נמאס לי כבר לשמוע את הפרסומות האלה ברדיו של "רוצים את השיר 'כל הנשים יפות' של שלומי סרנגה אצלכם בטלפון? שילחו את המילה "וואחש, למספר 2020". למה אתם מנסים לשווק לי את השיר הזה כצלצול? מי בכלל מנסה לשווק את זה? ולמה בכלל שאנשים ירצו לעשות את זה? עזבו לרגע בצד את העובדה שמדובר בשיר הספציפי הזה, אני מתכוון בכלל לתופעה, למה שמישהו ירצה להוריד לטלפון שלו צלצול בתשלום כשהיום הטלפון הוא גם נגן מוסיקה, גם טלויזיה וגם טוסטר אובן והכל בחינם. אתם באמת חושבים שיש אנשים ששומעים את הפרסומת הזאת ברדיו ואומרים לעצמם "וואלה"?

כל הנשים יפות?

ואפרופו וואחשים, ביום ראשון אפי ואני ישבנו בדבלין בהרצליה עם אילן, גיטריסט להקת פנג'יאה. הכל התנהל על מי מנוחות, היתה מוסיקה סבירה, כדורגל, אנשים יושבים ושותים בירה בפאב חצי ריק באחת בלילה, מה כבר יכול להיות? פתאום נכנסו קבוצה של עשרה ערסים ופרחות, חלקם חובשי כיפות ובאותה שניה פתאום האוירה בפאב השתנתה בבת אחת, המוסיקה התחלפה באותו הרגע למוסיקה וואחשית (לא מזרחית, אלא וואחשית. אין הגדרה אחרת למוסיקה שהיתה שם), כאילו החבר'ה האלה הביאו אותה איתם מבחוץ, והם התחילו לרקוד בצורה ממש מוזרה באמצע הפאב. הזוי לחלוטין.

מה שהיה יותר מציק זה שהגינס שלי כל הזמן מילאה לי את השפם בקצף. אהה כן, היה לי שפם. אפי ואני גידלנו שפם חודש וחצי בגלל צילומים של סרט (למעשה גידלתי זקן והפכתי אותו לשפם רק לפני כמה ימים). הבעיה היא שנאלצנו להוריד אותם בגלל צילומים של סרטים אחרים. מה שכן, הספקתי ללכת לעבודה עם השטות הזאת ולא היה אחד שלא היה לו מה להגיד על זה. הנה מצעד השמות והכינויים שקיבלתי ביום הבודד שהייתי בעבודה עם השפם הזה:

1. באק נייקד
2. אנס סדרתי
3. יהודה ברקן
4. קוראים לי ארל
5. סופר מריו
6. בן סטילר בדודג'בול
7. האלק הוגן
8. יוסמיטי סאם
   

   Born to be wild

נ.ב.

למזלי נשארו כמה דמויות משופמות שהחבר'ה לא חשבו לקרוא לי על שמן כמו עמיר פרץ, דודו זר או גולדה מאיר.

משהו מוזר קורה במדינה כבר כמה ימים. זה התחיל בכמה רכבות שהגיעו בזמן והעלו את החשד שלי, המשיך עם זה שהחזאים אמרו שירד גשם ובאמת ירד גשם, אבל כשהפועל תל אביב ניצחו אתמול את פ"ת 7-1 פה כבר הבנתי שחזון אחרית הימים מתגשם. זה צירוף מקרים גדול מדי שכל הדברים האלה קורים באותו הזמן וכמו שאני תמיד אומר- היקום מוצא דרכים להשלים את עצמו, מה שאומר שבטח יקרו דברים שיקזזו את כל העסק הזה. אני לא אומר שיקרו אסונות אבל בטח הרכבת תאחר פי שתיים, תהיה שנת בצורת והפועל לא תיקח אליפות ורק אז זה ירגיש כמו שנה נורמלית…

אבל תכל'ס, באמת הגיע הזמן שירד פה גשם. כבר שנים שלא ראינו פה חורף נורמלי במדינה הזאת וכשאין גשם דברים רעים קורים. התאוריה של אפקט הפרפר עובדת גם כאן: אין גשם – יש בצורת – רוצים שנשלם יותר כסף. או אם תרצו: אין גשם – ישראל מתייבשת – אנחנו רואים את בר רפאלי מתקלפת (וזה באמת כבר מוגזם). אז לכל מי ששכח איך נראה גשם צרפתי תמונה:

ככה זה נראה

אפרופו אסונות, אני רואה בכל חור פרומואים לסרט האסונות 2012. אני לא מצליח להבין למה הם מפרסמים את זה כבר עכשיו? אני לא מתכוון לחכות עד 2012 לראות אותו. חוץ מזה כל סרטי האסונות הם אותו דבר. כמה פעמים אפשר לראות את האמפייר סטייט בילדינג מתפוצץ ואת פסל החירות שוכב על המים? נראה לי שדי מיצינו את זה ביום השלישי לא? בכלל אני לא מצליח להבין איך כל האסונות תמיד פוקדים דווקא את ניו יורק. שלא תבינו לא נכון, אני חולה על העיר הזאת אבל זה כבר נהיה מוגזם תמיד לראות רק אותה בסרטים האלה. איך חתיכה קטנה מהאסטרואיד בארמגדון עפה ישר למנהטן? למה החייזרים מחליטים להשמיד דווקא את הקרייזלר בילדינג? ומה לעזאזל יש לגודזילה לחפש שם? גרין קארד? איך היא עשתה את כל הדרך מיפן, דרך חצי כדור ועד לניו יורק מבלי אפילו לעצור לאיזה קונקשן? די כבר!

