טוב, אז נעלמנו לדי הרבה זמן (חודשיים שלמים ליתר דיוק). די הרבה דברים הספיקו לקרות בזמן הזה שלא כתבנו כלום: הדירה 21 עברה לת"א (!!!), מרחק הליכה מהג'ירף, טוני וספה ויש סניף של קרנף 10 מטר מהבית! חוץ מזה סיימנו את לימודי המשחק ועכשיו אנחנו צריכים לחפש את עצמנו: תומר החליט ללמוד באוניברסיטה שקר כלשהו, אפי עדיין ישן חצי יום ואני מחפש שינויים בכל מקום. אחד השינויים החדשים שהחלטתי לעשות הוא שינוי בלוק:

איזה חום היה החודש. כמה חם היה? היה כל כך חם שאפילו לא הייתי מסוגל לכתוב פוסט. גם בטח לכם היה כל כך חם שלא יצאתם להפגין בחוץ שאתם רוצים פוסט חדש לכן לא הרגשתי שיש ביקוש. אבל בתכל'ס היה כל כך חם שאפילו המאוורר של המחשב שלי התחיל לעשות רעשים ונאלצתי לקחת אותו לתיקון. למזלי תומר הפציר בי יום אחרי יום שלא אזניח אותו ואקח אותו לתיקון ובזכותו בסוף לקחתי אותו לתיקון וגיליתי שזה היום האחרון שיש לי עליו אחריות. מזל.

מה שמרגיז זה שהחום הזה לא נגמר. זה כבר לא גל חום זה צונאמי חום. גם מרגיז שעד שאתה מתרווח כבר עם איזה מזגן תמיד תבוא הבחורה התורנית (אמא, אחות, חברה, ידידיה, סתם בחורה שעובדת איתך) שתשאל אם אפשר לכבות את המזגן כי קר לה! פאקינג שיט, זה החודש הכי חם שהיה אי פעם בכדור הארץ ואת רוצה שאני אכבה את המזגן??? ועוד משהו שמרגיז אותי זה בכל פעם שנפלט לי איזה משפט בסגנון "איזה חום, אני מת!" תמיד צץ לידי איזה ג'ובניק שהסתכל עליי ושאל "לך חם? מה אני אגיד?" מה אתה תגיד? אתה יכול להגיד "איזה באסה שאני משרת כל יום בבסיס עם מזגנים, יוצא כל יום הביתה ועוד צריך לסבול את הדקה הליכה מהבסיס לתחנת אוטובוס בחום הזה, כשבזמן הזה יש לוחמים מצ'וקמקים ששוכבים כל היום בחוץ במארבים, מתקררים מהאדמה וחוץ מזה הם רגילים לחום הזה. אני זה שסובל פה כל יום מחדש. אם הם רק היו יודעים איזה באסה זה לסבול כל יום את המעבר מהמזגן לשמש בחוץ הם היו מודים לי על ההקרבה שאני עושה בשבילם."

אהה, אם אתם שואלים את עצמכם למה אני נתקל בחיילים על בסיס יומי אז זה בגלל שהחליטו לפנק אותי מהעבודה ולשלוח אותי לבסיס כלשהו בארץ למשך כמה שבועות. איזה כיף הא? אני חייב לציין שזה המקום הכי מעפן שראיתי בצה"ל. אני יושב בתוך בונקר בלי קליטה לפלאפונים, עם טלפון אחד שיש בו קו חוץ ושלושים אנשים צריכים אותו בו זמנית בכל רגע נתון, עם פחים שעולים על גדותיהם, חיילים שלא מנקים את הפחים האלה, מפקדים של החיילים שטוענים שאין להם מה לעשות בנידון, מזגנים מטפטפים ובעיות תברואה קשות.

יותר מזה, אפילו נתקלתי שם השבוע ביתוש הנמר האסייאתי. אני לא בטוח אם הוא הספיק לעקוץ אותי המנייאק אבל על פי האינטרנט מדובר ביתוש שמעביר מחלות כמו: קדחת הנילוס המערבי, דנגי וצ'יקונגוניה (שהאינטרנט לא ממש מסביר מה זו המחלה הזאת אבל היא נשמעת כמו מחלה שעושה ממך צ'יקמוק. אולי אפי חולה בה). בכל מקרה כתוב גם שהיתוש הזה מעביר את המחלה במקומות שונים בעולם אבל לא בארץ אז נרגעתי מההיפוכונדריה.

