חזרתי מהמילואים ומסיבה לא ברורה הלך לי הקול. אני לא יכול לדבר והרווח כולו שלכם. מה שאני כן יכול לעשות זה לכתוב והיות ולאחרונה נראה כאילו שאני היחיד שעושה את זה כאן אז תרשו לי להציג בפניכם כמה חוקים לגבי מילואים:

חוק מילואים מס' 1: תמיד יש זמן לישון.
מדהים שלא משנה כמה עובדים קשה במילואים תמיד מוצאים זמן לישון. אז נכון שבחלק מהפעמים זה היה על חשבון הסדירניקים שפרשו כמה אוהלים, ויכול להיות שפיספסתי איזה תדריך או שניים (ככה זה כשאתה עושה מילואים עם ליאור בן ארי) אבל בשורה התחתונה לא ישנתי כל כך טוב מאז מלחמת לבנון השנייה. אמנם הייתי בטוח שבסוף התרגיל אני אצליח להיפטר מהעיגולים השחורים מתחת לעיניים שאני צובר כל כך הרבה זמן אבל אפשר להגיד סוף סוף אחרי הרבה זמן שאני לא עייף!

חוק מילואים מס ' 2: לא כתבת את השם שלך על הקיטבג בתחילת התרגיל- לא יהיה לך קיטבג בסוף התרגיל.
הסיפור מתחיל עם חבר שלי מהיחידה בשם גידי. הקטע עם גידי הוא שמאז שאני מכיר אותו, הפעולה הראשונה שהוא עושה בכל תרגיל היא לאבד את כל הציוד שלו. הפעולה השניה שהוא עושה היא להשלים ממישהו אחר. כמובן שזה הוביל לתגובת שרשרת שבסופה אני מצאתי את עצמי ביום האחרון ללא קיטבג. המזל שלי זה שיש לי חברים באפסנאות. בסוף הכל בצבא זה קומבינה.

חוק מילואים מס' 3: כמה שלא תנסה לדפוק את המערכת היא תמיד תדפוק אותך בחזרה.
בעבר זה היה דבר שבשגרה לישון מתחת לרשת הסוואה של אחד הרכבים במקום באוהלים אבל היום זה אסור בהחלט. זה לא הפריע לליאור ולי ללכת לישון תחת רשת של הגנרטור שהכי רחוק מהאיזור המינהלי. ככה התחמקנו מתרגילי אב"כ למינהם. הרי אין סיכוי בעולם שאני אעלה על במ"פ (בגד מיגון פחמי, למי שהמילון הצבאי שלו לא לידו). הכל היה טוב עד שהוכרזתי כנעדר כי לא הגעתי לתדריך בזמן תרגולת האב"כ וגם הקטע שהגנרטור שישנו תחתיו נסע באמצע הלילה לשטח אחר גם לא היה נחמד. לפחות בסוף קיבלתי ממפקד התרגיל במתנה דם מלאכותי (שהשתמשו בו לדימוי פצועים) כי מישהו אמר לו שאני צריך את זה לאיזה סרט שאני עושה. נחמד מצידו.

חוק מילואים מס' 4: שיער.
יש קטע כזה שאנשים מגדלים שיער ישר אחרי השחרור כדי להראות איזה סוג של מרד במוסכמות. גיליתי שתוך מקסימום שלוש שנים שמונים אחוז מהאנשים חוזרים בסוף לתסרוקת שהיתה להם בצבא. זה רק מוכיח שגם כשהם מגדלים שיער הם בעצם הולכים בתלם שהחברה הכתיבה להם כי זה מה שכולם עושים אחרי צבא ומיד אחר כך  הם חייבים להסתפר כי זה לא מספיק רציני לעבודה או לווטאבר. אז מה המרד פה בדיוק? מעפנים…

חוק מילואים מס' 5: תמיד יש זמן לשש-בש.
האמת היא שבקושי היה זמן לשש-בש הפעם. בסוף בנסיעה חזרה לבסיס ליאור החליט שבא לו לשחק שש-בש באייפון שלו. בתכל'ס, זה לא אותו דבר כשהקוביות ממוחשבות. כל הכיף זה שמדי פעם אתה צריך לחפש את הקוביות אחרי שבטעות זרקת אותן חזק מדי והן עפו מהלוח. זה פשוט לא זה.

חוק מילואים מס' 6: כשאתה עולה על מדים אתה נהיה אוטומטית חרמן, עייף ורעב.
עם החרמנות אין כל כך מה לעשות ובעייפות מטפלים. נותרה בעיה אחת – הרעב. אתה תמיד שוכח כמה מנת קרב זה מעפן עד שאתה נתקל בזה מחדש. גם אף פעם לא הבנתי איך זה שטונה זה דג ענק אבל הוא מגיע רק בקופסאות שימורים קטנות… ודבר נוסף- אף אחד לא רוצה להודות אבל אין אחד שלא אכל בטירונות את האבקה של השתיה.

חוק מילואים מס' 7: כשמדובר בהגנה על המולדת-אל תסמכו לעולם על מילואימניקים.
אני מוכן להישבע שהייתי המלואימניק היחיד שהסתובב עם מחסנית מלאה. אף אחד אחר לא טרח להוציא מחסנית מהקיטבג בכלל, שלא נדבר על למלא אותה בכדורים.

חוק מילואים מס' 8: אין לחץ בית גדול יותר מלחץ בית של מילואימניק.
מה שכן, תמיד אפשר לסמוך על מילואמיניקים כשמדובר ביום האחרון של התרגיל. כל מילואימניק מסוגל לעשות עבודה של עשרה אנשים בחצי מהזמן כשהוא יודע שזה יקצר את שעת החזרה הביתה.

עד כאן להפעם, תובנות חדשות אחרי המילואים הבאים (ובואו נקווה שזה לא יהיה בזמן הקרוב)

נ.ב.

שכחתי לציין שגידי קיבל בסוף את מה שהגיע לו כשהפלוגה שלו נשארה יום אחד בשטח יותר מכולם.

