אני מתנצל מראש בפני כל הקוראות הנאמנות שלנו על כך שהפוסט הבא יהיה כולו בנושא כדורגל, אבל גם מי שלא אוהב כדורגל בוודאי ששמע על פרשיית ברקוביץ' ואני כמובן לא יכול להישאר אדיש לנושא.

קשה לי להגיד שהייתי בעד ברקוביץ' לאימון הנבחרת אבל עד לפני כמה ימים חשבתי שיש טעם לנסות. בכל זאת, אין ספק שיש לו ידע רב וחוץ מזה כבר ניסינו לא מעט אופציות אחרות. אבל אחרי מופע הסטנד-אפ שלו ביום רביעי, כל המדינה ראתה והבינה במי מדובר ואני בספק אם עכשיו הוא יזכה במשרה הזאת ואני מקווה מאד שאני לא טועה. האיש ההזוי הזה דיבר כאילו הוא היחיד בארץ שיודע משהו בכדורגל, זילזל בכל מה שזז ובנוסף להכל- אין דבר שרן גרינפלד שונא יותר מאשר שמישהו מדבר על עצמו בגוף שלישי.

אני יהיה מאמן נבחרת מר גרינפלד, על אפך ועל חמתך!

כבר כמה שנים שברקוביץ' משחק על המגרעה שלו בקטע חיובי. שנים שהוא הפך את "הפה הגדול" שלו לסימן ההיכר ה"חיובי" וזו הסיבה שהציבור אוהב לשמוע אותו ולכן הוא מקבל במה בכל מקום. ברדיו יש לו שותפה לזיוני השכל וקשה לי לשרוד חמש דקות של התוכנית אבל בטלויזיה בתור פרשן אפילו אני אהבתי לשמוע את השטויות שלו. מצד אחד הוא אומר דברים נכונים בקשר למה שקורה במגרש ומוכיח שהוא אחד הפרשנים היותר טובים שיש ומצד שני אומר שטויות ופולט יציאות פיקנטיות שבאיזה שהוא מקום כיף לשמוע.

אבל מה לעשות? מה שעובד בתור שדר רדיו ופרשן של הליגה הכי שכונה שיש בעולם לא יכול לעבוד בתפקיד ייצוגי! ולא סתם אוחנה ציין את העובדה שבסרט הדוקומנטרי הבחור היה נגד הנבחרת רק בגלל שלא זומן. הרי כולנו מבקרים ויורדים על הנבחרת בכל הזדמנות אבל ברגע האמת כשיש משחק כולנו הכי פטריוטים בעולם ויושבים מאוחדים מול המשחקים המאכזבים האלה. איך אפשר לתת למישהו ששונא את הנבחרת כשהוא לא שם לאמן אותה? אני אחסוך מכם את ההתחבטות- אי אפשר. ועוד מילה לאוחנה- אף פעם לא נמניתי על מעריציו אבל כל מילה שהוא אמר היתה במקום והוא עוד יצא מאופק. כל הכבוד.

אפשר לבוא אליו בטענות רק על התסרוקת

"אני כמו ראש ממשלה". צודק. אחד לאחד. בגלל זה הוא כבר הרכיב ממשלה וביקש עוזר מאמן התקפה, עוזר מאמן הגנה, מאמן שוערים, מאמן כושר, עוזר מאמן חוץ, עוזר מאמן פנים, עוזר מאמן בלי תיק, עוזר מאמן לפיתוח הנגב ואולי נביא גם את יוסי אבוקסיס שיהיה עוזר מאמן לענייני קרחת.

ברקו, אתה אומר ששתקת חמישה חודשים אבל עכשיו אתה מדבר? זה לא נקרא לדבר. אתה צועק, מכפיש, מתבכיין, מלכלכך ובעיקר בא בטענות. מי זה דונאדוני? מי זה ברקוביץ' לעזאזל? ברור שעדיף מאמן ישראלי אבל קודם כל המאמן צריך להיות בן אדם, מה שקשה להגיד על אופירה ברקוביץ'. ברקו טוען שהוא נתן לכולם להציע אותו ועכשיו לראושנה הוא מציע את עצמו- אז איך אתה יכול להציע את עצמך ובאותה נשימה לבוא בטענות על כך שלא בחרו בך?

טיפש ופראייר. היית מחכה עוד קצת, היית מתמנה בקלות להיות המאמן. עכשיו תמשיך לחכות…

נ.ב.

