אז ככה, לפני כשבוע בערך כשדור חזר מחו"ל הוא התקשר אלי ובישר לי שהוא החליט סופית לעזוב את הדירה ושאני מוזמן למלא את מקומו, שזה אומר שבעוד כשבוע אני כבר לא אהיה "אפי- השותף שלא גר בדירה" ואני אצטרף לצמד המהולל רן ותומר.

חוץ מזה בימים אלה אני מחפש עבודה נואשות ואני לא יודע באמת במה בא לי לעבוד.

קודם כל כמו כולנו בערך לא באמת בא לי לעבוד אבל אני יודע שאני חייב כי אחרת לא יהיה לי ממה לחיות (כרגע למשל אין לי ממה לחיות אז אני לא חי). ואילו עבודות כבר מציעים לסטודנט כמוני? אז יש שירות לקוחות טלפוני שכל האנשים שאני מכיר שעובדים בזה אומרים לי "אפי אל תעשה את זה לעצמך!" אז אני לא אעשה. יש את האפשרות לעבוד כמוכר בחנות שזה נראה לי לא רע אז סרקתי המון חנויות באיזור אבל בשום חנות לא מחפשים עובדים- תקלה!

וכרגיל העבודה האידיאלית לסטודנטים עריריים כמוני- מלצרות!

אז באמת כל האנשים שאני מכיר שעובדים במלצרות אומרים לי שהעבודה מתישה ומגעילה אבל עושים אחלה כסף בזמן קצר. אז אני מנסה לשכנע את עצמי שזאת העבודה שהכי כדאי לי לעבוד בה, כנראה שממחר אני אתחיל לחפש עבודה בתור מלצר בלית ברירה אלא אם כן בנתיים אני אמצא משהו יותר טוב.

בנתיים התחלתי לחשוב איפה נראה לי הכי טוב למלצר והגעתי למסקנה שפאב או מסעדה שמגיעים לשם בעיקר תיירים שמשאירים טיפים יפים. יש למשל המייק'ס פלייס שישבתי שם בשבוע שעבר ולשם מגיעים רק תיירים. כשאתה רואה תייר אתה ישר מזהה שהוא תייר ולא מקומי. הם לבושים אחרת מתנהגים אחרת ומן הסתם מדברים אחרת.

ואז נזכרתי שאנחנו הישראלים נורא אוהבים לכנות את עצמנו "אירופאים". ואני שואל למה? מה גורם לנו לחשוב שאנחנו כמו אירופאים?

אז נכון, אנחנו משתתפים באירוויזיון, אבל בועז מעודה נראה אירופאי? שר כמו אירופאי? ואחינועם ניני ומירה עוואד? הן נראות ונשמעות אירופאיות? אז נכון שמכבי ת"א בכדורסל משחקים ביורוליג ובכדורגל אנחנו משתתפים במוקדמות ליגת האלופות, אבל תעשו לי טובה, הכדורגל שלנו מזכיר כדורגל אירופאי? זה בכלל לא נראה כמו אותו ענף ספורט! אלו שני דברים שונים לגמרי.

זה אירופאי זה?

אז אני שואל את עצמי למה בכל זאת להגדיר את עצמנו אירופאים? כי גם אצלנו יש כמה בלונדינים כמו הסקנדינבים? נכון, פשוט פה הם מחומצנים ושם הם טבעיים. והלבוש? וההתנהגות? והתרבות? אצלנו אין דבר כזה תרבות, אצלנו יש אוסף תרבויות, כי אנחנו בעצם מקבץ של עדות שהתרכז בארץ אחת והדבר היחיד שמאחד את כולנו זו הדת שלנו וזהו.

נגיד לבריטים יש את המלכה אליזבת' איזה מלך יש לנו? המצב הכי קרוב בו היה לנו איזה מלך זה כשזוהר ארגוב היה המלך!

אז אפרופו זוהר ארגוב מה לגבי המוסיקה? משהו מטיל איזשהו צל של ספק שהמוסיקה שלנו דומה אפילו טיפה למוסיקה באירפה?

בקיצור אנשים צר לאכזב אתכם אבל אנחנו לא אירופאים! מצד שני אנחנו גם לא אסיאתים ולא אפריקנים. אנחנו פשוט ישראלים! יהודים ישראלים! ומה רע בזה? הכי טוב להיות ישראלי. לטוב ולרע. אין כמו ישראלים, החמימות, השכונתיות, הסלנג, הלבוש הזרוק, הפיצוציות, הפיצוחים, החופים, הים, הקיץ, החום, הלחות, האוכל, הכוסיות, המוסיקה ואפילו הכדורגל המשעמם. תאמינו לי שהאירופאים היו מתים להיות ישראלים!

