבוד, באמת, אבל למה אתה חייב להיות גם זה שיקריא אותה. תביא איזה מישהו שיודע עברית, למה להתעקש כל יום? אני לא מכיר תסריטאי שמתעקש גם לשחק בסרט שהוא כתב. אתה ברדיו, צריך לדבר ברור. אבל לפחות הוא מצחיק אותי כל פעם מחדש אז אפשר להשאיר אותו.

טוב, אז אחרי שתומר פתח חזית נגד הברמנים ופקחי החניה אני החלטתי להרחיב את מעגל השונאים שלנו ולצרף גם את הזקנים והחזאים. אהה וגם את ליאור שליין. במקרה שלי זה פחות נורא כי הזקנים גם ככה לא יודעים מה זה אינטרנט ואת כמות החזאים בארץ אפשר לספור על יד אחת. זה כמו שהייתי מעליב את האוהדים של מכבי פתח תקוה.

נ.ב.

בקשר לזקנים שאוגרים מטבעות של עשרות אגורות, גם לנו יש אוסף מכובד של מטבעות כאלה. אני חושב שאם נצרף אותם לפקדון שמגיע לנו על כל בקבוקי הבירה שזרוקים בבית אנחנו נוכל סוף סוף לקנות אוטו.

נ.ב. 2

תומר ביקש שאני אכתוב כמה שיותר את המילה סקס כדי שנופיע במנועי החיפוש אז אני מבקש גם מכם- כשאתם כותבים תגובות תוסיפו את המילה סקס. זה לא עולה כסף. סקס סקס סקס.

נ.ב. 3

אתמול הברקנו את הדירה. אפשר פשוט לאכול מהרצפה. לא רצוי אבל אפשר…

האיש הכחול

היום התחיל מוזר. התעוררתי. עד כאן עם המוזר, ונמשיך עם היומיומי: בעוד אני משייט בנעימים על הקטנוע במורד רחוב משה שרת תהיתי לעצמי אם כל תושבי רמת גן עברו ללבוש חולצות מכופתרות בצבע כחול בהיר או שמא יש ברחוב יותר פקחי חניה מאנשים. בדרכי חזרה הביתה, אותה עיריית רמת גן שמילאה את הרחוב בגמדים כחולים ושמנמנים החליטה לפנק אותנו באוטו זבל שעומד לו באמצע הרחוב, חוסם את התנועה ולועס להנאתו פחי זבל ירוקים. תוך כדי נסיונות מוצלחים חלקית להשתחל בתוך הפקק שנוצר, חשבתי שזה לא יהיה לגמרי מופרך אם יצוץ מאחורי איזה שיח פקח חניה חביב וידביק למכוניות העומדות בפקק דוחות על חניה באמצע הרחוב.

אני שונא פקחי חניה. שאלתי את עצמי הרבה פעמים איך זה מרגיש לעבוד בעבודה כל כך שפלה. למשל פקח החניה שהספיק לתת לי דו"ח ולהיעלם באופן מופלא בדקה-וחצי שבה עצרתי את הרכב של דור מול הבית ונכנסתי לקחת דבר מה. הפקח הזה, האם הוא מרגיש ניצחון על עבריין החניה הנורא  שהחנה את רכבו באמצע רחוב משה שרת, בשתיים בצהריים, ללא תג. או שמא הוא חוזר הביתה ובז לעצמו על כמות האנשים שהרס להם את היום? כנראה שהוא סתם שמח לסיים יום עבודה.

הצד השפל שלי

כשאני חושב על זה, אני נזכר בעבודות היותר שפלות שיצא לי לעבוד בהן בשנים האחרונות. אחת מהן היא טלמרקטינג. טלמרקטינג (לפחות זה שיצא לי לעסוק בו) הוא מקצוע שנמצא במקרים רבים על הקו הדק שבין החוקי ללא חוקי. אמנם לא בדקתי את המספרים באופן מדעי, אבל להרגשתי, חלק נכבד ממכירות הטלמרקטינג מתבסס על כך שהמוכר הרבה יותר אסרטיבי/אגרסיבי מהקונה, והקונה במקרה הזה פשוט מתבייש לסרב . תחשבו רגע לעצמכם ותענו בכנות, כמה פעמים קניתם משהו שלא רציתם או לא הייתם צריכים, רק כי לא היה לכם נעים להגיד לא? אני מניח שלרובכם זה קרה לפחות פעם אחת.

