השבוע ראיתי ידיעה בעיתון לגבי שיא גינס של צלחת החומוס הכי גדולה בעולם. השיא שייך ללבנון ובישראל החליטו להתנקם ולהחזיר את השיא לישראל. אני אוהב שיש ידיעות ברומו של עולם בעיתון (כן, אני יודע שגם הפוסטים שלי הם לא בנושא שלום עולמי אבל מהעיתון אני מצפה ליותר). בואו נתנקם בלבנונים!!! בואו כולנו נירתם למען המטרה החשובה והפטריוטית הזאת של ליצור את צלחת החומוס הגדולה בעולם וככה, רק ככה, נצליח להשפיל את לבנון ולהראות לה מי המדינה החזקה ביותר במזרח התיכון!!!

בכל אופן זה גרם לי לתהות, איך דבר כזה בכלל יכול להיחשב כשיא? מה זה השיאים המטופשים האלה? אני מבין שיאים כמו האיש הזקן בעולם או האיש הגבוה בעולם או אפילו השיא שקרלוס טבז שבר של הבן אדם המכוער בעולם אבל הנקניקייה הכי גדולה? הסנדוויץ' הכי ארוך? צלחת החומוס הכי גדולה??? מי בכלל יאכל את הדברים האלה? ברגע שתימצאו את הבן אדם שיאכל את הצלחת הזאת אז זה יהיה שיא (אולי תומר יכול). שיא שבן אדם יכול לקום בוקר אחד ולשבור אותו כי בא לו לא יכול להיות שיא. אני מחר אלך ואשנה את השם שלי ל"רן קרנף גרשון תפוחים סקראבס דוריטו'ס בירה פרנץ פרדיננד צ'קלווה זריף לוי פרידלנדר עדיקא צ'יקמוק גרינפלד" ואשבור שיא גינס.

ספר השיאים של גינס הוא סתם אילתור. הרי שיאים אמיתיים נשברים באולימפיאדה כשאסיין בולט רץ או כשמייקל פלפס שוחה או כשישראלי כלשהו מגיע למקום ה-17 אבל אצל גינס אנחנו מקבלים רק שיאים מטופשים שאפשר באותה המידה לקרוא ב"הידעת" של בזוקה. ספר השיאים של גינס הוא בעצם גביע הטוטו של השיאים. את שניהם מתעקשים לחדש כל שנה, שניהם לא מעניינים אף אחד ושניהם משעממים כמו אבירמה גולן.

ומי אלה האנשים שקונים את הספר הזה בכלל? זה כמו המעריצים של האירוויזיון, שזו גם תחרות מיותרת באותה מידה. היום הגענו למצב שזמרות ישראליות מגיעות לפלייליסט בחו"ל ואמנים כמו התפוחים כובשים את אירופה, אז למי איכפת מהתחרות המגוחכת הזאת שכולה מלאה בפוליטיקה? את רוב האנשים הנורמליים כנראה שזה לא יעניין. ועדיין יש את האנשים שצופים בה בעקביות, את האנשים שייקנו את ספר השיאים ואת האנשים שיילכו לעודד את הפועל פתח תקוה בגביע הטוטו (בכוונה אמרתי הפועל פתח תקוה כי למכבי פתח תקוה לא יהיו אוהדים אפילו אם הם ייקחו את ליגת האלופות).

 

נ.ב.

מעניין מה שיא גינס בשתיית גינס. בטח הבן אדם שמחזיק בשיא מחזיק גם את השיא של ההשתנה הרצופה הכי ארוכה.

נ.ב. 2:

השיא שלי זה 4.5 ליטר בערב, שזה מוזר כי ליטר מים אני לא מסוגל לשתות… סתם שתדעו.

רן קרנף גרשון תפוחים סקראבס דוריטו'ס בירה פרנץ פרדיננד צ'קלווה זריף לוי פרידלנדר עדיקא צ'יקמוק גרינפלד

הדירה

אז יש לנו ליגה גרועה. אז מה? תפסיקו כבר לבכות על זה כי באמת נמאס. כולנו יודעים כמה הליגה גרועה ואין לנו באמת מה לעשות עם זה. להתבכיין בטוח לא יעזור. בסדר, אני מסכים שהרמה של הליגה נמוכה אבל זאת הרמה של הכדורגל שלנו ויותר מזה אי אפשר לקבל. אבל להגיד שאין מה ללכת למגרשים וצריך לנטוש את הענף לטובת שחיה צורנית, לזה אני לא מסכים. תחרות ועניין עדיין יש פה (נכון שחיפה לוקחת אליפות באופן קבוע אבל כמעט כל שנה יש לה מתחרות כמעט עד הסוף).

אז מה, להפסיק ללכת למגרשים? לשבת בבית ולדבר עם הסבתא כל השבת? לא נראה לי… אני לא מוכן לשבור את הכלים ולהפסיק ליהנות מאחד התחביבים שלי. תראו את הפועל תל אביב ומכבי חיפה שמצליחות לעשות דברים יפים באירופה שנה אחר שנה. אז אל תבלבלו לי את המוח שאין פה כדורגל. לא הכל שחור ולבן.

ומילה אחת לאבי לוזון: הגדלת את הליגה, המצאת את הגלגל מחדש עם שיטת קיצוץ הנקודות המטופשת שלך וכל זה בשביל מה? שתוכל להכריז אחר כך שזה לא ספורטיבי אבל לפחות זה יהיה מעניין? לא ספורטיבי? אדון לוזון, התפקיד שלך זה שהליגה תהיה ספורטיבית. כל מה שעשית פה הוא להוריד את הערך של השגת נקודות, אני בתור אוהד הפועל רואה שהקבוצה שלי בפיגור 9 נקודות מחיפה אבל אני לא מפחד כי אני יודע שבסוף הכל מתכווץ. מה עשית בזה? אולי בשנה הבאה נהפוך את הטבלה באמצע העונה. או שאולי נחליף את כל השחקנים בין הקבוצות או שנתחיל לתת 3 נקודות על הפסד. זה לא ספורטיבי אבל מעניין…

על נבחרת ישראל אני מסכים שתכעסו. גם אני מתאכזב פעם אחר פעם. אני חושב שהתרופה הכי טובה זה פשוט להנמיך את הציפיות מהנבחרת, לדעת מראש שאין סיכוי ולא משנה אילו נבחרות איתנו בבית. אז מה אם קיבלנו בית קל? אתם חושבים שנבחרת יוון ונבחרת שוויץ לא אמרו לעצמן שיש להן בית קל? למה שלנו יהיה יותר קל מהם? כמו שתומר אמר לי פעם, לצפות מהנבחרת לעלות למונדיאל על סמך הבית שקיבלנו זה כמו לצפות שיהיה חורף טוב השנה על סמך זה שירד גשם בספטמבר. זה פשוט לא עובד ככה. הנבחרת שלנו פשוט לא משחקת באותו ענף כמו נבחרות אחרות.