נ.ב. 2

בשביל מה בכלל צריך דם מלאכותי לדמות פצועים? לא מספיק שהם צועקים? ובשביל מה לעזאזל צריך גז מדמיע לתרגולת אב"כ??? נפלתם על הראש? איזו הגזמה…

נ.ב. 3 והכי חשוב:

אף אחד מכם לא התקשר לשאול לשלומי. מי שכן התקשר באופן בלתי פוסק היו דוקא הנציגים של הוט, שראו במערכת שביום ראשון התקשרתי לברר פרטים על המבצע של אלביט והחליטו להוציא לי את הנשמה ולהתקשר אליי 20 פעמים (ואני לא מגזים) בחמישה ימים. הם הצליחו להרגיז אותי ברמות שהרבה לא הצליחו ורק בגלל זה אני שוקל שלא להצטרף בכלל.

רן גרינפלד – מילואימניק עייף

הדירה

אני לא יודע למה אבל מאז ומעולם הייתי טיפוס של אנדרדוג. זה לא שאני אנטי לדברים שכולם אוהבים, אני פשוט נמשך אוטומטית  לשוליים. לפעמים אני אפילו מאבד עניין כשמשהו שאני אוהב הופך להיות נחלת הכלל. אני אוהב שחקנים כמו יגאל עדיקא, או מוזיקאים כמו קובי אוז ותמיד תראו אותי אוכל גלידת סורבה ומתחמק מהשוקולד. אם תציבו בפניי חברים או סקראבס אני אעדיף את האחרון ואני תמיד אשמח לראות בפעם המאה את המסיכה או האחים בלוז במקום  את מועדון קרב. אז נכון שלא חסרים דברים מינסטרימיים שאני אוהב כמו רד הוט צ'ילי פפרז (וזה למרות שגלגל"צ הפכו את המילה מיינסטרים ממילה גסה למילה בלתי נסבלת) אבל המגמה שלי די ברורה, אפילו את מייקל ג'קסון התחלתי לאהוב רק כשהעתונות התחילה לשרוף אותו.

כל ההקדמה הזאת נועדה בשביל להגיע לסיפור קצרצר עם נקודה ספציפית:
במהלך נסיונותי הנואשים לחפש הופעות בארה"ב (לפני שיכולתי לנחש שאני אראה שם שוב את פרנץ) לא הצלחתי למצוא שם שום הופעה טובה. גיליתי שההופעות הטובות מתחילות רק ברגע שאני חוזר לארץ. היו אפילו הופעות של אמנים עתיקים כמו אריטה פרנקלין או זיזי טופ. עכשיו, אולי זה בגלל הבאסה שאין אף הופעה בתקופה שאני שם או שמא זו היתה הרדיפה אחריי האנדרדוג, אבל פתאום תחושת החמצה כבדה אפפה אותי. אני מכיר אולי שני שירים של כל אחד מהאמנים האלה ואולי אפילו לא הייתי שוקל ללכת להופעה שלהם אם היא היתה בזמן שאני שם, אבל פתואם הרגשתי תסכול מוזר מההחמצה הזאת.

מה היה הצעד הבא? קניתי מארז של דיסק + דיוידי של הופעה של זיזיטופ בטקסס 2008 (אחת הרכישות היותר מוזרות שלי בשנים האחרונות) ובהחלט הופתעתי לטובה. הם פשוט מגניבים (אפילו שהם היו מגניבים נכון לתקופה שהמילה מגניב עוד היתה מגניבה). המסקנה מבחינתי היא שתמיד כיף להיחשף לדברים חדשים ולא רק כששומעים לפניהם את צמד המילים המאוס "ישראלי חדש" (למרות שזאת מסקנה שאני תמיד ידעתי, אני פשוט מנסה להחדיר אותה גם לכם).

זה כנראה סיפור הביצה והתרנגולת, כי לא ברור אם אני אוהב אנדרדוג כי אני אוהד הפועל תל אביב או שאני אוהד הפועל בגלל שאני טיפוס של אנדרדוג. בתכל'ס, אני חושב שהאופציה השניה נכונה כי כמו שאומרים: אתה לא בוחר קבוצת כדורגל, הקבוצה בוחרת אותך (טוב נו, ככה אני אומר). אבל זה נכון כמעט לכל קבוצה בארץ, יש איזה אופי שלפיו קל לזהות איזה קבוצה כל אחד אוהד. מכבי חיפה הם אוהדים מפונקים ושחצנים של הצלחות (אבל בתכל'ס יש להם את הקבוצה הכי טובה כבר עשרים שנה אז מגיע להם), אוהדי מכבי תל אביב הם אנשים שמתרפקים על העבר המפואר והיום סתם מבואסים, אנחנו (הפועל) סתם נהנים לסבול ואת אוהדי מכבי פתח תקוה… טוב נו, אין אוהדים למכבי פתח תקוה.

בגלל זה אין לי אף פעם סיכוי לזכות בטוטו, אני לא יכול שלא לסמן ניצחון להפועל וזה אף פעם לא קורה. אני גם אף פעם לא הצלחתי להבין את הבהלה ללוטו כשהפרס עולה לסכומים גרנדיוזים. מה זה משנה אם אני לא זוכה בעשרה מליון שקלים או אם אני לא זוכה בשבעים מליון שקלים? אני גם ככה מפסיד את אותו סכום כסף כשאני ממלא טור… יום אחד עירית ענבי תזכה בלוטו ואז לא יהיה מי שיגריל את הכדורים.

נתראה אחרי המלואים…

 

נ.ב.

קניתי בדיוטי פרי מארז של שני בקבוקי ג'ק דניאלס וקיבלתי חולצה שעל פי מה שכתוב על המארז אמורה להיות חולצה מקורית של ג'ק דניאלס. עבדו עליי, החולצה הזאת בכלל לא מקורית, לכולם יש אותה…

רן גרינפלד – אלכוהליסט

הדירה

הולך בטל

משהו מוזר קורה בדירה.

פרולוג: הייתי בארה"ב, ביליתי את כל יום ההולדת שלי בטיסה (באסה לי) ונחתתי בארץ אתמול (שני) בחמש בבוקר.

מערכה ראשונה: אני שונא ג'ט-לג ולכן החלטתי שעדיף לי למשוך עד הלילה ואז ללכת לישון על מנת שלא לסבול כל השבוע. בגלל שאני דביל ובגלל שלא רציתי להשתעמם בבית החלטתי ללכת לעבודה ולכן שעתיים וחצי בלבד אחרי שנחתתי בארץ כבר הייתי בעבודה. גיליתי שאין כמעט אף אחד ואין לי מה לעשות שם ולכן חזרתי מוקדם לדירה. בערב יצאנו שלושתינו עם עוד שני חברים מהכיתה (יוסי וטל), אכלנו ג'ירף, שתינו בירה וחזרנו לדירה באחת בלילה. עד כאן החלק היחסית נורמלי של הסיפור.