כדי להיות איש טלמרקטינג טוב אתה צריך לעבור תהליך פנימי כלשהו שבו אתה לומד להפסיק לחלוטין לחשוב על טובת הקונה ומתחיל לחשוב על איך לעשות כמה שיותר כסף, עבורך ועבור המעסיק שלך. אתה לא יכול להרשות לעצמך להפעיל מצפון. אתה משכנע את עצמך באמת שבשקרים שאתה אומר. למעשה, בכל מכירה אתה מרגיש ניצחון קטן, אולי כמו הנצחון הקטן של הפקח שברגע זה מצא רכב שחונה לא כחוק ובעונג גדול מדביק לו מכתב אהבה קטן מתחת למגב. במקרה שלי, איש מכירות בינוני לכל היותר, האשמה תגיע אחר כך. במקרה של איש מכירות טוב, כנראה שהיא לא תגיע לעולם. אני באופן אישי עדיין מתבייש.

הברמן האולטימטיבי

לפני זמן מה היה לי את העונג לעבוד במגה-בר תל אביבי כושל.

מגה-בר: בר גדול מאוד, צפוף מאוד, יקר מאוד שמתייחס לקהל הלקוחות שלו בהתנשאות. הצלחתו של המגה-בר מתבססת על כך שהבליין הישראלי המצוי נהנה לרקוד במקומות  צפופים ככל האפשר.

אני, בהיותי בן-אדם גבוה למדי, זקוק למרווח של כמטר וחצי מכל כיוון כדי לרקוד. מעולם לא הבנתי איך אפשר לרקוד/לזוז/לנשום/לחיות במקום כל כך צפוף. למעשה, נוכחותם של ערסים מרקדים ומזיעים בתחום המרחב האישי שלי גורמת לי להתקפי חרדה נוראיים. ובצדק, אחרי הכל, ערסים מרקדים הם דבר די מחריד (עם הערסים המרקדים הסליחה).

בכל אופן, המגה-בר הכושל הוא מגה בר שעקב כשלים ביחצנות או(כנראה) יחס מחריד במיוחד ללקוחות, סובל במחסור בקהל. במקרה כזה המגה בר הכושל ינסה לשמר את הכנסתו על ידי חליבת כסף רב ככל האפשר מהלקוחות שכן עשו את הטעות ונכנסו.

כמה כללים לגבי מגה-בר כושל:

– אתם מתקשים לעבור סלקציה? אל דאגה, המקום פשוט משחק אותה קשה להשגה. בפנים הוא ריק.

– אפשר לקבל כוס מים? ממש לא. אפשר לקנות בקבוק. ואת העודף מהעשרים רצוי להשאיר כטיפ. אחרת אתם עלולים לקבל צעקות מהברמן.

– אגב עודף, אחרי שקיבלתם את העודף ולקחתם אותו, הרימו את החשבונית מהמגשית וקחו משם את שארית העודף שהברמן החביא מבעוד מועד (ובטעות). אחרי הכל, במגה-בר כושל אין ברירה אלא להוציא כמה שיותר כסף מכל לקוח.

-שאלו אתכם בפעם החמישית תוך עשר דקות אם אתם רוצים לשתות עוד משהו? אין מה לעשות. המגה-בר הכושל לא מעריך ברמנים שעומדים ולא עושים שום דבר. מאחר שאין באמת למי למכור שתיה, נשארת לברמן הבחירה בין להציק ללקוחות שבטעות נמצאים בקרבת הבר, לבין לתופף על הדלי של הקרח (עניין שממצה את עצמו די מהר, מנסיוני).

– הכוסיות שרוקדות מסביבך לא נראות טוב כמו שאתה חושב. חכה שידלק האור לרגע ותראה עם מי יש לך עסק. כן כוסית? בטח דלוקה על הברמן.

אני מודה. אני אינני הברמן האידאלי. לפחות לא למקום כזה:

– אני מתקשה לקיים את הכלל (שתקף גם בטלמרקטינג) של להרוויח כמה שיותר כסף, עבורך ועבור בעל הבית, על חשבון הלקוח.

– אני לא אוהב להכריח לקוחות להשאיר טיפ, אני לא אוהב להחזיק להם את המגשית עם העודף בכוח כדי שיבהלו וישאירו את העודף, אני לא אוהב להחביא להם כסף מתחת לחשבונית.

– אני לא אוהב לנסות לעשות כאילו יש עבודה בזמן שבעצם אין, אני לא אוהב להציק ללקוחות כל שלושים שניות שישתו משהו, וממש ממש נמאס לי לתופף על הדלי של הקרח.

– אני פשוט לא אוהב לעבוד מהר. אני בן אדם ישנוני ואיטי. ככה זה 🙂  למעשה מראה חיצוני הוא הסיבה היחידה שבגללה אני כן יכול לעבוד במקום כזה, מה שתמיד מוביל לשאלה הידועה לשמצה: "אולי אני אשאיר לך את הטלפון שלי במקום טיפ?". לא, מטומטמת. אני רוצה כסף.