איך בדיוק עובדת מסיבת עיתונאים? אם אני רוצה לכנס מסיבת עיתונאים את מי אני מזמין? ומה, יוצרים לזה event בפייסבוק? ואיזה כיבוד אני אמור להביא? מחלקים לעיתונאים שקיות הפתעה בסוף? קרמבו? איך עושים את זה?

אפי חולה. זו מחלה שהיתה שכיחה מאד בשנות השישים אך בשנים האחרונות כבר כמעט ולא רואים אותה. אפי חולה במחלת הביטלמאניה באיחור של ארבעים שנה. תראו, זה לא סוד שאנחנו פה בדירה מאד אוהבים את הביטלס, אנחנו שומעים אותם המון ומשתדלים אפילו לבצע שירים שלהם בהזדמנויות כאלה ואחרות אבל לאחרונה אפי לקח את זה רחוק יותר. זה התחיל כשלפני שבוע וחצי הוא תפס אותי הצידה והראה לי בסתר מה הוא קנה כאילו מדובר בקוקאין. מסתבר שהרכש החדש היה מארז של חמישה דיוידי של האנטולוגיה של "חיפושיות הקצב" (כמו שאיזה דביל בארץ החליט לקרוא להם וכולם הלכו אחריו). מדובר בסדרה דוקומנטרית של עשרה פרקים, שזה נשמע נחמד לצפות בזה מדי פעם אבל כבר בשבת שעברה אפי צפה בהכל ברצף- יותר מעשר שעות רצופות של ראיונות וקטעים מהופעות ומסרטים (ואודי, מי אומר לצפות? אני אומר לצפות, כוסאומו!).

בנוסף למארז הוא קיבל את הסרט "Hard day's night" והוא הספיק לקנות מאז גם את ההופעה שלהם מאצטדיון "Shea" בניו יורק ואת הדיסק החדש של רינגו! טוב, האמת היא שאת הדיסק של רינגו הוא קנה בשבילי. אני מת על רינגו. מה אתם רוצים? אמרתי כבר כמה פעמים שאני טיפוס של אנדרדוג. אבל דוגרי- זה באמת דיסק מעולה.

בכל אופן, על מנת להמשיך את מחלת הנפש הזו, חברנו אפי ואני לדניאל נחמוד והקלטנו קליפ נחמד לאחד השירים הכי יפים של הביטלס, שאני באופן אישי מאד אוהב. שופופו:

נ.ב.

אם אתם שואלים את עצמכם איפה תומר בכל העסק הזה- אל תדאיגו את עצמכם יותר מדי, גם אנחנו שואלים את זה.

טעות לעולם חופרת

אנשים חוזרים על טעויות פעמיים. אנחנו פשוט לא מצליחים להימנע מזה, זה הטבע שלנו. כבר היינו שם, אנחנו יודעים שזאת הולכת להיות טעות קשה אבל אנחנו נעשה את זה שוב. יש טעויות מטופשות, כמו למשל שניסיתי לפתוח בקבוק בירה עם האולר שקיבלתי מהעבודה ונחתכתי מהפקק ויומיים אחר כך ניסיתי את זה שוב ונחתכתי שוב באותה האצבע, למרות שיש לנו פותחן נורמלי בבית. יש טעויות מעצבנות כמו למשל שאחרי הקמפיין הכושל של נבחרת ישראל קיבלנו שוב הגרלה עם פחות או יותר אותן הנבחרות ושוב מדברים בתקשורת על כמה זה בית קל ויש סיכוי למרות שיש לנו נבחרת שביום טוב לא יכולה לנצח את ההרכב השני שלה. ויש כמובן טעויות בלתי נסלחות כמו למשל אפי שקנה שוב סבון נוזלי בריח תותי-פרוטי ובגללו אני שוב יוצא מהמקלחת עם ריח של ארטיק. טוב, מה לעשות, אפי ידוע בלחזור על טעויות פעמיים.

טעות מטופשת טעות מעצבנת

 שן תחת שן

הייתי אצל רופא שיניים השבוע. אני לא אוהב אותם. אני יודע שהרוב המוחלט של האוכלוסייה לא אוהב רופאי שיניים וחלקם הגדול גם מפחד מהם. אני לא מפחד, אני פשוט לא אוהב אותם ואני תמיד מרגיש שהם עושקים אותי. רופאי השיניים הם המוסכניקים של הרפואה. אתה בא אליהם לבדיקה שיגרתית והם עושים לך טיפול עשרת אלפים ואומרים לך שאתה צריך לבוא שוב ולהחליף חצי מהשיניים שלך. אתה גם תמיד מרגיש שבמקום לתקן לך משהו הם הורסים, אף פעם לא בצורה קיצונית אלא כל פעם משהו קטן.

