טוב, אז נעלמנו לדי הרבה זמן (חודשיים שלמים ליתר דיוק). די הרבה דברים הספיקו לקרות בזמן הזה שלא כתבנו כלום: הדירה 21 עברה לת"א (!!!), מרחק הליכה מהג'ירף, טוני וספה ויש סניף של קרנף 10 מטר מהבית! חוץ מזה סיימנו את לימודי המשחק ועכשיו אנחנו צריכים לחפש את עצמנו: תומר החליט ללמוד באוניברסיטה שקר כלשהו, אפי עדיין ישן חצי יום ואני מחפש שינויים בכל מקום. אחד השינויים החדשים שהחלטתי לעשות הוא שינוי בלוק:

רוצים שינוי???

חול המועד סוכות. אנשים נורמליים נמצאים בחופש והולכים לטייל בכל מיני מקומות. אני כמובן נמנה עם הסוג הלא נורמלי ועובד גם בכל המועד. אבל רציתי להתמקד בסוג אחר של אנשים, הסוג המעניין (יש שיגידו אף ביזארי) שבוחרים לבלות את חול המועד בפסטיבל אייקון בסינמטק. פסטיבל לפנטזיה ומד"ב. תמיד נמנעתי להתקרב לפסטיבלים מהסוג הזה משום שאני מוצא אותם מעט מפחידים. כן, לראות ביום רגיל (שהוא לא פורים או אפילו ליל כל הקדושים) אנשים מתרוצצים עם מסיכה של דארת' ויידר זה מפחיד.

השנה בחרתי כן ללכת לארץ הנוכריה הזאת ולראות מה יש שם, רק בגלל שגיליתי שמספר סרטים ששיחקתי בהם במהלך השנה האחרונה מוקרנים בפסטיבל. בעודי מסתובב בין שמנים מתנשפים לבין יצורים עם כל מיני אוזניים, חרבות ומגנים (במקרה הטוב, באמת שאתם לא רוצים לדעת מה זה המקרה הפחות טוב), הרגשתי לא שייך. הרגשתי כמו תומר כשהוא מסתובב בשכונת התקוה, כמו אוהד הפועל בטדי, או כמו פרודו בארץ החשוכה הזאת עם העין הענקית (בשפה שגם באי הפסטיבל יבינו). לאן שלא פניתי ראיתי מוזרים מכים בחרבות אחד בשני.

מעניין אם השירות בקרייה הכין אותם לקרב הזה

שלא תבינו לא נכון, אני לא מנסה להתנשא על החברה האלה (מנסה להתנשא?). אני בעצמי חולה על מלחמת הכוכבים ושר הטבעות, אני די אוהב קומיקס ומחבב גם סרטי מד"ב כאלה ואחרים. אני גם לא מתחסד ותמיד מתחפש בפורים. הבעיה היא שבעוד שבארצות הברית למשל מדובר במדיות שהן נחלת הכלל, בארץ ישנה השתלטות עויינת של אגודת משקפי הטמפו על הז'אנרים האלה וקשה לך לאהוב סרטים בסגנון הזה מבלי להגיד לעצמך- "איך זה שאני והטרולים האלה אוהבים את אותם דברים?" ואז אתה מתחיל לפקפק בעצמך ולחשוב "האם זה הופך אותי לאחד מהם?" ואז אתה מפסיק לאהוב סרטי מד"ב וככה יותר ויותר אנשים "רגילים" מפסיקים לראות סרטי מד"ב וכך נשארת השליטה הטוטאלית בז'אנר הזה של יצורים שאפילו אורן זריף לא יכול לרפא.

נכנסתי לאיזה דוכן קומיקס. רציתי לשאול משהו את המוכר אבל ראיתי שהוא עסוק מדי עם איזה יצור מבוגר שחופר לו על תולדות הקומיקס והחלטתי להתרחק כמה שיותר. בדרך ליציאה נחה עיני על איזו חוברת (אני אפילו לא זוכר מה זה היה) אבל חצי השניה הזו של מבט הספיקה בשביל חנון אחר שקלט את המבט שלי, החליט שאני חבר שלו ובא ואמר לי משפט שאני לא כל כך זוכר את המילים המדוייקות אבל זה היה משהו בסגנון "כשזה היה עם עטיפת בקפליפ זה היה אותו מחיר." מכיוון שלא הבנתי מה זה אומר ומשום שידעתי שלא משנה מה אני אגיד הוא ימשיך לדבר איתי פשוט שאלתי אם זה טוב או רע. את התשובה לא רק שאני לא זוכר- אני לא בטוח באיזו שפה היא היתה. יש גבול. חנונית אני עוד מסוגל להבין אבל מגה-חנונית זה כבר מעבר לקצה היכולת שלי.

סליחה, איך אני מגיע לשירותים הבינגלאקטיים?

בניגוד לאינסטינקט השחקן שבי- בשניה שהגיעו צלמי טלויזיה (ולא משנה מאיפה הם) נשברתי והבנתי שזה הזמן שלי להסתלק לפני שאני ממש אצטער שבאתי. לפחות החלק של הסרטים היה ממש נחמד.

נ.ב.

לא ראיתי מספיק מכוניות באיזור הסינמטק יחסית לכמות האנשים שהיתה שם. כנראה שחלק מהיצורים האלה באו על המטאטא שלהם או באיזו חללית.