אתם יכולים להמשיך להתחנן שברקוביץ' יאמן את הנבחרת אבל באמת שזה לא ישנה שום דבר. אני גם רוצה שברקו ייקח את הנבחרת על הכתפיים שלו אבל רק כדי שתראו שגם הוא נכשל איתה. אין מה לעשות, המאמן זאת רק אחת הבעיות. אני חושב שגם לאצטדיון רמת גן המגעיל יש חלק גדול בכשלונות. תראו את הפועל, לא נשאר אף זכר מהקבוצה שהיתה פה לפני שמונה שנים והפתיעה את אירופה ובכל זאת היא ממשיכה להצליח. השחקנים שונים, המאמן שונה, ההנהלה שונה אז מה בכל זאת? בלומפילד והקהל של הפועל זה לא אצטדיון רמת גן. זה אצטדיון ביתי וקהל שדוחף וזה עושה את ההבדל.

אני אומר- תפסיקו לצפות ולא תתאכזבו ואולי ב-2034 הנבחרת תפתיע אותנו ותגיע למונדיאל…

 

נ.ב.

גם הנבחרת בכדורסל לא מדהימה. אני אפילו די בטוח שנבחרת ישראל בכדורסל מנצחת בכדורגל את נבחרת ישראל בכדורגל. ולהיפך.

נ.ב. 2

אתם יודעים מה השטות שהכי מצחיקה אותי? הימנון ליגת העל. איזו מנגינה מטופשת שמתעקשים לנגן לפני כל משחק כשהשחקנים עומדים בשורה. אף פעם לא הבנתי אם אני צריך לעמוד או לשבת בהימנון הזה.

רן גרינפלד, שדר קוים

הדירה

לצום מעל המים

אני לא רוצה להרחיב יותר מדי על יום כיפור ולכן אני רק אספר שקיבלתי אלפי התנצלויות מיותרות באס.אמ.אס. (אין ספק שחברות הסלולאר הן המרוויחות העיקריות מהחגים), אבל דווקא האנשים שבאמת היו צריכים להתנצל בפניי לא עשו זאת. הנה רשימה חלקית:

• הפועל תל אביב – על כך שגם השנה שילמתי המון כסף ועדיין אני לא אראה מהם שום דבר.
• חזאים – שהבטיחו שביום כיפור יהיה מזג אויר נעים ובכל זאת כבר בשעה הראשונה של החג הזעתי את כל המים ששתיתי ביממה לפני זה.
• רכבת ישראל – שהוכיחה כרגיל שאי אפשר להעביר שנה בלי תאונה של קרון שיורד מהפסים (ואי אפשר להעביר שבוע מבלי שרכבת אחת לפחות תאחר בשעה).
• פקחי חניה – שמאלצים אותנו בעל כורחנו להשתמש בתחבורה ציבורית.
• רון חולדאי – שמאלץ אותנו לחטוף דו"ח חניה.
• הוט- על שלושים אלף טלפונים שהם עשו אליי בשבוע.
• שרית חדד – על השיר "מקודשת".
• נבחרת ישראל בכלל ודרור קשטן בפרט.
• טרנטינו- על שלא לקח אותי לשחק בסרט הבא שלו.
• אורן זריף – שחייב לי 120 טון אנרגיה.

אני לעומת זאת הייתי צריך השנה להתנצל רק בפני שמעון גרשון.

שמח תשמח

אתמול הייתי בחתונה. זה הזכיר לי כמה דברים שאני יודע לגבי חתונות (ולפעמים גם לגבי סתם מסיבות):

• כשאתה שיכור אתה יודע את המילים של כל השירים (אפילו אם הם בצ'רקסית).
• כל הרעיון הזה של לרקוד-לאכול-לרקוד-לאכול-לרקוד פשוט לא עובד טוב.
• הדיג'יי תמיד מתנהג כאילו הוא זה שמתחתן.
• ברגע שצחקו ממשפט אחד של הרב הוא יתחיל להתנהג כמו סטנדאפיסט לאורך כל החופה.
• הרב גם תמיד ממציא קשר בין החתן לכלה: "השם של החתן בגימטריה ועוד השם של הכלה ועוד 3 על שם שלושה אבות, זה יוצא שמחה כשמחלקים ב-2 (אם מתעלמים מהשארית) וזה אומר ששמח פעמיים". הם תמיד מוצאים משהו…
• כדאי להתאמן בריצת משוכות לפני החתונה כי תמיד תצטרך לדלג על כמה גופות בדרך לשירותים.
• אני שונא את השיר "לטינוס" ואת כל מי שרוקד אותו. במיוחד את הדוד הזה שלא יודע לרקוד ומנסה להטמע בין הצעירים.
• תמיד כדאי לקחת איזה כלי לחיתוך הסוליה של הנעל בשביל השלב הזה שבו אתה נדבק לרצפה מכל הוויסקי שנשפך ברחבה.
  

  יש פה מישהו מבני ברק?

 אז עד הפעם הבאה, תצומו ותתחתנו ושיהיה רק טוב.

 

 

נ.ב.

אנחנו מופיעים מחר בלילה (1.10.09) בערוץ 2. נעדכן אותכם בפייסבוק על פרטים.