עשיתי סתימה בפעם הראשונה בחיים שלי ובזמן הטיפול כל העסק הרגיש לי מאד מוכר. זה הרגיש כמו בפעם שעשיתי את הקעקוע, התהליך היה די דומה: גם הרופא וגם המקעקע משתמשים בכלים שעושים המון רעש, אתה לא באמת יכול לראות מה הם עושים אז אתה כל רגע נתון מנסה לדמיין לפי הצליל שהכלי עושה מה בדיוק קורה באותו רגע, אצל שניהם אתה חווה כאב נסבל אבל ארוך ומתמשך ובסוף הטיפול אצל רופא השיניים אתה נפרד מסכום כסף לא יותר קטן ממה שאתה משלם על הקעקוע. מה שבטוח זה שמהמקעקע אתה יוצא הרבה יותר מבסוט ממה שאתה יוצא מהמנוול השני.

רופא שיניים. מה מפחיד?

בקיצור, רופאי השיניים נכנסו לרשימה השחורה שלי. נכון שרמת התיעוב שלי אליהם לא מתקרבת עדיין לחזאים, לפקחים או לאורן זריף (כי אין מה לעשות, את הרופאים אני עדיין צריך) אבל אין ספק שאני לא אוהב אותם.

נ.ב.

חשבתם פעם כמה מטופש השם "שיננית"? זה נשמע שם די מבזה, אני חושב ששמות כמו עוזרת, מנקה שיניים או אפילו עששת היו נשמעים יותר טוב לא?

נ.ב.2

 השבוע ישבתי במסעדה ואכלתי כרעיים. זה לא היה יותר מדי טעים אבל זה נתן עוד הזדמנות להזכיר בבלוג את דוד.

כזה גדול

יש לנו המון חומר סיכה בדירה. אני לא יודע מה נעשה עם כל זה.

ביום רביעי הייתי בסדנא של דורקס בנושא עיסוי זוגי ומשחק מקדים. היו שם, חוץ ממני: רן, עוד בערך 15 נשים וגם עוד שני גברים, ומיכל, שהיא האקסית שלי. למעשה, לפני כמה חודשים, כשעוד היינו ביחד, מיכל הובילה קמפיין שמקדם את אותו מוצר שלשמו התכנסנו ביום רביעי. אותו קמפיין גרם לה לדבר על משחק מקדים בלי הפסקה, בכל אמצעי התקשורת האפשריים. לי הוא גרם להתבאס ולכתוב את הפוסט הזה, הכולל את הציטוט הרשום מעלה, ומעודד מין חפוז ונטול משחק מקדים.

וכך התכנסו בשנית, מיכל, אני והמוצרים של דורקס. בהתחלה שמענו הרצאה של הסקסולוגית שלי פסטרנק-כץ. נדמה לי שההרצאה היתה מיועדת יותר לקהל הנשי, כך ששמעתי דברים מעניינים כמו מה אפשר לעשות במקלחת עם מברשת שיניים רוטטת (מעניין), מה אישה צריכה לעשות כשגבר מבקש מין אנאלי (לאיים עליו עם דילדו ענק), ושמשחק מקדים טוב זה כשהגבר עושה כלים (לא קונה את זה!).

מצד שני שמענו גם כמה דברים מועילים כגון: איך להפליק לבת/בן הזוג עם הופך חביתות (בדיוק חשבתי לרכוש כזה), איך לקשור את בת/בן הזוג בעזרת גרביון (בדיוק חשבתי לקנות גם כזה), וגם, איך למצוץ לנו בעזרת קרמבו (הידד!). צפו והחכימו.

לאחר מכן הדגימו לנו איך משתמשים ב 4play, המוצר החדש של דורקס,  המשלב חומר סיכה וג'ל למסאז'. יש לציין שהדגימו לנו רק את החלק שבו החומר משמש למסאז', ולא את השימוש השני שלו. תוך כדי ההדגמה החלפתי מבטים עם מיכל. פעם ניסיתי לעשות לה מסאז' עם החומר הנ"ל. אז זה הסתיים בצעקות "מה זה? זה דביק! תוריד לי את זה מהגב! אההההה". בהדגמה, על הישבן של אולגה, המעוסה העירומה למחצה, זה נראה לא רע. כלומר, היא לא צעקה ורצה למקלחת באמצע. מה שאומר שבטח היה לה בסדר.