שיט. ידעתי שהייתי צריכה לפנות שמאלה באלבקרקי

ותמיד מוצאים איזו שטות מגוחכת כמו זן חדש של יתושים שזה מה שמציל את האנושות בסוף. די, אם אין לכם סוף הגיוני פשוט תעשו סוף טרגי. פעם אחת תנו לנו לראות סרט אסונות שכל העולם מתפוצץ בסוף מה איכפת לכם? זה לא אמיתי. אני גם בטוח שאם באמת היה מגיע סוף העולם אז בישראל זה היה נראה כמו כל דבר שקורה בישראל- מצ'וקמק. היינו רואים את כלבו שלום נופל, את הכנרת מציפה את עין-גב ואת באר שבע הופכת לשממה. וואוו… אתם מבינים? בארה"ב קורסים שני בניינים עצומים ובארץ הדבר הכי קרוב שאנחנו מקבלים זה גשר שמתרסק לתוך הירקון…

בקיצור, עזבו אותכם מכל הסרטים האלה, אנחנו לא מפחדים מרעידות אדמה וטורנדואים למינהם ובטח שלא ממפלצות יפניות וקופי ענק. יש לנו מספיק את אחמדיינג'אד וג. יפית על הראש.

נ.ב.

ובמסגרת האסונות – אפי השתכר השבוע, התעלף ופתח את הראש במסיבה של חבר שלו בקריית חיים. אסור לתת לו לשתות, כל פעם שהוא שותה קורה איזה משהו רע… אפי למה???

השבוע ראיתי ידיעה בעיתון לגבי שיא גינס של צלחת החומוס הכי גדולה בעולם. השיא שייך ללבנון ובישראל החליטו להתנקם ולהחזיר את השיא לישראל. אני אוהב שיש ידיעות ברומו של עולם בעיתון (כן, אני יודע שגם הפוסטים שלי הם לא בנושא שלום עולמי אבל מהעיתון אני מצפה ליותר). בואו נתנקם בלבנונים!!! בואו כולנו נירתם למען המטרה החשובה והפטריוטית הזאת של ליצור את צלחת החומוס הגדולה בעולם וככה, רק ככה, נצליח להשפיל את לבנון ולהראות לה מי המדינה החזקה ביותר במזרח התיכון!!!

בכל אופן זה גרם לי לתהות, איך דבר כזה בכלל יכול להיחשב כשיא? מה זה השיאים המטופשים האלה? אני מבין שיאים כמו האיש הזקן בעולם או האיש הגבוה בעולם או אפילו השיא שקרלוס טבז שבר של הבן אדם המכוער בעולם אבל הנקניקייה הכי גדולה? הסנדוויץ' הכי ארוך? צלחת החומוס הכי גדולה??? מי בכלל יאכל את הדברים האלה? ברגע שתימצאו את הבן אדם שיאכל את הצלחת הזאת אז זה יהיה שיא (אולי תומר יכול). שיא שבן אדם יכול לקום בוקר אחד ולשבור אותו כי בא לו לא יכול להיות שיא. אני מחר אלך ואשנה את השם שלי ל"רן קרנף גרשון תפוחים סקראבס דוריטו'ס בירה פרנץ פרדיננד צ'קלווה זריף לוי פרידלנדר עדיקא צ'יקמוק גרינפלד" ואשבור שיא גינס.

טוב, סיימנו עם זה. עכשיו לסוגיית ההתחממות הגלובלית

ספר השיאים של גינס הוא סתם אילתור. הרי שיאים אמיתיים נשברים באולימפיאדה כשאסיין בולט רץ או כשמייקל פלפס שוחה או כשישראלי כלשהו מגיע למקום ה-17 אבל אצל גינס אנחנו מקבלים רק שיאים מטופשים שאפשר באותה המידה לקרוא ב"הידעת" של בזוקה. ספר השיאים של גינס הוא בעצם גביע הטוטו של השיאים. את שניהם מתעקשים לחדש כל שנה, שניהם לא מעניינים אף אחד ושניהם משעממים כמו אבירמה גולן.

ומי אלה האנשים שקונים את הספר הזה בכלל? זה כמו המעריצים של האירוויזיון, שזו גם תחרות מיותרת באותה מידה. היום הגענו למצב שזמרות ישראליות מגיעות לפלייליסט בחו"ל ואמנים כמו התפוחים כובשים את אירופה, אז למי איכפת מהתחרות המגוחכת הזאת שכולה מלאה בפוליטיקה? את רוב האנשים הנורמליים כנראה שזה לא יעניין. ועדיין יש את האנשים שצופים בה בעקביות, את האנשים שייקנו את ספר השיאים ואת האנשים שיילכו לעודד את הפועל פתח תקוה בגביע הטוטו (בכוונה אמרתי הפועל פתח תקוה כי למכבי פתח תקוה לא יהיו אוהדים אפילו אם הם ייקחו את ליגת האלופות).