אני בטוח שכל התיירים שבאים לבקר ולטייל כאן מקנאים בנו!

בקיצור ישראלים טובים שכמותכם תהיו חזקים וגאים (גם גייז אם בא לכם) ואני אמשיך בחיפושיי אחר העבודה.

בינתיים אני מזמין אתכם לצפות בסרטון שרן הפיק שבו אני משחק את משה רבנו (או רבנאנו) שמתארח אצל שוונקי הפסיכולוג המסומם:

נשמח אם תדרגו אותו…

עד כאן רבנאן.

תייר מקומי

אתם מכירים את האנשים האלה שתמיד נראים כמו תיירים? כאלה שהולכים ברחוב ואיזה מישהו ישאל אותם איזו שאלה באנגלית (זה קרה פעם לאפי). אז אני בדיוק ההיפך. יש לי פרצוף של מקומי, לא משנה איפה אני נמצא. אתמול הייתי בחיפה ובדרך לרכבת שני אנשים שונים ביקשו ממני הכוונה למקום מסויים. מה שבאמת מדהים זה שידעתי להסביר להם בדיוק לאן להגיע. לא מדהים לטעמכם, אז עזבו אתכם בארץ, בניו יורק הסברתי לאיזו יפנית איך מגיעים לאנשהו ובהולנד הכוונתי איזה תייר איך להגיע למפעל של הייניקן. אז אתם בטח אומרים לעצמכם "חוכמה גדולה, ניו יורק היא העיר הכי פשוטה ביקום מבחינת התמצאות ובאמסטרדם הוא היה כל כך הרבה פעמים שהוא כבר מכיר כל סמטה." בשורה התחתונה- אפילו בחו"ל אני נראה כמו טיפוס מקומי שיכול להכווין אותך (אוקיי, אולי בתאילנד לא היו פונים אליי להכוונה).

אני חושב שתל אביב היא המקום היחיד בעולם שקשה לי להכווין. אני מכווין שם אנשים לפי מיקום של סניף של קרנף או לפי נקודות מרכזיות ובולטות כמו למשל צומת עם פרסה, צומת שיש בה פניה שמאלה או ההומלס שיושב במחלף ההלכה עם דגל ישראל.

משרד ההדברה

היום ריססתי את הדירה.הזמנתי מדביר וכשה-GPS שלו סיבך אותו לגמרי אני הכוונתי אותו בעצמי איך להגיע. הוא הגיע אליי עם המיכל העצום הזה על הגב והדבר הראשון שהוא שאל אותי ואני מצטט זה "אם יש בעל חיים או תינוקים בדירה?" הוא עשה סיבוב בדירה ופתאום נעצר ליד התופים שלי בהשתאות. "וואוו אחי, אהבתי." כמובן שאני הייתי מבסוט ועניתי לו "כן, קניתי את זה השבוע, איזה אדיר הא?" והוא ענה "חבלך על הזמן. איפה קונים דבר כזה?" ושניה לפני שעניתי לו על השאלה הזו התקדמתי עוד צעד והבנתי שהוא לא מתלהב מהתופים שלי אלא מהדמות קרטון של שלמה שרף שהיתה מונחת מאחור.

הבחור לא התמהמה ומיד התחיל במלאכת הריסוס. הוא הגיע אפילו למקומות בבית שהג'וקים לא יודעים על קיומם. הבחור באמת עשה עבודה יסודית ובתמורה ביקש רק מאתיים שקלים. נשמע לי מוזר אבל מי אני שאתווכח עם מחירים זולים? הוא אמר לי לא לשהות בבית בשלוש השעות הקרובות ולא לנקות אותו בשבוע הקרוב (יחי הלגיטימציה!!!).