מערכה שנייה: התעוררתי בשבע בבוקר עם מינימום רצון ללכת לעבודה והחלטתי לחזור לישון עוד קצת, בכל זאת זה היה מעט מדי אחרי 40 שעות ללא שינה. בפעם השניה שהתעוררתי הבנתי שאני עדיין לא רוצה לחזור לעבודה והעדפתי למרוח עוד קצת זמן בבית. פתאום נחתה עליי הרגשה מוזרה של בטלה שלא הרגשתי מעולם. נשארתי בבית יום שלם על הספה, בלי ללכת לעבודה, עם הרגשה שיש מיליון דברים שיכולתי לעשות בזמן הזה אבל עם חוסר רצון מוחלט אפילו להכין לעצמי אוכל (מלבד איזו קערת קורנפלקס שהשארתי על השולחן בסלון יום שלם).

אפילוג– הפכתי להיות תומר! בזמן שתומר הלך לעבודה בבדיקות תוכנה וכשהוא חזר הוא אפילו סידר קצת את הדירה אני התבטלתי ולא זזתי מהספה. אם לומר את האמת, אפילו את הפוסט הזה לא היה לי חשק לכתוב וגם לא לגעת בתופים שלי אחרי שבועיים שאני מת לתופף. משהו מוזר ביותר קורה פה…

בירה וחפירה

אני כותב את שורות אלה אחרי שחזרתי מהסינמה סיטי. לא, לא הייתי בסרט. חבר טוב שלי סיפר לי שפתחו סניף של קרנף בסינמה סיטי והייתי חייב לבדוק אותו, בעיקר לאור העובדה שעכשיו יש סניף צמוד לאחד מהפאבים האהובים עליי- הטמפל בר. אז נסעתי עם כמה חבר'ה לאכול קרנף (וזה אחרי מגש פיצה שסיימתי בבית, תודה גלעד, אני אשכרה נהיה תומר) ולשתות גינס בטמפל.

מה שאני הכי אוהב במקום הזה זה מבחר הבירות מהחבית שיש בו. גם הגימיק של שתי בירות שמתחלפות כל חודש הוא נחמד.בזבזתי כמה שניות בקריאת ההסבר על הבירות המתחלפות ואז פתאום הכתה בי המחשבה- מה איכפת לי איך ומתי נעשתה הבירה הזאת? תנו לי לטעום אותה. לא מעניין אותי שיש לה ארומה של קליפת תפוז, עשו אותה משלושה סוגי שעורה וחמישה עשר סוגי לתת שונים ובישלו אותה שלושה נזירים במנזר בודהיסטי במשך שבע עשרה שנה עד שהעבירו אותה לבית כנסת בקראקוב, שבו היא נשמרה בחבית ארבע שנים ושלושה חודשים עד שמזגו אותה למיכל מיוחד מנחושת בתוך אקווריום עם כרישים ששמרו עליה עד למזיגתה המושלמת בכוס ייחודית שעשויה מסלעי מטאור. לא מעניין אותי, תנו לי לשתות כוסאומו!

כמה מסקנות מהירות מניו יורק:

• האמריקאים פשוט מטומטמים. עזבו, אפילו לא בא לי לפרט על זה.
• הם גם לא שפויים, הם שמים על הכל גבינה צהובה בכמויות הסטריות. לא יפתיע אותי אם יש להם ארטיק גבינה צהובה. תפסיקו עם זה! מה הפלא שאתם כאלה שמנים ומתים מהתקפי לב?
• אין דבר כזה ניו יורקי שמכין אוכל. הם כולם אוכלים בחוץ. תמיד.
• הופעות חיות זה אדיר, במיוחד אם אתה על הבמה (ע"ע הפוסט הקודם- "אמריקן חי")
• אני חולה על סאבווי (גם הסנדביצ'ים). כל משחקי הרכבות האלה של להחליף למהירה בשביל לחסוך זמן ואז לעבור לפרברית -זה כזה כיף. בפעם האחרונה שניסיתי דבר כזה בארץ זה עלה לי בשעת המתנה נוספת בלוד.
• זה שההורים שלי קנו לי כרטיס למחזמר "מאמא מיה" לא הופך אותי לפחות סטרייט.
• העובדה שניהנתי מהמחזמר אולי כן הופכת אותי לקצת פחות סטרייט (גם גיליתי שיש הרבה שירים של להקת אבבא שאני מכיר, מוזר)
• תודו שזאת הרכבת הרים הכי אדירה שראיתם בחיים:
  

  קינגדה קא. תור של שעה, חצי דקה מתקן= משתלם בטירוף!

• אני באמת באמת אוהב את ניו יורק!!!

 

רן גרינפלד – ינקי

הדירה

אז תומר מבסוט שלאחורנה יוצא לו לכתוב יותר פוסטים ממני. אתם יודעים מה? גם אני מבסוט. משתי סיבות: הראשונה היא שלפחות מישהו כאן מתחזק את הבלוג בזמן שאני לא כאן (מה שמעלה שוב את השאלה איפה אפי?), והסיבה השניה היא שסוף סוף יש משהו שמצליח להוציא את תומר מהמיטה (למרות שברמת העיקרון יש סיכוי טוב שהוא כתב את הפוסטים האחרונים מהמיטה). תומר גם אמר לי שעכשיו כשאני בניו יורק השעות שלנו סוף סוף מסונכרנות, ז"א שכשאני התעוררתי כאן בשמונה בבוקר הוא התעורר בארץ בשלוש בצהרים שזו בעצם אותה השעה. אני גם מבסוט שהוא מצא סוף סוף עבודה במשהו שקשור איכשהו למחשבים, אולי עכשיו תורי לנסות להיות ברמן.