רן גרינפלד – זוכר ימינו

הדירה

אני לא יודע למה אבל מאז ומעולם הייתי טיפוס של אנדרדוג. זה לא שאני אנטי לדברים שכולם אוהבים, אני פשוט נמשך אוטומטית  לשוליים. לפעמים אני אפילו מאבד עניין כשמשהו שאני אוהב הופך להיות נחלת הכלל. אני אוהב שחקנים כמו יגאל עדיקא, או מוזיקאים כמו קובי אוז ותמיד תראו אותי אוכל גלידת סורבה ומתחמק מהשוקולד. אם תציבו בפניי חברים או סקראבס אני אעדיף את האחרון ואני תמיד אשמח לראות בפעם המאה את המסיכה או האחים בלוז במקום  את מועדון קרב. אז נכון שלא חסרים דברים מינסטרימיים שאני אוהב כמו רד הוט צ'ילי פפרז (וזה למרות שגלגל"צ הפכו את המילה מיינסטרים ממילה גסה למילה בלתי נסבלת) אבל המגמה שלי די ברורה, אפילו את מייקל ג'קסון התחלתי לאהוב רק כשהעתונות התחילה לשרוף אותו.

כל ההקדמה הזאת נועדה בשביל להגיע לסיפור קצרצר עם נקודה ספציפית:
במהלך נסיונותי הנואשים לחפש הופעות בארה"ב (לפני שיכולתי לנחש שאני אראה שם שוב את פרנץ) לא הצלחתי למצוא שם שום הופעה טובה. גיליתי שההופעות הטובות מתחילות רק ברגע שאני חוזר לארץ. היו אפילו הופעות של אמנים עתיקים כמו אריטה פרנקלין או זיזי טופ. עכשיו, אולי זה בגלל הבאסה שאין אף הופעה בתקופה שאני שם או שמא זו היתה הרדיפה אחריי האנדרדוג, אבל פתאום תחושת החמצה כבדה אפפה אותי. אני מכיר אולי שני שירים של כל אחד מהאמנים האלה ואולי אפילו לא הייתי שוקל ללכת להופעה שלהם אם היא היתה בזמן שאני שם, אבל פתואם הרגשתי תסכול מוזר מההחמצה הזאת.

מה היה הצעד הבא? קניתי מארז של דיסק + דיוידי של הופעה של זיזיטופ בטקסס 2008 (אחת הרכישות היותר מוזרות שלי בשנים האחרונות) ובהחלט הופתעתי לטובה. הם פשוט מגניבים (אפילו שהם היו מגניבים נכון לתקופה שהמילה מגניב עוד היתה מגניבה). המסקנה מבחינתי היא שתמיד כיף להיחשף לדברים חדשים ולא רק כששומעים לפניהם את צמד המילים המאוס "ישראלי חדש" (למרות שזאת מסקנה שאני תמיד ידעתי, אני פשוט מנסה להחדיר אותה גם לכם).

זה כנראה סיפור הביצה והתרנגולת, כי לא ברור אם אני אוהב אנדרדוג כי אני אוהד הפועל תל אביב או שאני אוהד הפועל בגלל שאני טיפוס של אנדרדוג. בתכל'ס, אני חושב שהאופציה השניה נכונה כי כמו שאומרים: אתה לא בוחר קבוצת כדורגל, הקבוצה בוחרת אותך (טוב נו, ככה אני אומר). אבל זה נכון כמעט לכל קבוצה בארץ, יש איזה אופי שלפיו קל לזהות איזה קבוצה כל אחד אוהד. מכבי חיפה הם אוהדים מפונקים ושחצנים של הצלחות (אבל בתכל'ס יש להם את הקבוצה הכי טובה כבר עשרים שנה אז מגיע להם), אוהדי מכבי תל אביב הם אנשים שמתרפקים על העבר המפואר והיום סתם מבואסים, אנחנו (הפועל) סתם נהנים לסבול ואת אוהדי מכבי פתח תקוה… טוב נו, אין אוהדים למכבי פתח תקוה.

בגלל זה אין לי אף פעם סיכוי לזכות בטוטו, אני לא יכול שלא לסמן ניצחון להפועל וזה אף פעם לא קורה. אני גם אף פעם לא הצלחתי להבין את הבהלה ללוטו כשהפרס עולה לסכומים גרנדיוזים. מה זה משנה אם אני לא זוכה בעשרה מליון שקלים או אם אני לא זוכה בשבעים מליון שקלים? אני גם ככה מפסיד את אותו סכום כסף כשאני ממלא טור… יום אחד עירית ענבי תזכה בלוטו ואז לא יהיה מי שיגריל את הכדורים.

נתראה אחרי המלואים…

 

נ.ב.

קניתי בדיוטי פרי מארז של שני בקבוקי ג'ק דניאלס וקיבלתי חולצה שעל פי מה שכתוב על המארז אמורה להיות חולצה מקורית של ג'ק דניאלס. עבדו עליי, החולצה הזאת בכלל לא מקורית, לכולם יש אותה…

רן גרינפלד – אלכוהליסט

הדירה

אז הנה כמה מסקנות קצרות לגבי המדינה שהייתי בה לפני שאני עובר הלאה:

• לפי הסרט 300, הספרטנים זרקו לתהום את כל הילדים שנולדו בלי קוביות בבטן. כאן זורקים לתהום את כל מי שנולד בלי שפם.
• המדינה הזאת כל כך עשירה במשאבים שיכולתי לחפור בור איפה שאני רוצה ולמצוא נפט.
• מצד שני כנראה שלא היו נותנים לי לעלות למטוס עם יותר מ-100 מ"ל.
• להגיע לטיסה בדקה התשעים במדינה שלא דוברת אנגלית, ללא אמצעי תקשורת זה פאקינג התאבדות.
• אבל זה גם ניצול מקסימלי של זמן היות והגעתי ישר לטיסה וגם ככה לא היה לי מה לקנות בדיוטי פרי שם (ז"א בקיוסק).