הפריט הכי יקר ערך בדירה

חזרתי לעבודה. בעוד אני הולך זרקתי מבט לאחור וראיתי שהרכב של המדביר עדיין ליד הבית. כעבור משהו כמו שעתיים וחצי עלו בי מחשבות מטרידות, האם קיים סיכוי ולו הקלוש ביותר שאני נשדד ברגעים אלה ממש. הרי זה כל כך פשוט, הבן אדם עוזב את הבית לשלוש שעות ומשאיר את כל החלונות פתוחים, לאחר שהמדביר התעכב בכל חדר וחדר בבית וראה איזה דברים אפשר לקחת ועוד ביקש תגמול יחסית זול על ההדברה. חיברתי אחד ועוד אחד ועוד אחד, יצאו לי יותר מדי אחדות. החלטתי לתת קפיצה לדירה על מנת להסיר דאגה מליבי (עבדתי היום בשלישות ברמת גן, הכי קל"ב שיש). הגעתי הביתה וראיתי שהכל מונח במקומו. טוב. סתם פרנויה מוגזמת, אין לי מושג מאיפה זה בא. חזרתי לעבוד וכעבור שעתיים כשהגעתי הביתה גיליתי שהשארתי את הדלת פתוחה. אל דאגה, שום דבר לא נגנב אבל מסקנה אחת יש מכל העניין הזה – אני אידיוט.

אפרופו מדביר, אני לא יודע אם מישהו מכם נתקל בתופעה העונה לשם "צ'יק-צ'ק-ג'וק" אבל אני נתקלתי ומאז אני לא ישן טוב בלילות. מדובר בניידת הדברה שנוסעת ומנגנת שיר די מטריד בכל רחבי תל אביב (מעין שילוב בין ניידת של ברסלבים למכסחי השדים) ועל חלקה האחורי יש שתי בובות- איש וילד, לבושים בחליפות ומסיכות אב"כ ומסתובבים להם בקצב המנגינה המבעיתה. בהזדמנות הבאה אני אזמין אותם. אם אני ארצה להדביר את הבוס שלי או איזה חזאי מניאק.

"מבטיחים הדברה מלאה והתקף לב"

ערס פואנטי

היום נתקלתי בתופעה מוזרה ביותר: ערסים-חנונים. אני יודע שזה נשמע מפגר וזה כמו להגיד יפה-מכוער או חכם-אדיוט אבל זה באמת מה שהם היו. הם התנהגו כמו ערסים, צעקו אחד על השני, כיפכפו אחד את השני, דיברו במבטא ערסי כבד, אבל למרות הכל הם דיברו על דארת' ויידר, וורלד אוף וורקראפט ועל מטליקה. אז או שהערסים התחילו להיפתח קצת לתרבות שונה או שהחנונים שלנו ממש מתקלקלים.

"May the Ars be with you"

נ.ב.

אחרי שראיתי את הפוסט המצולם של תומר מתאילנד הגעתי למסקנות הבאות:

• תומר כל היום ישן ואוכל. אין שום הבדל.
• אני מנקה לבד, מסדר לבד, שוטף כלים לבד. אין שום הבדל.
• דור לא פה. אין שום הבדל.
• אפי, למה???

מתופף הבננות

היום קניתי מערכת תופים אלקטרונית (עכשיו דמיינו את הומר סימפסון עושה Woo-hoo). זו אחת הקניות הגדולות היחידות שעוד כשנכנסתי לחנות ידעתי שאני אצא משם עם מה שבאתי לקנות ויהי מה, מה שהיה צריך להפוך את מלאכתו של המוכר לפשוטה ביותר. לכן זה היה מאד קצר, באתי, קיבלתי הסבר, התיישבתי לנגן קצת ואמרתי לו שאני לוקח, כל זה תוך דקות ספורות. רק שהמוכר המנוסה לא היה רגיל שהדברים הולכים כל כך מהר והתחיל להתבלבל. עוד אחרי ששילמתי הוא המשיך לנסות לשכנע אותי שזאת מערכת טובה וכדאי לי לקחת אותה והשתמש בטריקים רבים של אנשי מכירות. משהו בתהליך פשוט היה לו קצר מדי, הוא הרגיש שהוא חייב להגיד את כל מה שהיה לו וכמה כדאי לי לקנות אותה, אפילו כשהוא עזר לי לסחוב אותה בדרך לאוטו.

מקווה שזה נשמע טוב כמו שזה נראה

מה אברך

שניה לפני שיצאתי מהחנות ניגש אליי איזה אברך ושאל אותי אם כבר הנחתי תפילין היום. עניתי לו "בטח, 17 פעם מהבוקר. נשאר לי עוד פעם אחת לח"י." כמובן שהוא לא עזב אותי וניסה לשכנע אותי בכל מיני דרכים ("זה ייקח רק שתי דקות", "בוא נו, זאת מצווה" , "מתי בפעם האחרונה הנחת תפילין?") ואני, בניגוד להיותי יס-מן מוחלט, הפעם עמדתי על שלי והסברתי לו שבאמת אין לי צורך בדבר. אני אישית לא מצליח להבין את העניין. מה כל כך חשוב להם לשכנע אותך להניח תפילין? הם הרי לא מכירים אותי, אולי שניה אחרי שאני אניח תפילין אני אקפוץ לג'ירף ואוכל את המנה החריפה עם שרימפס וחזיר? אולי אני בדרך לרצח המוני? אבא שלי שבא מבית דתי אומר שאין קשר בין מצוות התפילין ומצוות אחרות והם מבחינתם עושים מצווה בכך שהם גורמים לך לעשות מצווה. כנראה שאבא שלי צודק אבל אני מרגיש סוג של צביעות עם זה.