נ.ב.2

המשכתי להסתובב אחר כך עם חברים ונפלה עליי רוח לקנות משהו. בסוף מצאתי את עצמי עם דיסק של פורטרט ביד. אל תשאלו שאלות, אני לא שואל…

אני מרגיש שעבדו עליי. העברנו שעה אחורה, השלמנו עם זה שאנחנו יוצאים מהעבודה בחושך, והתרגלנו לצאת בבוקר כשכבר ממש חם אבל תפסיקו עם השקר הזה של לקרוא לזה שעון חורף. תקראו לזה "שעון פרימיטבי", שעון חושך", "שעון דכאון" או "שעון שבגללו המשק מפסיד כסף" אבל לא שעון חורף כי חורף זה לא. אז נכון שירדו פה כמה גשמים הזויים בימים האחרונים אבל כנראה שינוי השעון הזה בלבל גם את מזג האויר קצת. הטיפות האלה העלו קצת חיוך על הפנים שלי אבל גם אני למדתי בשנים האחרונות שגשם מוקדם לא אומר שיהיה פה חורף טוב.

גם אין לי בעיה עם זה שמשנים את שעון החורף מוקדם בשביל המגזר הדתי, הרי בכל העולם משנים את השעון ולמרות שזה קצת מרגיז שיש פה פחות ימים של שעון קיץ אני מוכן להתחשב. הבעיה שלי היא עם הסיבות המטופשות שבגינן מצווים עלינו לעבור לשעון באסה הזה. "פחות שעה לצום"? כנראה שלא כולם חזקים במתמטיקה.

שעון דכאון

בגדול אני מאמין ששעון חורף זה עניין פרימיטבי ומטופש (בלי קשר לדת, אני מדבר על כל העולם). הרי היום מתקצר לשני הכיוונים אז מה זה משנה? לפני מאות שנים כשקמו בבוקר עם אור ראשון עם התרנגול זה היה רלוונטי, לא מאז שהמציאו את השעון המעורר (למרות שאני לא אופתע אם עדיין יש חלקים באוכלוסיה שמתעוררים עם תרנגול). מה שמזכיר לי – באצטדיון בליסבון יש נשר שמשחררים אותו לפני כל משחק- הנשר עושה סיבובים באויר ונוחת במרכז המגרש לתשואות הקהל. אני חושב שגם בשכונת התקוה צריכים לעשות את זה עם הקמע שלהם- לאלף את התרנגול שלהם כך שיעשה סיבובים ויעצור בסוף, במקום להמשיך לשחרר אותו ואז לרדוף אחריו במשך עשרים דקות ולעכב את שריקת הפתיחה.

ואם כבר הזכרתי כדורגל- יום שחור היה היום. שמעון גרשון, השחקן/הזמר/הסופר/הדוגמן פרש מכדורגל. זהו יום עצוב מאד בשבילי שכן, חצי מהתעסוקה היומית שלי היתה להתאים את השם שלו בתוספת איזו קללה חביבה בכל שיר שצץ ברדיו. כך הוא מוכיח בפעם השניה שאין לו לב.

אני חושב שהיות והוא השאיר את כל האופציות שלו פתוחות לא תהיה לו בעיה למצוא עבודה חדשה. לקחתי על עצמי להיות זה שייעץ לו על ג'ובים אופציונאליים:

* שחקן בייסבול – מייקל ג'ורדן ניסה את זה אז למה לא?

* שחקן תיאטרון/טלויזיה – הרי כל שחקן כדורגל הוא שחקן מלידה. תראו איזה יופי הם מתפתלים בכל פעם שמישהו נוגע בהם. מה שנקרא – שקרני כדורגל.

* מנחה תוכנית בישול – אם יש משהו שהוא הוכיח לנו בעונות האחרונות זה שהוא אוהב לאכול.

* חזאי – הדרישות הבסיסיות הן לדעת להסתכל החוצה מהחלון.

* אמן פסיכוקינזיס – שוב דרישות בסיסיות – לדעת למכור 230 טון אנרגיה. ביום. הרי גם זריף יצטרך מחליף.

* נהג רכבת – המבין יבין.

* זמר חתונות – אני הייתי מעדיף אותו על משפחת פרץ.

* האסטרונאווט הישראלי השני – מקסימום…

* גננת – ספר הילדים שלו די הצליח.

* בודק תוכנה – בוא אלינו, יש צחוקים.

* פקח חניה – גם ככה הם כולם בני ז****

שמעון וסבי. אולי עוד איזה דיסק בדרך?

בקיצור, עם כל הצחוק אני באמת מעריך את הבחור. לא מת עליו אבל אין ספק שהוא אחד הכדורגלנים המוערכים בעיניי.

נ.ב.
מה שממש עיצבן אותי במסיבת העיתונאים של שמעון היה שברגע שהוא עצר והתחיל לבכות אלפי פלאשים הבליחו בבת אחת. מגעיל אותי שבמקום להתייחס לתוכן של הדברים שלו מתעסקים רק בתמונה שתעטר את האחורה של פנאי פלוס. מגעיל.

נ.ב.2
אני אף פעם לא מנצל את שעת השינה הנוספת שיש כשעוברים לשעון חורף. אני תמיד מוצא סיבה לבזבז אותה. אני אפילו ישן פחות מבלילה רגיל. כמה טיפשי.

מצאתי פתרון לכל הצרות שלנו! נקים מדינה נוספת! הרי רוב הבעיות שלנו נובעות מזה שאין הפרדה בין כלום במדינה, הכל פה תלוי אחד בשני: הלאום, הדת, האזרחות, הדעות. אם תהיה מדינה נוספת אפשר יהיה לעשות הפרדה מסויימת בין הדברים האלו.