לפני טיסתי האחרונה, כשעוד היית בצ'יקמוקיסטן, אחד מחבריי לעבודה הסב את תשומת ליבי לעובדה שכמות הטיסות שהייתי עליהן השנה רק הולכת ומקרבת אותי מבחינה סטטיסטית להתרסקות. יש משהו בדבריו אבל זה נכון גם כל פעם שאני עולה על ההגה והסטטיסטיקה שם יותר גרועה. חוץ מזה אנשים אוהבים לחשוב על אסונות. כמו הקב"ט שהפחיד אותנו מחטיפות ופיגועים בצ'יקמוקיסטן, ככה הפחד של אנשים מטיסות. אני גם בטוח שאף אחד לא מייחל להתרסקות אבל אין אחד שעולה על מטוס ולא עוברת לו המחשבה בראש שהלוואי שתהיה התקלה הכי קטנה בעולם, משהו כמו מנורה שלא עובדת, רק כדי שיהיה אפשר להתגלש על המזרונים של פתחי החירום. משום מה בסרטוני הבטיחות זה תמיד נראה מגניב.

חודשיים שלמים לפני שטסתי עשיתי בדיקה מקיפה לגבי הופעות בניו יורק. גיליתי שלאורך כל השבוע שאני שם לא תהיה אפילו הופעה אחת ראוייה לשמה. למעשה יש ים הופעות מדהימות אבל הכל מתחיל בערך יום אחרי שאני חוזר לארץ. התבאסתי מזה קשות, במיוחד לאחר ההופעה של הקייזר צ'יפס שפיספסתי. ביום שישי בלילה נחתתי בבאפלו, שם פגשתי את המשפחה שלי שכבר טיילה שבוע לפניי והם עדכנו אותי שמתוכננות לנו קצת יותר מ-24 שעות בוושינגטון הבירה. בערך כמה דקות לאחר מכן גיליתי שבדיוק ביום הספציפי הזה יש פסטיבל הופעות קטן. לא בזבזתי רגע וקניתיי כרטיס. את ההשלכות של הדבר הזה תוכלו לראות בוידאו הבא (אגב, אני מתנצל מראש על האיכות המזוויעה, אני צריך מצלמה חדשה):

נ.ב.

תודה לאחותי ירדן, שבזכותה הצלחנו גם הפעם להשתחל ולהיות הכי קרובים שאפשר לפרנץ פרדיננד

 

נ.ב. 2:

השם של הפסטיבל היה Virgin mobile free fest ורק עכשיו קלטתי שהוידאו יופיע ביוטיוב בכל פעם שישהו יחפש את צמד המילים Ran ו- Virgin. על הפנים.

רן גרינפלד, אליל אמריקאי

מחוץ לדירה

אז הנה כמה מסקנות קצרות לגבי המדינה שהייתי בה לפני שאני עובר הלאה:

• לפי הסרט 300, הספרטנים זרקו לתהום את כל הילדים שנולדו בלי קוביות בבטן. כאן זורקים לתהום את כל מי שנולד בלי שפם.
• המדינה הזאת כל כך עשירה במשאבים שיכולתי לחפור בור איפה שאני רוצה ולמצוא נפט.
• מצד שני כנראה שלא היו נותנים לי לעלות למטוס עם יותר מ-100 מ"ל.
• להגיע לטיסה בדקה התשעים במדינה שלא דוברת אנגלית, ללא אמצעי תקשורת זה פאקינג התאבדות.
• אבל זה גם ניצול מקסימלי של זמן היות והגעתי ישר לטיסה וגם ככה לא היה לי מה לקנות בדיוטי פרי שם (ז"א בקיוסק).

בכל אופן, עזבתי את המדינה ההזויה הזאת על מטוס של תורכיש איירליין (חברת תעופה תורכית), מטוס שאני כנראה הישראלי היחיד שהיה עליו, בדרך לעצירה קצרה לצורך החלפת מטוס בתורכיה (לפי הגלובוס מדובר בטיסה מערבה של שלוש שעות וא"כ טיסה מזרחה של שעתיים, יעיל ביותר).

החלטתי לעשות את מה שאני עושה דבר ראשון בכל מקום שאני מגיע אליו בעולם – קניתי שקית דוריטו'ס. הגעתי למסקנה שיש טעמים ממש טובים בעולם. בדיעבד גם הגעתי למסקנה שהרגע שילמתי משהו כמו 17 שקל על שקית דוריטו'ס.

כשהגעתי לשער היציאה נתקלתי במשהו מוזר: אין אף ישראלי מסביבי, ותסמכו עליי בקטע הזה כי אני יודע לזהות ישראלים בכל מקום בעולם- הם תמיד מסתובבים וצועקים שהם יכולים לזהות ישראלים בכל מקום בעולם. הייתי מוקף בעשרות ערבים (עשה לי פלאשבקים מהמשחק האחרון של הפועל שהייתי בו בקריית אליעזר). בכל מקרה כשמגיע התור שלי בבידוק הבטחוני בכניסה לשער, הבודק מסתכל על הדרכון שלי ופתאום לוקח אותי הצידה ומתחיל לתחקר אותי לעומק: מאיפה באת? כמה זמן שהית שם? מה עשית שם? איזה עסקים? באיזה חברה אתה עובד? מה החברה שלך עושה? ורק כשעניתי שאני לא יכול להגיד לו הכל מטעמי סודיות והסתכנתי בכך שייקחו אותי עכשיו לחדר האחורי, רק אז הוא החליט שאני בסדר ואפשר לשחרר אותי. אתם קולטים את האבסורד? אני, ישראלי שטס לארץ ישראל, עולה על מטוס מלא בערבים, ואני זה שמתחקרים אותו כאילו אני עשוי להיות המחבל הפונטציאלי כאן (!!!). ההסבר ההגיוני היחידי שאני יכול לחשוב עליו לתופעה הזאת הוא שהבחור התבלבל ביני לבין פיני בלילי אבל זה לא נראה לי סביר כי יש לי שתי גבות. אגב, בסוף היו עוד הרבה ישראלים על המטוס. הם פשוט הגיעו בשניה האחרונה (איך לא צפיתי את זה?).

נכנסתי למטוס וגיליתי שאין בכל המטוס הזה מושב יותר גרוע מהמושב שאני קיבלתי – מושב אמצעי, בין שתי נשים, לפני יציאת החירום (שזה אומר שהכיסא שלי לא נשען לאחור אבל הכיסא של זה שיושב לפניי כן יכול), בקיצור מה שנקרא אצלנו – לא נוח. מזל שזו טיסה קצרה. לא רק זה, האישה שישבה מימיני היתה נוצרייה והבחורה שישבה משמאלי מוסלמיה. מדהים, מסתבר שדברים כאלה באמת קורים – מוסלמי, נוצרי ויהודי עולים למטוס. מזל שלא התרסקנו כי בטח היו רק שני מצנחים.