היה קטע מצחיק, אחרי שהמוכרים בחנות הניחו תפילין אחד מהם שאל את האברך כמה יעלה לו אם הוא רוצה לקנות ממנו תפילין. האברך ענה שבסביבות האלפיים שקל. המוכר מיד קפץ ואמר לו "ואוו, ואוו, אני לא רוצה תפילין מהודרות כאלה כמו שהבאת פה, תביא לי איזה זוג פשוט שיש לך בשלוש מאות". אחח, איזה איש מכירות.

זו כמובן לא הפעם הראשונה שנטפל אליי לובש שחור בבקשה להניח תפילין. היה איזה נודניק אחד שהציק לי באופן עיקבי כל יום ברכבת. אפילו פעם אחת הוא עבר באחת הרכבות שנסעתי בהן ואז הייתי צריך להחליף רכבת והוא נכנס גם לרכבת הזו ושאל אותי שוב. עניתי לו "תגיד, אתה עוקב אחרי?" הוא חייך ועבר הלאה. נזכרתי שהפעם היחידה שנענתי בחיוב היתה כשהייתי בחברון. אבל אז הייתי בצבא והיה די משעמם בכל מקרה. חוץ מזה שהם באו עם קולה ובמבה ושיחדו אותנו.

"בוא, זה ייקח רק שתי דקות"

היתה גם פעם אחת שביקשו ממני ומעוד כמה חבר'ה להשלים מניין אחרי איזה צום. זה היה כשעבדנו באחד הבסיסים ברמת הגולן בשנה שעברה. חיפשתי משהו לשים על הראש והדבר היחיד שהיה לגיטימי היה פד של עכבר מחשב (לגיטימי מבחינתי). אז שמתי פד כזה על הראש ואחרי כמה גיחוכים מהסובבים היו עוד כמה שעשו כמוני. במהלך התפילה שררה רצינות יתר עד הרגע שנפל לי הפד מהראש. באותו רגע מספר זוגות עיניים סקרניות ישר לטשו אותי. איזה מתח, האם הוא ירים את הפד מהרצפה או שמא יוותר על השטות וימשיך בלעדיו. אני כמובן לא יכולתי לאכזב את המעריצים והייתי חייב לעשות משהו שישבור את האוירה הרצינית, הרמתי את הפד ונתתי לו נשיקה כאילו הוא כיפה לכל דבר. באותו רגע גם הרציניים ביותר לא יכלו לעמוד בפני השטות והתגלגלו מצחוק.

כבר לא מקוריים

ישנה תופעה שהולכת ותופסת תאוצה בזמן האחרון של אמנים שחוזרים בתשובה ומוציאים דיסק עם שירים מהמקורות. זה התחיל עם חלק נכבד ממשפחת בנאי שעשו זאת בזה אחר זה, המשיך עם אמנים נוספים כמו אתי אנקרי. בנוסף כמה אמנים מוערכים אחרים התחילו לשיר פיוטים כמו ברי סחרוף או קובי אוז שזנח את הצחוקים והשטויות לטובת שירים עתיקים ופיוטים. אני חייב לציין שאין לי שום בעיה עם זה ברמה הכללית וגם חלק מהשירים האלה מצא חן בעיניי אבל בכל זאת אני חייב לשאול- למה? למה כולם בבת אחת? למה כל דבר במדינה הזאת חייב להיות טרנד? אין בעיה שאמן אחד או שניים ילאה אותנו בשירים העייפים האלה אבל כשכולם מחליטים לעשות את זה בבת אחת זה כבר נהיה מעיק. אני חושב שזה מעצלנות לכתוב טקסטים חדשים, הם מצאו פתרון יצירתי- להלחין טקסטים קיימים במסווה של חזרה בתשובה. זה לא דורש הרבה השקעה, אולי לגדל זקן.

אני יכול לגדל זקן תוך שבוע, אולי אני גם אקפוץ על הרכבת ואלחין את מגילת רות. אני אשקול את זה ובינתיים קבלו את הסצינה של החבר'ה קדישא מתוך המחזה "שבעה" מאת שמואל הספרי בביצוע של אפי ושלי:  

נ.ב.