מסיבות אלה ועוד, פוטרתי מהמגה-בר הכושל. אך היו שקטים, מקום שמתייחס בזלזול ללקוחותיו מתייחס כך גם לעובדיו. כשאתה מפוטר ממגה-בר כושל אתה פשוט מפסיק להופיע בסידור העבודה. אני משער שזה מכיוון שהמקום מניח שאתה מאוד אינטליגנט ושתבין זאת לבד. מעריך את זה, תודה.

מסקנות

– בנוגע לפקחי החניה, במבט קל לאחור אני מגלה שגם אני עסקתי בכמה עבודות שאינני גאה בהן במיוחד.

– שוב בנוגע לפקחים: אני עדיין לא אוהב אתכם. תתביישו. איכס.

– אני לא רוצה להיות ברמן. אני רוצה להיות שחקן. למעשה הסיבה היחידה שבגלל אני רוצה להיות ברמן היא: סקס. סקס סקס סקס (זה היה סתם כדי שהבלוג יופיע יותר בחיפושים בגוגל. זה מה שכולם מחפשים. סקס).

– יש כמה עבודות שעדיף פשוט לא לעסוק בהן. למשל: פקח חניה, איש טלמרקטינג, ברמן במגה-בר כושל.

– כשצריך לשלם שכר דירה (ואם כבר מדברים על שכר דירה, דור תשלם ת'שכר דירה!) ושכר לימוד, ונגמר הכסף לפופקורן, דוריטוס ואלכוהול, לא נשאר הרבה מקום למצפון, אבל תשאלו את רן, עדיף להיות בודק תוכנה מלמכור לאנשים דברים שהם לא צריכים, עדיף מלחלק דוחות חניה, עדיף מלהכריח אנשים להשאיר לך טיפ. עדיף לעשות משהו שלא תתביישו בו למחרת, או עוד חודש. תאמינו לי.

– אני רוצה את העבודה של רן.

-סקס זה חשוב. תעשו הרבה סקס.

כל טוב,

אחרי שאתמול רציתי לאכול עוגייה וגיליתי ערימה גדולה של נמלים בתוך הקופסא (הפעם זה לא תומר אשם, כנראה שאני השארתי את הקופסא קצת פתוחה) עלתה בי המחשבה: עצם העובדה שאנחנו גרים בדירה כבר שמונה חודשים ועדיין לא נגמרו לנו חומרי הניקוי- האם זה אומר שאנחנו לא מנקים מספיק?

ובעוד חלחלה עוברת בי לאור העובדה שכמעט אכלתי נמלים אני מבין שאי אפשר לחיות יותר בזוהמה הזאת. לא שלפני כן זה לא הפריע לי אבל הבנתי שאין ברירה ואני חייב לעשות משהו בנידון. אני הולך להנהיג מהפכה, מעכשיו הדירה תהיה נקייה.
כבר חשבתי על סטיקרים: "אין ברירה- מוכרחים להשאיר את הדירה נקייה", "הצביעו רן, לדירה נקייה יותר" , "מלוכלכים, נמאסתם!" , "קרנף זה הכי, אחי"
השאלה היחידה שנותרה היא מי ינקה אותה. יש מתנדבים? אנחנו נשלם יפה…

הדירה לא נראית ככה אבל פוטנציאלית היא מסוגלת

נ.ב.

אני בדרך לעבודה עכשיו לכן בחרתי באפשרות "פוסט מהיר", זו גם הזמנות טובה לבדוק מה ההבדל בין זה לבין פוסט רגיל. אין הבדל. הכל אותו הדבר רק שיש לך פחות מקום לכתוב.

טוב, אז לכל מי שעוד לא הספקתי לספר את זה הייתי בשבוע שעבר במסיבת גייז. נכון שאנחנו מתקלחים בבית עם סבון נוזלי ורוד בריח תותי-פרוטי אבל זאת סתם טעות מצערת. בסך הכל אני לא בקטע (לא שיש עם זה משהו רע, כן?). אז מה עשיתי שם בכל זאת?

ככה: ביום ראשון שעבר הלכנו כמה מהחבר'ה בכיתה להצטלם לסרט של משה איבגי. זו היתה מעין החזרת טובה שלנו לאיבגי, שהוא מצדו השתתף בשנה שעברה בסרט של אימפרו (אגב, אני לא אובייקטיבי אבל אני חושב שזה הולך להיות קאלט ישראלי). הצילומים נמשכו כמה שעות שבמהלכן פיטמו אותנו בלי סוף באוכל מכל סוג שהוא. חברי הצוות היו מאד נחמדים (כולל איבגי, שהוא באמת איש מדהים) ובסוף היום שאלו אותנו אם נוכל לבוא ויום צילומים נוסף ברביעי בערב.

