כמו בכל שנה אני כותב דו"ח שמסקר את מסקנותי מתרגיל המילואים האחרון. להלן הדו"ח:

1. קיטבג – כמו בכל דו"ח גם כאן המסקנה הראשונה קשורה לחברי גידי, משלים הציוד הכי גדול בתולדות צה"ל. לשם שינוי הפעם קיבלתי קיטבג שהשם רן היה כתוב עליו בענק בכל מקום. יצא לי טוב, אבל לאורך התרגיל ראיתי לפחות חמישה קיטבגים שכתוב עליהם השם גידי. והוא אפילו לא היה בשטח הפעם.

2. איכות הציוד – אחד החברים שלי, תנורי, הגיע עם נעליים חדשות שהוא שמר כמה שנים בבית. הנעליים לא החזיקו יותר מארבע שעות בשטח והסוליה שלהם התחילה להתפורר. למרות ההבטחות תנורי כמובן לא קיבל נעליים חלופיות מקצין הלוגיסטיקה ונאלץ להסתובב עם כפכפים לאורך התרגיל. כך יצא שבאחד מתרגילי הכוננות היה אפשר להבחין בבן אדם עם שכפ"צ, אפוד, קסדה וכפכפים.

3. אחריות – היות וכמות המילואימניקים שזומנה היתה גדולה מהכמות ההגיונית, לא היה מקום על האוטובוס. ככה מצאתי את עצמי עולה לשטח בסוואנה מלאה בנהגי מילואים שרובם השתחררו עוד לפני שהיחידה שלי הוקמה. קצין האגם החליט שאני אהיה מפקד הנסיעה ואשב מקדימה במקום אחד הנהגים. השאלה היא עם מי אתם הייתם מעדיפים להסתבך – עם קצין האגם שבמהלך השירות הסדיר אני לימדתי אותו כל מה שהוא יודע או עם חבורה של נהגים עצבניים שאני בקושי מכיר?

4. חוק הכלים השלובים – לאורך התרגיל נתקלתי בהרבה חבר'ה שאני מכיר מתקופת הסדיר. גיליתי שאלה שבעבר היו קצת שמנים רזו בטירוף ואילו אלה שהיו רזים השמינו. העיקר שהיקום שומר על האיזון שלו.

5. כיתת כוננות – בערב הראשון נכנס אלינו קצין סדיר בפאניקה מוחלטת בטענה שנזרק רימון תרגילי והוא לא מוצא את כיתת הכוננות שלו והוא חייב דחוף אנשים שיתחזו לכיתת הכוננות. אני ובינדמן נזעקנו לעזור, העפנו על עצמנו אפוד (מבלי לסגור אותו כמובן) והגענו עם הקצין למוקד האירוע. מפקד הפלגה התלהב מהמהירות שבה הגענו ושאל את הקצין איפה שאר כיתת הכוננות? לפני שהקצין הספיק לענות מפקד הפלגה ענה בעצמו "משתרכים הא? יופי, אתם יכולים לחזור" וככה הוכחנו בשנית איזה יופי עובדת המערכת הצבאית.

6. שש-בש – בד"כ אני מציין שבמילואים תמיד יש זמן לשש-בש ובסוף תמיד קורה שלא יוצא לנו לשחק. הפעם לא הפסקנו לשחק שש-בש, אפילו בזמן שמירה וכשקצין האבטחה הגיע אלינו הוא בסך הכל שאל אם הכל בסדר והמשיך לדרכו. מסתבר ששש-בש בשמירה זה לגיטימי ולכן נמשיך עם זה גם בפעם הבאה.

7. קלטות וידאו – הגעתי למסקנה שהיחידה שלי היא המקום היחיד בעולם שעדיין משתמש בקלטות וידאו (חוץ מהאולפנים של ערוץ 1) ותהיתי מה יקרה בעוד כמה שנים כשהחבר'ה הסדירים ביחידה לא ידעו איך לתפעל וידאו. יצטרכו להוסיף לתו"ל מצגת נוספת על שימוש נכון בוידאו.

8. יוזמה – באחד הימים היתה רוח חזקה בטירוף והאהל של הנהגים שהיה ממוקם לידנו נפל. באותה שניה כמה חבר'ה מהאהל שלי תפסו יוזמה וחיזקו את האהל שלנו. במקביל באהל שנפל חלק מאנשי האהל נעלמו במהרה מהמקום והחלק השני המשיך לעשות את מה שהוא עשה רק בשמש. אחרי חצי שעה הם החליטו ליטול יוזמה ולהרים אותו רק שבמקום להקים אותו מחדש הם ניסו להרים בדיוק בצורה שהוא נפל. בשיא הרוח. מיותר לציין שכעבור שעה וחצי היה להם אהל.

זה הכל להפעם, מצפה לתרגיל הבא שבו שוב יהיה אפשר להוכיח ששכונה יש לא רק בבני יהודה.

נ.ב.

תמיד כשאני בתרגיל ומפסיד משחק של הפועל הם מנצחים. אני שוקל לחזור לשירות סדיר.

נ.ב. 2:

לאחרונה החלטתי לאכול יותר בריא ולעשות הפסקה עם כל מיני דברים ובינהם דוריטו'ס. עכשיו אני מרגיש רגשות אשם אחרי ששמעתי שמנכ"ל דוריטו'ס מת השבוע בגיל 96. אני מקווה שזה לא בגלל שהוא התבאס עליי.

שנות התשעים חוזרות. זה לא צחוק ולא איזו קונספירציה- יש רטרו מטורף לניינטיז, עשור שנגמר לפני רגע. אני טוען שהכל מתחיל בתופעה אחת קטנה שמובילה לכדור שלג ומחזיר את כל האופנה אחורה. במקרה הזה התופעת הראשונה ששמתי לב אליה היתה האיחוד של להקת הבנים טייק דאת', אחד הסממנים הראשונים של חזרת הניינטיז. האיחוד המדובר עם רובי וויליאמס היה מוצלח מאד אבל הוא מיד הוביל לאיחוד של להקות בנים הזויות נוספות ולהקת בנות אחת – הספייס גירלז. למה אפשר לצפות בהמשך: קוליו, אקווה, סיל ו-(אני ממש מקווה שלא)הנסון.