חדש בחנויות: תחתית מעוצבת לכוס קפה

נ.ב.

מעניין מה שיא גינס בשתיית גינס. בטח הבן אדם שמחזיק בשיא מחזיק גם את השיא של ההשתנה הרצופה הכי ארוכה.

נ.ב. 2:

השיא שלי זה 4.5 ליטר בערב, שזה מוזר כי ליטר מים אני לא מסוגל לשתות… סתם שתדעו.

חזרנו!!!

אחרי תקופה ארוכה שבה הזנחנו מעט את הבלוג (מתומר ואפי זה היה צפוי אבל אפילו רן נרדם במשמרת) החלטנו לחזור ובגדול עם קטע וידאו חדש!!!

כל שירי המועדונים שצצו בשנה האחרונה הובילו אותנו למסקנה שלא רק במוסיקה הישראלית המצב בקנטים ולכן החלטנו לנסות ולראות מה היה קורה אם אותם שירים היו בשפת הקודש. התוצאה מזעזעת אפילו יותר מהמקור.

תשפטו אתם:

אז יש לנו ליגה גרועה. אז מה? תפסיקו כבר לבכות על זה כי באמת נמאס. כולנו יודעים כמה הליגה גרועה ואין לנו באמת מה לעשות עם זה. להתבכיין בטוח לא יעזור. בסדר, אני מסכים שהרמה של הליגה נמוכה אבל זאת הרמה של הכדורגל שלנו ויותר מזה אי אפשר לקבל. אבל להגיד שאין מה ללכת למגרשים וצריך לנטוש את הענף לטובת שחיה צורנית, לזה אני לא מסכים. תחרות ועניין עדיין יש פה (נכון שחיפה לוקחת אליפות באופן קבוע אבל כמעט כל שנה יש לה מתחרות כמעט עד הסוף).

אז מה, להפסיק ללכת למגרשים? לשבת בבית ולדבר עם הסבתא כל השבת? לא נראה לי… אני לא מוכן לשבור את הכלים ולהפסיק ליהנות מאחד התחביבים שלי. תראו את הפועל תל אביב ומכבי חיפה שמצליחות לעשות דברים יפים באירופה שנה אחר שנה. אז אל תבלבלו לי את המוח שאין פה כדורגל. לא הכל שחור ולבן.

ומילה אחת לאבי לוזון: הגדלת את הליגה, המצאת את הגלגל מחדש עם שיטת קיצוץ הנקודות המטופשת שלך וכל זה בשביל מה? שתוכל להכריז אחר כך שזה לא ספורטיבי אבל לפחות זה יהיה מעניין? לא ספורטיבי? אדון לוזון, התפקיד שלך זה שהליגה תהיה ספורטיבית. כל מה שעשית פה הוא להוריד את הערך של השגת נקודות, אני בתור אוהד הפועל רואה שהקבוצה שלי בפיגור 9 נקודות מחיפה אבל אני לא מפחד כי אני יודע שבסוף הכל מתכווץ. מה עשית בזה? אולי בשנה הבאה נהפוך את הטבלה באמצע העונה. או שאולי נחליף את כל השחקנים בין הקבוצות או שנתחיל לתת 3 נקודות על הפסד. זה לא ספורטיבי אבל מעניין…

לא ספורטיבי. לוזון

על נבחרת ישראל אני מסכים שתכעסו. גם אני מתאכזב פעם אחר פעם. אני חושב שהתרופה הכי טובה זה פשוט להנמיך את הציפיות מהנבחרת, לדעת מראש שאין סיכוי ולא משנה אילו נבחרות איתנו בבית. אז מה אם קיבלנו בית קל? אתם חושבים שנבחרת יוון ונבחרת שוויץ לא אמרו לעצמן שיש להן בית קל? למה שלנו יהיה יותר קל מהם? כמו שתומר אמר לי פעם, לצפות מהנבחרת לעלות למונדיאל על סמך הבית שקיבלנו זה כמו לצפות שיהיה חורף טוב השנה על סמך זה שירד גשם בספטמבר. זה פשוט לא עובד ככה. הנבחרת שלנו פשוט לא משחקת באותו ענף כמו נבחרות אחרות.

אתם יכולים להמשיך להתחנן שברקוביץ' יאמן את הנבחרת אבל באמת שזה לא ישנה שום דבר. אני גם רוצה שברקו ייקח את הנבחרת על הכתפיים שלו אבל רק כדי שתראו שגם הוא נכשל איתה. אין מה לעשות, המאמן זאת רק אחת הבעיות. אני חושב שגם לאצטדיון רמת גן המגעיל יש חלק גדול בכשלונות. תראו את הפועל, לא נשאר אף זכר מהקבוצה שהיתה פה לפני שמונה שנים והפתיעה את אירופה ובכל זאת היא ממשיכה להצליח. השחקנים שונים, המאמן שונה, ההנהלה שונה אז מה בכל זאת? בלומפילד והקהל של הפועל זה לא אצטדיון רמת גן. זה אצטדיון ביתי וקהל שדוחף וזה עושה את ההבדל.