נבחר איזה מיקום פסטורלי כזה בארץ חבל הוואחש, רצוי באיזור שיש בו חורף לפעמים ושאין בו מצוקת מים. זה יכפיל את הקולות שלנו באו"ם. נוכל להפסיק לבכות על כמה אנחנו מדינה קטנה מוקפת אויבים. נפסיק להתעלק על כל ישראלי שמצליח בחו"ל ולקחת על זה קרדיט בטענה שזה הישג שלנו, כי כבר לא נהיה המדינה הרדופה היחידה במערכה. ככה לאחמדינג'אד תהיה בעיה- הוא לא יצליח להחליט לאן לשלוח את הטיל ויוותר.

זה יצמצם את הפקקים בשתי המדינות כי האוכלוסיה תתחלק ויפתור חלק מבעיות החניה. נוכל לפתח תרבות ולשלוח לשם את כל סרבני אריאל (אלא אם כן הם יראו במדינה הזאת שטח כבוש). נשלח לשם את מכבי ת"א בכדורסל וככה פה תהיה לנו ליגה אמיתית עם תחרות ועניין ומכבי ישחקו שם נגד עצמם ולא יתלוננו על זה כי גם ככה הם לוקחים אליפות כל שנה אז מה זה משנה אם זה נגד יריבות או לא. נוכל להקים שם ליגת כדורגל חדשה- נשלח לשם את כל הכדורגלנים שמתים לשחק בחו"ל וגם ככה מגיעים לאיזה קבוצה זניחה באיזו מדינה זניחה ומתייבשים על הספסל.

דגל ישראל 2

ולגבי הממשלה, פה בכלל יש לי רעיונות מהפכניים:

ראש הממשלה – מכיוון שזו מדינה חדשה שמתחילה מאפס נצטרך מישהו עם הרבה כסף, מישהו סמכותי שכל הסובבים אותו מעריכים ואוהבים אותו, מישהו בעל כושר ניהול מעולה, שדואג לכל מי שתחתיו, שבמקום לגרש את הזרים הוא מפתח אותם. אני חושב על לא אחר מאשר יענקל'ה שחר (הבעלים של מכבי חיפה שהוא גם במקרה שכן שלי).

שר הבטחון – לתפקיד הזה נדרש המון אומץ, צריך מישהו שלא רואה ביעיניים ועושה מה שהוא רוצה מול מי שהוא רוצה. כמובן שהמועמד המוביל הוא אורן זריף. אם האיראנים יחליטו בסוף כן לשלוח עלינו טיל הוא תמיד יוכל לגונן עלינו עם 135 טון אנרגיה שיקיפו את שטח המדינה וככה יאטו את מהירות הטיל עד שיהיה לנו מספיק זמן ליירט אותו. במחשבה שנייה אני חושב שאפשר לתת לו את תיק הבריאות (או לו או לזה שהמציא את הספריי שמרפא את הכדורגלנים).

שר החינוך התרבות והספורט – משרה זאת תמיד היתה בעייתית משום שהיא מורכבת משלושה גורמים שאין שום קשר בינהם ומעולם לא היה במדינה מישהו בתפקיד הזה שהצליח לנהל את שלושת המרכיבים המקביל. לכן צריך יישות שמכירה מקרוב את שלושת הגורמים האלו, שלוקחת חלק בכל מה שקשור אליהם. אין ספק שיש רק אדם ראוי אחד לתפקיד- שמעון גרשון. הוא גם כדורגלן, גם זמר וגם סופר ילדים מצליח. איתו משרד החינוך התרבות והספורט יהיה בידיים טובות (אלא אם כן הידיים האלה מחזיקות שווארמה כרגע).

שר האוצר – רצוי מישהו שמבין קצת בכסף, שבראש ובראשונה יודע לנהל ולהתנהל עם כסף. זהבה בן היא מועמדת ראויה לתפקיד.

שר התיירות – לתפקיד הזה צריך מישהו שיודע קצת מעבר לעברית. אני חושב שרוברט אורלינסקי- החזאי ההוא מהרדיו עם המבטא הכבד יכול להתאים. עברית הוא הרי לא יודע אז בטוח יש איזו שפה אחרת כלשהי שהוא כן דובר.

שר המשפטים – אלון מזרחי בלי ספק. הוא הבן אדם עם הכי הרבה משפטים זכירים בארץ.

נשיא המדינה – כמו שציינתי, את המדינה מקימים מאפס לכן זהו תהליך שייקח לפחות עוד איזה שלושים שנה עד שבאמת תהיה פה מדינה. אני חושב ששמעון פרס יוכל למלא את התפקיד בגאווה, הרי הוא לא יוכל להיבחר לקדנציה שניה בישראל אבל במדינת ישראל 2 לא תהיה לו בעיה.

לגבי דני נוימן – אני חושב שהבחור הזה עושה עבודה כל כך טובה בתור פרשן ספורט שאין טעם לנסות למצוא לו תפקיד חדש. חבל, זה יהיה סתם בזבוז זמן.

ואם אתם שואלים עליי – אני חושב שאני אסתפק בתואר המינימלי של "חוזה המדינה 2". אולי כמה רחובות על שמי, איזה בית חולים, עיר קטנה וגם איזה מטבע, משהו זעום- חמישה שקלים ככה, לא צריך להגזים.

צנוע

תכל'ס, הסיבה העיקרית שכל זה לא יוכל להתרחש היא משום שכולנו עצלנים ומפחדים להתחיל מחדש. כמו שאני, אם משהו קורה למחשב שלי ומישהו אומר לי שכדאי לי לפרמט אותו אני תמיד מנסה להתחמק מזה, הרי למי יש כוח עכשיו להתחיל להתקין את כל התוכנות מחדש? תמיד כדאי לשים עוד פלאסטר, מה כבר יכול לקרות?

נ.ב.