גם עלינו לא פסחה התופעה וניתן לראות להקות כמו כרמלה גרוס וגנר, פורטרט, רוקפור, מופע הארנבות של ד"ר כספר, אתניקס ועוד שחוזרות מתקופת הז'אקט ג'ינס ומפציצות את הרדיו כבר יותר משנה. תוכניות הריאליטי לא נשארו חייבות והחזירו לחיים את אדם ואת מייקל מהיי פייב וכמובן החזרה המפחידה ביותר באדיבות יס – זהבה בן ההזויה ואחותה ההזויה לא פחות. ואיזה מסכנים המאזינים… למה אפשר לצפות בהמשך: מיקי אגי ונוער שוליים, השוונג של הפיתה, אלונה דניאל, מנגו ואם ירצה השם גם אטרף.

מיקיאגי. ציירי לך קאמבק?

עוד אנקדוטות קצרות בגזרה המוסיקלית- 1. ציינתי בפוסט הקודם שבכל מסיבה שבה הייתי בתאילנד לצד השירים העכשויים השמיעו באופן קבוע גם את המקרנה. פעמיים. 2. היתה כתבה לפני כמה שבועות בעיתון רייטינג על האחת והיחידה – מוג'דה, ילדת הפלא התורכייה. צויין בכתבה שיש חשד שהיא נחטפה בתקופה מסויימת. זה אמנם רק חשד אבל אני כמובן עליתי על זה קודם במערכון שדניאל ואני עשינו "קנדה לא לבד".

http://www.youtube.com/watch?v=ig6NtYDIFpE

בקולנוע, לצד כל האווטארים והאינספשנים למינהם אפשר פתאום לראות את הרטרו שמחזיר לנו את הדרדסים, הרובוטריקים (שכבר סימנו טריטוריה בשנים האחרונות), כוח המחץ ועוד שמקבלים לוק תלת מימדי חדש כשבמקביל נוחת עלינו אחד מסרטי האנימציה הגדולים של שנות התשעים – מלך האריות, על המסך הגדול כמו פעם. למה אפשר לצפות בהמשך: רימייק ללשחרר את ווילי, טיטאניק בתלת מימד, פארק היורה 6D ואולי מקולי קאלקין.

ובטלוויזיה: קודם כל לא מזמן ראיתי כתבה שמנחם הורוביץ הגיש ובה מלמדים אותו על סקייטבורד ואיך משתמשים בו (כשברקע מתנגן סקייטמן). גרסאות חדשות למלרוז פלייס ובברלי הילס, לג. יפית נמאס מהפירסומות העבשות שלה והחזירה לצדה את הפארודיה המבריקה של אסף אשטר מהקומדי סטור  הלוא היא מ. כוערת (בפרסומת הזויה לבורגר ראנץ') והדבר המלחיץ ביותר – עידית לינוביץ', הביצ'ית המפחידה מסדרת המופת רמת אביב ג' אותה גילמה גילת אנקורי חוזרת בסדרה חדשה המבוססת עליה ועל ביצ'יות נוספות מהטלויזיה. למה אפשר לצפות בהמשך: פארקר לואיס, יוסף המספר, הארי והאנדרסונים, שושה, עולמה הסודי של אלכס ו(הלוואי הלוואי הלוואי) אבירי האור הקסום.

אבירי האור הקסום. כולם מתגעגעים לזה

בקיצור התופעה כבר כאן ונקווה שהיא לא תחמיר כי כבר ניתן לראות את הגזרה של מכנסי הנשים עולה חזרה למעלה ואנחנו לא רוצים שהיא תמשיך לעלות. חוץ מזה יש מגמתיות מפחידה של מכבי תל אביב לחזור לימיה הגדולים בזמן שהפועל תל אביב ומכבי חיפה נחלשות. למה אפשר לצפות בהמשך: עוגמת נפש.

נ.ב.

דבר אחד טוב יצא מהרטרו הזה – סדרת אינטרנט חדשה ומשחק חדש למורטל קומבט. המשחק החדש מחזיר את הדמויות והעלילה מהמשחקים הראשונים עם משחקיות מעולה, אולי משחק המכות הטוב ביותר שיצא אי פעם.

נ.ב. 2

אני מקווה שאורן זריף ייקח אחריות על הרטרו הזה ויכריז שזה הכל ממצבור אנרגיה שהתשחחרה בטעות מההקומפקט דיסק שלו בבית.

אוקיי, אז אני כותב כרגע מהונג קונג, בדרך לאוסטרליה. כן, גם זה קורה לפעמים.

בכל מקרה עברו ארבע שנים מאז הפעם האחרונה שעברתי פה והאמת שקבלת הפנים שקיבלתי לא היתה מדהימה. ציפיתי שיבואו ויגידו לי "אווו, איזה כיף לראות שחזרת אלינו אחרי כל כך הרבה זמן" או משהו בסגנון. הרי לא הגיוני שאף אחד פה לא זיהה אותי- לי כולם פה נראו מוכרים.

עוד בתוך שדה התעופה קלטתי שבחוץ מראה חורפי למדי ואני לבוש בבגדים קצרים מדי והתבאסתי מהעובדה שאולי אאלץ לבלות את עשר שעות הקונקשן שיש לי בשדה התעופה. החלטתי בכל זאת לצאת החוצה בשביל לבדוק על בשרי וגיליתי שאמנם מדי פעם יורד קצת גשם אבל הטמפרטורה גבוהה כמו ביום ממוצע בישראל.

הונג קונג. ככה היא נראית כשאני לא פה

מתוך אינסטינקט בחרתי אוטובוס בלי יותר מדי בירורים ומסתבר שהאינסטינקטים שלי פועלים אותו דבר גם בהפרש של כמה שנים – זה היה אותו קו שהוביל אותי לאותו מקום שהייתי בו בפעם הקודמת – האיזור של השוק והחנויות. דבר מעניין שגיליתי הוא שבמאה שקלים ישראלים אתה יכול לאכול 10 ארוחות שלמות או לחלופין לקנות שני מחזיקי מפתחות מסכנים. מדהים כמה שהאוכל שם זול לעומת כמה יקרות המזכרות המצ'וקמקות שהם מוכרים שם. ומה שיותר מדהים זה שלא התיירים הם אלה שקונים בחנויות המזכרות אלה דווקא המקומיים. או שאולי אלה תיירים ממקומות אחרים באסיה ואני סתם גזען.