ראינו השבוע את המחזור הראשון של ליגת העל. כרגיל הפועל תל אביב לא ניצחה במשחק הראשון אבל מה שיותר הטריד אותנו בעודנו יושבים עם דוד כרעיים וצופים במשחק המרכזי בערוץ הראשון היה שהערוץ הראשון החליט להמשיך במתכונת המונדיאל, שזה טוב מצד אחד כי הם ממשיכים עם ה-HD אבל מצד שני זה אומר שהם נשארים עוד עונה עם דני נוימן. אללא יוסטור. בכל אופן לגבי ה-HD, מסתבר שהם ממשיכים עם זה ולא רק בספורט: היתה כתובית למטה- "מבט HD מיד לאחר המשחק". מה יש לי לראות במבט HD? את הקמטים של חיים יבין? את הקרחת של עמנואל הלפרין? אולי את גאולה אבן. אבן?

 

נ.ב.

מזל שלא חליתי בקדחת הנילוס המערבי. זה לא היה משאיר לי ברירה אלא ללכת לבקש מאורן זריף שירפא אותי.

רן גרינפלד- היפוכונדר

הדירה

טעות לעולם חופרת

אנשים חוזרים על טעויות פעמיים. אנחנו פשוט לא מצליחים להימנע מזה, זה הטבע שלנו. כבר היינו שם, אנחנו יודעים שזאת הולכת להיות טעות קשה אבל אנחנו נעשה את זה שוב. יש טעויות מטופשות, כמו למשל שניסיתי לפתוח בקבוק בירה עם האולר שקיבלתי מהעבודה ונחתכתי מהפקק ויומיים אחר כך ניסיתי את זה שוב ונחתכתי שוב באותה האצבע, למרות שיש לנו פותחן נורמלי בבית. יש טעויות מעצבנות כמו למשל שאחרי הקמפיין הכושל של נבחרת ישראל קיבלנו שוב הגרלה עם פחות או יותר אותן הנבחרות ושוב מדברים בתקשורת על כמה זה בית קל ויש סיכוי למרות שיש לנו נבחרת שביום טוב לא יכולה לנצח את ההרכב השני שלה. ויש כמובן טעויות בלתי נסלחות כמו למשל אפי שקנה שוב סבון נוזלי בריח תותי-פרוטי ובגללו אני שוב יוצא מהמקלחת עם ריח של ארטיק. טוב, מה לעשות, אפי ידוע בלחזור על טעויות פעמיים.

 

 שן תחת שן

הייתי אצל רופא שיניים השבוע. אני לא אוהב אותם. אני יודע שהרוב המוחלט של האוכלוסייה לא אוהב רופאי שיניים וחלקם הגדול גם מפחד מהם. אני לא מפחד, אני פשוט לא אוהב אותם ואני תמיד מרגיש שהם עושקים אותי. רופאי השיניים הם המוסכניקים של הרפואה. אתה בא אליהם לבדיקה שיגרתית והם עושים לך טיפול עשרת אלפים ואומרים לך שאתה צריך לבוא שוב ולהחליף חצי מהשיניים שלך. אתה גם תמיד מרגיש שבמקום לתקן לך משהו הם הורסים, אף פעם לא בצורה קיצונית אלא כל פעם משהו קטן.

עשיתי סתימה בפעם הראשונה בחיים שלי ובזמן הטיפול כל העסק הרגיש לי מאד מוכר. זה הרגיש כמו בפעם שעשיתי את הקעקוע, התהליך היה די דומה: גם הרופא וגם המקעקע משתמשים בכלים שעושים המון רעש, אתה לא באמת יכול לראות מה הם עושים אז אתה כל רגע נתון מנסה לדמיין לפי הצליל שהכלי עושה מה בדיוק קורה באותו רגע, אצל שניהם אתה חווה כאב נסבל אבל ארוך ומתמשך ובסוף הטיפול אצל רופא השיניים אתה נפרד מסכום כסף לא יותר קטן ממה שאתה משלם על הקעקוע. מה שבטוח זה שמהמקעקע אתה יוצא הרבה יותר מבסוט ממה שאתה יוצא מהמנוול השני.

בקיצור, רופאי השיניים נכנסו לרשימה השחורה שלי. נכון שרמת התיעוב שלי אליהם לא מתקרבת עדיין לחזאים, לפקחים או לאורן זריף (כי אין מה לעשות, את הרופאים אני עדיין צריך) אבל אין ספק שאני לא אוהב אותם.