אף פעם לא הבנתי את הקטע הזה של שר בלי תיק. הרי אין באמת דבר כזה. לכל שר יש תיק. פלילי.

נ.ב. 2

העלנו ליוטיוב סוף סוף את הסרט האחרון שלנו "פחות אבל כואב,. הסרט הגיע לשלב חצי הגמר התחרות 48 שעות ושודר ב-Ynet ולכן לא יכולנו להעלות אותו קודם. תבלו:

איזה חום היה החודש. כמה חם היה? היה כל כך חם שאפילו לא הייתי מסוגל לכתוב פוסט. גם בטח לכם היה כל כך חם שלא יצאתם להפגין בחוץ שאתם רוצים פוסט חדש לכן לא הרגשתי שיש ביקוש. אבל בתכל'ס היה כל כך חם שאפילו המאוורר של המחשב שלי התחיל לעשות רעשים ונאלצתי לקחת אותו לתיקון. למזלי תומר הפציר בי יום אחרי יום שלא אזניח אותו ואקח אותו לתיקון ובזכותו בסוף לקחתי אותו לתיקון וגיליתי שזה היום האחרון שיש לי עליו אחריות. מזל.

מה שמרגיז זה שהחום הזה לא נגמר. זה כבר לא גל חום זה צונאמי חום. גם מרגיז שעד שאתה מתרווח כבר עם איזה מזגן תמיד תבוא הבחורה התורנית (אמא, אחות, חברה, ידידיה, סתם בחורה שעובדת איתך) שתשאל אם אפשר לכבות את המזגן כי קר לה! פאקינג שיט, זה החודש הכי חם שהיה אי פעם בכדור הארץ ואת רוצה שאני אכבה את המזגן??? ועוד משהו שמרגיז אותי זה בכל פעם שנפלט לי איזה משפט בסגנון "איזה חום, אני מת!" תמיד צץ לידי איזה ג'ובניק שהסתכל עליי ושאל "לך חם? מה אני אגיד?" מה אתה תגיד? אתה יכול להגיד "איזה באסה שאני משרת כל יום בבסיס עם מזגנים, יוצא כל יום הביתה ועוד צריך לסבול את הדקה הליכה מהבסיס לתחנת אוטובוס בחום הזה, כשבזמן הזה יש לוחמים מצ'וקמקים ששוכבים כל היום בחוץ במארבים, מתקררים מהאדמה וחוץ מזה הם רגילים לחום הזה. אני זה שסובל פה כל יום מחדש. אם הם רק היו יודעים איזה באסה זה לסבול כל יום את המעבר מהמזגן לשמש בחוץ הם היו מודים לי על ההקרבה שאני עושה בשבילם."

מזל שיש ג'ובניקים ששומרים עליי

אהה, אם אתם שואלים את עצמכם למה אני נתקל בחיילים על בסיס יומי אז זה בגלל שהחליטו לפנק אותי מהעבודה ולשלוח אותי לבסיס כלשהו בארץ למשך כמה שבועות. איזה כיף הא? אני חייב לציין שזה המקום הכי מעפן שראיתי בצה"ל. אני יושב בתוך בונקר בלי קליטה לפלאפונים, עם טלפון אחד שיש בו קו חוץ ושלושים אנשים צריכים אותו בו זמנית בכל רגע נתון, עם פחים שעולים על גדותיהם, חיילים שלא מנקים את הפחים האלה, מפקדים של החיילים שטוענים שאין להם מה לעשות בנידון, מזגנים מטפטפים ובעיות תברואה קשות.

יותר מזה, אפילו נתקלתי שם השבוע ביתוש הנמר האסייאתי. אני לא בטוח אם הוא הספיק לעקוץ אותי המנייאק אבל על פי האינטרנט מדובר ביתוש שמעביר מחלות כמו: קדחת הנילוס המערבי, דנגי וצ'יקונגוניה (שהאינטרנט לא ממש מסביר מה זו המחלה הזאת אבל היא נשמעת כמו מחלה שעושה ממך צ'יקמוק. אולי אפי חולה בה). בכל מקרה כתוב גם שהיתוש הזה מעביר את המחלה במקומות שונים בעולם אבל לא בארץ אז נרגעתי מההיפוכונדריה.

נמר אסייאתי. מפחיד.

ראינו השבוע את המחזור הראשון של ליגת העל. כרגיל הפועל תל אביב לא ניצחה במשחק הראשון אבל מה שיותר הטריד אותנו בעודנו יושבים עם דוד כרעיים וצופים במשחק המרכזי בערוץ הראשון היה שהערוץ הראשון החליט להמשיך במתכונת המונדיאל, שזה טוב מצד אחד כי הם ממשיכים עם ה-HD אבל מצד שני זה אומר שהם נשארים עוד עונה עם דני נוימן. אללא יוסטור. בכל אופן לגבי ה-HD, מסתבר שהם ממשיכים עם זה ולא רק בספורט: היתה כתובית למטה- "מבט HD מיד לאחר המשחק". מה יש לי לראות במבט HD? את הקמטים של חיים יבין? את הקרחת של עמנואל הלפרין? אולי את גאולה אבן. אבן?

נ.ב.

מזל שלא חליתי בקדחת הנילוס המערבי. זה לא היה משאיר לי ברירה אלא ללכת לבקש מאורן זריף שירפא אותי.

אני מאשים את דואר ישראל על זה שהם עובדים רק בימים ושעות שבן אדם ממוצע לא יכול להגיע אליהם לקבל חבילה מבלי לקחת יום חופש, ועל זה שקיבלתי מהם הודעה שניה על דואר רשום באיחור של יומיים מבלי שקיבלתי בכלל את ההודעה הראשונה ושעד שיצאתי מהעבודה מוקדם והגעתי לסניף גיליתי שבחודש יולי הוא נסגר 3 שעות קודם.