דבר טוב נוסף שאני יכול להגיד על עצמי זה שזכרון הדרכים שלי ממש טוב. מצאתי בלי שום בעיה איזה איזור משחקי ארקייד חבוי שביקרתי בו גם בפעם הקודמת לפני ארבע שנים. בפעם ההיא מצאתי שם משחק כדורגל שהחלטתי לשחק בו- להפתעתי הרבה המחשב לא נתן לי לבחור קבוצה ובחר בשבילי אחת רנדומלית, אבל הדבר היותר מפתיע הוא שהנבחרת שהוא בחר שתשחק מולי היתה נבחרת ישראל (אנטישמים אבל לפחות שמו אותנו על המפה) מה שמעניין זה שההרכב של הנבחרת שלנו היה גיבוב של שחקנים מתקופות שונות ושמעולם לא שיחקו ביחד בנבחרת: נמני, אבוקסיס, גרשון, עטר, קטן ויש מצב שאפילו רביבו.

הפעם נכנסתי דווקא בשביל לחפש את המשחק הזה אך הפעם הוא לא היה שם. רוב המשחקים שם היו משחקי הימורים למינהם והדבר הכי מוזר שם היה מסך ענק שמורכב מכמה מסכים ושתי שורות מלאות באנשים ששיחקו מרוץ סוסים וירטואלי. לכל אחד היה את העמדה שלו ולא הבנתי אם הם שולטים בסוסים עצמם או פשוט מהמרים על הסוס שהמחשב יבחר בו לנצח במירוץ. בכל מקרה זה הרגיש כמו האיזור חסר החיים של הונג קונג אז ברחתי החוצה.

הימורים וירטואליים בלתי חוקיים

דבר מעניין נוסף שגיליתי: כשאתה עם אוזניות ואתה שומע ברקע גיבובים של מלים- לפעמים זה נשמע לך כמו עברית. זה לא שהשפה שלהם דומה לעברית אלא יותר החתך דיבור שלהם שמזכיר את שלנו. אני מוכן אפילו להישבע ששמעתי באוטובוס ילד ממלמל "הפועל זונה". מניאק קטן.

בכל מקרה, אחרי הסתובבות קלה בחנויות שגרמה לי להזיע את נשמתי (כמו שאמרתי- יום טיפוסי בישראל) ולהבין שאין מה לקנות שם ואין טעם ללכת לחפש נופים כשאתה בלי מצלמה ומזג האויר עכור, החלטתי לחזור לשדה התעופה, משם אני כותב ברגעים אלה ממש עם המסקנה שלא משנה איפה אתה מזיע בעולם – אין כמו כוס גינס קרה.

נ.ב.

אחותי סיפרה לי שאורן זריף הציע לשלום אסייאג לרכוש איתו את בית"ר ירושלים בטענה שבגלגול הקודם הם היו שותפים עסקיים. איך אומרים: אל תכניס ראש חולה למיטה עוד יותר חולה… שיהיה בריא.

אני רוצה שתשימו לב טוב כי אני פותח פה מלחמה.

מהרגע שעברנו לתל אביב משהו השתנה. לא אצלנו, לא במה שאנחנו עושים אלא יותר משהו בפרספקטיבה. פתאום אני מרגיש שאני מצטייר כתל אביבי פלצן. וזה לא שאני עושה איזה משהו מיוחד, אני עושה בדיוק את אותם דברים שעשיתי בעבר רק שעכשיו פתאום הכל נראה יותר פלצני (לעין בלתי מזוינת) רק בגלל שאני גר בתל אביב.

אני כבר לא בחור שיוצא לרוץ בפארק- אני תל-אביבי פלצן שרץ בפארק. אני תל-אביבי פלצן ששותה קפה בארומה, שיוצא לפאבים התל-אביבים הפלצנים ואוכל אוכל תל-אביבי פלצני. אני בתוך הבועה התל-אביבית הפלצנית ולא רואה מה שקורה סביבי. לי לא הפריע שהכרמל נשרף כי אני בתל אביב, מה לי ולשם? לי לא איכפת מגלעד שליט כי אני תל אביבי. פתאום קלטתי שאני פאקינג תל-אביבי פלצן שכותב בלוג. לא ככה?

עם חולצה פלצנית של צ'ה גווארה

אז מסתבר שלא רק אני מרגיש שעיניי הסביבה נושאות אלי מבט מתנשא, גם חברים אחרים שלי שגרים בעיר (אפילו ברמת אביב) מרגישים שהחברים והמשפחה מביטים בהם אחרת מאז שהם גרים בתל אביב. לא עוד, הגיע הזמן שאני אעשה כאן סדר:

הפלצנות התל-אביבית אכן קיימת אבל צריך לשים לב איפה. למשל האנשים שמחכים בתור למסעדה החדשה של איל שני רק בשביל לשלם 23 שקלים על פיתה עם חביתה. או אלה שנותנים יד לטרנד המצ'וקמק הזה של היוגורטריות האלה שצצו בכל מקום או אלה שמזמינים יין בפאב (בנים כמובן). אלה דוגמאות לפלצנות תל-אביבית טיפוסית. אני בסך הכל מהאנשים הפשוטים, תנו לי קרנף או סאבווי ואני מרוצה, תשקו אותי בגינס ואני מבסוט.

רוצים עוד דוגמא לפלצנות? תומר למשל. הרי ידוע לכל שתומר הוא פלצן-תל-אביבי-גבוה-שרוכב-על-אופנים-פלצניים-אוכל-אורז-עם-מקלות-סיניים-פלצניים-לומד-להתפלצן-בלימודי-פילוסופיה-משחק-משחקי-רשת-פלצניים-ושר-שירים-משנות-השישים-בפלצט-פלצני.

