לא רן, תומר.

שלום. זה לא רן. זה תומר. אחרי שנדחקתי החוצה מהעמוד הראשי של הבלוג ע"י עשרות פוסטים של השותף הרשע שלי החלטתי לחזור לכתוב. בפעם האחרונה שכתבתי משהו, בדיוק מצאתי עבודה חדשה. זה היה בספטמבר. כנראה שאני לא מסוגל לעבוד ולכתוב בבלוג באותו זמן… בטח תשמחו לשמוע (כן, בטח תשמחו. נו תשמחו. אתם שמחים? יופי. אני שמח) שויתרתי על העבודה שהיתה לי לטובת עשיית סרטים ועכשיו כשסיימנו עם הסרטים יש לי זמן לכתוב. ואז מה אם אין לי עבודה. יש לי סרטים. אני הולך להוליווד! סתם. אני לא. אני תקוע ברמת גן. אבל הנה תמונה יפה שלי. שלי, לא של רן.

זה אני, כן? תומר.

 כמו בחיים

לפני כחודש וחצי צילמנו את סרטנו, "סרט". באחת הסצינות הצטלמתי כשאני נוהג בחיפושית שהשאיל לנו בטוב ליבו רני פלטק (תודה). תוך כדי שאני מצטלם, בזמן שעמדנו ברמזור, נכנסה מונית לתוך הצומת, העיפה רמזור ונעצרה בתוך חומה של אחד הבתים. המצלמה, שצילמה אותי באותו הרגע, קלטה את אחת התגובות ההזויות ביותר שראיתי לאחרונה. באופן פרדוקסלי, אני משוכנע שאם הייתי משחק ככה בסרט, הייתם קוראים לזה משחק מוגזם. אני מצרף את הקטע, לשיפוטכם:

מהיום אני משחק כמו בחיים. מוגזם.

הבלוז לאוהבי החפוז

היום שמעתי את מיכל מדברת ברדיו על הפרוייקט הנוכחי שלה, בו היא מקדמת את התנועה לקידום המשחק המקדים לאחר הפגנה שהיתה בנושא בשוק הכרמל. לשמחתי שמעתי את מיכל מספרת לגבי גזית שאצלינו המצב דווקא טוב.

מזל, חשבתי לעצמי. מה היה עולה בגורלי אילו אני הייתי הגבר שבאשמתו קמה מחאה נשית שכזאת. הרי הייתי מעורר את חמתם של מאות אלפי גברים ישראלים שבעקבות חוסר המשחק המקדים שלי היו נאלצים להתחיל להשקיע זמן יקר במשחקים בטרם יוכלו לקיים מצוות פרו ורבו. וגרוע מזה, בכל פעם שהייתי מקיים יחסי מין מעתה ועד עולם היתה עולה בפני דמותו של גבי גזית ואומרת: "אל תשכח את המשחק המקדים, בני". איך הייתי יכול להמשיך לחיות עם הבושה? איך הייתי מצדיק את מעשיי בפני גבי הזועם?

כפי שאמרתי, לשמחתי לא הוטחה בי אשמה כזאת מעל גלי הרדיו. לשמחתי הנוספת, שמעתי את גבי מסביר את חשיבות הגיוון בסקס, לרבות סקס חפוז. כידוע, גבי גזית הוא דמות ציבורית ידועה ודעתו חשובה ונחשבת ולכן, מחוזק ומאושש, אני יוצא ומצהיר בזאת כי אני, תומר וילנסקי, אוהב גם מין חפוז. למעשה קיבלתי חיזוק כה משמעותי שאני מתכנן הקמת שתי תנועות: הראשונה תהיה התנועה נגד כאב ראש, מיגרנה ותירוצים אחרים. השניה תהיה התנועה לקידום מין אנאלי. אני סבור כי שני הנושאים לא זוכים לשיח ציבורי רחב מספיק. הפגנות מחאה יתקיימו בתאריך שאודיע עליו, בשוק בצלאל ושוק הפשפשים. ההפגנה האנאלית תתקיים בשוק הפשפשים. נשמע לי הולם. נתראה שם.

דרך אגב, למרבה האירוניה, נראה לי שמרוב דיבורים על סקס בתקשורת למיכל כבר אין כוח לסקס. כנראה שסקס הוא משהו שאפשר או לעשות, או לדבר עליו, אבל לפעמים לא שניהם ביחד.