נבחרת ישראל בסטנגה

אני אומר- תפסיקו לצפות ולא תתאכזבו ואולי ב-2034 הנבחרת תפתיע אותנו ותגיע למונדיאל…

נ.ב.

גם הנבחרת בכדורסל לא מדהימה. אני אפילו די בטוח שנבחרת ישראל בכדורסל מנצחת בכדורגל את נבחרת ישראל בכדורגל. ולהיפך.

נ.ב. 2

אתם יודעים מה השטות שהכי מצחיקה אותי? הימנון ליגת העל. איזו מנגינה מטופשת שמתעקשים לנגן לפני כל משחק כשהשחקנים עומדים בשורה. אף פעם לא הבנתי אם אני צריך לעמוד או לשבת בהימנון הזה.

לתומר היו שני כרטיסים בחינם ל-VIP בסינמה סיטי. הוא הציע לי להצטרף ולראות איתו את "לבנון". לא ברור למה הוא העדיף ללכת איתי ולא עם חברה שלו אבל אמרתי תודה וסתמתי את הפה. כמובן שהגענו לשם מוקדם יותר בשביל לטחון גלידות, פופקורן ובירה עד שהגוף שלנו הפסיק לתפקד. התישבנו על הכורסאות האדירות עם שתי קופסאות פופקורן לכל אחד ושתיה.

הסרט עצמו היה נחמד. לא מדהים אבל גם לא רע. מצד שני היה לי קשה להתגבר על תחושת התיעוב כלפי כל השחקנים המשתמטים שם שחושבים שהם יכולים לגלם חיילים בצורה אמינה (לחלקם זה אפילו לא התפקיד הראשון בתור חיילים, מה שעוד יותר מקומם). אולי אני קצת מקנא בתור קוליגה (עדיין לא פעיל אבל בכל זאת קוליגה) ואולי זה סתם בגלל שבאמת קשה לי עם משתמטים.

היו גם דברים נוספים שפגעו באמינות הסרט כמו למשל הקול שבקע מהקשר לאורך כל הסרט, קול מונוטוני מעצבן שהמשיך לתדרך את החיילים באותה אינטונציה ולא חשוב באיזו סיטואציה הם עומדים. זה נשמע כאילו זורדון (הראש המרחף מהפאוור ריינג'רס למי שלא זוכר) מנסה לעשות להם שיחות מוטיבציה בקשר. גם לא כל כך הבנתי את הסוף אבל אולי זאת בעיה אצלי.

מתוך לבנון. היא דווקא היתה אמינה

משם תומר חזר לכפר סבא ואני הלכתי לאסוף את אפי מהדירה. הבחור היה מורעב ולמרות שהבטחתי שאני אביא לו קרנף זה לא יצא אל הפועל כי לא היתה לי חניה. היות והיעד היה הרצליה הבטחתי לו שנעצור בסאבווי. הגענו וגילינו שהסאבווי סגור ולאחר כמה דקות שבהן אפי הטיח קללות המשכנו הלאה. פתאום אפי קלט בזוית העין את נאפיס ונדלק בטירוף (מסוג ההתלהבויות ששמורות לי בהופעה של פרנץ פרדיננד). בתור ראשל"צי במקור היה לי קצת קשה להזדהות עם ההתלהבות החד פעמית הזאת, בכל זאת אצלנו נאפיס זו שיגרה ולא אירוע חריג. ביקשתי ממנו לרדת מזה בטענה שאני מפורק מרוב השטויות שחיסלתי בסינמה סיטי אבל הוא התעקש, מה שיצר מצב שהוא יושב ובולס ואני מולו עם פרצוף של "לא נעים לי מהמלצרים שאני יושב ולא מזמין כלום". בזמן שהוא דחף בכוח את הביסים האחרונים של הפתות (כשעושה רושם שהוא נהנה וסובל במקביל) הבטחתי לו שזה יתנקם בו. צדקתי. כשחזרנו ראינו שפתחו את הסאבווי. לאחר עוד כמה דקות של קללות מצד אפי המשכנו לכיוון הצ'אפלין.

הגעתי למסקנה סופית שאני לא אוהב דאנס-ברים. זו מעין הכלאה של בר ומועדון אבל זה בעצם לא לכאן ולא לכאן. אתה לא יכול לשבת על הבר ולדבר עם אנשים כי המוסיקה כל כך חזקה שלוקח יומיים להתאושש ממנה. מצד שני צפוף מדי בשביל לרקוד או אפילו לעמוד שם וכל רגע נתון עשרות אנשים עוברים וגורמים לך לשפוך עוד סנטימטר מהבירה. גם בניגוד למועדון שבו יש כמה רחבות ואתה בוחר לאיזו מוסיקה לרקוד, כאן אתה מחוייב לסוג מוסיקה אחד ובדר"כ אלו אותם שירים בכל הדאנס-ברים. ומשום מה תמיד הבחורה הראשונה שמחליטה לרקוד על הבר שוקלת יותר מהבר עצמו. ועושה רושם שהברמנים שם הם קוראי שפתיים כי אין שום סיכוי שהם ישמעו מה אתה מזמין. בסוף הערב עבר לידי עובד המקום שסחב ארגז כוסות שטיפטף לי על היד, מזל שהיה כל כך צפוף שבדרך החוצה פשוט ניגבתי את הידיים על כל מי שהיה בדרכי במסווה של בקשה לעבור.