אני מאשים את רכבת ישראל על כל האיחורים ויותר מזה – על כך שהם מציגים באתר שלהם שאחוז הדיוק שלהם עומד על 92%. אולי הם לוקחים בחשבון שרכבת שמאחרת בשעה מגיעה בזמן של הרכבת הבאה ומבחינתם זה לא איחור- הם הבטיחו רכבת בשעה הזאת וקיימו. ועל זה שבאירופה אנשים מכוונים את השעון שלהם לפי הרכבת ואם בארץ הייתי מכוון את השעון לפי הרכבת הייתי עכשיו עדיין ב-2002.

אני מאשים את עריית תל אביב על זה שהם משאירים את המדרכה באבן גבירול בצבע אפור למרות שאי אפשר לחנות שם רק בשביל "לא לכער את הרחוב" והאזרח התמים שמגיע מחוץ לעיר מרגיש בנוח לחנות ואז לחזור ולמצוא את האוטו שלו בחניון גרירה.

ואני מאשים את החניונים בתל אביב שלוקחים לך כל כך הרבה כסף רק על להניח את האוטו לכמה שעות ואז זה גורם לאלפי אנשים להסתובב שעה ולחפש חניה ולגמור טנק דלק שלם ואז להבין שכבר עדיף לחנות על המדרכה: הדו"ח עולה פחות מהדלק שביזבזת והטרחה ללכת להוציא את האוטו מהגורר יותר קטנה מזאת של לחפש חניה בתל אביב.

איפה חונים בעיר הזאת???

אני מאשים את הבן אדם שהינדס את התחנה המרכזית החדשה בתל אביב. המקום הזה הוא פאקינג מבוך! אתה יכול לחפש שם משהו במשך שעות ולגלות שאתה מסתובב במעגלים ואין את מי לשאול כי אף אחד לא יודע וגם ככה כולם שם עובדים זרים שלא מבינים את השפה. זה מרגיש כמו הקוואסן בתאילנד. בעצם אפילו שם התמצאתי יותר…

אני מאשים את החזאים כי בעצם אין לי אף אחד אחר שאני יכול באמת להאשים בחום הכבד הזה. כאילו המזג אויר אומר- "גם ככה אנשים מתלוננים כל הזמן שהכל פה על הפנים אז מה זה משנה אם גם אני אהיה חרא?" ושלא נדבר על הלחות הזאת שאתה עומד בחוץ בלילה ומזיע רק מלהוציא את הארנק מהכיס. וזה שכבר שנתיים אין לי חרמון ינעל העולם!

אני מאשים את הערוץ הראשון על זה שהם לוקחים את מיטב כספו של משלם המיסים ומבזבזים אותו על לשלוח את דני נוימן למונדיאל ולהרוס את חווית הכדורגל האחרונה שנשארה לאוהד הישראלי. ואני מאשים את האו"ם שאת ביבי הם כן מאשימים בפשעים נגד האנושות אבל את דני נוימן לא.

אני מאשים את הברים התל-אביבים הפלצנים שמוכרים בירה רק בבקבוק של שליש ועוד לוקחים על זה 27 שקלים. מעצבן שמי שנדפק מזה זה המלצרים כי את ה-30 שקל אתה תשאיר בכל מקרה אז אם לפחות תמכרו בקבוק ב-23 שקלים אז המלצר יקבל טיפ יותר גדול.

אני מאשים את הבנות בישראל שרק כשאתה לא רוצה אותן הן מתחילות לרצות אותך. די כבר, זה לא עובר לכן בגיל מסוים?

אני מאשים את מרגול, סתם כי אני רוצה ואני יכול.

אני מאשים את נבחרת גרמניה על זה שבגלל שלא לקחו את המונדיאל אני לא זכיתי בפול הימורים בעבודה. אני מאשים את נבחרת ספרד על זה שבגללם אנשים כמו איל ברקוביץ' ושלמה שרף עוד יותר מבסוטים מעצמם כי הם חזו מראש את הנצחון של ספרד. אני מאשים את פול התמנון שניחש כל פעם נכון את המנצחת ואני מאשים את כל העולם על זה שהפאקינג תמנון הזה יותר מפורסם מאובאמה.

אמאש'ך קלאמרי!

ואני מאשים, איך לא, את אורן זריף על כל האנשים המסכנים שהוא עשק ומאשים את כל האנשים המסכנים האלה על כך שהם נתנו לאורן זריף לעשוק אותם. חוץ מזה אורן, אתה חייב לי 112 טון אנרגיה ואם אני לא אקבל אותם אני אשלח אליך בחזרה 87 גרם זעתר!

נ.ב.

אני מאשים את האינטרנט אקספלורר על זה שהוא לא נותן לי להיכנס עם היוזר שלי לאתר של הדירה ולכתוב פוסט ואני מאשים את גוגל כרום שלא נותן לי להעלות תמונה כמו שצריך לפוסט שאני כותב.

אני לא יכול לסבול את החום הזה. הנה מקבץ סיפורים קצרצרים המתארים את תופעות הלוואי הנוראות של החום בארץ:

1. מעשה שהיה כך היה: תומר יצא מהמקלחת בפניקה, עם מספר עקיצות על הגב. הוא חשב שבזמן שהוא התקלח אכלו אותו יתושים. משהו הרגיש חשוד אבל לא ניסינו למצוא הסבר הגיוני והמשכנו בחיינו כאילו לא קרה דבר. כמה שעות מאוחר יותר אפי יצא מהמקלחת כשכולו מתגרד וצועק: כוסאומו! יש לנו מלא נמלים במקלחת. פה חשדתי.