הבלוז למובטל השבוז

לא חשבתי שחופש מהלימודים יכול להיות כל כך רע. אסביר למה. בעוד שבזמן הלימודים הרגשתי שיש מטרה מסויימת לקיומי, עם סיום השנה בא לו החופש והשליך אותי לתהום של חוסר תכלית. לא עסקתי במשחק כבר חודשיים (פרט למשחק מקדים, כמובן). חיפושיי אחר עבודה שתתרום, בצורה כלשהי, למקצוע שבו אני רוצה לעסוק (משחק, כן?), לא עלו בהצלחה בינתיים. פנייתי לסוכנות שחקנים נענתה ב"אתה עדיין לא מוכן". לפני מספר ימים חשבתי לנסות כיוון נוסף ושלחתי קורות חיים למספר הצעות עבודה באינטרנט בנושאים הבאים: עריכת וידאו, משחק, דוגמנות, בדיקת תוכנה, מדריך פסיכומטרי. ועוד כמה. מאוד רב תחומי, לא? כמובן שנכון לעכשיו, אין הצלחה באף אחד מהתחומים.

ובכן, אני מתחיל להתייאש. נראה שאחזור לעבוד בבר, למרות שאחרי הפוסט שלי מיולי, על עבודות סטודנטים שפלות, בהחלט הרגזתי כמה ברמנים וגרמתי גם לעצמי להסתייג מעט מהמקצוע.

בכל אופן, עד שאמצא את מקומי הראוי בחופש הזה, הנה סרטון של אפי ושלי מנגנים שוב במייקס פלייס. טל (מור חזן), שהפעם היתה נחושה לעלות ולבצע את wonderwall, נאלצה להשאר ליד השולחן לאחר שמישהו אחר כבר שר אותו לפניה. ושבוע שעבר גררו לה את האוטו. טל אנחנו אוהבים אותך.

היה ערב לא רע. גם מיכל באה. תהנו (ותודה לטל על הצילום):

תעשו הרבה סקס, עם ובלי משחק מקדים, חפוז וגם שלוקח שעות.

אתמול בלילה יצאנו למייקס פלייס, לשתות קצת ולנגן בערב במה פתוחה שהם מקיימים כל יום שני. בתפקיד המנגנים, אפי, דניאל ואני. בתפקיד התמיכה הנפשית, מיכל (שהיא החברה שלי), יעל (שהיא החברה של דניאל), וטל (שהיא בכלל אישתו של קובי, אבל זה ממש לא קשור).

בגלל שהיינו שלושה, הנחנו שלפי החישוב של שני שירים כל אחד אנחנו יכולים לנגן שישה שירים. מה שקרה באמת: בגלל שהיינו שלושתינו על הבמה, הורידו את כולנו אחרי שלושה. מה שעוד קרה זה שהיינו די גרועים. אה וגררו לטל את האוטו. איזה ערב.

בעקבות האירועים, הגעתי לכמה מסקנות:

• לעלות לנגן לבד כשאתה לא ממש מוכן, זה בסדר.
• לעלות לנגן בשניים, כשאתם לא ממש מוכנים, זה לא רעיון כזה טוב.
• לעלות לנגן בשלושה, כשאתם לא ממש מוכנים, זה רעיון גרוע ביותר.

ועוד מסקנות:

• יש פקחים גם בלילה. אפילו למדתי את זה על בשרי ביום שישי בלילה, כשאיזה פקח מרושע בשם מקסים רשם לי דוח בארבע לפנות בוקר.
• בשבוע הבא, אנחנו נרשמים בנפרד, וכל אחד מאיתנו הולך לנגן שניים או שלושה שירים באורך שמונה דקות כל אחד. לפחות.

ועכשיו לחדשות טובות יותר: גם בשבוע שעבר היינו במייקס פלייס. היה טוב. צילמנו. הנה הסרט:

דרך אגב, יכול להיות שאני סתם מגזים. אפי אומר שהיינו בסדר. מיכל אומרת שרק השיר האחרון היה זוועה.
אני אומר ששבוע הבא יהיה יותר טוב. להתראות בינתיים.