תוך כדי שאנחנו מתקרבים לנחיתה חשבתי על איך זה שלוד הפכה למוקד התחבורה הכי גדול בארץ. כל הרכבות עוברות שם ושדה התעופה הבינלאומי שלנו שם. הרי אנחנו עובדים על כולם בעיניים כשאנחנו אומרים שהיעד של המטוס הוא תל אביב וטוב שאנחנו עושים את זה כי אני חושב שאם היינו אומרים שנוחתים בלוד- משרד התיירות היה פושט את הרגל.

כמובן שברגע הנחיתה כל הנוסעים התחילו למחוא כפיים לטייס כאילו שהוא שומע את המתרחש בבטן המטוס (וזה אפילו פחות גרוע מהאנשים שמוחאים כפיים בקולנוע). אף פעם לא הבנתי את הקטע הזה של מחיאות הכפיים- מה, אנחנו מודים לטייס שהוא לא הרג אותנו? החלטתי שכשאני אגיע הביתה אני אמחא כפיים לנהג המונית שהביא אותי בשלום. כשחיכיתי למזוודה ראיתי את השחקנים של טפליצה, הקבוצה שמשחקת נגד הפועל היום ועלתה במוחי המחשבה להניח את המזוודה לפני הרגל של השחקן הכי טוב שלהם על מנת שייפצע אבל לא היתה לי שום דרך לדעת מי השחקן הכי טוב אז ויתרתי. כשנכנסתי למונית הדבר הראשון שהנהג שאל אותי הוא איך אני רוצה לשלם- 100 שקל או מונה. ישר הרגשתי כמו באיזה שעשועון טלויזיה והחלטתי להסתכן ולבחור במונה ולקוות רק שלא יצוץ לי איזה דחליל משם. בסוף זה עלה 90 שקל, עקצתי אותו בעשירייה.

כמובן שהדבר הראשון ששעשיתי כשהגעתי הביתה היה לנסוע לאסוף את אפי, לקנות קרנף ולשבת עם זה מול המשחק של מכבי חיפה.

וזהו, לפני שתספיקו למצמץ אני כבר אהיה שוב על מטוס, הפעם בדרך לניו יורק, העיר האהובה עליי ביקום!

נ.ב.

מזמן לא שמענו מדוד. זה כאילו נהיה בינינו איזה קרע. אפילו יותר מקרע אחד, זה כאילו יש בינינו קרעיים.

נ.ב. 2

הכותרת של הפוסט נבעה מזה שרציתי לקנות בתורכיה את הממתק מרס אבל היה רק באוונטי. בפעם הבאה אני מקווה שיהיה מרס תורכי…

רן גרינפלד – פרש תורכי

הדירה

אני שוב בחו"ל. וזה שוב באיזה חור. רק שהפעם אפילו אסור לי לכתוב איפה זה מסיבות בטחוניות. אני חייב לציין שאני לא בדיוק סובל פה, אני ישן במלון לא רע בכלל עם שתי בריכות ממש נחמדות וחדר כושר מצויין. מצד שני לא יוצא לי לנצל שום דבר מהם היות ואני מבלה את רוב היום שלי בבסיס צבאי וחוזר בשעות מאוחרות שכבר הבריכה סגורה ואני מותש מדי בשביל להתאמן. אני גם נמצא פה כבר שבוע והיום היתה הפעם השניה בסך הכל שייצא לי לאכול בחוץ, כשבדרך כלל אני מסתפק בחמגשית שאנחנו מקבלים בבסיס ובאיזה מנה חמה בחדר.

אוקיי, בין המשפט הקודם לבין המשפט הזה הספקתי להיות בפאב אירי וזו החוויה הטובה היחידה שעברתי כאן עד עכשין. אין מה לעשות, פאב אירי זה פאב אירי בכל העולם, אפילו באיזה חור. עכשיו, דמיינו אותי יושב ושותה גינס, עם כנפיים וצ'יפס בצד, בפאב אירי עם להקה שמנגנת פינק פלויד וסנטנה, באמצע מדינה הזויה בחבל הכפכז (שילוב בין המילים קווקז וכפכף). הייתם באים אליי לפני חמש שנים ואומרים לי שדבר כזה עשוי לקרות- הייתי מתפוצץ מצחוק.

אבל בואו ונחזור לרגע למלון- האמת היא שהמלון באמת בסדר למרות שהחדר קצת פחות. למשל- אין שום דרך (ובאמת שניסיתי כבר את כל הדרכים האפשריות) להתקלח מבלי להציף את כל החדר. בנוסף, השקעים נמצאים בחלק התחתון של הקיר והכבל של הקומקום כל כך קצר שאני נאלץ כל פעם להרתיח אותו על הרצפה. בואו נגיד שעם קומקום כזה ההתאבדות של דודו טופז היתה נמנעת.

עוד משהו מעניין על המלון – כבר יצא לי להזמין לחדר מישהו שיבדוק למה האינטרנט שלי לא עובד, מישהו שיפתח לי את המיניבר, מישהו שיתקן איזה משהו בטלויזיה ומשום מה זה תמיד אותו בחור בלונדיני צעיר שעושה כנראה את כל העבודות השחורות במלון. מזכיר קצת את טים רות' בסרט ארבעה חדרים.

הגעתי למספר מסקנות בנוגע למדינה הזו:

• ממש חם כאן
• הנהגים מאד עצבניים
• הכדורגל פה על הפנים

במילים אחרות – זה ממש כמו בישראל. ההבדל המשמעותי הוא שעושה רושם שהם פשוט נולדים פה עם שפם (המשפט האחרון היה מנוסח בלשון זכר אך הוא פונה לשני המינים כאחד). יצא לי לראות פה כל כך הרבה טיפוסים משופמים שמזכירים את סדאם חוסיין, פרדי מרקורי ומר יובל מדני שובבני.

בקיצור, יש עוד הרבה דברים מוזרים כאן ואת חלקם תוכלו לראות בפוסט המצולם הבא שלי.