אז אני שמח שהבהרתי את הנקודה וכעת יהיה לכם קל יותר להבחין בין תושבי תל-אביב לפלצני תל-אביב. ולא, אל תספרו כמה פעמים כתבתי תל-אבי או את השורש פ.ל.צ.נ.

נ.ב.

ברכות לדני נוימן – שהפך להיות הראשון מהרשימה השחורה שלי שנכנס גם לרשימה השחורה של כל אוהדי הפועל. מחכה לרגע שאורן זריף יגיד איזה משהו נגדנו…

רן גרינפלד – תל-אביבי נורמלי

הדירה

חול המועד סוכות. אנשים נורמליים נמצאים בחופש והולכים לטייל בכל מיני מקומות. אני כמובן נמנה עם הסוג הלא נורמלי ועובד גם בכל המועד. אבל רציתי להתמקד בסוג אחר של אנשים, הסוג המעניין (יש שיגידו אף ביזארי) שבוחרים לבלות את חול המועד בפסטיבל אייקון בסינמטק. פסטיבל לפנטזיה ומד"ב. תמיד נמנעתי להתקרב לפסטיבלים מהסוג הזה משום שאני מוצא אותם מעט מפחידים. כן, לראות ביום רגיל (שהוא לא פורים או אפילו ליל כל הקדושים) אנשים מתרוצצים עם מסיכה של דארת' ויידר זה מפחיד.

השנה בחרתי כן ללכת לארץ הנוכריה הזאת ולראות מה יש שם, רק בגלל שגיליתי שמספר סרטים ששיחקתי בהם במהלך השנה האחרונה מוקרנים בפסטיבל. בעודי מסתובב בין שמנים מתנשפים לבין יצורים עם כל מיני אוזניים, חרבות ומגנים (במקרה הטוב, באמת שאתם לא רוצים לדעת מה זה המקרה הפחות טוב), הרגשתי לא שייך. הרגשתי כמו תומר כשהוא מסתובב בשכונת התקוה, כמו אוהד הפועל בטדי, או כמו פרודו בארץ החשוכה הזאת עם העין הענקית (בשפה שגם באי הפסטיבל יבינו). לאן שלא פניתי ראיתי מוזרים מכים בחרבות אחד בשני.

מעניין אם השירות בקרייה הכין אותם לקרב הזה

שלא תבינו לא נכון, אני לא מנסה להתנשא על החברה האלה (מנסה להתנשא?). אני בעצמי חולה על מלחמת הכוכבים ושר הטבעות, אני די אוהב קומיקס ומחבב גם סרטי מד"ב כאלה ואחרים. אני גם לא מתחסד ותמיד מתחפש בפורים. הבעיה היא שבעוד שבארצות הברית למשל מדובר במדיות שהן נחלת הכלל, בארץ ישנה השתלטות עויינת של אגודת משקפי הטמפו על הז'אנרים האלה וקשה לך לאהוב סרטים בסגנון הזה מבלי להגיד לעצמך- "איך זה שאני והטרולים האלה אוהבים את אותם דברים?" ואז אתה מתחיל לפקפק בעצמך ולחשוב "האם זה הופך אותי לאחד מהם?" ואז אתה מפסיק לאהוב סרטי מד"ב וככה יותר ויותר אנשים "רגילים" מפסיקים לראות סרטי מד"ב וכך נשארת השליטה הטוטאלית בז'אנר הזה של יצורים שאפילו אורן זריף לא יכול לרפא.

נכנסתי לאיזה דוכן קומיקס. רציתי לשאול משהו את המוכר אבל ראיתי שהוא עסוק מדי עם איזה יצור מבוגר שחופר לו על תולדות הקומיקס והחלטתי להתרחק כמה שיותר. בדרך ליציאה נחה עיני על איזו חוברת (אני אפילו לא זוכר מה זה היה) אבל חצי השניה הזו של מבט הספיקה בשביל חנון אחר שקלט את המבט שלי, החליט שאני חבר שלו ובא ואמר לי משפט שאני לא כל כך זוכר את המילים המדוייקות אבל זה היה משהו בסגנון "כשזה היה עם עטיפת בקפליפ זה היה אותו מחיר." מכיוון שלא הבנתי מה זה אומר ומשום שידעתי שלא משנה מה אני אגיד הוא ימשיך לדבר איתי פשוט שאלתי אם זה טוב או רע. את התשובה לא רק שאני לא זוכר- אני לא בטוח באיזו שפה היא היתה. יש גבול. חנונית אני עוד מסוגל להבין אבל מגה-חנונית זה כבר מעבר לקצה היכולת שלי.

סליחה, איך אני מגיע לשירותים הבינגלאקטיים?

בניגוד לאינסטינקט השחקן שבי- בשניה שהגיעו צלמי טלויזיה (ולא משנה מאיפה הם) נשברתי והבנתי שזה הזמן שלי להסתלק לפני שאני ממש אצטער שבאתי. לפחות החלק של הסרטים היה ממש נחמד.

נ.ב.

לא ראיתי מספיק מכוניות באיזור הסינמטק יחסית לכמות האנשים שהיתה שם. כנראה שחלק מהיצורים האלה באו על המטאטא שלהם או באיזו חללית.

נ.ב.2

המשכתי להסתובב אחר כך עם חברים ונפלה עליי רוח לקנות משהו. בסוף מצאתי את עצמי עם דיסק של פורטרט ביד. אל תשאלו שאלות, אני לא שואל…

איזה חום היה החודש. כמה חם היה? היה כל כך חם שאפילו לא הייתי מסוגל לכתוב פוסט. גם בטח לכם היה כל כך חם שלא יצאתם להפגין בחוץ שאתם רוצים פוסט חדש לכן לא הרגשתי שיש ביקוש. אבל בתכל'ס היה כל כך חם שאפילו המאוורר של המחשב שלי התחיל לעשות רעשים ונאלצתי לקחת אותו לתיקון. למזלי תומר הפציר בי יום אחרי יום שלא אזניח אותו ואקח אותו לתיקון ובזכותו בסוף לקחתי אותו לתיקון וגיליתי שזה היום האחרון שיש לי עליו אחריות. מזל.