תומר וילנסקי,

הדירה

כפי שניתן לראות, אני כבר כמעט שבוע בארץ. לצערי לא הספקתי לעשות כל כך הרבה. פרט ללערוך סרטון שלנו מנגנים בדירה (חמש דקות) ולהוסיף לו פתיח קצרצר (חמש שעות), ולצלם השלמות לסרט סטודנטים, אני חושב שביליתי את רוב הזמן שלי במיטה עם מיכל. אני מדבר על לישון, כן? אני אוהב לישון. לא, פשוט פחדתי לרגע שתחשבו שאני מדבר על סקס.

בכל אופן, לאחר מספר ימים כאלה, מיכל חזרה לביתה לנשום קצת אוויר תל-אביב צח ואני זכיתי בשיעול מוזר בתוספת קצת חום, שגרם לאמי לרוץ לחפש את החיסון לשפעת החזירים, ולמיכל להודיע לי שהיא תתמוך בי מהדירה שלה בתל אביב עד לקבלת אישור מהרופא שלי על מצב בריאותי תקין. אני מודה שבהתחלה נעלבתי מעט, אבל אז חשבתי על מצבים דומים, למשל, כמו שיהודי ארה"ב תומכים בישראל.. פשוט, מרחוק? או שמפלגה תומכת בממשלה, אבל, מהאופוזיציה..?

מעודד מהחיזוקים הקלושים שהמצאתי לעצמי, ניצלתי את הזמן הפנוי לעריכת הסרט הרביעי והאחרון שלי מתאילנד, שצילמתי ביום האחרון של הטיול. התוצאה לפניכם:

דרך אגב, אני בסדר, אני לא חושב שיש לי שפעת החזירים. ולא, אני לא עושה אוינק.

דברים מעניינים קרו השבוע בדירה.

ראשית, הדירה היוותה לוקיישן למספר סצינות בסרט הקולנוע הישראלי "רדיקל" המצטלם בימים אלו. כמה נקודות:

• כמו בכל סרט, גם כאן כשרוצים להתחיל לצלם באחת עשרה בבוקר מתחילים בעצם בשלוש בצהריים.
• גם בסרט הזה רן השתתף בתפקיד קטנטן בתור שוטר.
• אפי חזר לדירה כמה שעות אחרי הצילומים ומצא שתי שחקניות חצי ערומות מסתובבות בבית (שאר הצוות תיכנן לחזור לצלם בדירה בלילה והשאיר אצלנו ציוד ואת שתי השחקניות. בסוף כמובן הם לא חזרו).
• אחרי ששמרנו על שלום בית עם השכנים בזמן המסיבות שלנו, השירה עם הגיטרות והתופים והחזרות באמצע הלילה, הפעם שברנו שיא כשהשכנים הדתיים כעסו שבאמצע השבת הנחנו פנסים בחצר וכמה מהשחקנים החליטו להלהיט אותם יותר ולריב איתם. שאר השכנים היו דווקא די נחמדים ואפילו התעניינו בנעשה.
• התקוות של תומר לחזור הביתה מתאילנד לבית מבולגן (כדי להוכיח לרן שלא רק הוא מבלגן) כמעט ונענו לאחר שהיו בדירה יותר מעשרים אנשים וציוד צילום בכמויות ויתרה מזאת- אחת השחקניות איבדה חולצה והצוות נאלץ להפוך את כל הדירה בשביל לחפש אותה. למזלו של רן כשהצוות עזב הם השאירו את הדירה מסודרת בצורה מופתית (יותר משהדירה היתה אי פעם), מלבד שתי השחקניות שהוזכרו קודם לכן.

שנית, כשכתבנו למעלה שאפי חזר לדירה זו לא היתה טעות דפוס- אפי הפך להיות רשמי חלק מהקאסט הקבוע של הדירה לאחר שנפרדנו מדור בצער רב (לא בציניות), אבל אל דאגה, דור עוד יבקר וישתתף בקטעים שלנו, עד אז אתם מוזמנים לצפות בקליפ הבא שלנו:

שלום לכולם,

בעוד כמה שעות אעלה על טיסת אל-על בקו בנגקוק-הדירה. בזמן שאני מתקפל במטוס בצורות לא הגיוניות, תוכלו לראות את הסרט החדש שלי, מטיול בכמה חופים יפים יותר ויפים פחות. אני קורא לו: איך לערוך צילומים לא קשורים למשהו שנראה לא רע.