באנו. מסתבר שמדובר בסצינה של מסיבת גייז ואנחנו צריכים לרקוד צמוד בזוגות. טוב. הנה מספר נקודות שמתמצתות את מה שהלך שם:

* זה היה היום הכי חם בשנה. הזעתי אפילו באיברים שלא ידעתי שקיימים לי בגוף, והזכרתי לעצמי בפעם האלף לא ללבוש חולצה צמודה ביום חם. איזה כיף לדניאל שהמלבישה החליטה שהוא לא נראה גיי מספיק ונתנה לו חולצת רשת. לאודי לא היה כזה מזל, היא נתנה לו גופייה שעשוייה מהצמר הכי צפוף עלי אדמות. בואו נגיד שאם אתם יוצאים לחופשת סקי אתם יכולים ללבוש רק את הגופיה הזאת.

* בזמן שחיכינו שהצילומים יתחילו אני החלטתי לקפוץ לחבר שלי- מושו שנזכרתי שגר באיזור, והחברים היקרים שלי שנעלבו מכך שאני נוטש אותם לשעה לטובת מזגן החליטו שאין לי באמת חברים ואני כל פעם ממציא איזה חבר בשביל להתחמק מהם. לפי כמות הקוראים של בלוג הזה כנראה שהם צודקים.

* איפהשהו בשלב הזה אפי המציא לדוד את הכינוי "דוד כרעיים". אין שום סיפור שעומד מאחורי זה אבל אני ממש אוהב את הכינוי הזה.

* אפי ואני נכנסנו לאיזה בר (הייתי חייב איזה גינס בחום הזה), אני שתיתי את הבירה שלי במהירות ופתאום הברמן מזג לי עוד אחת בלי לשאול. מסתבר שהיה 1+1 אבל כמובן שבשניה שהתחלתי לשתות את הכוס השניה קיבלנו טלפון שהצילומים מתחילים. אפי לא הספיק לקבל את השניה שלו.

* ביקשו מאיתנו להיזהר עם הבדיחות כי היו כמה חבר'ה שהיו באמת בקטע. טוב שאמרו כי עם אודי ודניאל זה היה נגמר רע.

* באלנבי עוברים הטיפוסים הכי מוחצנים ביקום. עברה שם איזה שלישייה הזויה עם תסרוקות מוזרות ביותר ולאחד מהם היו עדשות של דולר ($) בעיניים.

דולר בעיניים

* חילקו אותנו לזוגות לפי הגובה ולכן אני הייתי מצוות לאודי. הוא העדיף להיות עם הגב למצלמה ואני הסכמתי. בסוף אני זכיתי לראות שתי בחורות מתמזמזות במשך שלוש שעות, אודי הרויח שני גברים.

* למי שלא יודע לאודי יש פיוז קצר ולכן בצילומים העדפתי לגעת בעיקר בעצמי ולא באודי ולהמנע מלחזור עם פציעות קשות.

* הו שם גם חבורה של ברסלבים שאחד מהם היה בחור עם זקן כמעט כמו של הרצל למרות שהוא פאקינג בן 14 (!) שלא הפסיק להציק לכל מי שעבר ברחוב ומשום מה האמין ליוסי שאמר לו שאני זה משה איבגי.

* אבל אין ספק שהטיפוס הכי הזוי שעבר שם היה בחור שהוא ספק ערס ספק תמהוני שנחרד כששאלנו אותו עם הוא רוצה להצטרף לצילומים. וברגע שאיבגי עבר והורה לנו לחזור למקומות ושאל אותו איפה הוא עומד הבחור ענה לו באימה שהוא לא בקטע ואז פתאום נפל לו האסימון. הוא הבין ש"הבורר" הרגע דיבר איתו. בחיים לא ראיתם תדהמה כזאת על פנים של בן אדם!  הוא תפס את הראש ושאג "ווואווווו" ובשביל להמחיש אני מצרף תמונות וקובץ סאוונד. אגב, אודי ואני התחלנו לחשוב את מי צריך לראות בשביל להגיב ככה ובסוף אודי החליט שהתגובה הזאת לגיטימית רק אם עכשיו הרגל של גודזילה נוחתת על הבית קפה הסמוך.

זוהי הדגמה ויזואלית. להדגמה קולית, לחצו על התמונה

* ככל שהזמן עבר הניצבים האחרים הלכו ופחתו ורק אנחנו נשארנו. לפחות אנחנו יכולים להיות בטוחים שאותנו יראו בסצינה של הגייז בסרט.

* השורה התחתונה – אין כמו לבוא לעבודה למחרת, אחרי שישנת 3 שעות וכששואלים אותך למה אתה עייף לענות- אהה, כי הייתי אתמול במסיבת גייז.

נ.ב.

חוץ מהעובדה שאנשי ההפקה היו ממש נחמדים ושאיבגי אמר לנו תודה אישית לכל אחד, הדבר הכי טוב שם היה העראק-לימונענע שנתנו לנו לשתות. זה גרם לי להסתכל מחדש על עראק.

טוב אז שלום לכווווווווווולם!