הסרט של זרוב ושל מיכל שאני השתתפתי בו זכה בתור סרט הקאלט של פרוייקט 48 שעות. כבוד!

תפסיקו להכריח אותי לאכול סושי! זה לא טעים לי!!!

למה אתם מנסים לדחוף לי את זה בכוח? אני מבין שרובכם טוענים שזה הדבר הכי טעים עלי אדמות. אני מאמין לכם. אמנם לא טעמתם את הפריקסה של סבתא שלי אבל היות והיא לא יכולה להכין את זה בכמות מסחרית אז אין שום בעיה עם זה שסושי מבחינתכם הוא מאכל האלים. תהנו. אבל תעזבו אותי בשקט. זה לא טעים לי. נכון שגם אני דוחף לאחרים דברים שאני אוהב כי אני רוצה שגם הם יאהבו אותם אבל אם מישהו אומר לי שגינס או קרנף זה לא טעים לו אז אני עוזב אותו בשקט. אבל לא, אתם תגידו לי תנסה שוב. אתה תאהב את זה. את המונח "טעם נרכש" אני כבר לא יכול לשמוע יותר. למה? למה אם משהו לא טעים לי אני צריך לנסות שוב ושוב עד שאני אחשוב שזה טעים? במקרה של אלכוהול זה הגיוני, אתה שותה בשביל האפקט עד שאתה מתרגל לטעם. עם קפה זה אותו הסיפור. אבל איזה אפקט לעזאזל יש לסושי שאני צריך לסבול 2, 3, 17 פעמים עד שאני אהנה מזה?

סושי. אני לא אוהב את זה.

אבל אפרופו טעם נרכש- גלגל"צ זה טעם נרכש. הם דוחפים לך בכוח שירים שבמצב רגיל לא היית אוהב, משמיעים לך אותם בתדירות של אחת לשעה עד שבסוף היום אתה בטוח שאלה השירים הכי טובים שיש. מי ששומע גלגל"צ באופן קבוע- הטעם המוסיקלי שלו הוא טעם נרכש.

אגב, גם הפועל תל אביב זה טעם נרכש. להיות אוהד הפועל זה להתרגל לכמעט. כמעט גביע, כמעט אליפות, כמעט עוברים את החצי. בהתחלה אתה מתרגז, אח"כ אתה מדוכדך אבל בסוף הלוזריות הופכת לחלק ממך. אתה סופג אותה, אתה נהנה ממנה ובסוף אתה אפילו מתגאה בה. כמו שאמרתי- טעם נרכש (טעם של לוזר). העיקר שמנצחים בדרבי.

אז בחזרה לסושי- תאכלו סושי כל יום, כל היום מצדי, עם המקלות האלה שלכם, ותתנו לי את הקרנף שלי עם רוטב שיפקה שום וצ'יפס מתובל בצד. לזה לא צריך להתרגל, זה טעים מהביס הראשון (אבל כן צריך להיגמל). אני בכלל איש של ג'אנק פוד. תנו לי רק פיצה וקבב כל היום ואני מבסוט. כן קבב, ולכל המבועתים מבינכם אני יודע טוב מאד ממה זה עשוי ולא איכפת לי. זה טעים לי. בעצם רק תגידו שאתם עושים על האש ואני אקפוץ. אני אביא מה שתרצו- קבב, המבורגר, סטייק, כרעיים (סליחה דוד), רק תזמינו.

עוד נקודה מעניינת: שלשום בעבודה הגישו בחדר אוכל סושי ולמרות דעותיי הנחרצות בנושא החלטתי לתת לזה עוד צ'אנס. אני לא אוהב את זה אבל זאת לא הנקודה. אני חולה על חריף. אולי זה בגלל שאני אשכנזי בלאי, אולי זה הרבע התוניסאי שלי שמשתלט או אולי זה סתם בגלל היותי אוהד הפועל ואני אוהב לסבול אבל אני פשוט לא יכול לאכול כלום בלי חריף וכמה שיותר. בכל מקרה החלטתי לעשות ניסוי לערבב סחוג וווסאבי (ולמי שלא מבין: סחוג זה חריף שמרגישים בעיקר בפה, ווסאבי זה חריף שמרגישים בעיקר באף). לקחתי מנה מכובדת מכל אחד מהם וערבבתי. התוצאה- כמעט התפוצץ לי הראש, הרגשתי שאני נחנק מכל הכיוונים אבל אין ספק- אני חייב לעשות את זה שוב. ובמסגרת השאלות שאני חייב לשאול- אם סושי זה יפני, למה אוכלים אותו עם מקלות סיניים? אני לא מבין את זה.