דרך אגב, אני מקנא ברן שתמיד יש לו משחק מילים לרשום בכותרת. אז גם אני רשמתי הפעם. הא.

שלכם,

אז ככה, לפני כשבוע בערך כשדור חזר מחו"ל הוא התקשר אלי ובישר לי שהוא החליט סופית לעזוב את הדירה ושאני מוזמן למלא את מקומו, שזה אומר שבעוד כשבוע אני כבר לא אהיה "אפי- השותף שלא גר בדירה" ואני אצטרף לצמד המהולל רן ותומר.

חוץ מזה בימים אלה אני מחפש עבודה נואשות ואני לא יודע באמת במה בא לי לעבוד.

קודם כל כמו כולנו בערך לא באמת בא לי לעבוד אבל אני יודע שאני חייב כי אחרת לא יהיה לי ממה לחיות (כרגע למשל אין לי ממה לחיות אז אני לא חי). ואילו עבודות כבר מציעים לסטודנט כמוני? אז יש שירות לקוחות טלפוני שכל האנשים שאני מכיר שעובדים בזה אומרים לי "אפי אל תעשה את זה לעצמך!" אז אני לא אעשה. יש את האפשרות לעבוד כמוכר בחנות שזה נראה לי לא רע אז סרקתי המון חנויות באיזור אבל בשום חנות לא מחפשים עובדים- תקלה!

וכרגיל העבודה האידיאלית לסטודנטים עריריים כמוני- מלצרות!

אז באמת כל האנשים שאני מכיר שעובדים במלצרות אומרים לי שהעבודה מתישה ומגעילה אבל עושים אחלה כסף בזמן קצר. אז אני מנסה לשכנע את עצמי שזאת העבודה שהכי כדאי לי לעבוד בה, כנראה שממחר אני אתחיל לחפש עבודה בתור מלצר בלית ברירה אלא אם כן בנתיים אני אמצא משהו יותר טוב.

בנתיים התחלתי לחשוב איפה נראה לי הכי טוב למלצר והגעתי למסקנה שפאב או מסעדה שמגיעים לשם בעיקר תיירים שמשאירים טיפים יפים. יש למשל המייק'ס פלייס שישבתי שם בשבוע שעבר ולשם מגיעים רק תיירים. כשאתה רואה תייר אתה ישר מזהה שהוא תייר ולא מקומי. הם לבושים אחרת מתנהגים אחרת ומן הסתם מדברים אחרת.

ואז נזכרתי שאנחנו הישראלים נורא אוהבים לכנות את עצמנו "אירופאים". ואני שואל למה? מה גורם לנו לחשוב שאנחנו כמו אירופאים?

אז נכון, אנחנו משתתפים באירוויזיון, אבל בועז מעודה נראה אירופאי? שר כמו אירופאי? ואחינועם ניני ומירה עוואד? הן נראות ונשמעות אירופאיות? אז נכון שמכבי ת"א בכדורסל משחקים ביורוליג ובכדורגל אנחנו משתתפים במוקדמות ליגת האלופות, אבל תעשו לי טובה, הכדורגל שלנו מזכיר כדורגל אירופאי? זה בכלל לא נראה כמו אותו ענף ספורט! אלו שני דברים שונים לגמרי.

זה אירופאי זה?

אז אני שואל את עצמי למה בכל זאת להגדיר את עצמנו אירופאים? כי גם אצלנו יש כמה בלונדינים כמו הסקנדינבים? נכון, פשוט פה הם מחומצנים ושם הם טבעיים. והלבוש? וההתנהגות? והתרבות? אצלנו אין דבר כזה תרבות, אצלנו יש אוסף תרבויות, כי אנחנו בעצם מקבץ של עדות שהתרכז בארץ אחת והדבר היחיד שמאחד את כולנו זו הדת שלנו וזהו.

נגיד לבריטים יש את המלכה אליזבת' איזה מלך יש לנו? המצב הכי קרוב בו היה לנו איזה מלך זה כשזוהר ארגוב היה המלך!