רן גרינפלד – חוקר תרבויות

מחוץ לדירה

אתמול בלילה יצאנו למייקס פלייס, לשתות קצת ולנגן בערב במה פתוחה שהם מקיימים כל יום שני. בתפקיד המנגנים, אפי, דניאל ואני. בתפקיד התמיכה הנפשית, מיכל (שהיא החברה שלי), יעל (שהיא החברה של דניאל), וטל (שהיא בכלל אישתו של קובי, אבל זה ממש לא קשור).

בגלל שהיינו שלושה, הנחנו שלפי החישוב של שני שירים כל אחד אנחנו יכולים לנגן שישה שירים. מה שקרה באמת: בגלל שהיינו שלושתינו על הבמה, הורידו את כולנו אחרי שלושה. מה שעוד קרה זה שהיינו די גרועים. אה וגררו לטל את האוטו. איזה ערב.

בעקבות האירועים, הגעתי לכמה מסקנות:

• לעלות לנגן לבד כשאתה לא ממש מוכן, זה בסדר.
• לעלות לנגן בשניים, כשאתם לא ממש מוכנים, זה לא רעיון כזה טוב.
• לעלות לנגן בשלושה, כשאתם לא ממש מוכנים, זה רעיון גרוע ביותר.

ועוד מסקנות:

• יש פקחים גם בלילה. אפילו למדתי את זה על בשרי ביום שישי בלילה, כשאיזה פקח מרושע בשם מקסים רשם לי דוח בארבע לפנות בוקר.
• בשבוע הבא, אנחנו נרשמים בנפרד, וכל אחד מאיתנו הולך לנגן שניים או שלושה שירים באורך שמונה דקות כל אחד. לפחות.

ועכשיו לחדשות טובות יותר: גם בשבוע שעבר היינו במייקס פלייס. היה טוב. צילמנו. הנה הסרט:

דרך אגב, יכול להיות שאני סתם מגזים. אפי אומר שהיינו בסדר. מיכל אומרת שרק השיר האחרון היה זוועה.
אני אומר ששבוע הבא יהיה יותר טוב. להתראות בינתיים.

תומר וילנסקי,

הדירה

קניתי לפטופ. הפוסט הזה אפילו נכתב ממנו. זו היתה אחת הקניות היותר ספונטניות שלי בחיים (מיד אחר כך הכתירו אותי בתואר האיש הפזיז בעולם). למעשה, תומר כבר חודשים מטפטף לי לראש "תקנה לפטופ, המחשב שלך זה זבל" ואני מתעלם בהפגנתיות (האמת היא שאחריי שאפי עבר לדירה אפילו המחשב שלו גרם לשלי להרגיש נחות). שלשום בבוקר ישבתי בעבודה וחשבתי בקול רם "אולי כדאי לי לקנות לפטופ לטיסה שלי…" תוך דקה קפצו עליי כמה מחבריי לעבודה שהם חובבי מחשבים כבדים ולקחו אותי לאינטרנט לראות דגמים. אפשר לומר ששעתיים אחר כך כבר היה לי לפטופ (למעשה שעתיים אחר כך רק שילמתי עליו, קיבלתי אותו באיחור של כמה שעות).

מה שמעניין זה שכשאתה מתייעץ עם חברים לגבי קנייה כזאת תמיד אתה מסיים עם מכשיר יקר פי שתיים ממה שרצית ומשוכלל הרבה יותר ממה שאתה באמת צריך. פשוט אנשים מייעצים לך לפי הצרכים שלהם ולא לפי מה שאתה צריך: "אתה מחפש משהו זול? מה הבעיה יש פה מיני לפטופ באלף חמש מאות.", "עזוב כדאי לך כבר לקנות לפטופ גדול, זה כולה עוד חמש מאות שקל.", "מה אתה צוחק? תוסיף עוד חמש מאות שקל ויש לך מעבד בן זונה שיחזיק לטווח הארוך, כדאי לך." , "יאללה, תוסיף עוד ארבעת אלפים ש"ח וזה גם עושה לך קפה, אתה כבר מוציא סכום כזה אז מה זה עוד קצת?"

מצחיק שטכנופוב כמוני הולך להסתובב ברחבי העולם עם מחשב נייד כמו כל איש עסקים ממוצע. היתרון העיקרי הוא שבניגוד למחשב הקודם שלי לזה לא לוקח חצי שעה מהרגע שהוא נדלק עד הרגע שבאמת אפשר להשתמש בו.

אז את הפוסט הזה אני כותב שעות ספורת ולפני הטיסה שלי, היות ואני לא יודע כמה אני אוכל לכתוב משם. אמנם עכשיו יש לי לפטופ וזה הופך את העסק לזמין בהרבה אבל במדינה שאני טס אליה- הסיכוי שיהיה שם אינטרנט מספיק מהיר בשביל לכתוב זהה פחות או יותר לסיכוי שאני אתחתן שם עם מקומית.

יש משהו שאני לא מצליח להבין- עם כל השכלול היום והטכנולוגיה המטורפת וזה שאפשר לנהל היום את העולם מהפלאפון, איך זה שלא מצליחים לייצר סוללה לפלאפון שתחזיק מעמד יותר מיום שלם? מה זה שווה לשדרג את המכשיר כל יומיים אם בכל שידרוג אורך החיים של הסוללה קטן. אני מבין שככל שהמכשיר משוכלל יותר הוא צורך יותר חשמל אבל זה כל כך קשה ליצור סוללה שתספק את החשמל הזה? כנראה שכן.

חסר טעם

ולנושא אחר לגמרי: ראיתי השבוע פרסומת לחלב בטעם של פעם. מה זה אומר, שהוא בא עם קרום? בכלל המונח "בטעם של פעם" די מטריד. מה זה פעם? מתי זה? לפני שלושים שנה? עשרים שנה? אתמול? ומי החליט שפעם היה פה יותר טוב? ואם אני לא הייתי פעם, אין לי מושג מה היה הטעם של החלב או הפסטרמה. זה טוב לאנשים שגדלו על משהו, אם גדלת על הגזוז שהיה פה פעם זה מובן ואפילו מקובל אבל מי גדל על פסטרמה? איזו נוסטלגיה זה אמור להעלות?

ליד העבודה יש איזו מסעדה שאני ממש לא אוהב את האוכל בה. למעשה האוכל שם כל כך גרוע ש אני טוען שהוא בטעם של פעם- מלפני שבוע.