איזה כיף זה לכתוב בבלוג של "הדירה" כשאני בכלל לא גר שם… זה ממש נחמד!

דרך אגב זה הפוסט השני שאני כותב בבלוג הזה פשוט את הראשון רן ותומר פסלו כי הוא היה אינטיליגנטי (חפרן) מדי בשבילם ואני קיבלתי את זה (לא שהייתה לי ברירה) והפעם אני אנסה להיות קצת יותר תמציתי 🙂

אז קודם כל אני חייב להגיד שלכתוב בבלוג זה קצת משונה כי אתה בעצם כותב בידיעה\בשביל שאנשים אחרים יקראו אותו ואתה משתדל לכתוב פוסט שנון ומקורי ומה שהכי מצחיק\עצוב בכל העניין הזה הוא שאף אחד בעצם לא קורא את זה חוץ ממני והדירה!

אז אחרי שהגעתי להסכמה עם עצמי שאף אחד לא קורא את זה חוץ ממני אני אכתוב מה שבא לי ואיך שבא לי כי אני בעצם כותב לעצמי.

אז היום יום שישי וכמו בכל יום שישי עבדתי בחנות בנמל ת"א, וזאת העבודה הכי משעממת ומעיקה בעולם והיום בפעם הראשונה מזה שמונה חודשים שאני עובד בחנות נרדמתי בזמן ששירתתי לקוח, זה היה די מצחיק אבל גם נורא מפדח כי שאר הבנות שעובדות איתי פשוט היו בשוק והסתכלו עלי במן מבט כזה של "מה נסגר איתך בנאדם?!" ואני הייתי די משועשע מעצמי והתנצלתי בפני האדון, אני חושב שהוא הבין אותי וראה עד כמה מצבי קשה.

בקיצור אחרי יום ארוך ומתיש בעבודה הלכתי לתחנת האוטובוס וחיכיתי שעות למונית שירות שתיקח אותי כבר הביתה ובכל שבוע זה אותו תסריט: אני יושב בתחנה מתייבש לפחות שעה עד שמגיעה מונית שיש בה מקום לעלות.

רק שהיום "נתקעתי" בתחנה עם שתי בנות חביבות (כוסיות), אז אמרתי לעצמי: "רבנאנן!!!" סוף סוף היה נחמד לחכות למונית. אחרי בערך חצי שעה שאני מביט בהן במבט הסקסי השובה שלי והן בכלל לא שמו לב שאני עומד לידן, הן הבחינו בי סוף סוף ושאלו אותי לאן אני נוסע, אז אמרתי: לרמת גן, והן ענו: גם אנחנו. בעוד שאני מריץ בראש תסריטים איך אני מתחיל עם אחת מהן שממש מצאה חן בעיני עצרתי לנו מונית ספיישל שתיקח אותנו לרמת גן, ירדנו ברמת גן וליוויתי אותן קצת וניסיתי לפתח שיחה והן היו ממש חמודות אבל לא הצלחתי  לגרום לשיחה להמריא למקום אליו כיוונתי, אז נפרדנו והן המשיכו בדרכן. אני אפילו לא יודע איך קוראים להן. אני רק יודע שזאת שמצאה חן בעיני הלכה ל"אשל" ברמת גן (מה זה ה"אשל" הזה רבנאן???), אז אם אתם פוגשים בחורה קטנה, אדמונית, עם קצת נמשים, נזם באף שהייתה הערה ב"אשל" תמסרו לה שאני מחפש אותה!

נ.ב.

אנשים שצריך להרוג: אנשים ששואלים אותם:"איזה מוסיקה אתה אוהב לשמוע?"

והתשובה שלהם היא: "גלגלצ"

בשם כל הרבנאנים שישמרו אותי! גלגלצ זה לא סגנון מוסיקה, זו תחנת רדיו!!!

עד כאן רבנאן,

שיר געגועים לדור, שהלך למילואים. ולא שילם שכר דירה. וכבר עבר הראשון לחודש. הו לא. מה נעשה?

חזרתי הביתה, תומר לא פה, יש ערימה של כלים במטבח ואוסף בקבוקים ריקים על השולחן במסדרון.

דווקא השולחן בסלון לא נראה נורא אחרי התיאור של תומר לגבי הפופקורן. כנראה זה בגלל שכל הפופקורן על הרצפה.

בשורה משמחת 1 – קיבלנו זיכוי על הארנונה של הדיירים הקודמים ששילמתי בטעות.

בשורה משמחת 2 – המזגן עובד מעולה!

בשורה משמחת 3 – תומר לא גמר את כל הדוריטו'ס! הוא השאיר לי אחד. עכשיו אני יכול לחזור ולכתוב ברוגע.

אז הייתי בצפון, וכן- ישנתי בצימר (ותודה למעוז ומשפחתו על האירוח) אבל לפני שאתם אומרים שהחיים שלי דבש רק כדאי שתבינו מה היה לי שם בדרך ל"נופש" בצימר.