כמות אנשים שמכניסים לדאנס-בר

נ.ב.

מי זאת קווין לטיפה? מה היא בדיוק? שחקנית? זמרת? מישהו העניק לה את התואר "קווין" או שהיא הכריזה על עצמה כמלכה? מה זה הדברים האלה? אולי היא אמא של פרינס…

אפי ואני נרשמנו לפני שבוע לחדר כושר. המטרה היתה ללכת יחד, בינתיים עושה רושם שזה לא יקרה לעולם היות ולוחות הזמנים שלנו לא חופפים בשיט. חזרתי משם עכשיו לבד. החדר כושר לא מרשים במיוחד אבל עושה את העבודה. תומר לקח אותי פעם לחדר כושר המפואר שלו במבצע של חבר מביא חבר. לא התלהבתי ממנו יותר מדי. אז נכון שאתה מקבל מגבות בכניסה ויש טלויזיה בכל הליכון אבל המכשירים היו משוכללים מדי ולא נוחים והייתי צריך להתרוצץ מצד לצד בשביל לעשות מכישירים שונים שעובדים על אותו שריר. כנראה שגם בחדרי כושר אני מעדיף את הפחות טובים, האנדרדוג. אולי בעוד כמה שנים אני אגלה שהמכשירים האלה דפקו לי את השרירים אבל לפחות היה לי נוח.

מה שכן שמתי לב אליו הוא שלא משנה איזה חדר כושר זה, תמיד יהיה בו ריח של רגליים. מפואר ומשוכלל כמה שיהיה, עדיין לא מצאו דרך להימנע מהריח הזה. גם תמיד כשאתה נכנס לחדר כושר הוא נראה בהתחלה כמו איזה מבוך מראות, בחדר כושר הקודם שהייתי בו גיליתי אחרי חודש אגף שלם שלא שמתי לב אליו מרוב המראות שהיו סביבו. ותמיד המקום יהיה מלא בתמונות של 'באדי בילדרים' כאילו החבר'ה האלה מתאמנים פה.

עליסה בארץ המראות

חוץ מזה בכל חדר כושר בעולם הזה תמיד יש את אותם הטיפוסים:

• המדברים – אלה שמעולם לא הרימו משקולת אחת בחיים שלהם וממשיכים לבוא לחדר כושר בתור מקום מפגש עם החבר'ה.
• ההולכות – נשים שבאות לחדר כושר בשביל ללכת (לא לרוץ- ללכת). הן למעשה משלמות המון כסף רק בגלל שזה המקום היחיד שבו הן יכולות ללכת ולראות תוכניות בישול סימולטנית.
• ה"פריטי בויז" – אלה שמתאמנים רק חצי מהזמן ובשאר הזמן עסוקים בלהסתובב בין המראות ולהסתכל על עצמם.
• ה"עצמאיים" – אלה שהולכים ביד עם תוכנית העבודה שהמדריך הכין להם ולא משנה כמה זמן הם כבר מנויים, הם לעולם לא יזכרו איזה מכשירים הם צריכים לעשות וכמה משקל לשים.
• המקפיאים – אלה שעושים מנוי וכל חודש מגלים שיש להם בעיה כזו או אחרת אז הם מקפיאים אותו לחצי שנה. למעשה המנוי שלהם מתפרש על פני עשר שנים.
• הבוהים – אלה שבין סט לסט יושבים על המכשיר ופשוט בוהים באויר לאיזה חצי שעה ואז מתעוררים ונזכרים לעשות עוד סט.
• ההומלסים – הטיפוסים האהובים עליי, מדובר באנשים שריריים ביותר שעושה רושם כאילו הם גרים בחדר הכושר. לא משנה מתי תבוא, בבוקר או בערב, באמצע או בסוף השבוע, בפסח או באיד אל פיטר, הם תמיד יהיו שם. כשאתה מגיע הם כבר שם, כשאתה הולך הם עדיין שם. גם אם תצא לקראת סגירה אתה תראה אותם מדברים עם אחד המדריכים.

עד לא מזמן אפי ואני היינו רצים בפארק הירקון עם שלמה ארצי. היינו הולכים לשם ופעמים לא מעטות היינו רואים אותו רץ בכיוון הנגדי. משום מה כל פעם כשרצנו לכיוון אחר הוא היה רץ בכיוון הנגדי. מה שיותר מוזר הוא שהוא תמיד היה רץ עם ג'ינס. אף פעם לא הבנתי את הקטע הזה. אני לא כל כך שמתי לב אבל יכול להיות שהיו לו גם בקבוק מים ומגבת. כשהוא הפסיק להגיע הבנו שהשתן עלה לו לראש והוא מעדיף להופיע בקיסריה מאשר לרוץ איתנו. עד לפני כמה שבועות היינו רצים ביחד, אבל פתאום הבן אדם הפך לסלב אז אין לו זמן לאנשים כמונו. אין בעיה שלמה, נחכה לך בסיבוב (אתה יודע, בפארק שם, איפה שתמיד היינו מחכים לך).

שלמה. למה עם ג'ינס?

נ.ב.