 

נ.ב.

אם כבר נזכרים בטעמים ישנים- החזירו את ביסילי טאקו ועושה רושם שאני היחיד שזוכר שהיה פעם משהו כזה. מי שזוכר מוזמן לכתוב משהו כדי שאני לא ארגיש לבד בעולם. אתם גם יכולים לכתוב סתם משהו כדי שאני לא ארגיש שאף אחד לא מתייחס לבקשות שלי…

רן גרינפלד – שחקן בטעם של פעם

הדירה

חסר מנוחה

אני חושב שיש קונספירציה ארצית למנוע ממני לישון כמו בן אדם. נכון שהשינה שלי היא לא הכי חזקה ואני מתעורר בקלות מדברים אבל לא ייתכן שתמיד יהיו דברים שיעירו אותי. אני חושב שיש מחוץ לחלון שלי בבית שני סוכנים בתוך איזה ואן שבשניה שאני נרדם הם ישר מדווחים בקשר לבן אדם הכי זמין שלהם שיעשה משהו כדי להעיר אותי.

הפעם זה היה הבחור הזה שעובר עם המכשיר שמעיף עלים. מכשיר שכמות הרעש שהוא עושה חסרת פרופורציה לחלוטין לפעולה שלשמה הוא קיים. בכלל, המכשיר הזה הוא אחד הפתרונות היותר ישראליים שיש- יש לכלוך? בשביל מה לנקות אותו אם אפשר פשוט להעביר אותו למישהו אחר? זה בעצם מה שהמכשיר הזה עושה, מעיף את העלים אל מחוץ לטריטוריה של זה שמנקה אותם. יכול להיות שכל הארץ מחולקת לגזרות, בכל גזרה יש איזה בחור עם מכשיר כזה והם פשוט מעבירים את העלים מגזרה אחת לשניה עד שהם מעיפים אותם ללבנון. בכל מקרה אין ספק שהייעוד מספר אחד של המכשיר הזה הוא להעיר אותי שעתיים לפני שתיכננתי.

סע לאט

התחלתי ללמוד נהיגה על קטנוע. הדבר הראשון שהייתי צריך לעשות הוא להוציא טופס בקשה לרשיון ולעבור בדיקת ראייה. גיליתי שהראייה בעין הימנית שלי מתדרדרת כמו שחשדתי. האופטימטריסטית חתמה לי על הטופס והבהירה לי שהראייה שלי מספיק טובה בשביל קטנוע ורכב פרטי אבל אם אני ארצה להוציא רשיון לאוטובוס אני אצטרך לעשות משקפיים. אמרתי לה מחר ויצאתי.

כשהגעתי לשיעור הנהיגה המורה הרגיז אותי כבר על ההתחלה כשהוא צעק עליי, אחרי ששאלתי שאלה פשוטה כמו אם הוא מקבל אשראי ושלח אותי להוציא כסף בתחנת דלק. מיד אחר כך כשהסברתי לו שיש לי חסך ילדות ולא רכבתי מעולם על אופניים (חוץ מהפעם ההיא בהולנד שאני נוטה לכנות "התקרית" או "דומינו ראלי אופניים") הוא נבח עליי שאני לא יכול ללמוד כי לא יהיה לי שיווי משקל. כשהתעצבנתי עליו בחזרה הוא החליט לבדוק אותי והתיישב מאחורי על הקטנוע ונתן לי לנסוע. כבודו פסק שיש לי שיווי משקל והוא אכן יכול ללמד אותי.

חו"ל המועד

בסופו של דבר לא חזרתי אליו אחרי השיעור הזה. בדרך כלל אין כזה מצב אצלי שאני מפסיק משהו באמצע אבל לא היתה לי הרבה ברירה היות והחליטו לשלוח אותי מהעבודה לעשרה ימים לאיזה חור נידח בעולם (בפעם השלישית השנה). ולפני שאתם אומרים לעצמכם "אני לא מאמין שהבן זונה הזה שוב טס ומתלונן על זה", אני מדגיש בפניכם שוב שמדובר בחור נידח, שחם בו יותר מבארץ, שחל עליי איסור לצאת מהמלון (וגם אם הייתי יכול לא היה מה לחפש שם) ושאני פאקינג מפסיד את ההופעה של הקייזר צ'יפס שבאו להופיע בארץ במיוחד בשבילי (ואולי בשביל עוד כמה מאות) וחיכיתי חודשים להופעה הזאת. בנוסף יש עוד כמה דברים שאני מפסיד, חלקם חשובים יותר וחלקם פחות כמו הופעה נוספת של התפוחים או משחק הליגה הראשון בין בית"ר ירושלים להפועל תל אביב. עכשיו אתם בטח אומרים לעצמכם בציניות "איזה מסכן" אז אני אומר תלכו קיבינמט.

הייתי עושה פוסט מצולם בחו"ל כמו תומר אבל המדינה שאני טס אליה היא לא תאילנד וזה בטוח לא יהיה מעניין כמו מה שתומר צילם שם. אני תמיד תוהה למה החברה שאני עובד בה תמיד עושה עסקאות עם מדינות כאלה ולא שולחת אותי להוואי או לריו דה ז'נרו.

הרצליה תחתית

השבוע גיליתי שנפתח בארץ סניף של סאבווי (וכשאני אומר גיליתי אני מתכוון שקיבלתי SMS היסטרי מדניאל נחמוד עם תמונת מולטימדיה של הסניף הראשון בהרצליה פיתוח). כמובן שכבר למחרת אפי ואני נהרנו לשם והיינו בין הראשונים בארץ שרגלם דרכה שם (למי שלא יודע מבחינתי סאבווי זה הקרנף של חו"ל, בכל מקום שאני נמצא בו בחו"ל אני חייב לאתר איזה סניף ולאכול בו). אני חייב לציין שלמרות שעדיין אין להם את כל סוגי הבאגט ואת כל הרטבים שיש בסניפים בעולם משאר הבחינות הסניף ברמה גבוהה. הטעם היה מעולה וקיבלנו עם הארוחה גם כוס למזיגה חוזרת (Refill) ושקית דוריטו'ס (!!!). קל לרצות אותי…

 

נ.ב.