רן ואני חזרנו לדירה. יש לנו המון חומר סיכה. אני לא יודע מה נעשה עם כל זה. אולי נתחיל לעשות סקס? לא.. אני חושב שפשוט נדבר על זה במקום.

סקס,סקס,סקס,סקס,סקס

לא רן, תומר.

שלום. זה לא רן. זה תומר. אחרי שנדחקתי החוצה מהעמוד הראשי של הבלוג ע"י עשרות פוסטים של השותף הרשע שלי החלטתי לחזור לכתוב. בפעם האחרונה שכתבתי משהו, בדיוק מצאתי עבודה חדשה. זה היה בספטמבר. כנראה שאני לא מסוגל לעבוד ולכתוב בבלוג באותו זמן… בטח תשמחו לשמוע (כן, בטח תשמחו. נו תשמחו. אתם שמחים? יופי. אני שמח) שויתרתי על העבודה שהיתה לי לטובת עשיית סרטים ועכשיו כשסיימנו עם הסרטים יש לי זמן לכתוב. ואז מה אם אין לי עבודה. יש לי סרטים. אני הולך להוליווד! סתם. אני לא. אני תקוע ברמת גן. אבל הנה תמונה יפה שלי. שלי, לא של רן.

זה אני, כן? תומר.

 כמו בחיים

לפני כחודש וחצי צילמנו את סרטנו, "סרט". באחת הסצינות הצטלמתי כשאני נוהג בחיפושית שהשאיל לנו בטוב ליבו רני פלטק (תודה). תוך כדי שאני מצטלם, בזמן שעמדנו ברמזור, נכנסה מונית לתוך הצומת, העיפה רמזור ונעצרה בתוך חומה של אחד הבתים. המצלמה, שצילמה אותי באותו הרגע, קלטה את אחת התגובות ההזויות ביותר שראיתי לאחרונה. באופן פרדוקסלי, אני משוכנע שאם הייתי משחק ככה בסרט, הייתם קוראים לזה משחק מוגזם. אני מצרף את הקטע, לשיפוטכם:

מהיום אני משחק כמו בחיים. מוגזם.

אנו גאים להציג את הסרט הראשון מבית הדירה 21 שהופק באופן מקצועי. מקווים שתהנו.

http://www.youtube.com/watch?v=YFv_CxwGcJg

תודה ענקית לסרגיי מיידין הצלם ולדור אליאב, השותף לשעבר (ואפשר לומר גם חצי שותף נוכחי) שבלעדיהם "סרט" לא היה יוצא אל הפועל.

נשמח אם תיכנסו ליוטיוב, תפיצו, תדרגו ותכתבו תגובות, במטרה להפוך את סרט ללהיט יוטיובי.

הדירה 21 גאים להציג:

היוצרים שהביאו לכם את "הסוויץ'" ואת "עברית קשה שפה" חוזרים והפעם עם סרט ישראלי מקורי – "סרט"!

בקרוב...

"סרט" הינו סרט בן 5 דקות הלוקח חלק בתחרות "אימפרואקשן".

הסרט יוקרן בין שאר הסרטים המתמודדים ביום ראשון הקרוב 24.1.10, בסינמטק, ת"א החל משעה 16:00.

את הסרט עצמו נעלה לאתר רק לאחר התחרות.

שיהיה לכולנו בהצלחה!

המקרר שלנו נראה כאילו קנינו את חברת ספרינג. לאחרונה תומר התחיל לקנות הרבה מיצים שלהם. מה שמוזר הוא שכמה מהפעמים האחרונות הוא קנה גם מיץ עגבניות בין שאר המיצים. אחרי שאפי שתה את זה בטעות (וכשאני כותב שתה אני מתכוון ירק את זה לכיור בבהלה) שאלנו את תומר מה פשר והוא ענה ואני מצטט: "התחשק לי מיץ עגבניות". לא כל כך הבנתי את התחביר של המשפט הזה,  משהו בשילוב המילים "התחשק", "מיץ" ו"עגבניות" לא התחבר לי טוב. בואו נעצור רגע.