די כבר עם כל ארוחות החג האלה. ארוחת חג אמורה להיות משהו מיוחד, שובר שגרה, אבל כשיש כל כך הרבה חגים והארוחות הופכות להיות חלק מהשגרה זה לחלוטין מאבד מהערך של זה.

לצום מעל המים

אני לא רוצה להרחיב יותר מדי על יום כיפור ולכן אני רק אספר שקיבלתי אלפי התנצלויות מיותרות באס.אמ.אס. (אין ספק שחברות הסלולאר הן המרוויחות העיקריות מהחגים), אבל דווקא האנשים שבאמת היו צריכים להתנצל בפניי לא עשו זאת. הנה רשימה חלקית:

• הפועל תל אביב – על כך שגם השנה שילמתי המון כסף ועדיין אני לא אראה מהם שום דבר.
• חזאים – שהבטיחו שביום כיפור יהיה מזג אויר נעים ובכל זאת כבר בשעה הראשונה של החג הזעתי את כל המים ששתיתי ביממה לפני זה.
• רכבת ישראל – שהוכיחה כרגיל שאי אפשר להעביר שנה בלי תאונה של קרון שיורד מהפסים (ואי אפשר להעביר שבוע מבלי שרכבת אחת לפחות תאחר בשעה).
• פקחי חניה – שמאלצים אותנו בעל כורחנו להשתמש בתחבורה ציבורית.
• רון חולדאי – שמאלץ אותנו לחטוף דו"ח חניה.
• הוט- על שלושים אלף טלפונים שהם עשו אליי בשבוע.
• שרית חדד – על השיר "מקודשת".
• נבחרת ישראל בכלל ודרור קשטן בפרט.
• טרנטינו- על שלא לקח אותי לשחק בסרט הבא שלו.
• אורן זריף – שחייב לי 120 טון אנרגיה.

אני לעומת זאת הייתי צריך השנה להתנצל רק בפני שמעון גרשון.

שמעון גרשון. מקבל את ההתנצלות.

שמח תשמח

אתמול הייתי בחתונה. זה הזכיר לי כמה דברים שאני יודע לגבי חתונות (ולפעמים גם לגבי סתם מסיבות):

• כשאתה שיכור אתה יודע את המילים של כל השירים (אפילו אם הם בצ'רקסית).
• כל הרעיון הזה של לרקוד-לאכול-לרקוד-לאכול-לרקוד פשוט לא עובד טוב.
• הדיג'יי תמיד מתנהג כאילו הוא זה שמתחתן.
• ברגע שצחקו ממשפט אחד של הרב הוא יתחיל להתנהג כמו סטנדאפיסט לאורך כל החופה.
• הרב גם תמיד ממציא קשר בין החתן לכלה: "השם של החתן בגימטריה ועוד השם של הכלה ועוד 3 על שם שלושה אבות, זה יוצא שמחה כשמחלקים ב-2 (אם מתעלמים מהשארית) וזה אומר ששמח פעמיים". הם תמיד מוצאים משהו…
• כדאי להתאמן בריצת משוכות לפני החתונה כי תמיד תצטרך לדלג על כמה גופות בדרך לשירותים.
• אני שונא את השיר "לטינוס" ואת כל מי שרוקד אותו. במיוחד את הדוד הזה שלא יודע לרקוד ומנסה להטמע בין הצעירים.
• תמיד כדאי לקחת איזה כלי לחיתוך הסוליה של הנעל בשביל השלב הזה שבו אתה נדבק לרצפה מכל הוויסקי שנשפך ברחבה.
  

  יש פה מישהו מבני ברק?

 אז עד הפעם הבאה, תצומו ותתחתנו ושיהיה רק טוב.

נ.ב.

אנחנו מופיעים מחר בלילה (1.10.09) בערוץ 2. נעדכן אותכם בפייסבוק על פרטים.

אייטיז זה אני, בייבי.

רציתי לקטר קצת על ראש השנה. אני יודע שזה היה לפני שבוע ושלכתוב על זה עכשיו זה אקטואלי בערך כמו תסרוקות מנופחות ומכנסיים מעל הפופיק… ומכשירי חשמל בצבע בז'…(מנסה לחשוב על עוד סממני אייטיז מובהקים אבל לא עולה לי שום דבר. אולי יצחק שמיר?). בכל אופן, אני יודע שזה לא אקטואלי. אבל עבדתי וישנתי. ועכשיו אני רוצה לקטר על ראש השנה. להלן מספר אירועים שקדמו לראש השנה (לפחות כך אני זוכר את זה):