בכל אופן, עזבתי את המדינה ההזויה הזאת על מטוס של תורכיש איירליין (חברת תעופה תורכית), מטוס שאני כנראה הישראלי היחיד שהיה עליו, בדרך לעצירה קצרה לצורך החלפת מטוס בתורכיה (לפי הגלובוס מדובר בטיסה מערבה של שלוש שעות וא"כ טיסה מזרחה של שעתיים, יעיל ביותר).

החלטתי לעשות את מה שאני עושה דבר ראשון בכל מקום שאני מגיע אליו בעולם – קניתי שקית דוריטו'ס. הגעתי למסקנה שיש טעמים ממש טובים בעולם. בדיעבד גם הגעתי למסקנה שהרגע שילמתי משהו כמו 17 שקל על שקית דוריטו'ס.

כשהגעתי לשער היציאה נתקלתי במשהו מוזר: אין אף ישראלי מסביבי, ותסמכו עליי בקטע הזה כי אני יודע לזהות ישראלים בכל מקום בעולם- הם תמיד מסתובבים וצועקים שהם יכולים לזהות ישראלים בכל מקום בעולם. הייתי מוקף בעשרות ערבים (עשה לי פלאשבקים מהמשחק האחרון של הפועל שהייתי בו בקריית אליעזר). בכל מקרה כשמגיע התור שלי בבידוק הבטחוני בכניסה לשער, הבודק מסתכל על הדרכון שלי ופתאום לוקח אותי הצידה ומתחיל לתחקר אותי לעומק: מאיפה באת? כמה זמן שהית שם? מה עשית שם? איזה עסקים? באיזה חברה אתה עובד? מה החברה שלך עושה? ורק כשעניתי שאני לא יכול להגיד לו הכל מטעמי סודיות והסתכנתי בכך שייקחו אותי עכשיו לחדר האחורי, רק אז הוא החליט שאני בסדר ואפשר לשחרר אותי. אתם קולטים את האבסורד? אני, ישראלי שטס לארץ ישראל, עולה על מטוס מלא בערבים, ואני זה שמתחקרים אותו כאילו אני עשוי להיות המחבל הפונטציאלי כאן (!!!). ההסבר ההגיוני היחידי שאני יכול לחשוב עליו לתופעה הזאת הוא שהבחור התבלבל ביני לבין פיני בלילי אבל זה לא נראה לי סביר כי יש לי שתי גבות. אגב, בסוף היו עוד הרבה ישראלים על המטוס. הם פשוט הגיעו בשניה האחרונה (איך לא צפיתי את זה?).

נכנסתי למטוס וגיליתי שאין בכל המטוס הזה מושב יותר גרוע מהמושב שאני קיבלתי – מושב אמצעי, בין שתי נשים, לפני יציאת החירום (שזה אומר שהכיסא שלי לא נשען לאחור אבל הכיסא של זה שיושב לפניי כן יכול), בקיצור מה שנקרא אצלנו – לא נוח. מזל שזו טיסה קצרה. לא רק זה, האישה שישבה מימיני היתה נוצרייה והבחורה שישבה משמאלי מוסלמיה. מדהים, מסתבר שדברים כאלה באמת קורים – מוסלמי, נוצרי ויהודי עולים למטוס. מזל שלא התרסקנו כי בטח היו רק שני מצנחים.

תוך כדי שאנחנו מתקרבים לנחיתה חשבתי על איך זה שלוד הפכה למוקד התחבורה הכי גדול בארץ. כל הרכבות עוברות שם ושדה התעופה הבינלאומי שלנו שם. הרי אנחנו עובדים על כולם בעיניים כשאנחנו אומרים שהיעד של המטוס הוא תל אביב וטוב שאנחנו עושים את זה כי אני חושב שאם היינו אומרים שנוחתים בלוד- משרד התיירות היה פושט את הרגל.

כמובן שברגע הנחיתה כל הנוסעים התחילו למחוא כפיים לטייס כאילו שהוא שומע את המתרחש בבטן המטוס (וזה אפילו פחות גרוע מהאנשים שמוחאים כפיים בקולנוע). אף פעם לא הבנתי את הקטע הזה של מחיאות הכפיים- מה, אנחנו מודים לטייס שהוא לא הרג אותנו? החלטתי שכשאני אגיע הביתה אני אמחא כפיים לנהג המונית שהביא אותי בשלום. כשחיכיתי למזוודה ראיתי את השחקנים של טפליצה, הקבוצה שמשחקת נגד הפועל היום ועלתה במוחי המחשבה להניח את המזוודה לפני הרגל של השחקן הכי טוב שלהם על מנת שייפצע אבל לא היתה לי שום דרך לדעת מי השחקן הכי טוב אז ויתרתי. כשנכנסתי למונית הדבר הראשון שהנהג שאל אותי הוא איך אני רוצה לשלם- 100 שקל או מונה. ישר הרגשתי כמו באיזה שעשועון טלויזיה והחלטתי להסתכן ולבחור במונה ולקוות רק שלא יצוץ לי איזה דחליל משם. בסוף זה עלה 90 שקל, עקצתי אותו בעשירייה.

כמובן שהדבר הראשון ששעשיתי כשהגעתי הביתה היה לנסוע לאסוף את אפי, לקנות קרנף ולשבת עם זה מול המשחק של מכבי חיפה.

וזהו, לפני שתספיקו למצמץ אני כבר אהיה שוב על מטוס, הפעם בדרך לניו יורק, העיר האהובה עליי ביקום!

נ.ב.

מזמן לא שמענו מדוד. זה כאילו נהיה בינינו איזה קרע. אפילו יותר מקרע אחד, זה כאילו יש בינינו קרעיים.

נ.ב. 2

הכותרת של הפוסט נבעה מזה שרציתי לקנות בתורכיה את הממתק מרס אבל היה רק באוונטי. בפעם הבאה אני מקווה שיהיה מרס תורכי…

רן גרינפלד – פרש תורכי

הדירה

חסר מנוחה

אני חושב שיש קונספירציה ארצית למנוע ממני לישון כמו בן אדם. נכון שהשינה שלי היא לא הכי חזקה ואני מתעורר בקלות מדברים אבל לא ייתכן שתמיד יהיו דברים שיעירו אותי. אני חושב שיש מחוץ לחלון שלי בבית שני סוכנים בתוך איזה ואן שבשניה שאני נרדם הם ישר מדווחים בקשר לבן אדם הכי זמין שלהם שיעשה משהו כדי להעיר אותי.