לבני אדם רגילים יש נמלים במטבח- אצלנו הן על הדלת של המקלחת, איפה שהמגבות. אגב, לראות את אפי מתגרד ושולף נמלים מהידיים והראש זאת תופעה מצחיקה כשלעצמה אבל כשגילינו שהן גם עוקצות (אחת מהן אפילו עקצה את תומר במקום רגיש) זה כבר היה בלתי נסבל וריססנו אותן למוות. אם אתם שואלים איך אני יצאתי ללא פגע אז תדעו שאני כבר שנה מאחסן את המגבת שלי בחדר ולא באמבטיה, בעצתו של תומר כדי שלא תהיה לחה כל הזמן. עצה שהוא לא טרח להקשיב לה. חוץ מזה שיש לי תיאוריה שכל הנמלים האלה הגיעו בגלל הסבון תותי-פרוטי של אפי.

תופעת לוואי מספר 1: נמלים.

החבר החדש שלנו

2. לפני מספר ימים השתתפתי בסרט סטודנטים שצולם ליד האוניברסיטה בתל אביב. את התפקיד שלי סיימתי באמצע היום והחלטתי לחזור לדירה. גיליתי שאין אף קו אוטובוס שאני מכיר באיזור והחלטתי ללכת ברגל עד שאני אגיע לאיזור שחשבתי שיש בו קו מתאים. כמובן שטעיתי ומצאתי את עצמי הולך ברגל שעה שלמה בשתים עשרה בצהריים, ביום הכי חם בשנה עד שכבר הגעתי לדירה.  החדשות הטובות – הורדתי בערך 10 קילו בזיעה. החדשות הרעות – אני לא צריך להוריד 10 קילו.

תופעת לוואי מספר 2: טמטום.

3. החום הכבד מפריע לי להירדם. מאוורר התקרה הוא אחלה אבל יש גבול עד כמה הוא יכול לעזור בחום הזה. הבעיה היא שגם כשאני מצליח להירדם בסוף אני מתעורר בערך שעה אחרי הזריחה כי כבר אז מתחיל להיות חם בטירוף. לתומר ואפי בכלל זה צריך להיות יותר קשה כי הם הולכים לישון בבוקר וישנים עד אמצע היום.

תופעת לוואי מספר 3: עייפות.

4. כבר ציינתי בעבר כמה קל להיות חזאי בקיץ. אין צורך להרחיב שוב.

תופעת לוואי מספר 4: החזאים צודקים.

5. נוצרות תופעות אקולוגיות שאף אחד לא יכול להישאר אדיש אליהן וזה מתחיל בשריפות בכל מיני מקומות (שאף פעם דרך אגב לא הבנתי איך זה קורה) ונגמר בזה שהכנרת מתייבשת ואז דוחפים לנו כל מיני פרסומות מגעילות כאלה שאנחנו לא רוצים לראות. אנחנו יודעים, תעזבו אותנו.

תופעת לוואי מספר 5: ישראל מתייבשת.

די, שימי איזה קרם או משהו

נ.ב.

הדבר שבאמת הכי גרוע בחום זה דני נוימן. טוב אין קשר לחום, הוא פשוט גרוע!

יש אנשים שאצלם המשפחה היא הגרעין הזה. יש שיש להם בן או בת זוג שמחזיקים אותם כשהכל משתבש. יש שנאחזים בחברים, או בעבודה. בתחביב, בבעל חיים, או במקום כלשהו. יש שנאחזים בשיר, או בספר.

ולי יש ערבי שטועה במספר. וכל כמה שבועות הוא מקפיד להתקשר אלי ואנחנו משוחחים קלות. נכון שהשיחות שלנו לא עמוקות במיוחד. נכון שהוא מגיע אלי בטעות והוא לא באמת מתכוון. אבל עמוק בפנים אני יודע שאיכפת לו. ואפילו שמרתי את המספר בזכרון של הטלפון וקראתי לו "ערבי שטועה במספר". וכל כמה שבועות הוא מתקשר אלי ואני אומר לו

"הלו?"

והוא אומר לי

"הלו מי זה?"

ואני אומר לו

"את מי אתה צריך?"

הוא אומר לי

"אה זה טעות".

וסוגר. ואני יודע שהכל יהיה בסדר. כי כל אחד צריך משהו קבוע בחיים שלו. ואם זה ערבי שטועה במספר, זה גם טוב.

הלו? מי זה?

הסיפור המופלא על מפית הבר ומספר הטלפון

אני לא כותב הרבה פוסטים. פעם ב.. אני מצליח להשחיל אחד קצר. זה בגלל שאני עצלן וגם בגלל שכל המערכת של הבלוגים קצת מצ'וקמקת ואני יכול לשנות את גודל הפונט רק באקספלורר ולהעלות תמונות רק בגוגל כרום אז אני צריך לפחות שני דפדפנים שונים כדי לכתוב פוסט. בגלל זה הסיפור שאני מספר כאן הוא מלפני כמה חודשים.

הכל התחיל כשהייתי עם רן ואפי, ואבי, חבר של רן, שתמיד מנסה להתחיל עם בחורות, באליעזר. האליעזר זה בר שפעם אהבנו, כלומר בחורף לפני שנתיים. אחר כך הגיע הקיץ וכל הלקוחות ברחו למקומות של הקיץ, וכדי להביא לקוחות אחרים הם התחילו להשמיע המון מוזיקה מזרחית כבדה. לא שיש לי בעיה עם מזרחית כבדה. סתם. יש לי. אני לא חושב ש"מונו מונו אני לבד וטוב לי" זה שיר כזה טוב. זה נורא. אחר כך כבר אהבנו את המקום פחות, אבל זה ממש לא קשור לסיפור והיינו שם בכל מקרה באיזה יום לפני כמה חודשים.