המיטה בצימר

נתחיל עם זה שאני עובד עם הצבא. אתם כבר אמורים להבין לבד מה זה אומר. עכשיו, שער הכניסה האלקטרוני לא עובד טוב בשליטה מרחוק אז החבר'ה של הבטחון מידע היו צריכים לבוא ולפתוח לי את השער עם מפתח בכל פעם שיצאתי או נכנסתי. היו רגעים שמתוך שעמום רציתי סתם ללכת ולחזור כל חמש דקות, רק בשביל לשגע אותם אבל נתקפתי חמלה.

נכנסתי לתדריך של סגן אלוף הפיקוד שהתנהל כמו שכל תדריך בצה"ל מתנהל- בצעקות. כמובן שבתור היחיד בחדר שלא לובש מדים שום דבר לא היה רלוונטי אליי. רואה ואינו נראה. השתעממתי. היה איזה רגע שקלטתי שאני כבר שעה משחק עם בורג מסכן שאין לי מושג מאיפה ומתי לקחתי אותו (ריפוי בעיסוק), מדי פעם מפיל אותו וגורם לרעש שמשום מה גם אליו אף אחד לא התייחס.

כמות הפלאפלים שם עשתה אותי רעב. הייתי בטוח שסוף סוף אני לא הולך לבזבז הרבה כסף על לאכול בחוץ, גיליתי שהטנביס לא עובד בשום מקום, אבל אני מעדיף לבזבז את כל המשכורת שלי ולא לאכול אוכל צבאי. נשבעתי ביום שהשתחררתי שכף רגלי לא תדרוך יותר בחדר אוכל צבאי. מזל שיש ופלים ודוריטו'ס. אהה כן, וגם חטאתי ואכלתי מנה חמה. פעם אחת. אני מצטער בסדר? אני יודע שזה שפל המדרגה…

בכל אופן, את הפלאפון שלי העדפתי להשאיר באוטו מאשר להכנס איתו לבונקר כי ככה אני אדע לפחות מי התקשר. אף אחד לא התקשר, חראות!

כמובן שבמשך שעות ארוכות היה משעמם ולא קרה כלום והספר שלקחתי בשביל להעביר את הזמן היה משעמם בטירוף ורק האט לי את הזמן, ורק באחת עשרה בלילה כשכבר באתי להכריז שאני נוטש, פתאום כל הלחץ התחיל ושלושים אנשים היו צריכים את העזרה שלי במקביל. איזה הרגשה טובה זו שצריכים אותך. בפאקינג אחת עשרה בלילה!!!

הג'קוזי בצימר, לא שיצא לי להשתמש בו

ביום השלישי היה איזה קטע שהתחלתי להריח ריח שרוף. מסתבר שרק אני הרחתי אותו. כשכבר חשבתי שאני מדמיין פתאום נשמעה כריזה: "כל החמ"לים, יש שריפה באגף התחתון, אין מה להיבהל, זה בשליטה". טוב. כעבור עשר דקות, בזמן חיתוך מצב נשמעה כריזה נוספת: "כל החמ"לים, בקשר לשריפה, יש לפנות כל חייל שאינו חיוני מהבור." מה איתי? אני לא חייל אבל אני חושב שאני נכלל בקטגוריה של לא חיוני. הייתי גמור מעייפות מלא לעשות כלום. סוף סוף הבנתי איך תומר מרגיש כל הזמן.

בסוף השעמומון הזה נגמר ולמדתי לקח מאד חשוב: אפילו בטעות, אסור לפלוט ליד מילואימניקים לחוצי בית שאתה עם אוטו.

היום בבוקר (חמישי), בדרכי חזרה הביתה הבטחתי לאפי שאעבור דרכו בקרית חיים ואאסוף אותו חזרה לרמת גן. כמובן שהוא לא התעורר וגם לא ענה לצלצולים הבלתי פוסקים שלי במשך חצי שעה אז נסעתי משם. זה גם היה סיבוב בשבילי וגם נתקעתי בפקק ליד חיפה. סך הכל בזבוז שעה ורבע על זה שאני חבר טוב.

אפי, למה???

אז הייתי עוד קצת בעבודה והגעתי הביתה, אחרי ניתוק מוחלט מהאינטרנט. נכנסתי לבלוג רק כדי לגלות שתומר הוסיף תמונות מזוויעות של דור ושלי לצד תמונות דוגמנות שלו ושל בירו.

תודה תומר.