מקלות תופים סיניים

אם כבר ביפן עסקינן, אז רק רציתי לספר שתומר ואני התחלנו ללמוד יפנית. אפשר למעשה לומר שאני חזרתי ללמוד יפנית אחרי הפסקה ארוכה שהספקתי לשכוח בה לחלוטין את כל מה שלמדתי ובמקרה של תומר זה עוד קפריזה חולפת, עד שיבוא הדבר הבא שהוא יידלק עליו. אתם בטח שואלים את עצמכם מה שאנחנו שואלים תמיד את אפי- למה??? מה הם צריכים עכשיו גם יפנית? האמת- אין סיבה הגיונית נראית לעין. הדבר היחידי שאני יכול לחשוב עליו הוא העובדה שמהמבטא הישראלי כנראה שלא נצליח להיפטר אז להוליווד אנחנו יכולים להגיד שלום אבל לגבי סרטים יפנים עוד לא אבדה תקוותנו. נסיים ללמוד את השפה ואז כל מה שנצטרך זה איזו אומנות לחימה כי עושה רושם שאין דבר כזה סרט יפני בלי מכות. אז בינתיים אנחנו יודעים להגיד תודה (Arigato) ושלום (Konichiwa) אבל את זה כבר גם ככה למדנו מקיל ביל. יהיה בסדר, בסוף נצליח לחבר משפט.

אז עד הפעם הבאה אני מתחייב שמשהו אחד מהדברים הבאים יקרה:

• אנחנו נלמד עוד מילה או שתיים ביפנית
• אני אתחיל לאהוב סושי
• הפועל תל אביב תנצח במשחק אימון
• תומר יישן פחות משתים-עשרה שעות בלילה
• דור יחזור לדירה
• ליאור שליין יספר בדיחה מצחיקה
• אילן לוקאץ' יסתפר
• אני אוכל קרנף

ובינתיים, תמשיכו לעקוב…

נ.ב.

קטע ממש מוזר שקרה לי היום: אני הולך הביתה מהרכבת ופתאום איזה פועל ערבי שעובר מולי מצביע למעלה ושואל אותי "קר, הא?" מיותר לציין שהיה חום איימים, הייתי עם אוזניות והייתי בטוח שלא שמעתי טוב אז הורדתי אותן ושאלתי אותו מה והוא חזר והצביע למעלה ואמר "קר, הא?" או שהוא היה ערבי-ציני או שהוא לא יודע עברית טוב. תחליטו אתם.

שיר געגועים לדור, שהלך למילואים. ולא שילם שכר דירה. וכבר עבר הראשון לחודש. הו לא. מה נעשה?

חזרתי הביתה, תומר לא פה, יש ערימה של כלים במטבח ואוסף בקבוקים ריקים על השולחן במסדרון.

דווקא השולחן בסלון לא נראה נורא אחרי התיאור של תומר לגבי הפופקורן. כנראה זה בגלל שכל הפופקורן על הרצפה.

בשורה משמחת 1 – קיבלנו זיכוי על הארנונה של הדיירים הקודמים ששילמתי בטעות.

בשורה משמחת 2 – המזגן עובד מעולה!

בשורה משמחת 3 – תומר לא גמר את כל הדוריטו'ס! הוא השאיר לי אחד. עכשיו אני יכול לחזור ולכתוב ברוגע.

אז הייתי בצפון, וכן- ישנתי בצימר (ותודה למעוז ומשפחתו על האירוח) אבל לפני שאתם אומרים שהחיים שלי דבש רק כדאי שתבינו מה היה לי שם בדרך ל"נופש" בצימר.

המיטה בצימר

נתחיל עם זה שאני עובד עם הצבא. אתם כבר אמורים להבין לבד מה זה אומר. עכשיו, שער הכניסה האלקטרוני לא עובד טוב בשליטה מרחוק אז החבר'ה של הבטחון מידע היו צריכים לבוא ולפתוח לי את השער עם מפתח בכל פעם שיצאתי או נכנסתי. היו רגעים שמתוך שעמום רציתי סתם ללכת ולחזור כל חמש דקות, רק בשביל לשגע אותם אבל נתקפתי חמלה.