מה שמרגיז זה שהחום הזה לא נגמר. זה כבר לא גל חום זה צונאמי חום. גם מרגיז שעד שאתה מתרווח כבר עם איזה מזגן תמיד תבוא הבחורה התורנית (אמא, אחות, חברה, ידידיה, סתם בחורה שעובדת איתך) שתשאל אם אפשר לכבות את המזגן כי קר לה! פאקינג שיט, זה החודש הכי חם שהיה אי פעם בכדור הארץ ואת רוצה שאני אכבה את המזגן??? ועוד משהו שמרגיז אותי זה בכל פעם שנפלט לי איזה משפט בסגנון "איזה חום, אני מת!" תמיד צץ לידי איזה ג'ובניק שהסתכל עליי ושאל "לך חם? מה אני אגיד?" מה אתה תגיד? אתה יכול להגיד "איזה באסה שאני משרת כל יום בבסיס עם מזגנים, יוצא כל יום הביתה ועוד צריך לסבול את הדקה הליכה מהבסיס לתחנת אוטובוס בחום הזה, כשבזמן הזה יש לוחמים מצ'וקמקים ששוכבים כל היום בחוץ במארבים, מתקררים מהאדמה וחוץ מזה הם רגילים לחום הזה. אני זה שסובל פה כל יום מחדש. אם הם רק היו יודעים איזה באסה זה לסבול כל יום את המעבר מהמזגן לשמש בחוץ הם היו מודים לי על ההקרבה שאני עושה בשבילם."

מזל שיש ג'ובניקים ששומרים עליי

אהה, אם אתם שואלים את עצמכם למה אני נתקל בחיילים על בסיס יומי אז זה בגלל שהחליטו לפנק אותי מהעבודה ולשלוח אותי לבסיס כלשהו בארץ למשך כמה שבועות. איזה כיף הא? אני חייב לציין שזה המקום הכי מעפן שראיתי בצה"ל. אני יושב בתוך בונקר בלי קליטה לפלאפונים, עם טלפון אחד שיש בו קו חוץ ושלושים אנשים צריכים אותו בו זמנית בכל רגע נתון, עם פחים שעולים על גדותיהם, חיילים שלא מנקים את הפחים האלה, מפקדים של החיילים שטוענים שאין להם מה לעשות בנידון, מזגנים מטפטפים ובעיות תברואה קשות.

יותר מזה, אפילו נתקלתי שם השבוע ביתוש הנמר האסייאתי. אני לא בטוח אם הוא הספיק לעקוץ אותי המנייאק אבל על פי האינטרנט מדובר ביתוש שמעביר מחלות כמו: קדחת הנילוס המערבי, דנגי וצ'יקונגוניה (שהאינטרנט לא ממש מסביר מה זו המחלה הזאת אבל היא נשמעת כמו מחלה שעושה ממך צ'יקמוק. אולי אפי חולה בה). בכל מקרה כתוב גם שהיתוש הזה מעביר את המחלה במקומות שונים בעולם אבל לא בארץ אז נרגעתי מההיפוכונדריה.

נמר אסייאתי. מפחיד.

ראינו השבוע את המחזור הראשון של ליגת העל. כרגיל הפועל תל אביב לא ניצחה במשחק הראשון אבל מה שיותר הטריד אותנו בעודנו יושבים עם דוד כרעיים וצופים במשחק המרכזי בערוץ הראשון היה שהערוץ הראשון החליט להמשיך במתכונת המונדיאל, שזה טוב מצד אחד כי הם ממשיכים עם ה-HD אבל מצד שני זה אומר שהם נשארים עוד עונה עם דני נוימן. אללא יוסטור. בכל אופן לגבי ה-HD, מסתבר שהם ממשיכים עם זה ולא רק בספורט: היתה כתובית למטה- "מבט HD מיד לאחר המשחק". מה יש לי לראות במבט HD? את הקמטים של חיים יבין? את הקרחת של עמנואל הלפרין? אולי את גאולה אבן. אבן?

נ.ב.

מזל שלא חליתי בקדחת הנילוס המערבי. זה לא היה משאיר לי ברירה אלא ללכת לבקש מאורן זריף שירפא אותי.

לקחנו דאבל. כן, אמרתי לקחנו ולפני שאתם קופצים לאמירה הרגילה והמטופשת של "מי זה אנחנו? מה אתה שיחקת?" אז כן. אני חושב ששיחקתי מצויין, במיוחד במשחקים האחרונים נתתי את כל כולי וחזרתי סחוט וצרוד אבל זה היה שווה את זה.

מה שמדהים באליפות הזאת היא שהיא הוכרעה בשניה האחרונה. בד"כ היא כבר ידועה מראש כמה מחזורים לסיום והפעם אחרי שהאדומים כבר התנחמו בזכיה רק בגביע פתאום הם הבינו שהם לקחו גם את האליפות. מדהים.

דבר אחד אני באמת לא מבין. מה הקטע של צלחת אליפות? זה הפרס הכי ראוי לקבוצה שהיתה הכי טובה במשך שנה שלמה? צלחת??? יכול להיות שהרעיון המקורי היה בכלל להשלים סט עם הגביע. אולי אם יום אחד קבוצה תזכה בטריפל אז במקום גביע הטוטו יתנו להם סכו"מ להשלים את התמונה. וזה בטח מאד מבאס לקחת אליפות ביוון- אתה זוכה בצלחת אליפות וישר שניה אחרי זה מנפצים אותה על הרצפה.

מישהו בא לשחק פריזבי?

הייתי בחגיגות הדאבל וגיליתי שהקהל שם מחולק בדיוק כמו במשחקים- הקרבה לבמה היא לפי עד כמה אתה משוגע. אני איכשהו מצאתי את עצמי במעגל הכי קרוב, מוקף בערסים בני 15 שדחפו בלי הפסקה ושרו וצעקו. בדיוק כמו שאתם הולכים להרגיש בהופעה של מטאליקה. היו שם יותר מ-20,000 איש שלא ברור מאיפה צצו אחרי כל השנים האלה שאנחנו רואים בבלומפילד משהו כמו 7000 אוהדים בממוצע למשחק רגיל. הפתרון נמצא בעובדה שיש כמה סוגים של אוהדים:

האוהדים ה"קבועים" – הקבוצה שבה אני נמנה. סוג אוהדים שאוהב את הקבוצה שלו ולא משנה אם היא מנצחת או מפסידה, הם יגיעו כמעט לכל משחק ויכריזו בפומבי על אהבתם לקבוצה. בחגיגות האליפות ניתן להבחין בהם במעגל השני, כשהם שרים את כל שירי הקבוצה.