ובשביל לסיים בטון רגוע, אני מצרף קישור לשיר "מעל המצופה" בביצוע של אפי, שלי ושל "דוד כרעיים". למי שעוד לא ראה בפייסבוק. ותודה לדניאל נחמוד.

http://www.facebook.com/home.php#/video/video.php?v=242150685552

טוב, צריך לנקות את הדירה. זה כנראה לא יקרה היום. אז עד הפעם הבאה- שמעון גרשון **-****

אני לא נרדם. השעות שלי הפוכות לחלוטין. זה כנראה בגלל שאני לא טורח לקום לפני שהשמש שוקעת, וזה כנראה בגלל שיש לי הפרעה מורכבת ביותר בשעון הביולוגי. או בגלל שאני מאוד מאוד עצלן. המממ.. ברור שאני לא עצלן.. ולכן, כן בבירור הפרעה מורכבת ביותר בשעון הביולוגי.

נכון שלא עידכנתי את הבלוג בשום דבר מעניין אבל, שימו לב לזה:

• פינקתי את הבלוג בעיצוב חדש ומרגש, כולל תמונה מרהיבה של השולחן שלנו בסלון אחרי התקף אכילת פופקורן.
• וגם גלריית תמונות מפליקר שמתעקשת לא לעבוד, נכון לכתיבת שורות אלה.
• סיימתי לערוך 8 קטעים משעממים במיוחד. כן, אני יודע שהקוראים היחידים של הבלוג הם האנשים שמשחקים בקטעים האלה, אבל רבאק,אפילו אתם לא הייתם רוצים לראות את הקטעים שלכם עוד פעם…(הערה לעצמי, לבדוק למה אני לא מקובל בכיתה).
• ועוד משהו:

שימו לב שימו לב שימו לב: עשיתי כלים!!

• עכשיו, בעניין הכלים. זה היה אתמול. מאז צברתי ערימה חדשה של כלים בכיור. האם רן ישמח כשהוא יראה אותה? I don't think so..
• צפיתי בג'ון מלקוביץ' מבצע את הקטע מ"על עכברים ואנשים". ג'ון מלקוביץ' (הבן של הזונה שנקראת אמא של ג'ון מלקוביץ') עושה את זה יותר טוב. אז מה. האם לג'ון מלקוביץ' יש בלוג? לא ולא. האם הוא חלק מהדירה? בהחלט לא. מסקנה? אין לי.
• תוך כדי הצפיה בג'ון מלקוביץ', טחנתי פופקורן. וגמעתי המון קולה. מה שיכול להסביר מדוע אינני נרדם (בנוסף להפרעה כזאת או אחרת וכו'..)
• מצאתי על כרטיס הזכרון במצלמה את התמונה הבאה של בירו בצעירותו:

זה בירו בגיל כמה חודשים. בשלב זה, כפי שניתן לראות, הוא כבר למד לשכב לי על המיטה. מה שהוא עוד לא למד זה לשלוט בצרכיו. ומכאן ניתן להבין מה שניתן להבין ולא אוסיף עוד פרט לעובדה שהייתי צריך לשלוח את הפוך לניקוי יבש. פעמיים.י

• חשבתי על דרכים לעשיית כסף הכוללות סקס ומוזיקה:

1. לנגן ברחוב
2. לעשות פורנו
3. לעשות פורנו מזמר

• לגבי לנגן ברחוב… אני לא יודע אם זה יעבוד.

אני חושב שחפרתי די להיום. כבר שש בבוקר והגיע הזמן למנמם עד הערב.

כל טוב.

אחר-צהריים טובים לכולם. אני לבדי בדירה לכמה ימים, ובעוד שרן (הרשע ושונא הטכנולוגיה) יושב על התחת ומגרבץ תמורת סכומי עתק בעבודה (שהיתה צריכה להיות שלי), אני יושב על התחת וצופה בתיאטרון איכותי בזמן ששתי בחורות יפהפיות וחשופות חזה מנפנפות עלי בעלי דקל ומאכילות אותי ענבים. במקביל אני מכתיב לעוזרי הנאמן את תוכן הפוסט הזה. (טוב, אני מודה שאני מעט מעוות את המציאות, ובגלל אהבתי הגדולה לאמת, אסביר מה באמת קורה:)

אני יושב (כן, באמת יושב על התחת), ועורך קטעי תיאטרון שחברי היקרים לכיתה ביצעו ביום הפתוח ביום רביעי האחרון (בדיוק סיימתי למחוא כפיים לאפי וטל). המזגן מנפנף עלי במניפותיו ואני אוכל אשכול ענבים. הענבים לא טעימים בכלל. אני עצוב ובא לי לבכות. (לא.. הכל ממש טוב. אבל הם באמת לא טעימים).

היום רציתי לספר על תופעה שנהיתה נפוצה מאוד בקרב חברי לכיתה, וגם לי היה בה חלק לא מבוטל, והיא תופעת ההתנצלות/ הנמכת הציפיות. השיטה עובדת כך:

1. השחקן (או שחקן לעתיד) עולה לבמה, השחקן מודיע מראש שהקטע שהוא עומד לבצע אינו מוכן, שהוא לא טוב במיוחד, שהוא לא עבד עליו מספיק ושבסיום הקטע יש לסקול אותו בטלפונים ניידים ובכל הבא ליד.