הפעם זה היה הבחור הזה שעובר עם המכשיר שמעיף עלים. מכשיר שכמות הרעש שהוא עושה חסרת פרופורציה לחלוטין לפעולה שלשמה הוא קיים. בכלל, המכשיר הזה הוא אחד הפתרונות היותר ישראליים שיש- יש לכלוך? בשביל מה לנקות אותו אם אפשר פשוט להעביר אותו למישהו אחר? זה בעצם מה שהמכשיר הזה עושה, מעיף את העלים אל מחוץ לטריטוריה של זה שמנקה אותם. יכול להיות שכל הארץ מחולקת לגזרות, בכל גזרה יש איזה בחור עם מכשיר כזה והם פשוט מעבירים את העלים מגזרה אחת לשניה עד שהם מעיפים אותם ללבנון. בכל מקרה אין ספק שהייעוד מספר אחד של המכשיר הזה הוא להעיר אותי שעתיים לפני שתיכננתי.

סע לאט

התחלתי ללמוד נהיגה על קטנוע. הדבר הראשון שהייתי צריך לעשות הוא להוציא טופס בקשה לרשיון ולעבור בדיקת ראייה. גיליתי שהראייה בעין הימנית שלי מתדרדרת כמו שחשדתי. האופטימטריסטית חתמה לי על הטופס והבהירה לי שהראייה שלי מספיק טובה בשביל קטנוע ורכב פרטי אבל אם אני ארצה להוציא רשיון לאוטובוס אני אצטרך לעשות משקפיים. אמרתי לה מחר ויצאתי.

כשהגעתי לשיעור הנהיגה המורה הרגיז אותי כבר על ההתחלה כשהוא צעק עליי, אחרי ששאלתי שאלה פשוטה כמו אם הוא מקבל אשראי ושלח אותי להוציא כסף בתחנת דלק. מיד אחר כך כשהסברתי לו שיש לי חסך ילדות ולא רכבתי מעולם על אופניים (חוץ מהפעם ההיא בהולנד שאני נוטה לכנות "התקרית" או "דומינו ראלי אופניים") הוא נבח עליי שאני לא יכול ללמוד כי לא יהיה לי שיווי משקל. כשהתעצבנתי עליו בחזרה הוא החליט לבדוק אותי והתיישב מאחורי על הקטנוע ונתן לי לנסוע. כבודו פסק שיש לי שיווי משקל והוא אכן יכול ללמד אותי.

חו"ל המועד

בסופו של דבר לא חזרתי אליו אחרי השיעור הזה. בדרך כלל אין כזה מצב אצלי שאני מפסיק משהו באמצע אבל לא היתה לי הרבה ברירה היות והחליטו לשלוח אותי מהעבודה לעשרה ימים לאיזה חור נידח בעולם (בפעם השלישית השנה). ולפני שאתם אומרים לעצמכם "אני לא מאמין שהבן זונה הזה שוב טס ומתלונן על זה", אני מדגיש בפניכם שוב שמדובר בחור נידח, שחם בו יותר מבארץ, שחל עליי איסור לצאת מהמלון (וגם אם הייתי יכול לא היה מה לחפש שם) ושאני פאקינג מפסיד את ההופעה של הקייזר צ'יפס שבאו להופיע בארץ במיוחד בשבילי (ואולי בשביל עוד כמה מאות) וחיכיתי חודשים להופעה הזאת. בנוסף יש עוד כמה דברים שאני מפסיד, חלקם חשובים יותר וחלקם פחות כמו הופעה נוספת של התפוחים או משחק הליגה הראשון בין בית"ר ירושלים להפועל תל אביב. עכשיו אתם בטח אומרים לעצמכם בציניות "איזה מסכן" אז אני אומר תלכו קיבינמט.

הייתי עושה פוסט מצולם בחו"ל כמו תומר אבל המדינה שאני טס אליה היא לא תאילנד וזה בטוח לא יהיה מעניין כמו מה שתומר צילם שם. אני תמיד תוהה למה החברה שאני עובד בה תמיד עושה עסקאות עם מדינות כאלה ולא שולחת אותי להוואי או לריו דה ז'נרו.

הרצליה תחתית

השבוע גיליתי שנפתח בארץ סניף של סאבווי (וכשאני אומר גיליתי אני מתכוון שקיבלתי SMS היסטרי מדניאל נחמוד עם תמונת מולטימדיה של הסניף הראשון בהרצליה פיתוח). כמובן שכבר למחרת אפי ואני נהרנו לשם והיינו בין הראשונים בארץ שרגלם דרכה שם (למי שלא יודע מבחינתי סאבווי זה הקרנף של חו"ל, בכל מקום שאני נמצא בו בחו"ל אני חייב לאתר איזה סניף ולאכול בו). אני חייב לציין שלמרות שעדיין אין להם את כל סוגי הבאגט ואת כל הרטבים שיש בסניפים בעולם משאר הבחינות הסניף ברמה גבוהה. הטעם היה מעולה וקיבלנו עם הארוחה גם כוס למזיגה חוזרת (Refill) ושקית דוריטו'ס (!!!). קל לרצות אותי…

 

נ.ב.

דבר נוסף שגיליתי השבוע הוא שלא כדאי לספר לחברים שלך כמה אתה מרוויח. דברים טובים לא יכולים לצאת מזה…

רן גרינפלד – קולינר

הדירה

חו"לוניה-איה-איה

טוב, אז דור חזר מכרתים ותומר ושירה ברגעים אלה ממש אורזים לתאילנד. זה לא הוגן שכולם כל הזמן טסים לחו"ל ורק אני בארץ. ובכן, זה היה רגע שחצנות ציני, אחרי שכולם פתחו עליי עיניים על זה שהייתי השנה בחו"ל מספר פעמים. חלק מהפעמים האלה היו מהעבודה, שזה לא קורץ כמו שזה נשמע. נכון שגם עשיתי שבוע בטן-גב באיה נאפה, שבוע סנואובורד בצפון איטליה, סבב הופעות מטורף בהולנד ואני הולך לנגוס מהתפוח הגדול בחודש הבא אבל זאת לא סיבה לפתוח עליי עיניים. טוב, זאת כן סיבה אבל תחכו לפחות אחרי שאני אנחת, שלא יהיו פדיחות.