האוהדים ה"מוכרים" – כל מיני אנשי טלויזיה, זמרים ואנשים מוכרים אחרים המזוהים עם קבוצת כדורגל מסויימת. יש בעיקר אוהדי הפועל כאלה (מי יודע, אולי תוך כמה שנים אני אמנה על הקבוצה הזאת). בחגיגות האליפות ניתן להבחין בהם על הבמה או באיזה ערוץ ספורט.

אוהדי ה"אני בא רק למשחקים חשובים" – יגיעו לאצטדיון רק בדרבי או במשחקים מכריעים למינהם כי "רק במשחקים האלה יש עניין". בחגיגות האליפות ניתן להבחין בהם משתעממים.

"אוהדי הסלון" – אוהדים שלא באים למשחקים מעולם אבל מבחינתם הם יודעים הכל יותר טוב ממך. הם בד"כ מושפעים משדרי הטלויזיה ולרוב הם יחשבו את ההיפך ממה שאוהדים אמיתיים חושבים. בחגיגות האליפות ניתן להבחין בהם במעגל החיצוני כשהמילים היחידות שהם מכירים בשירי הקבוצה הן: שם הקבוצה, "יאללה" ו"אולה".

ה"מסתפחים" – בכל עונה הקבוצה שזוכה באליפות תזכה גם בגוש לא קטן של מסתפחים שיחליטו באותו הרגע שהם אוהדי הקבוצה. קבוצה זו מתחלקת לשתיים- אלה שעד אותו רגע לא באמת אהדו קבוצה ומעתה והלאה יתחילו לאהוד את הקבוצה, ואלה ששנה הבאה יגידו שהם אוהדים את האלופה החדשה. את שני הסוגים האלה ניתן לראות בחגיגות האליפות כשהם מסתובבים בצד הרחוק וקונים איזו נקניקיה מאיזה דוכן עלוב בצד.

ה"מצ'וקמקים" – אלה שבמשך שנים טוענים שהם אוהדים את הקבוצה אבל מעולם לא תראה אותם באף משחק ואפילו את חגיגות האליפות הם יפספסו מסיבה מצ'וקמקת כזאת או אחרת.

ה"שרופים" או ה"קומץ" או ה"לא נורמלים" – את הקבוצה הזו שמרתי לסוף. מדובר באותם אוהדים שקיימים בכל קבוצה, גם אם הם פצועים קשה הם לא יחמיצו אף אימון של הקבוצה, במשחקים הם יביאו תופים וכל מיני כלי נשק שגנבו מהצבא וחלקם אף לא רואה את המשחק ועומד עם הגב למגרש במשך תשעים דקות בלי חולצה גם אם יורד שלג. בחגיגות האליפות ניתן לראות אותם קרובים לבמה, דוחפים אחד את השני, צועקים דברי נאצה כנגד היריבות ושרים בקולי קולות את שירי הקבוצה אותם הם בעצמם כתבו.

אגב תמיד עניין אותי איך מתנהלים המפגשים האלה שבו האוהדים כותבים שירים חדשים לקבוצה ולשחקנים. הם נפגשים בבית של מישהו לאיזה ערב שירה ועוברים על דיסקים בתקוה למצוא לחן שיתאים לשחקנים החדשים בקבוצה? סוג של בירה ונשירה (או בירה ונקללה כשהם כותבים את שירי הנאצה).

המג'נונים

נ.ב.

היום ערב חג שבועות. מה שאני אוהב בחג הזה זה שהמנהג בו (אכילת גבינות) הוא לא כפייה אלא מנהג נטו. מי שרוצה יכול לאכול בשר, רק נהוג לאכול גבינות. בעצם גם בראש השנה אתה לא חייב לאכול ראש של דג ובחנוכה לא חייבים לאכול סופגניות. למעשה, רק פסח כופה עלינו את הדיקטים האלה במשך שבוע. כוסאמק. כמה שאני שונא את פסח…

נ.ב. 2

לכל שונאי הפועל – איזה כיף זה הא?

רן גרינפלד – אדום בנשמה

הדירה

אחת השאלות שאני הכי שונא ששואלים אותי היא "אתה חי טוב אתה, הא?" התשובה המיידית שלי היא תמיד "אני חי נכון". אני לא אוהב שאנשים מסיקים מה המצב הכלכלי שלי על סמך העובדה שיש לי ממרח פסטו במקרר. אז נכון שאנחנו סטודנטים ולסטודנטים טיפוסיים זה נדיר שיש במקרר מותרויות כמו ממרח זיתים או לימונים כבושים אבל אצלנו זה פשוט בא על חשבון דברים אחרים שאנשים נורמלים קונים. בפעם האחרונה ששמעתי את השאלה הזו זה היה אחרי שסיפרתי למישהו שיש לנו עוזרת שמנקה את הדירה אחת לשבועיים. זה לא אומר שיש לנו כסף מיותר לשלם לעוזרת- זה אומר שאנחנו סתם עצלנים מכדי לנקות את הדירה בעצמנו. אגב, הקטע הזה עם העוזרת הוא גאוני- הוא צימצם את אחוז המריבות בדירה לכלום, אם פעם הייתי כועס על תומר שיש מלא כלים בכיור- היום אני יודע שעד מחר הם יעלמו… בכל מקרה אנחנו עדיין סטודנטים וגם אני שעובד הכי הרבה מבין שלושתינו אין לי חשבון בנק בשוויץ עם מלא כסף אז תפסיקו להיכנס לנו לכיס, אנחנו לא חיים טוב, אנחנו חיים נכון.