דבר נוסף שגיליתי השבוע הוא שלא כדאי לספר לחברים שלך כמה אתה מרוויח. דברים טובים לא יכולים לצאת מזה…

רן גרינפלד – קולינר

הדירה

דיבוב צפוף

השבוע התקשרתי לכל אולפן דיבוב שקיים בארץ במטרה לשאול אם הם עושים אודישנים בזמן הקרוב. למי שמרגיש שחסר לו פה משהו אני אעשה השלמת פערים קצרה: לפני שלוש שנים עשיתי קורס דיבוב בהנחיית אורלי קטן (מדבבת ובמאית קולות). אורלי מאד אהבה אותי ומשכה אותי לאודישן באולפן דיבוב מסויים. באותה התקופה בדיוק התחלתי לעבוד בבדיקות תוכנה. את האודישן עברתי וזומנתי להקלטות, על חשבון חצי יום עבודה וראש הצוות שלי דאז עשתה לי פרצוף של "אני לא מאמינה שככה אתה יוצא באמצע העבודה". היות והייתי חדש בעבודה אז עוד עשיתי לה דין וחשבון אבל היום לא הייתי מתייחס בכלל לאמירה כזאת.

כשזומנתי להקלטת העונה השנייה של אותה סדרה ראש הצוות שלי כבר לא היתה מוכנה שאני אלך על חשבון העבודה. לימים הבנתי שהייתי יכול פשוט להגיד לה ללכת קיבינימט. בסופו של דבר אותה פיטרו ארבעה חודשים לאחר מכן ואני עדיין פה. באולפני הדיבוב לעומת זאת מצאו לי מחליף (מה שעושה בד"כ טראוומה לילדים קטנים, כשמחליפים קול לדמות שהם אוהבים). מאז כנראה שאני שרוף בתחום כי כל אולפן שאני מתקשר אליו תמיד אומר שאין אף אודישן בזמן הקרוב. קריירת הדיבוב שלי מסתכמת בדמות של אדם שמן בסדרה סינית על משפחה שמנהלת בית תה ("טאו שו" בערוץ הופ למי שמעוניין).

אגב, אחי הקטן עושה כרגע קורס דיבוב אצל ניקו בר (גם מדבב מפורסם). אמרתי לו שיחליף את שם המשפחה שלו כדי שלא יידעו שאנחנו קרובים אחרת יישרפו גם אותו…

חולות של תקוה

היום היינו בים. תומר הזכיר שהוא עוד לא היה בים העונה. שלושה שבועות בתאילנד כנראה לא נחשבים. ארזנו את כל מה שהיה לנו בדירה שאפשר ללכת איתו לים, שזה מסתכם למעשה בשמיכה ושלוש בירות. נסענו לחוף הפירצה שאם פעם זאת היתה פירצה שאף אחד לא מכיר, היום קיבלנו את הרושם שלאף אחד בארץ כבר לא איכפת לנסוע עם הפרייבט שלו בדרכי עפר מלאות באבנים כאילו זה מינימום האמר (MC?), לחנות בחניה שהסיכוי היחיד לצאת ממנה הוא להמתין בסבלנות שהחוף יתרוקן ולהתרסק בירידה בסלעים בשביל לשבת ברצועת חוף צרה ביותר. העיקר שלא צריך לשלם בכניסה. הצלחנו להתמקם על איזו פיסת חול קטנה שבין אלפי האנשים והזבל. אחרי שהצלחנו לפלס את עצמנו בין המטקות נכנסנו לים. אף פעם לא הייתי טיפוס של גלים. אני לא שחיין טוב ואני מתחיל לטבוע במקומות שתומר ואפי עדיין עומדים.

נזכרתי בכמה תופעות מוזרות שראיתי בפעמים האחרונות שהייתי בים. היה למשל איזה אבא אחד שעמד במים העמוקים וכל הזמן זרק את הילד שלו גבוה באויר ותפס אותו. חשבתי לעצמי איזה מצחיק אם בזמן שהילד יהיה באויר יבוא איזה גל וישטוף את האבא. היה גם איזה ילד שעמד וצעק כל הזמן :"הנה גל", "הנה עוד גל", "הנה עוד גל". ילד- אתה בים! יש פה כל הזמן גלים, אם היית עכשיו באמצע הכביש והיה מגיע גל הייתי מרשה לך לצעוק הנה גל. היה גם פעם אחת איזה קטע שהמציל כרז לכל המתרחצים לעבור יותר צפונה וראיתי איזה ערס שמתחיל להתבלבל. הוא בטח חשב לעצמו- "מה צפון? אני עכשיו בים, ים זה מערב אז איפה הוא רואה צפון, הכל פה זה מערב. מה הוא רוצה שאני יביא מצפן לים?"

הטיפוסים שאני הכי לא מבין זה ציידי המדוזות. תמיד יש תחבר'ה האלה שיוצאים מהים מבסוטים עד הגג עם מדוזה בכל יד, ואז הם באים ועושים ערימת מדוזות על החול. איכשהו החבר'ה האלה אף פעם לא נעקצים. מה הם עוברים איזה קורס לזה? הם כמו משמר החופים, מנקים אותו ממדוזות. תמיד כשאני נכנס לים ויש מדוזות זה מפסיק להיות כיף. אתה חי בחרדה תמידית שמכל מקום בכל רגע יתקוף אותך איזה גוש ג'לי ונתקף אימה מכל שקית שצפה בסביבה שלך ובסוף כשאתה יוצא מהמים אז גם אם לא נגעה בך אף מדוזה אתה מרגיש כאילו חזרת מאיזה מארב בלבנון.

הדבר שהכי מטריף אותי בים זה שתמיד המקלחות והברזים נמצאים באמצע החול. אתה שוטף את עצמך ואז ממשיך ללכת על החול עד לאוטו. אני לא מצליח להבין את ההגיון של מי שהינדס את זה. מה אתם רוצים שבכל מחיר אני אגיע עם רגליים מלאות חול לאוטו? זאת קונספירציה אבל קונספירציה שלא עומד מאחוריה כלום.

נ.ב.

הגעתי לבית של ההורים שלי ובמקלחת היה סבון גרגרים. מה הקטע של הדבר הזה? אני בדיוק שוטף את עצמי מכל גרגרי החול שנדבקו לי לכל הגוף, למה שאני אצטרך עוד גרגרים עליי גם בסבון?

רן גרינפלד- טובע כללי

הדירה