הכוונה מקצועית

אתמול היה אחד מימי הצילום הראשונים של הסרט השלישי של שנה ג' בביה"ס שלנו וכשאני אומר ימי צילום אני מתכוון לילות. אני שיחקתי שוטר. שוב. בפעם השלישית ברצף. מה, זה הטייפקאסט שלי ואני לא יודע את זה? עזבו את זה שנאמר לי שרוצים אותי ליום צילום נוסף, מה שאומר שעל מנת לשמור על הקונטיניואיטי (המשכיות, בעברית) אני צריך להישאר עוד כמה ימים עם השפם והזקנקן הניסיוניים שלי. לפחות לא צבעתי את השיער או משהו…

היות והיה לי רכב נתבקשתי מההפקה לאסוף עוד שני שחקנים על הדרך. כשאני אומר על הדרך אני מתכוון לעשות סיבוב. אני אגיד לכם את האמת, אין לי בעיה לאסוף אנשים גם מדימונה אם צריך- אתם מכירים אותי. רק אל תגידו לי שזה על הדרך. אני יודע טוב מאד מה על הדרך ומה לא. אל תגידו לי "אתה נוסע מרמת גן לתל אביב נכון, אז אתה יכול אולי לאסוף מישהו על הדרך?" ואני כמובן אענה "אין בעיה", ואז אתם תמשיכו "זה יישוב קטן, ממש ליד תל אביב, לא סיבוב רציני, ממש בפריפריה שמה", ואני אענה "בסדר גמור", ואז אתם תגידו לי "טוב, אז אתה יודע איך להגיע למודיעין?"

ובאותו הקשר, קיבלתי הכוונה לא נכונה ללוקיישן של הצילומים. אמרו לי שם של רחוב אחר ואני כמובן הגעתי למקום בדיוק מירבי מבחינת הזמנים. כשלא ראינו מצלמות, תאורה או אפילו נערת מים הבנו שטעינו והצילומים הם בצד השני של העיר. אין שום בעיה, טעות, טועים, טעינו. קורה שהבן אדם טועה ונותן לך כתובת לא נכונה, אבל כשהלוקיישן הלא נכון נמצא בדיוק סמוך לסניף של קרנף והלוקיישן האמיתי נמצא במקום שכוח אל שאין אף סניף ברדיוס הגיוני סביבו- זו כבר התעללות. (Note to self: מחר מתחילה סדנת "קבלת דברים בפרופורציה", אסור לפספס)

שינת בצורת

צילומי הלילה הסתיימו באור ראשון ואני הגעתי חזרה לבית הוריי בשבע בבוקר. הבנתי שלעבודה אני כבר לא אלך היום אז החלטתי לקום בעשר ולתפוס טרמפ עם אבא שלי חזרה לדירה. החלטתי שהיות ואין סיכוי שאני אלך לעבודה אני לפחות אבלה כמה שעות עם תומר לפני שהוא טס. אז מה אם ישנתי רק שלוש שעות? אני מעדיף לבלות איתו קצת במקום לישון. כמובן שהוא ישן עכשיו, ואני כבר איבדתי את מומנטום השינה שלי אז אני כבר אחכה ללילה. (Note to self: מחרתיים קבוצת תמיכה לעייפים אנונימיים)

אני לא חושב שיש לי הפרעות שינה. זה סתם משהו לא ברור. אני חושב שאולי תומר שואב ממני שעות שינה ומספח לעצמו. זה לא שאני לא נרדם, אני פשוט ישן מעט מידי ומתעורר מכל דבר. נכון, היתה את הפעם ההיא שאחרי שלוש שעות שבהן לא הצלחתי להירדם מצאתי את עצמי כמו סהרורי יוצא החוצה בחמש בבוקר להזיז את האוטו כדי לא לקבל דו"ח חניה בבוקר. קרה, אבל אני בטוח שלכל אחד יש איזה לילה כזה אחת לכמה זמן. נכון? (תגידו שכן כדי שאני לא אחשוב שיש משהו לא בסדר איתי חס וחלילה).

דו"ח שלם דורש (ת)שלום

אגב דו"ח חניה, כמות הדו"חות שקיבלתי השנה בתל אביב היא שערורייתית. איזה פקח נותן דו"ח באחת בלילה במוצ"ש על כחול-לבן? אני הכי שונא את אבן גבירול- כל הרחוב צבוע באפור אבל אתה צריך לעקוב כי כל שני מטר יש שלט מותר לחנות/איזור גרירה. זה כמו משחק חפש את המטמון. מה הבעיה לסמן באדום-לבן את איזורי הגרירה? אין ספק שזו התעשייה הכי ריווחית בארץ שמסתמכת על חוסר הידע של הציבור הלא תל-אביבי בחוקיה "המיוחדים" והמנוולים של העיר הזו. זה כמו השוטר שמחכה לך ב-18:59 בצומת שבה אסור לפנות שמאלה בין 17:00 ל- 19:00. אבל בחזרה אליי, אני חושב שחולדאי מממן את בית העירייה רק בזכותי. אני מציע שיקח כבר את כל המשכורת שלי, אני אעביר לו אותה בהוראת קבע והוא יתן לי לחנות איפה שאני רוצה. הרי זה פחות או יותר מה שקורה עכשיו. ומה הוא עושה עם הכסף שלי? הורס את אוסישקין ובמקום לבנות איזה מגרש חניה לפחות, הוא שותל שלושה עצי דקל. בחייאת רון. (ואני יודע שכל המכביסטים שבינכם תופסים עכשיו ת'בטן ונשפכים מצחוק עצם האיזכור של אוסישקין. יופי, להפועל אין אולם, חי חי חי. בתכל'ס גם אין לנו קבוצה אז מה זה משנה?)

 

נ.ב.