מותרות

בואו תשמעו קטע לגבי העבודה שלי: בכל יום בשתים עשרה אנחנו יוצאים לאכול צהריים באיזו מסעדה באיזור העבודה שלנו. זה יישמע לכם כמו צרות של עשירים אבל לכולם נמאס כבר מהמסעדות ואנחנו מחכים כבר כמה שנים לחדר אוכל שייבנה בקרוב. עכשיו, תעצרו רגע את המחשבה הזו של "איזה בכיין הוא- כל יום מסעדה אחרת והוא מתלונן" אבל קחו בחשבון שזה מאד מוריד את הערך של מסעדות. פעם ללכת למסעדה היה ביג דיל, היום כשיש אירוע למישהו במשפחה או מהחברים והם רוצים לצאת לחגוג במסעדה- זה כבר לא מעניין. טוב, אתם צודקים- אני בכיין.

בכל מקרה, הסיפור הוא כזה: יש מסעדה אסייאתית צמודה לבניין שבו אנחנו עובדים שרוב האנשים לא אוהבים לאכול בה ביום יום. הרבה אפילו יעדיפו את כל המסעדות באיזור על פניה. הבעיה מתחילה ביום רביעי כשמגישים שם מנה של סטייק סלמון בתור מנת היום התפריט העסקי (מנה שבדר"כ עולה יותר ולכן לא נכללת בעסקית). עכשיו אולי זה אני, אבל סטייק סלמון זה לא המעדן הכי טעים שיש על הפלנטה הזאת ובטח שלו שם ובכל זאת ניתן לראות עשרות עובדי אלביט מסתערים על פתחה של המסעדה הקטנה במרדף אחר סטייק הסלמון (או הסלומון כפי שאנשים מוזרים קוראים לו) בכל יום רביעי בשתיים עשרה או'קלוק, וכבר ארבע שנים שאני שומע בכל יום רביעי אנשים מזכירים אחד לשני משמונה בבוקר שהיום הולכים לאכול סטייק סלמון. אז מה הקטע פה בעצם? אני טוען שזה הכל בגלל שאנשים אוהבים להרגיש שהם מנצחים את המערכת. עצם העובדה שהם מקבלים משהו שעולה יותר אבל היום ספציפית הוא במחיר מבצע (אפילו שזה היום ספציפית אבל כל שבוע) גורם להם להרגיש טוב עם עצמם. אני מאמין שגם אם היה שם שניצל ב-60 שקל ובכל יום שני הוא היה נכלל בעסקית אז אנשים היו מדברים על שניצל כל היום.

אבל זה ורוד

נ.ב.

הפועל לקחה גביע. רק רציתי לציין.

נ.ב. 2

אודי- תשלים: שוב אנחנו כאן…

ד"ר פיצ'ר

בימים האחרונים התחלנו לצלם בלימודים את הפיצ'ר שלנו (סרט באורך מלא), שבו הדמות שאני מגלם שונאת חזאים ופקחי חניה (בדומה לדמות שלי במציאות). היות ומדובר בסרט שמצטלם רק בלילה ושבמקרה השבוע הייתי גם חייב לסגור כל מיני דברים בעבודה, מצאתי את עצמי מנהל חיים כפולים: ביום אני עובד הייטק ובלילה אני שחקן/תורן הפקה/נהג/לוחם צדק. ככה יצא שבלילות האחרונים אני ישן לילה כן-לילה לא והגעתי פעמיים למצב שאני ער במחזורים של בין 30 ל-40 שעות. טוב, גם לא יכולתי לוותר על ברצלונה-אינטר (בדיעבד חבל שלא ויתרתי).

אני תמיד אוהב לעשות הרבה ולישון מעט אבל הפעם הגזמתי ואני יכול לבוא בטענות רק לעצמי (כמו מכבי חיפה אבל נחזור לזה בהמשך). בכל מקרה, תופעות הלוואי לא איחרו להגיע. לדוגמא: קיבלתי בעבודה איזה מסמך לקרוא ומצאתי את עצמי בוהה במסך המחשב במשך שעה שלמה שבה אני קורא את אותה השורה 30,000 פעם. בסוף הצלחתי לקלוט אבל קל זה לא היה. הייתי גם ממש קרוב להתעפץ ולהתעורר עם סימן של Enter הפוך על המצח.

אני גם חי חיים כפולים ואתה לא רואה אותי בוכה על זה

זמן לחלום

יצא לי להתעפץ בדרך לרכבת בעבודה- בשמונה דקות של המתנה התעפצתי שמונה פעמים. התעפצות זה דבר מצחיק: כשאתה מתעורר משינה רגילה (ולא משנה כמה זמן וכמה טוב ישנת) תמיד בחצי שניה הראשונה אתה תוהה איפה אתה, אז כשאתה מתעפץ זה קורה כל דקה ואתה כל פעם מחדש מופתע לרגע מהסביבה שלך. זה מוזר להתעורר ולראות מסביבך אנשים ממתינים לרכבת. גם בתוך הרכבת נרדמתי ולהירדם ברכבת בנסיעה קצרה זה מלחיץ – בכל שינוי קל במהירות הרכבת אתה נלחץ ומתעורר כדי לוודא שלא פיספסת את התחנה. אני ספציפית גם התחלתי לחלום בכל פעם שנירדמתי. זה די מבאס להתחיל כל פעם חלום חדש ולהתעורר אחרי שניה, זה נותן הרגשה של בזבוז חלום.