נכנסתי לתדריך של סגן אלוף הפיקוד שהתנהל כמו שכל תדריך בצה"ל מתנהל- בצעקות. כמובן שבתור היחיד בחדר שלא לובש מדים שום דבר לא היה רלוונטי אליי. רואה ואינו נראה. השתעממתי. היה איזה רגע שקלטתי שאני כבר שעה משחק עם בורג מסכן שאין לי מושג מאיפה ומתי לקחתי אותו (ריפוי בעיסוק), מדי פעם מפיל אותו וגורם לרעש שמשום מה גם אליו אף אחד לא התייחס.

כמות הפלאפלים שם עשתה אותי רעב. הייתי בטוח שסוף סוף אני לא הולך לבזבז הרבה כסף על לאכול בחוץ, גיליתי שהטנביס לא עובד בשום מקום, אבל אני מעדיף לבזבז את כל המשכורת שלי ולא לאכול אוכל צבאי. נשבעתי ביום שהשתחררתי שכף רגלי לא תדרוך יותר בחדר אוכל צבאי. מזל שיש ופלים ודוריטו'ס. אהה כן, וגם חטאתי ואכלתי מנה חמה. פעם אחת. אני מצטער בסדר? אני יודע שזה שפל המדרגה…

בכל אופן, את הפלאפון שלי העדפתי להשאיר באוטו מאשר להכנס איתו לבונקר כי ככה אני אדע לפחות מי התקשר. אף אחד לא התקשר, חראות!

כמובן שבמשך שעות ארוכות היה משעמם ולא קרה כלום והספר שלקחתי בשביל להעביר את הזמן היה משעמם בטירוף ורק האט לי את הזמן, ורק באחת עשרה בלילה כשכבר באתי להכריז שאני נוטש, פתאום כל הלחץ התחיל ושלושים אנשים היו צריכים את העזרה שלי במקביל. איזה הרגשה טובה זו שצריכים אותך. בפאקינג אחת עשרה בלילה!!!

הג'קוזי בצימר, לא שיצא לי להשתמש בו

ביום השלישי היה איזה קטע שהתחלתי להריח ריח שרוף. מסתבר שרק אני הרחתי אותו. כשכבר חשבתי שאני מדמיין פתאום נשמעה כריזה: "כל החמ"לים, יש שריפה באגף התחתון, אין מה להיבהל, זה בשליטה". טוב. כעבור עשר דקות, בזמן חיתוך מצב נשמעה כריזה נוספת: "כל החמ"לים, בקשר לשריפה, יש לפנות כל חייל שאינו חיוני מהבור." מה איתי? אני לא חייל אבל אני חושב שאני נכלל בקטגוריה של לא חיוני. הייתי גמור מעייפות מלא לעשות כלום. סוף סוף הבנתי איך תומר מרגיש כל הזמן.

בסוף השעמומון הזה נגמר ולמדתי לקח מאד חשוב: אפילו בטעות, אסור לפלוט ליד מילואימניקים לחוצי בית שאתה עם אוטו.

היום בבוקר (חמישי), בדרכי חזרה הביתה הבטחתי לאפי שאעבור דרכו בקרית חיים ואאסוף אותו חזרה לרמת גן. כמובן שהוא לא התעורר וגם לא ענה לצלצולים הבלתי פוסקים שלי במשך חצי שעה אז נסעתי משם. זה גם היה סיבוב בשבילי וגם נתקעתי בפקק ליד חיפה. סך הכל בזבוז שעה ורבע על זה שאני חבר טוב.

אפי, למה???

אז הייתי עוד קצת בעבודה והגעתי הביתה, אחרי ניתוק מוחלט מהאינטרנט. נכנסתי לבלוג רק כדי לגלות שתומר הוסיף תמונות מזוויעות של דור ושלי לצד תמונות דוגמנות שלו ושל בירו.

תודה תומר.

ובשביל לסיים בטון רגוע, אני מצרף קישור לשיר "מעל המצופה" בביצוע של אפי, שלי ושל "דוד כרעיים". למי שעוד לא ראה בפייסבוק. ותודה לדניאל נחמוד.

http://www.facebook.com/home.php#/video/video.php?v=242150685552

טוב, צריך לנקות את הדירה. זה כנראה לא יקרה היום. אז עד הפעם הבאה- שמעון גרשון **-****

זהו מילון מונחים שנועד להקל על קוראי הבלוג בהבנת השטויות הנאמרות בו:

קרנף = האוכל האהוב על רן ואפי (וגם קצת על תומר).

ג'ירף = האוכל האהוב על תומר (וגם קצת על רן ואפי).

דוריטו'ס חריף ולבנה = מצרכי יסוד בדירה.