הסבירו לנו פעם את הקשר בין הרצוי למצוי. הרצוי – אני אלך לישון מוקדם הלילה. המצוי – מישהו יציע לי לשתות בירה ואני כמובן שלא אוכל לסרב ואצבור חסך יותר גדול בשעות שינה. לפחות יהיה לי על מה להתלונן, כמו שאני אוהב.

רן גרינפלד – אינסומניאק

הדירה

תפסיקו להכריח אותי לאכול סושי! זה לא טעים לי!!!

למה אתם מנסים לדחוף לי את זה בכוח? אני מבין שרובכם טוענים שזה הדבר הכי טעים עלי אדמות. אני מאמין לכם. אמנם לא טעמתם את הפריקסה של סבתא שלי אבל היות והיא לא יכולה להכין את זה בכמות מסחרית אז אין שום בעיה עם זה שסושי מבחינתכם הוא מאכל האלים. תהנו. אבל תעזבו אותי בשקט. זה לא טעים לי. נכון שגם אני דוחף לאחרים דברים שאני אוהב כי אני רוצה שגם הם יאהבו אותם אבל אם מישהו אומר לי שגינס או קרנף זה לא טעים לו אז אני עוזב אותו בשקט. אבל לא, אתם תגידו לי תנסה שוב. אתה תאהב את זה. את המונח "טעם נרכש" אני כבר לא יכול לשמוע יותר. למה? למה אם משהו לא טעים לי אני צריך לנסות שוב ושוב עד שאני אחשוב שזה טעים? במקרה של אלכוהול זה הגיוני, אתה שותה בשביל האפקט עד שאתה מתרגל לטעם. עם קפה זה אותו הסיפור. אבל איזה אפקט לעזאזל יש לסושי שאני צריך לסבול 2, 3, 17 פעמים עד שאני אהנה מזה?

אבל אפרופו טעם נרכש- גלגל"צ זה טעם נרכש. הם דוחפים לך בכוח שירים שבמצב רגיל לא היית אוהב, משמיעים לך אותם בתדירות של אחת לשעה עד שבסוף היום אתה בטוח שאלה השירים הכי טובים שיש. מי ששומע גלגל"צ באופן קבוע- הטעם המוסיקלי שלו הוא טעם נרכש.

אגב, גם הפועל תל אביב זה טעם נרכש. להיות אוהד הפועל זה להתרגל לכמעט. כמעט גביע, כמעט אליפות, כמעט עוברים את החצי. בהתחלה אתה מתרגז, אח"כ אתה מדוכדך אבל בסוף הלוזריות הופכת לחלק ממך. אתה סופג אותה, אתה נהנה ממנה ובסוף אתה אפילו מתגאה בה. כמו שאמרתי- טעם נרכש (טעם של לוזר). העיקר שמנצחים בדרבי.

אז בחזרה לסושי- תאכלו סושי כל יום, כל היום מצדי, עם המקלות האלה שלכם, ותתנו לי את הקרנף שלי עם רוטב שיפקה שום וצ'יפס מתובל בצד. לזה לא צריך להתרגל, זה טעים מהביס הראשון (אבל כן צריך להיגמל). אני בכלל איש של ג'אנק פוד. תנו לי רק פיצה וקבב כל היום ואני מבסוט. כן קבב, ולכל המבועתים מבינכם אני יודע טוב מאד ממה זה עשוי ולא איכפת לי. זה טעים לי. בעצם רק תגידו שאתם עושים על האש ואני אקפוץ. אני אביא מה שתרצו- קבב, המבורגר, סטייק, כרעיים (סליחה דוד), רק תזמינו.

עוד נקודה מעניינת: שלשום בעבודה הגישו בחדר אוכל סושי ולמרות דעותיי הנחרצות בנושא החלטתי לתת לזה עוד צ'אנס. אני לא אוהב את זה אבל זאת לא הנקודה. אני חולה על חריף. אולי זה בגלל שאני אשכנזי בלאי, אולי זה הרבע התוניסאי שלי שמשתלט או אולי זה סתם בגלל היותי אוהד הפועל ואני אוהב לסבול אבל אני פשוט לא יכול לאכול כלום בלי חריף וכמה שיותר. בכל מקרה החלטתי לעשות ניסוי לערבב סחוג וווסאבי (ולמי שלא מבין: סחוג זה חריף שמרגישים בעיקר בפה, ווסאבי זה חריף שמרגישים בעיקר באף). לקחתי מנה מכובדת מכל אחד מהם וערבבתי. התוצאה- כמעט התפוצץ לי הראש, הרגשתי שאני נחנק מכל הכיוונים אבל אין ספק- אני חייב לעשות את זה שוב. ובמסגרת השאלות שאני חייב לשאול- אם סושי זה יפני, למה אוכלים אותו עם מקלות סיניים? אני לא מבין את זה.

אם כבר ביפן עסקינן, אז רק רציתי לספר שתומר ואני התחלנו ללמוד יפנית. אפשר למעשה לומר שאני חזרתי ללמוד יפנית אחרי הפסקה ארוכה שהספקתי לשכוח בה לחלוטין את כל מה שלמדתי ובמקרה של תומר זה עוד קפריזה חולפת, עד שיבוא הדבר הבא שהוא יידלק עליו. אתם בטח שואלים את עצמכם מה שאנחנו שואלים תמיד את אפי- למה??? מה הם צריכים עכשיו גם יפנית? האמת- אין סיבה הגיונית נראית לעין. הדבר היחידי שאני יכול לחשוב עליו הוא העובדה שמהמבטא הישראלי כנראה שלא נצליח להיפטר אז להוליווד אנחנו יכולים להגיד שלום אבל לגבי סרטים יפנים עוד לא אבדה תקוותנו. נסיים ללמוד את השפה ואז כל מה שנצטרך זה איזו אומנות לחימה כי עושה רושם שאין דבר כזה סרט יפני בלי מכות. אז בינתיים אנחנו יודעים להגיד תודה (Arigato) ושלום (Konichiwa) אבל את זה כבר גם ככה למדנו מקיל ביל. יהיה בסדר, בסוף נצליח לחבר משפט.