אני גם לא אוהב שאני אומר למישהו בשתיים בלילה שאני צריך לקום מחר מוקדם והוא עונה לי "אתה מתכוון היום". צאו מהשטות הזאת- אני תמיד טענתי שהיום מתחלף רק אחרי שאתה ישן. רגע, זה אומר שאני בעצם בפיגור של יומיים…

מאני טיים

הבטחתי שאני אחזור לנושא הכדורגל. אני חייב לציין את העובדה שהפועל עלתה לראשונה העונה למקום הראשון (תנו לשמוח, אפילו אם זה עשוי להיות לשבוע אחד בלבד) באדיבות מכבי חיפה ולוזון, אבל מעבר לזה מיציתי כבר את נושא השיחה על הקיזוז בכל מקום אפשרי ועם כל אזרח ישראלי חובב כדורגל. אני אסכם את זה במשפט אחד- הקיזוז זו שיטה מסריחה אבל מי שתיקח אליפות מבין השתיים תהיה ראוייה לה. הקבוצה שכן הייתי רוצה לדבר עליה היא דווקא בית"ר ירושלים, הקבוצה שיותר מכל תשמח להרוס לנו את האליפות במחזור האחרון בטדי. אבל גם כאן, אני לא רוצה לדבר על הקבוצה או על האוהדים אלא דווקא על הבעלים, בעקבות ידיעה שקראתי באינטרנט לאחרונה. כנראה שאתה חייב להיות לא שפוי בשביל לרכוש את הקבוצה הזאת. הבעלים הקודם התאשפז במוסד פסיכיאטרי לאחר שטען שפגש את גלעד שליט ואת סנטה קלאווס, לזה שלפניו הוציאו צו מעצר בחצי גלובוס ועכשיו הגיע התור של יקיר הבלוג, הלא הוא המיסטיקן המטורף אורן זריף, שטוען שבכוונותיו לרכוש את הקבוצה בתנאי שכל השחקנים יעשו מדיטציה כל יום. אני אישית מת לראות את היקיר השני של הבלוג, שמעון גרשון, עושה מדיטציה לפני משחק מול הפועל.

אני אלמד אותכם לקשור שרוכים בעזרת המחשבה

נ.ב.

אנשים טוענים שאני לא מתבטא מספיק חזק נגד אורן זריף כי אני מפחד ממנו. אז רק שיהיה ברור- אני מנסה לצאת סולידי, תהיו בטוחים שאני לא מפחד (למרות שאולי העייפות שלי זה בגלל שהוא שאב ממני 123 טון אנרגיה).

נ.ב. 2

בהקשר לנושא הבלוג- יום ולילה, הנה קישור לסרט מצויין ששיחקתי בו ועונה לאותו השם:

 http://www.facebook.com/video/?of=525013494#!/video/video.php?v=335727660773&subj=525013494

משהו מוזר קורה במדינה כבר כמה ימים. זה התחיל בכמה רכבות שהגיעו בזמן והעלו את החשד שלי, המשיך עם זה שהחזאים אמרו שירד גשם ובאמת ירד גשם, אבל כשהפועל תל אביב ניצחו אתמול את פ"ת 7-1 פה כבר הבנתי שחזון אחרית הימים מתגשם. זה צירוף מקרים גדול מדי שכל הדברים האלה קורים באותו הזמן וכמו שאני תמיד אומר- היקום מוצא דרכים להשלים את עצמו, מה שאומר שבטח יקרו דברים שיקזזו את כל העסק הזה. אני לא אומר שיקרו אסונות אבל בטח הרכבת תאחר פי שתיים, תהיה שנת בצורת והפועל לא תיקח אליפות ורק אז זה ירגיש כמו שנה נורמלית…

אבל תכל'ס, באמת הגיע הזמן שירד פה גשם. כבר שנים שלא ראינו פה חורף נורמלי במדינה הזאת וכשאין גשם דברים רעים קורים. התאוריה של אפקט הפרפר עובדת גם כאן: אין גשם – יש בצורת – רוצים שנשלם יותר כסף. או אם תרצו: אין גשם – ישראל מתייבשת – אנחנו רואים את בר רפאלי מתקלפת (וזה באמת כבר מוגזם). אז לכל מי ששכח איך נראה גשם צרפתי תמונה:

ככה זה נראה

אפרופו אסונות, אני רואה בכל חור פרומואים לסרט האסונות 2012. אני לא מצליח להבין למה הם מפרסמים את זה כבר עכשיו? אני לא מתכוון לחכות עד 2012 לראות אותו. חוץ מזה כל סרטי האסונות הם אותו דבר. כמה פעמים אפשר לראות את האמפייר סטייט בילדינג מתפוצץ ואת פסל החירות שוכב על המים? נראה לי שדי מיצינו את זה ביום השלישי לא? בכלל אני לא מצליח להבין איך כל האסונות תמיד פוקדים דווקא את ניו יורק. שלא תבינו לא נכון, אני חולה על העיר הזאת אבל זה כבר נהיה מוגזם תמיד לראות רק אותה בסרטים האלה. איך חתיכה קטנה מהאסטרואיד בארמגדון עפה ישר למנהטן? למה החייזרים מחליטים להשמיד דווקא את הקרייזלר בילדינג? ומה לעזאזל יש לגודזילה לחפש שם? גרין קארד? איך היא עשתה את כל הדרך מיפן, דרך חצי כדור ועד לניו יורק מבלי אפילו לעצור לאיזה קונקשן? די כבר!

שיט. ידעתי שהייתי צריכה לפנות שמאלה באלבקרקי

ותמיד מוצאים איזו שטות מגוחכת כמו זן חדש של יתושים שזה מה שמציל את האנושות בסוף. די, אם אין לכם סוף הגיוני פשוט תעשו סוף טרגי. פעם אחת תנו לנו לראות סרט אסונות שכל העולם מתפוצץ בסוף מה איכפת לכם? זה לא אמיתי. אני גם בטוח שאם באמת היה מגיע סוף העולם אז בישראל זה היה נראה כמו כל דבר שקורה בישראל- מצ'וקמק. היינו רואים את כלבו שלום נופל, את הכנרת מציפה את עין-גב ואת באר שבע הופכת לשממה. וואוו… אתם מבינים? בארה"ב קורסים שני בניינים עצומים ובארץ הדבר הכי קרוב שאנחנו מקבלים זה גשר שמתרסק לתוך הירקון…

בקיצור, עזבו אותכם מכל הסרטים האלה, אנחנו לא מפחדים מרעידות אדמה וטורנדואים למינהם ובטח שלא ממפלצות יפניות וקופי ענק. יש לנו מספיק את אחמדיינג'אד וג. יפית על הראש.

נ.ב.

ובמסגרת האסונות – אפי השתכר השבוע, התעלף ופתח את הראש במסיבה של חבר שלו בקריית חיים. אסור לתת לו לשתות, כל פעם שהוא שותה קורה איזה משהו רע… אפי למה???