• אחותי חזרה מתאילנד עם פריצת דיסק בצוואר וקיבלה הסעה מנתב"ג הישר לבית חולים מאיר.
• בו בזמן, אני הצטלמתי לסרט סטודנטים. משהו על שעון עתיק שמי שנוגע בו חוזר אחורה בזמן.
• בו בזמן, רן כתב כ-34 פוסטים חדשים והעלה אותם לאתר. או שהוא היה במילואים. לדעתי הוא עשה גם וגם. ככה זה כשלא ישנים?
• אחותי שוחררה מבית החולים לבית אמא ואבא.
• אמא ואבא טיפלו באחותי ובמקביל התכוננו לארח את ארוחת ראש השנה.
• סבא הודיע שאם לא יבואו לאסוף אותו בחג, יפגוש אותנו בחג הבא.
• מיכל ואני הלכנו לשוק לקנות רימונים. אמא ביקשה שאקנה לה רימונים חמוצים.
• גיליתי שכשאני שואל מוכר בשוק אם הרימונים חמוצים, הוא אומר שהם חמוצים, ואם אני שואל אם הם מתוקים, הוא אומר שהם מתוקים. ואם אני ממש מתחכם ושואל האם הם חמוצים או מתוקים הוא אומר: "חמוץ מתוק".
• רכבתי על הקטנוע לבית הורי, חמוש בשישה רימונים מתוקים חמוצים חמוץ מתוק.
• נשלחתי בחזרה לתל אביב, להביא את סבא וסבתא.
• נסעתי ברכב לבית הורי, חמוש בשני פולנים חמוצים.
• סבתא (צד שני) הגיעה. ראתה את אחותי, הביטה בה רגע ואמרה "גם לי כואב הגב".
• התחלנו לאכול. אחרי שעתיים של אוכל שבהן הגענו בערך לאמצע המנות הראשונות, פרשתי, ישנתי שעתיים, וקמתי לקינוח. בחיי שאני לא מבין את הארוחות חג האלה. חג הבא אני רוצה חביתה וסלט.

חמוץ? מתוק? חמוץ מתוק!

שאיפות גבוהות

הודלף לאוזניי שבשלב כלשהו בערב החג (אולי השלב שישנתי בו?) נערך בירור חשאי באשר למצב הקשר ביני לבין מיכל, האם הוא רציני והאם אנחנו הולכים להתחתן. וגם, בסוף הערב, כשנפרדתי מסבתא לשלום, היא אמרה שאם אחזור לגור אצל ההורים, היא תקנה לי אוטו. אוטו? למה לי מכונה זוללת כסף שכזאת? גם כך אני סובל מחרדת פקחים. אני לא רוצה אוטו. אני רוצה iMac, אני רוצה לעשות קורס עריכה, אני רוצה הרבה דברים, רק תשאלו. ולמה שאחזור לגור עם ההורים? ורגע, רגע רגע רגע. מישהו דיבר פה על חתונה?

אף פעם לא הבנתי מה גורם לאנשים לפתח כל כך הרבה שאיפות בנוגע לחייהם של אנשים אחרים. שלי, למשל. למה בפולניה כל כך שמחים שהתחלתי לעבוד בבדיקה תוכנה? זה לא כזה מעניין. למה כל כך מעציב אתכם שאני לומד משחק? זה נחמד לי. מה איכפת לכם? למה סבא כל כך רוצה שאני אתחתן? למה סבתא רוצה שאחזור לגור עם ההורים? למה?

בכלל, יש לי הרגשה שכל העולם מאוכזב ממני בזמן האחרון. הבוס שלי כועס עלי שלא נתתי עוד שעות בעבודה. רן כועס עלי שלא כתבתי פוסט. ושלא למדתי יפנית. מיכל כעסה עלי שלא באתי אליה כי הייתי עייף מהעבודה. אפי כועס שהוצאתי בקבוק מים מהמקרר ולא שמתי חדש. וואו חבר'ה זה המון כעס בשביל בנאדם אחד. אל תכעסו כל כך. לא התכוונתי, באמת.

אלה היו קיטורי לשנה החדשה. אני מקווה שתהיה שנה טובה. שלא אתחתן, שלא יהיה לי אוטו, שאמשיך ללמוד משחק. זה בשבילי. ולכם אני מאחל שתעשו מה שטוב בשבילכם.

תומר וילנסקי,

הדירה

אני שונא את החגים. למה? יש לי אלף סיבות. זה מתחיל בגפילטע פיש שמנסים לדחוף לי בכל חג למרות שכולם במשפחה יודעים שרק המחשבה על הציר של זה עושה לי רע ( מה לעשות, כשמדובר באוכל אני מתחבר יותר לצד הטוניסאי שלי*) וממשיך עם זה שיש לי פאקינג ראש של דג שמביט בי כל הארוחה. זה באמת הכרחי? אם המנהג היה מדבר על ראש של פרה היינו שמים ראש של פרה על השולחן? בכלל יש יותר מדי מנהגים מוזרים בחגים שלנו. יש לנו את ארבעת המינים ויש לנו את שבעת המינים. בשביל מה לבלבל. לא יכולתם למצוא שם אחר? ובאותו הקשר: חיפשו משהו בלי ריח ובלי טעם- מצאו ערבה, רצו משהו בלי טעם אבל עם ריח- מצאו את ההדס, משהו בלי ריח אבל עם טעם- לולב, עד כאן הכל טוב ויפה, אבל כשהיו צריכים דווקא משהו שיש לו גם טעם וגם ריח, מכל השבעה מילארד פירות שיכלו לבחור, לקחו דווקא את האתרוג שגם ככה אף אחד על פני הפלנטה הזאת לא אוכל אותו. אננס? פסיפלורה? עזבו, אפילו לימון, לא משנה אבל מאיפה הביאו את האתרוג הזה קיבינימט???