אז אפרופו זוהר ארגוב מה לגבי המוסיקה? משהו מטיל איזשהו צל של ספק שהמוסיקה שלנו דומה אפילו טיפה למוסיקה באירפה?

בקיצור אנשים צר לאכזב אתכם אבל אנחנו לא אירופאים! מצד שני אנחנו גם לא אסיאתים ולא אפריקנים. אנחנו פשוט ישראלים! יהודים ישראלים! ומה רע בזה? הכי טוב להיות ישראלי. לטוב ולרע. אין כמו ישראלים, החמימות, השכונתיות, הסלנג, הלבוש הזרוק, הפיצוציות, הפיצוחים, החופים, הים, הקיץ, החום, הלחות, האוכל, הכוסיות, המוסיקה ואפילו הכדורגל המשעמם. תאמינו לי שהאירופאים היו מתים להיות ישראלים!

אני בטוח שכל התיירים שבאים לבקר ולטייל כאן מקנאים בנו!

בקיצור ישראלים טובים שכמותכם תהיו חזקים וגאים (גם גייז אם בא לכם) ואני אמשיך בחיפושיי אחר העבודה.

בינתיים אני מזמין אתכם לצפות בסרטון שרן הפיק שבו אני משחק את משה רבנו (או רבנאנו) שמתארח אצל שוונקי הפסיכולוג המסומם:

נשמח אם תדרגו אותו…

עד כאן רבנאן.

Hello everyone

I would like to write you about my lovely day playing "matkot" but internet is HORRIBLE!

So, Watch my new video. and then tell me It's great, OK? 

מתופף הבננות

היום קניתי מערכת תופים אלקטרונית (עכשיו דמיינו את הומר סימפסון עושה Woo-hoo). זו אחת הקניות הגדולות היחידות שעוד כשנכנסתי לחנות ידעתי שאני אצא משם עם מה שבאתי לקנות ויהי מה, מה שהיה צריך להפוך את מלאכתו של המוכר לפשוטה ביותר. לכן זה היה מאד קצר, באתי, קיבלתי הסבר, התיישבתי לנגן קצת ואמרתי לו שאני לוקח, כל זה תוך דקות ספורות. רק שהמוכר המנוסה לא היה רגיל שהדברים הולכים כל כך מהר והתחיל להתבלבל. עוד אחרי ששילמתי הוא המשיך לנסות לשכנע אותי שזאת מערכת טובה וכדאי לי לקחת אותה והשתמש בטריקים רבים של אנשי מכירות. משהו בתהליך פשוט היה לו קצר מדי, הוא הרגיש שהוא חייב להגיד את כל מה שהיה לו וכמה כדאי לי לקנות אותה, אפילו כשהוא עזר לי לסחוב אותה בדרך לאוטו.

מקווה שזה נשמע טוב כמו שזה נראה

מה אברך

שניה לפני שיצאתי מהחנות ניגש אליי איזה אברך ושאל אותי אם כבר הנחתי תפילין היום. עניתי לו "בטח, 17 פעם מהבוקר. נשאר לי עוד פעם אחת לח"י." כמובן שהוא לא עזב אותי וניסה לשכנע אותי בכל מיני דרכים ("זה ייקח רק שתי דקות", "בוא נו, זאת מצווה" , "מתי בפעם האחרונה הנחת תפילין?") ואני, בניגוד להיותי יס-מן מוחלט, הפעם עמדתי על שלי והסברתי לו שבאמת אין לי צורך בדבר. אני אישית לא מצליח להבין את העניין. מה כל כך חשוב להם לשכנע אותך להניח תפילין? הם הרי לא מכירים אותי, אולי שניה אחרי שאני אניח תפילין אני אקפוץ לג'ירף ואוכל את המנה החריפה עם שרימפס וחזיר? אולי אני בדרך לרצח המוני? אבא שלי שבא מבית דתי אומר שאין קשר בין מצוות התפילין ומצוות אחרות והם מבחינתם עושים מצווה בכך שהם גורמים לך לעשות מצווה. כנראה שאבא שלי צודק אבל אני מרגיש סוג של צביעות עם זה.