נתחיל מהתחלה. אנחנו בתור בני אדם יודעים להבדיל בין פירות וירקות ואני לא מתכוון לפי ההגדרה המילונית עם כל הקטע הזה של הגרעינים והשטויות האלה, אני מתכוון למשהו אינטואיטיבי שלפיו אנחנו יודעים שבננה זה פרי ואבוקדו זה ירק. עגבניה, עם כל הכבוד, זה ירק ומירק לא עושים מיץ. מפרי עושים מיץ, מירק עושים רוטב. למה שמישהו שפוי ירצה לשתות מיץ עגבניות? אני לא אשכח את הפעם ההיא שאכלתי משהו לא טוב בבית מלון ורצתי ומזגתי לעצמי את הדבר הראשון שראיתי- מין משקה אדום שרק הגביר את תחושת הבחילה שלי (מיותר לציין מה זה היה). עזבו אותכם, למה לעצור כאן? למה שלא יתחילו למכור לנו מיץ תפוחי אדמה או מיץ קישוא או מהדורה מיוחדת- המשקה המרענן של הקיץ- מיץ שום בצל! יש מצב שהסיבה היחידה שהמיץ הזה קיים היא כדי שמבוגרים יוכלו להגיד את המשפט "שטויות במיץ עגבניות" מבלי להישמע יותר מדי דבילים. אבל זאת רק השערה שלי.

מיץ עגבניות. תומר למה???

לאחרונה היכתה אותי המחשבה- יש מוצרים שאין להם לאן להתפתח יותר. סיינפלד אמר שנייר טואלט הוא המוצר היחיד שלא השתנה מעולם. אני חושב שיש עוד דברים. מסטיק לדוגמא. שמתם לב שבשנים האחרונות למוצר הזה כבר אין לאן להתפתח יותר? כבר אין טעמים חדשים שיכולים להפתיע אותנו מאז שהפסיפלורה תפסה תאוצה לפני כעשר שנים, ואפילו את הצורה של המסטיק שינו בזמנו מפס רחב לקפסולה קטנה אבל זה היה כבר לפני יותר מעשור. בשנים האחרונות הדבר היחידי שמשנים במוצר הזה הוא האריזה שלו. כל שנה יוצאת צורה חדשה של קופסא: מלבנית, עגולה, כמו של תרופה וכו'… אני פונה ליוצרי המסטיקים בעולם: בחייאת, תנו לנו איזה משהו חדש, איזה מסטיק בטעם אתרוג או משהו, תפתיעו אותנו. כמה סוגים של מנטה כבר אפשר ליצור? זה הכל אותו דבר!!!

מה עם מסטיק בטעם עגבניות?

דבר אחרון וקצר לגבי מוצרים- נמאס לי שכל המוצרים שיוצאים במהדורה מוגבלת באמת מוגבלים! אלה תמיד הדברים הכי טעימים: שוקולד קרם בורלה, ביסלי טאקו, נס קפה אגוזים ואפילו קליק צ'ילי, (רק מי שטעם יודע). לפעמים אני מרגיש כאילו עושים לי דווקא ומוציאים מוצר שיודעים שאני יאהב אותו רק בשביל להפסיק לייצר אותו. טוב, אולי נהייתי פרנואיד מדי בזמן האחרון.

נ.ב.

היות ויש מקום רק לעשרה פוסטים בעמוד הראשי וזה הפוסט העשירי שלי רצוף, הפוסט האחרון של תומר זינק לעמוד השני מה שהופך כרגע את הבלוג לשלי נטו. כנראה כשהוא יקרא את זה הוא יתרגז ויכתוב פוסט מחאה אבל בינתיים הוא עסוק בלערוך את הסרט שלנו (בקרוב בחנויות) וטוב שכך.

פרימיטיביות

לאחרונה יצא לי להשתמש בכרטיסי חניה, אתם יודעים הדבר העתיק הזה שמגרדים ושמים על החלון. בכלל הייתי בטוח שהדברים האלה נעלמו מהעולם. תמיד היה לי איזיפארק או איזו שטות אחרת ואני לא חושב שנאלצתי להשתמש בזה אפילו פעם אחת מאז שיש לי רשיון. בכל אופן, רק כשצפיתי באודי או בשירה מגרדים את הדבר הזה קלטתי כמה זה מסובך. מספיק שטועים בגירוד אחד – הלך הכרטיס והכסף, ומאד קל לטעות שם, ואז כשאתה מגרד את זה אתה מתחיל להילחץ כאילו יש איזו מגבלת זמן ואז בכלל יש יותר סיכוי שתטעה. וזה תמיד מוגבל לאיזו שעה אחת אז אתה תמיד מתלבט אם לגרד בול את הזמן או לתת איזו מקדמה של 20 דקות ולקוות שהפקח המניאק לא יעבור בדיוק בזמן הזה, ואם אתה הולך לכמה שעות אז בכלל אתה צריך לגרד כמה כאלה ואז זה נהיה אפילו יותר מפחיד לטעות ובסוף כשאתה שם את זה על החלון יש לך וילון של כרטיסי חניה. נראה לי שבמקרה הזה הכי טוב זה לפזר את כרטיסי החניה בכל החלונות במכונית ואז הפקח המזדיין ייאלץ להתרוצץ ולהסתכל מכל הכיוונים עד שהוא יגיע לכרטיס עם השעה הנכונה.