כבר עמדנו לצאת מהמקום ובזמן שעמדתי ליד הדלת חלפה מולי בחורה ויצאה החוצה. אחריה יצאה מישהי אחרת ששמה לי ביד מפית נייר, אמרה: "חברה שלי". ויצאה. כך שמצאתי את עצמי עם מפית ועליה השם "ורד" ומספר טלפון של בחורה שאין לי מושג איך היא נראית. וברור שקיטרתי על זה בסטטוס של הפייסבוק וכולם חשבו שאני ממש מסכן וכו' וכו' אבל כאן פחות או יותר נגמר הסיפור.

בערך שבועיים יותר מאוחר הייתי עם רן ביום הסטודנט בבאר שבע. ברור שחשבתי שיהיה חכם להשתכר כבר בשמונה בערב בדירה של חבר של רן, כך שהצלחתי מאוד ליהנות מההופעה של ליאור נרקיס אבל קצת פחות מההופעה של הדג נחש, שבה כבר הייתי חצי מעולף. מה שקרה אחר כך זה שמצאתי את עצמי בשירותים של המתחם בלי נייר טואלט, ולמרבה האושר גיליתי שבכיס של הג'ינס יש לי עדיין את המפית של האליעזר.

מסקנות:

1. אני לא עושה כביסה לעתים מספיק קרובות.

2. לפני שאת נותנת את מספר הטלפון, לפחות תגידי שלום.

3. בתקופה כזאת, שבה אנשים עושים כזה שימוש לא נאות במספרי הטלפון שלכם, כמה טוב שיש ערבי אחד ששומר את המספר שלך ומתקשר מדי פעם, אפילו אם הוא רק אומר "הלו, מי זה?".

מכירים את האיש הרוקד המתנפח שיש תמיד באירועים גדולים?

טוב, כנראה שבאמת אנחנו חיים יותר מדי טוב בשביל סטודנטים. במיוחד סטודנטים למשחק. אז אחרי תקופה ארוכה של חיים טובים החלטנו שצריך לנקוט בכמה פעולות בכדי לא למצוא את עצמנו עושים ריאליטי בערוץ החיים הקשים. אז אפי לקח עוד קצת משמרות על חשבון משחקים במונדיאל, תומר מוכן לקחת כל עבודה שייתנו לו (כל עבודה שייתנו לו) ואני מצאתי את עצמי עובד כבר שבועיים רצופים כל יום. כבר הספקתי לשכוח איזה כיף יום חמישי אחרי שבוע שלם של עבודה. חוץ מזה נקטנו בעוד כמה פעולות שמשפיעות על שלושתינו.

למשל החלטנו לבטל את הכבלים. הרי גם ככה הדבר היחיד שאנחנו צופים בו בטלויזיה זה המונדיאל וגם ככה הוא נגמר מחר וגם ככה זה בכלל בערוץ 1 ואנחנו לא צריכים את כל חבילות הערוצים המיותרות בשביל זה. לקחנו בחשבון שכנראה שיהיו לנו עוד כמה תשלומים לכבלים כי מהרגע שמתקשרים בכדי להתנתק ועד שמסתיימת השיחה בהסכמה הדדית שינתקו אותך עוברים כמה חודשים.

בחייאת תנקתו אותי, נו אל תהיו כאלה

אקט נוסף שתומר ואני נקטנו בו הוא ההחלטה לא לאכול בחוץ במשך שבוע שלם. זה אומר שבוע שלם בלי קרנף, בלי ג'ירף ואפילו בלי דומינו'ס. האמת היא שהיה לנו כבר שבוע כזה לפני שבועיים וזה לא היה כזה קשה אבל זו החלטה שבאמת מונעת מאיתנו להוציא כסף מיותר.

הדבר השלישי היה לפטר את העוזרת. מה שאומר שאנחנו חוזרים לנקות את הדירה בעצמנו. מה שאומר שהדירה חוזרת להיות מטונפת. האמת היא שהיום יצאנו מלכים והתעוררנו בעשר בבוקר (שבת להזכירכם) וניקינו את הדירה במשך שעתיים. למעשה גם יצאנו ממש טיפשים כי הדבר הבא שעשינו היה ללכת לים ולחזור לדירה עם מלא חול.

לפחות בדבר אחד אנחנו לא חוסכים – בירה. גם בנסיון לחסוך כסף יש קוים אדומים.

אני רוצה לחזור רגע למונדיאל- יש בעיה קשה כשהוא נגמר. בסופו של דבר אנחנו חיים את רוב החיים שלנו בלי מונדיאל אבל כשהוא מגיע הוא כל כך אדיר שברגע שהוא נגמר הוא יוצר איזשהו ריק שגורם לבן אדם הממוצע להרגיש שהחיים נגמרו במשך כמה שבועות עד לרגע שהוא מתאושש וממציא לעצמו כל מיני ניחומים בסגנון: זה בסדר הליגה מתחילה עוד מעט, ויש יורו ואולימפיאדה עוד שנתיים ומונדיאל עוד ארבע שנים. עוד ארבע שנים פחות יום. עוד ארבע שנים פחות יומיים…

איך אפשר בלי זה?