היה קטע מצחיק, אחרי שהמוכרים בחנות הניחו תפילין אחד מהם שאל את האברך כמה יעלה לו אם הוא רוצה לקנות ממנו תפילין. האברך ענה שבסביבות האלפיים שקל. המוכר מיד קפץ ואמר לו "ואוו, ואוו, אני לא רוצה תפילין מהודרות כאלה כמו שהבאת פה, תביא לי איזה זוג פשוט שיש לך בשלוש מאות". אחח, איזה איש מכירות.

זו כמובן לא הפעם הראשונה שנטפל אליי לובש שחור בבקשה להניח תפילין. היה איזה נודניק אחד שהציק לי באופן עיקבי כל יום ברכבת. אפילו פעם אחת הוא עבר באחת הרכבות שנסעתי בהן ואז הייתי צריך להחליף רכבת והוא נכנס גם לרכבת הזו ושאל אותי שוב. עניתי לו "תגיד, אתה עוקב אחרי?" הוא חייך ועבר הלאה. נזכרתי שהפעם היחידה שנענתי בחיוב היתה כשהייתי בחברון. אבל אז הייתי בצבא והיה די משעמם בכל מקרה. חוץ מזה שהם באו עם קולה ובמבה ושיחדו אותנו.

"בוא, זה ייקח רק שתי דקות"

היתה גם פעם אחת שביקשו ממני ומעוד כמה חבר'ה להשלים מניין אחרי איזה צום. זה היה כשעבדנו באחד הבסיסים ברמת הגולן בשנה שעברה. חיפשתי משהו לשים על הראש והדבר היחיד שהיה לגיטימי היה פד של עכבר מחשב (לגיטימי מבחינתי). אז שמתי פד כזה על הראש ואחרי כמה גיחוכים מהסובבים היו עוד כמה שעשו כמוני. במהלך התפילה שררה רצינות יתר עד הרגע שנפל לי הפד מהראש. באותו רגע מספר זוגות עיניים סקרניות ישר לטשו אותי. איזה מתח, האם הוא ירים את הפד מהרצפה או שמא יוותר על השטות וימשיך בלעדיו. אני כמובן לא יכולתי לאכזב את המעריצים והייתי חייב לעשות משהו שישבור את האוירה הרצינית, הרמתי את הפד ונתתי לו נשיקה כאילו הוא כיפה לכל דבר. באותו רגע גם הרציניים ביותר לא יכלו לעמוד בפני השטות והתגלגלו מצחוק.

כבר לא מקוריים

ישנה תופעה שהולכת ותופסת תאוצה בזמן האחרון של אמנים שחוזרים בתשובה ומוציאים דיסק עם שירים מהמקורות. זה התחיל עם חלק נכבד ממשפחת בנאי שעשו זאת בזה אחר זה, המשיך עם אמנים נוספים כמו אתי אנקרי. בנוסף כמה אמנים מוערכים אחרים התחילו לשיר פיוטים כמו ברי סחרוף או קובי אוז שזנח את הצחוקים והשטויות לטובת שירים עתיקים ופיוטים. אני חייב לציין שאין לי שום בעיה עם זה ברמה הכללית וגם חלק מהשירים האלה מצא חן בעיניי אבל בכל זאת אני חייב לשאול- למה? למה כולם בבת אחת? למה כל דבר במדינה הזאת חייב להיות טרנד? אין בעיה שאמן אחד או שניים ילאה אותנו בשירים העייפים האלה אבל כשכולם מחליטים לעשות את זה בבת אחת זה כבר נהיה מעיק. אני חושב שזה מעצלנות לכתוב טקסטים חדשים, הם מצאו פתרון יצירתי- להלחין טקסטים קיימים במסווה של חזרה בתשובה. זה לא דורש הרבה השקעה, אולי לגדל זקן.

אני יכול לגדל זקן תוך שבוע, אולי אני גם אקפוץ על הרכבת ואלחין את מגילת רות. אני אשקול את זה ובינתיים קבלו את הסצינה של החבר'ה קדישא מתוך המחזה "שבעה" מאת שמואל הספרי בביצוע של אפי ושלי:  

נ.ב.

הסרט של זרוב ושל מיכל שאני השתתפתי בו זכה בתור סרט הקאלט של פרוייקט 48 שעות. כבוד!

שיר געגועים לדור, שהלך למילואים. ולא שילם שכר דירה. וכבר עבר הראשון לחודש. הו לא. מה נעשה?