2. השחקן מבצע את הקטע.

3. בטרם תגיע ביקורת על הקטע, השחקן מכריז כי הוא יודע שהקטע לא היה טוב, או לחלופין, שהקטע היה מעולה בחזרות ומדובר בנפילה חד פעמית.

4. השחקן יוצא לרחוב ז'בוטינסקי ברמת גן, משליך את עצמו לרגלי משאית נוסעת וחלקי גופו מתפזרים מסניף AM-PM הקרוב עד לסביח אגסי.

הסיבה שבגללה אני כותב את כל זה היא, שאני עומד לצרף קטע וידאו שבו ניתן לצפות בסצינה הראשונה מתוך "על עכברים ואנשים" שביצעתי ביחד עם רן ביום הפתוח. כמבוא לקטע, חשבתי גם אני לציין כי מדובר בסקיצה/ קטע שלא עבדנו עליו מספיק/ חרא קטע/ סליחה שאני חי. אבל במקום זה, הפעם החלטתי ללכת על הגישה ההפוכה ולהגיד שמדובר באחת מהסצינות הטובות ביותר ששוחקו אי פעם מעל במת תיאטרון בישראל ובעולם כולו. או אולי ללכת על הגישה המתונה ולהגיד בפשטות שזהו קטע שמאוד נהנינו לבצע והיינו רוצים להראות.

כך או כך אני מקווה שתיהנו מהקטע. להתראות.

תומר וילנסקי

הדירה

שלום לכם.

חזרתי מוקדם מהצפוי. מצחיק לכתוב חזרתי כשזה הפוסט הראשון ואין אף אחד שבאמת שם לב שהלכתי לאנשהו. הקיצר, היום יום ראשון וחזרתי לדירה, עם חולצה של פרוייקט צי"ד וצמיד כתום זוהר המהווה אישור כניסה לבור בפיקוד צפון (או לבומבמלה, עוד לא בדקתי את זה). הייתי אמור לחזור רק ביום חמישי אבל אפשר להגיד שקיבלתי "אפטר". לא קל עם העבודה הזאת. עוד לא הספקתי להגיד להם שסיימתי את שנת הלימודים וכבר הם שלחו אותי לשבוע בפיקוד צפון. כמו מילואים רק עם כסף. העבודה שלי היא לא סטנדרטית לשחקן. במקום לברמן או למלצר אני מוצא את עצמי מסתובב בבסיסי צה"ל בצפון הארץ ותומך במערכת בטחונית. זה לא סוד שאני שונא מחשבים ולא הכי נהנה בעבודה שלי אבל גם לא סובל מצד שני והכסף עושה את העבודה. זה או שאתה שחקן או שאתה עובד הייטק. אי אפשר את שניהם. אני בינתיים מצליח.

בקיצור, איך שהחלטנו להתחיל את הבלוג הזה- בעבודה שלי החליטו לנטרל אותי לשבוע, לזרוק אותי לבור בלי פלאפון או אינטרנט. לפחות זה הרבה שעות עבודה. ואני ישן בצימר בצפון…

אל תקחו אותי קשה, אני מתלונן סדרתי. הרי גם על זה ששלחו אותי פעמיים להודו מהעבודה התלוננתי נונ-סטופ (ובאמת היה שם זוועתי, תנסו להיות אתם בבסיס צבאי באמצע חור בהודו, 6 שעות נסיעה מציוויליזציה), אבל בשורה התחתונה- המשכורת מהתקופה בהודו סידרה לי את החופשת סנואובורד באיטליה, והנקודות של נוסע המתמיד מהטיסות האלה סידרו לי את הטיסה להולנד בכלום כסף. אבל זה כיף להתלונן.

אז מחר אני צריך לחזור לשם, עד יום חמישי, לתמוך בתרגיל. בינתיים תהנו מפוסטים של תומר (ואולי גם של אפי). בקרוב גם נתחיל להעלות סרטונים שלנו וקטעי מוסיקה אז יהיה בכלל מעניין.

אגב, בזכות האפטר הזה הרווחתי עוד משהו- תומר ואני קופצים עוד שעה לסינמטק, לצפות בסרטים שהולכים להיבחר ע"י האקדמיה לטקס האוסקר הישראלי. ככה זה כשאתה מכיר את זבולון מוששוילי… אתם בטח שואלים את עצמכם "וואט דה פאק" אז אני מבטיח שאסביר באחד הפוסטים הקרובים.

עד אז – היה שלום חתול סמוראי, אנא הקש בפעמון הקטן, אנחנו יודעים שאתם רק חתולים מצויירים אבל אתם נלחמים כמו-