סקראבס = חזרנו מיציאה, גמורים מעייפות וצריכים לקום מוקדם מחר? לא נורא, נראה פרק ונלך לישון. או שלושה פרקים.

סנדוויץ' דירה = בד"כ מורכב מ: חומוס, נקניק, חריף, כרוב סגול, בצל, רוטב צ'ילי, ממרח לימונים כבושים, זיתים. מרכיב אחד או שניים יכולים להשתנות בעת הצורך, תלוי מה יש בדירה.

חוטמן = יונק קטן ממשפחת הראקוניים. או במילים אחרות- שירה.

דור = שותף לשעבר וחבר. אף פעם לא היה בדירה בכל מקרה.

חריף = אי אפשר בלי.

התפוחים = להקת ג'אז/פאנק הטובה ביותר בארץ. חובה לשמוע!

שמעון גרשון = בן ****. כל מילה מיותרת.

רבנן = קריאת הבאסה/האימה של אפי.

ד"ר פפר = המצאת המאה. להשיג רק בקיוסקים הלא מובחרים ברחבי הארץ.

בירו = כלב ענק מסוג רועה צאן אנגלי. כל אחד אומר את זה על הכלב שלו אבל באמת שלא ראיתם כלב כזה חמוד מעולם!

ארנונה = הכל בסדר תודה לאל, הספקנו לשלם לפני שיעקלו לנו את הדירה…

גינס = אהבת חייו של רן.

Family guy = סקראבס רואים רק יחד. לבד בדירה? טוב שיש איש משפחה.

דוד "כרעיים" = חבר מהכיתה. יורשו של אבי "הטחול".

"לא נוח" = מונח המתאר מצב פיזי/נפשי/רוחני שבו לא נוח.

שלמה שרף = בובת קרטון בדמותו מוצבת בדירה מאז שחר הימים.

גן השפיך = הגן הקרוב לדירה הבוקע ממנו הריח הזוועתי הזה. בעיקר בקיץ.

למה??? = צעקה המלווה שם של אחד מהפורום לאחר שעשה משהו שהאחרים כנראה לא היו עושים בלי לגמור בקבוק וויסקי לפני זה. לרוב נשמעת זעקת "אפי למה???????"

עזר ואביבית = הדיירים הקודמים של הדירה.

המיטה של עזר = המיטה של הדיירים הקודמים שבשבוע שעברנו לגור פה רצינו לזרוק אבל דור החליט שהוא רוצה לעשות מזה מדפים. המיטה עדיין עומדת בשלמותה בחדר הכביסה שלנו.

הכוסות של עזר = מאפרות.

פופקורן חריף = נסיונות כושלים של תומר ורן להפוך פופקורן להיות חריף. זה לא עובד.

שוקולד = דור אוכל מתוך שינה.

הפועל תל אביב = הקבוצה השולטת בדירה היות ורן הוא היחידי שמתעניין בכדורגל.

יענקל'ה שחר = שכן שלנו.

דרך האקסטרים = דרך הקיצור מהבית שלנו לאימפרו. מיום ליום הדרך הופכת למסוכנת יותר.

פרימדונה = שם אנחנו קונים דוריטו'ס ולבנה.

יום שלישי = יום מקדונלד'ס.

גלעד גיא = האשם בזה שיום שלישי הוא יום מקדולנלד'ס.

המפתח/הארנק/הפלאפון של תומר = תמיד נעלמים.

נקיון = צריכים עוזרת.

דו"ח חניה = כל יומיים.

בקי = לא ברור איך המקום הקטן והריק הזה הפך להיות פאב הבית שלנו.

"פה זה צוותא?" = שאלה שאפי חייב לשאול כל פעם שעוברים שם.

המיטה של מיקי = מיטת אורחים בדירה.

מיטה = המקדש של תומר.

משפחת ברק = זה מה שכתוב על הפעמון. אנחנו עצלנים מדי בשביל לשנות את זה.

וילנסקי תומר וחברים = זה מה שכתוב על תיבת הדואר שלנו. גם את זה אנחנו מתעצלים לשנות.

לפעמים חלומות מתגשמים = הצלצול של בית הספר היסודי שליד הבית שלנו שדואג ברוב טובו להעיר אותנו בכל בוקר.

סביח אגסי = "הכל חארטה, רק הסביח אורגינל", כל פעם שאבי גנב לנו זמן מההפסקה לא היתה ברירה אחרת.

גיטרת אורחים = הגיטרה של רן. הוא לא יודע לנגן.

מפרט חירום = המפרט שיש לרן תמיד בארנק. הוא לא יודע לנגן.