פאק! איזה יום היום?

אפרופו גירודים- כשהייתי קטן תמיד אהבתי לגרד חישגד. הייתי מגרד את כל הכרטיס, גם החלק שיש בו את הברקוד שלא אמורים לגרד. לא יודע כנראה שזה הרגיש כיף בזמנו. היום אני מבין איזה בזבוז זמן זה היה ואני בכוונה אומר בזבוז זמן ולא בזבוז כסף כי תמיד איכשהו הייתי זוכה בחמישה שקלים ואז הולך וממיר את זה בעוד כרטיס וכך הלאה עד שהייתי מפסיד או שהייתי זוכה בעשרה שקלים ואז זה היה כמו זכייה ענקית. בכלל עד היום כל הזמן ממשיכים להמציא חישגדים חדשים אבל בתכל'ס זה הכל אותו דבר, אותם חוקים (צריך שלושה מזלות זהים, צריך שלושה קלפים זהים, צריך שלושה סוגים זהים של לקרדה). לא נמאס להם?

הגרלות (או: הגר-לא-תודה)

הגרלות בכלל אני לא סובל. היה לי חבר טוב מהעבודה שתמיד כשהיה את ההגרלה הגדולה של החמישים מליון בלוטו הוא היה מנסה לארגן את כל החבר'ה בעבודה למלא כמה שיותר טורים של לוטו ביחד והוא תמיד היה עושה סטטיסטיקות מטורפות ומציג כמה יש יותר סיכוי דווקא בהגרלה הגדולה ומשום מה כולם היו הולכים על זה. אני אף פעם לא הייתי לוקח בזה חלק. מבחינתי אין שום הבדל אם אני לא זוכה ב-3 מליון או שאני לא זוכה ב-50 מליון, על הכרטיס אני מבזבז את אותו הכסף בכל מקרה.

נטולי פלאזמה

בחודש שעבר בלייזר פירסמו חידון טריויה של 100 שאלות קשות במיוחד כשהפרס הראשון זה פלזמה 42". הם כתבו שזה כמו פסיכומטרי- צריך לענות על כמה שיותר שאלות ואין סיכוי לענות על הכל נכון. הם אמרו שאם מגיעים ל80 תשובות כדאי לשלוח. בכל מקרה תומר החליט שהוא רוצה את הפלאזמה הזו בדירה ויהי מה. ישבנו שנינו על האינטרנט במשך יומיים וחרשנו על גוגל, ויקיפדיה ויוטיוב במטרה לענות על הכל. בסוף ענינו על כל ה-100 שאלות והיות ויש לנו עיניים גדולות שלחנו את התשובות פעמיים בשביל לזכות גם בפרס השני. כמובן שבסוף גם בלייזר וגם תומר הופתעו לגלות שהיו 30 אנשים שפתרו את כל השאלות נכון. אם הייתי יודע שאני הולך לבזבז כל כך הרבה זמן על טריויה שבסוף תסתכם בהגדרלה של הפרס כנראה שהייתי נותן לתומר לעשות את זה לבד.

אז מה? נסתפק בזאת?

בקיצור – טריויה זה כיף כל עוד מדובר בשטויות שאתה יודע ולא צריך לחפור בכל ארכיוני האינטרנט בשבילה. הנה מספר שאלות טריויה מטופשות לקוראי הבלוג. אנחנו מצפים לתשובות מטופשות:

1. מכמה טעמים מורכב הטעם של ד"ר פפר?
2. מה השמות הפרטיים של האחיות יוספי?
3. מי דיבב את הדמות של "קרנג" בצבי הנינג'ה?
4. תן שם של סרט שבו שיחק יגאל עדיקא.
5. מי שחקן הכדורגל המכוער ביותר בעולם?
6. מה זה פיורד?
7. מאיפה משתין הדג?
8. למה לי לקחת ללב?

בין הפותרים נכונה יוגרל.