אז עד הפעם הבאה אני מתחייב שמשהו אחד מהדברים הבאים יקרה:

• אנחנו נלמד עוד מילה או שתיים ביפנית
• אני אתחיל לאהוב סושי
• הפועל תל אביב תנצח במשחק אימון
• תומר יישן פחות משתים-עשרה שעות בלילה
• דור יחזור לדירה
• ליאור שליין יספר בדיחה מצחיקה
• אילן לוקאץ' יסתפר
• אני אוכל קרנף

ובינתיים, תמשיכו לעקוב…

 

נ.ב.

קטע ממש מוזר שקרה לי היום: אני הולך הביתה מהרכבת ופתאום איזה פועל ערבי שעובר מולי מצביע למעלה ושואל אותי "קר, הא?" מיותר לציין שהיה חום איימים, הייתי עם אוזניות והייתי בטוח שלא שמעתי טוב אז הורדתי אותן ושאלתי אותו מה והוא חזר והצביע למעלה ואמר "קר, הא?" או שהוא היה ערבי-ציני או שהוא לא יודע עברית טוב. תחליטו אתם.

רן גרינפלד

הדירה

זהו מילון מונחים שנועד להקל על קוראי הבלוג בהבנת השטויות הנאמרות בו:

קרנף = האוכל האהוב על רן ואפי (וגם קצת על תומר).

ג'ירף = האוכל האהוב על תומר (וגם קצת על רן ואפי).

דוריטו'ס חריף ולבנה = מצרכי יסוד בדירה.

סקראבס = חזרנו מיציאה, גמורים מעייפות וצריכים לקום מוקדם מחר? לא נורא, נראה פרק ונלך לישון. או שלושה פרקים.

סנדוויץ' דירה = בד"כ מורכב מ: חומוס, נקניק, חריף, כרוב סגול, בצל, רוטב צ'ילי, ממרח לימונים כבושים, זיתים. מרכיב אחד או שניים יכולים להשתנות בעת הצורך, תלוי מה יש בדירה.

חוטמן = יונק קטן ממשפחת הראקוניים. או במילים אחרות- שירה.

דור = שותף לשעבר וחבר. אף פעם לא היה בדירה בכל מקרה.

חריף = אי אפשר בלי.

התפוחים = להקת ג'אז/פאנק הטובה ביותר בארץ. חובה לשמוע!

שמעון גרשון = בן ****. כל מילה מיותרת.

רבנן = קריאת הבאסה/האימה של אפי.

ד"ר פפר = המצאת המאה. להשיג רק בקיוסקים הלא מובחרים ברחבי הארץ.

בירו = כלב ענק מסוג רועה צאן אנגלי. כל אחד אומר את זה על הכלב שלו אבל באמת שלא ראיתם כלב כזה חמוד מעולם!

ארנונה = הכל בסדר תודה לאל, הספקנו לשלם לפני שיעקלו לנו את הדירה…

גינס = אהבת חייו של רן.

Family guy = סקראבס רואים רק יחד. לבד בדירה? טוב שיש איש משפחה.

דוד "כרעיים" = חבר מהכיתה. יורשו של אבי "הטחול".

"לא נוח" = מונח המתאר מצב פיזי/נפשי/רוחני שבו לא נוח.

שלמה שרף = בובת קרטון בדמותו מוצבת בדירה מאז שחר הימים.

גן השפיך = הגן הקרוב לדירה הבוקע ממנו הריח הזוועתי הזה. בעיקר בקיץ.

למה??? = צעקה המלווה שם של אחד מהפורום לאחר שעשה משהו שהאחרים כנראה לא היו עושים בלי לגמור בקבוק וויסקי לפני זה. לרוב נשמעת זעקת "אפי למה???????"

עזר ואביבית = הדיירים הקודמים של הדירה.

המיטה של עזר = המיטה של הדיירים הקודמים שבשבוע שעברנו לגור פה רצינו לזרוק אבל דור החליט שהוא רוצה לעשות מזה מדפים. המיטה עדיין עומדת בשלמותה בחדר הכביסה שלנו.

הכוסות של עזר = מאפרות.

פופקורן חריף = נסיונות כושלים של תומר ורן להפוך פופקורן להיות חריף. זה לא עובד.

שוקולד = דור אוכל מתוך שינה.

הפועל תל אביב = הקבוצה השולטת בדירה היות ורן הוא היחידי שמתעניין בכדורגל.

יענקל'ה שחר = שכן שלנו.

דרך האקסטרים = דרך הקיצור מהבית שלנו לאימפרו. מיום ליום הדרך הופכת למסוכנת יותר.

פרימדונה = שם אנחנו קונים דוריטו'ס ולבנה.

יום שלישי = יום מקדונלד'ס.

גלעד גיא = האשם בזה שיום שלישי הוא יום מקדולנלד'ס.

המפתח/הארנק/הפלאפון של תומר = תמיד נעלמים.

נקיון = צריכים עוזרת.

דו"ח חניה = כל יומיים.

בקי = לא ברור איך המקום הקטן והריק הזה הפך להיות פאב הבית שלנו.

"פה זה צוותא?" = שאלה שאפי חייב לשאול כל פעם שעוברים שם.

המיטה של מיקי = מיטת אורחים בדירה.

מיטה = המקדש של תומר.

משפחת ברק = זה מה שכתוב על הפעמון. אנחנו עצלנים מדי בשביל לשנות את זה.

וילנסקי תומר וחברים = זה מה שכתוב על תיבת הדואר שלנו. גם את זה אנחנו מתעצלים לשנות.

לפעמים חלומות מתגשמים = הצלצול של בית הספר היסודי שליד הבית שלנו שדואג ברוב טובו להעיר אותנו בכל בוקר.

סביח אגסי = "הכל חארטה, רק הסביח אורגינל", כל פעם שאבי גנב לנו זמן מההפסקה לא היתה ברירה אחרת.

גיטרת אורחים = הגיטרה של רן. הוא לא יודע לנגן.

מפרט חירום = המפרט שיש לרן תמיד בארנק. הוא לא יודע לנגן.

הדירה