האמת היא שאפילו היומיים הפסקה בין השמינית גמר לרבע או בין הרבע לחצי יצר אצלי איזה וואקום קטן שגרם לי לנצל את היומיים האלה כאילו כלום, ז"א אחרי שהתרגלתי לראות מונדיאל במשך 19 יום רצוף ופתאום הגיעו יומיים בלי- עשיתי ביומיים האלה כל כך הרבה דברים שלא עשיתי ביום רגיל לפני שהתחיל המונדיאל כמו לכתוב תסריט, לתופף ולעבוד עם אפי ותומר על כל מיני דברים. מדהים.

נ.ב.

אני יודע שנעלמנו לקצת זמן. הסיבה העיקרית היא שלפני שבועיים היו חגיגות שנה לאתר של הדירה. רצינו לעשות משהו חגיגי לכבוד המאורע והיות ולא היה לנו אף רעיון פשוט לא עשינו כלום. שבועיים רצוף. טוב, אתם יכולים להתייחס לזה כסוג של פגרה.

נ.ב. 2

לפני שבועיים גם השתתפנו בתחרות 48 שעות עם המחזמר שלנו "פחות אבל כואב". הסרט עלה לחצי הגמר של התחרות וניתן לצפות בו ולהצביע לו לפרס חביב הקהל בקישור הבא:

http://my.ynet.co.il/short/content/2010/48_Hour

נ.ב. 3:

בקרוב מאד נעלה לאתר סרטון מאחורי הקלעים של הסרט.

רן גרינפלד – חוסך שבטו

הדירה

מונדי-על הפנים

אם חייזר היה נוחת על כדור הארץ השבוע הוא היה בטוח שמדובר פה בכוכב שיש עליו רק נשים. ככה זה בשנה שיש בה מונדיאל, אחרי ארבע שנים של ציפייה. בישראל זה אפילו יותר בולט היות וערוץ 1 החליט לשדר את המשחקים כך שלכל אחד יש את האופציה לראות את המשחקים בביתו והוא אפילו לא צריך לטרוח ללכת לחברים (כמו במונדיאל הקודם שכולם התנחלו אצל מי שיש לו את הערוצים בתשלום).

כמובן שלערוץ הראשון יש את החסרונות שלו. יכול להיות שהיה עדיף לשלם עוד קצת כסף ולשמוע את השדרים והפרשנים של ערוץ 5 מאשר את הצ'יקמוקים של ערוץ 1. חוץ מזה שיש את הקליפ המשמים של המשתתפים בערוץ אחד שמחרפן לי את המוח ובגללו אני לא מסוגל להפסיק להגיד כל היום "וגם גאולה אבן. אבן? אבן!" וכל כך בולט לעין שמי שחשב על הרעיון לקליפ הזה הגיל שלו הוא מינימום 87.

מה שמדהים הוא הטכנולוגיה המתקדמת של ערוץ 1, ניתן לראות לאורך השידור את בוני גינצבורג משחק עם איזה מסך מגע. מסך מגע בערוץ הראשון, מי היה מאמין! (למרות שאני טוען שמישהו מפעיל את זה מאחור).

אבל אין ספק שהדבר הכי מרגיז והכי מדובר במונדיאל הזה (מעבר לעובדה שאין כמעט גולים) זה הרעש המונוטוני והבלתי נפסק של הוובוזלות שנשמע כמו בית כנסת בפורים כשאומרים המן הרשע. אולי יש מישהו שיושב במגרש שכל הזמן צועק ישראל ואז כולם מרעישים (כי כולם שונאים אותנו, למי שלא הבין).

תזמורת וובוזלות

מסביב לשעון

יכול להיות שהניסוחים שלי בפוסט הזה הם לא רהוטים כמו בדרך כלל אבל זה בגלל שברגעים אלו ממש אנחנו משלימים את פרוייקט 48 שעות. מדובר בפרוייקט שבו עושים סרט ב-48 שעות מרגע ההזנקה שכולל כמה נתונים וז'אנר שמקבלים מהמארגנים. אנחנו קיבלנו מחזמר (שזה הז'אנר שהכי רצינו לקבל) ובקרוב מאד תוכלו לראות את התוצאה.

רצינו לצלם סרטון מאחורי הקלעים של העשייה של הסרט והתחלנו גם לצלם אחד כזה אבל מהר מאד הסוללה של המצלמה של תומר נגמרה ולאחר שהפכנו את כל הבית בחיפושים אחרי המטען התייאשנו והבנו שאנחנו לעולם לא נצליח לעשות סרטון "מייקינג אוף" כמו שצריך. תמיד אנחנו מפשלים בדבר הזה. כמובן שמצאנו בסוף את המטען, זה קרה לפני חמש דקות, בשלהי העבודה. הוא היה במקום היחיד שלא חיפשנו בו- המקום שבו תמיד הוא נמצא.

מה שכן, העבודה שלנו על הפרוייקט היתה מדהימה: כתבנו והלחנו שירים, הקלטנו אותם כל הלילה, יצאנו לצלם והתיישבנו לערוך ולעבות את הביצוע של השירים. אין ככה זה, כשלא ישנים מספיקים הרבה. בדרך כלל כל מי שעושה סרט בפרוייקט הזה נתון תחת לחץ אטומי. לא רק שלא היינו בלחץ, גם הספקנו עוד דברים במקביל- הכנו מונולוג והגענו לשיעור שהיה לנו היום בבוקר, ראינו כמעט את כל המשחקים של המונדיאל שהיו ב-48 השעות האלה, סידרנו את הדירה אחרי שהפכנו אותה לחלוטין וכמו שאתם רואים הספקתי גם לכתוב פוסט. מדהים!

בקרוב תראו את הסרט ואולי גם איזה מייקינג אוף קצר. טוב אני חוזר לעבוד על השטויות האחרונות של הסרט.

רן גרינפלד – נרו יהיר

הדירה