אתרוג. מין שאינו במינו

ברור לי שאם אני אשאל חובש כיפה על האתרוג או מה ההבדל בין חיטה לשעורה הוא יתחיל לבלבל לי את המוח לפחות עד אחרי מוצאי שמחת תורה אבל אני רק התחלתי.

כל הקטע הזה של לשים חצי מהחגים כבר בחודש הראשון של השנה הוא בזבוז מוחלט. עוד כשאתה ילד אתה קולט שמשהו פה לא בסדר כשמיד אחרי סוכות המורה מכריזה בהנאה שאין יותר חופש בזמן הקרוב ואתה מבין שעבדו עליך והרגילו אותך להרבה חופשים בהתחלה כדי לשבור אותך מיד אחר כך.

דווקא את יום כיפור אני אוהב. גם מי שלא צם מכבד את החג הזה ויש איזו אוירה של רוגע במדינה. גם את חנוכה ופורים אני מאד אוהב. הבעיה האמיתית מתחילה דווקא בחגים שבאים אחר כך:

פסח. על פסח יש לי הרבה מטען (ולא בגלל שלמנהל שלי בתיכון קראו פסח, הוא דווקא היה ממש בסדר). את המצות עם שוקולד מיציתי כבר בכיתה ד' אבל הנאחס הכי גדול זה הלחמניות והעוגיות הכשרות לפסח. אלפי שנים ולא הצליחו לייצר משהו שיהיה קצת טעים (למרות שהמסעדה שאני הכי אוהב קיבלה את הכבוד הזה בפסח לפני שנתיים, כשגיליתי שהטורטיות הכשרות לפסח לא פחות טעימות). אצל הנוצרים יש את סנטה קלאוס שבא ומחלק מתנות ואת ארנב הפסחא שמחלק לילדים ביצי שוקולד, אז למה אצלנו יש איזה הומלס שיכור שעובר בכל הבתים בארץ ושותה לנו מהיין? אנחנו היהודים יודעים רק לקחת, שמישהו יבוא ויתן לנו קצת. אני חושב גם שהדבר שהכי מיותר בחג הזה זו הזרוע שיושבת על צלחת הפסח. זו תמיד איזו זרוע מעופשת שגם ככה יש מספיק אוכל אז אף אחד לא נוגע בה. אני בטוח שבכל תולדות עם ישראל אף אחד לא אכל את הזרוע. יכול להיות גם שזו אותה זרוע שנשארת משנה לשנה. וההגדה- זה בכלל עינוי עתיק, אצלנו קוראים אותה תמיד עד הסוף ואז אתה מגלה שכל השירים בה הם שירים שאתה קורא שורה ואז אתה צריך לחזור על הכל מהתחלה- זה פשוט ניסוי אנטרופולוגי של זה שכתב אותה לראות אם אנשים באמת יקראו אותה עד הסוף.

ומה זה המנהג המטופש הזה לאכול דברי חלב בשבועות? לכל חג יש את המאכלים שלו שבשאר השנה בד"כ קשה למצוא אותם אם בכלל: חנוכה- סופגניות, פורים- אוזני המן, פסח- מצות וכו'. אני בשבועות שותה נס עם חלב בבוקר ביחד עם הקורנפלקס, אוכל איזה פיצה עם צהובה ובולגרית ומנגב בערב דוריטו'ס עם לבאנה. אז מה אם אני עושה את זה כל השנה? לא מספיק לכם? מה אני צריך לדחוף בכוח עוד דברי חלב? לכו תאכלו אתם קוטג'. וגם החופש בחג הזה מגיע בגארבג' טיים של השנה, כשגם ככה כבר כולם באס"ק.

תזכירו לי שוב מה מיוחד בזה?

אבל אין ספק שהחג שאני הכי שונא הוא ל"ג בעומר. נכון שבתור ילד זה היה כיף להישאר ער כל הלילה ליד המדורה אבל די, מיצינו. עכשיו גם בתור מבוגר אתה מבין שזה חתיכת זיהום. אני חושב שהחור באוזון וההתחממות הגלובלית זו אשמה בלעדית של החג הזה (טוב, וגם של החזאים שכמו שאתם יודעים הם המקור לכל הצרות בעולם). מעניין אם הערבים יושבים כל שנה בל"ג בעומר ומבסוטים שישראל עולה באש…

ויש את כל החגים האלה שהם קונספירציות של בחורות שרוצות מתנות. כשמדובר במתנות אין הבדל בין חגים ישראליים ללועזיים, הן רוצות מתנות גם ביום האם וגם ביום האישה הבינלאומי, גם בט"ו באב וגם בוולנטיינז דיי. קחו את המספר של החשבון בנק שלי ותקנו מה שאתן רוצות, כמה פעמים בשנה אפשר לשבור את הראש?

 בקיצור, חגים זה רע. וזה עוד מבלי להזכיר את הפקקים. כל עם ישראל נוסע עם סירים, אני אומר- אפשר פעם אחת לעשות סעודת ענק באיילון, גם ככה אף אחד לא יכול להגיע הביתה בזמן עם כל הפקקים האלה.

נ.ב.

* הבאסה האמיתית היא שגם הסבתא הטוניסאית שלי מכינה גפילטע פיש בראש השנה. אי אפשר להימלט מהדבר הזה.