נ.ב.

חשבתם פעם כמה מטופש השם "שיננית"? זה נשמע שם די מבזה, אני חושב ששמות כמו עוזרת, מנקה שיניים או אפילו עששת היו נשמעים יותר טוב לא?

נ.ב.2

 השבוע ישבתי במסעדה ואכלתי כרעיים. זה לא היה יותר מדי טעים אבל זה נתן עוד הזדמנות להזכיר בבלוג את דוד.

 

רן גרינפלד – שינן

הדירה

אז הנה כמה מסקנות קצרות לגבי המדינה שהייתי בה לפני שאני עובר הלאה:

• לפי הסרט 300, הספרטנים זרקו לתהום את כל הילדים שנולדו בלי קוביות בבטן. כאן זורקים לתהום את כל מי שנולד בלי שפם.
• המדינה הזאת כל כך עשירה במשאבים שיכולתי לחפור בור איפה שאני רוצה ולמצוא נפט.
• מצד שני כנראה שלא היו נותנים לי לעלות למטוס עם יותר מ-100 מ"ל.
• להגיע לטיסה בדקה התשעים במדינה שלא דוברת אנגלית, ללא אמצעי תקשורת זה פאקינג התאבדות.
• אבל זה גם ניצול מקסימלי של זמן היות והגעתי ישר לטיסה וגם ככה לא היה לי מה לקנות בדיוטי פרי שם (ז"א בקיוסק).

בכל אופן, עזבתי את המדינה ההזויה הזאת על מטוס של תורכיש איירליין (חברת תעופה תורכית), מטוס שאני כנראה הישראלי היחיד שהיה עליו, בדרך לעצירה קצרה לצורך החלפת מטוס בתורכיה (לפי הגלובוס מדובר בטיסה מערבה של שלוש שעות וא"כ טיסה מזרחה של שעתיים, יעיל ביותר).

החלטתי לעשות את מה שאני עושה דבר ראשון בכל מקום שאני מגיע אליו בעולם – קניתי שקית דוריטו'ס. הגעתי למסקנה שיש טעמים ממש טובים בעולם. בדיעבד גם הגעתי למסקנה שהרגע שילמתי משהו כמו 17 שקל על שקית דוריטו'ס.

כשהגעתי לשער היציאה נתקלתי במשהו מוזר: אין אף ישראלי מסביבי, ותסמכו עליי בקטע הזה כי אני יודע לזהות ישראלים בכל מקום בעולם- הם תמיד מסתובבים וצועקים שהם יכולים לזהות ישראלים בכל מקום בעולם. הייתי מוקף בעשרות ערבים (עשה לי פלאשבקים מהמשחק האחרון של הפועל שהייתי בו בקריית אליעזר). בכל מקרה כשמגיע התור שלי בבידוק הבטחוני בכניסה לשער, הבודק מסתכל על הדרכון שלי ופתאום לוקח אותי הצידה ומתחיל לתחקר אותי לעומק: מאיפה באת? כמה זמן שהית שם? מה עשית שם? איזה עסקים? באיזה חברה אתה עובד? מה החברה שלך עושה? ורק כשעניתי שאני לא יכול להגיד לו הכל מטעמי סודיות והסתכנתי בכך שייקחו אותי עכשיו לחדר האחורי, רק אז הוא החליט שאני בסדר ואפשר לשחרר אותי. אתם קולטים את האבסורד? אני, ישראלי שטס לארץ ישראל, עולה על מטוס מלא בערבים, ואני זה שמתחקרים אותו כאילו אני עשוי להיות המחבל הפונטציאלי כאן (!!!). ההסבר ההגיוני היחידי שאני יכול לחשוב עליו לתופעה הזאת הוא שהבחור התבלבל ביני לבין פיני בלילי אבל זה לא נראה לי סביר כי יש לי שתי גבות. אגב, בסוף היו עוד הרבה ישראלים על המטוס. הם פשוט הגיעו בשניה האחרונה (איך לא צפיתי את זה?).

נכנסתי למטוס וגיליתי שאין בכל המטוס הזה מושב יותר גרוע מהמושב שאני קיבלתי – מושב אמצעי, בין שתי נשים, לפני יציאת החירום (שזה אומר שהכיסא שלי לא נשען לאחור אבל הכיסא של זה שיושב לפניי כן יכול), בקיצור מה שנקרא אצלנו – לא נוח. מזל שזו טיסה קצרה. לא רק זה, האישה שישבה מימיני היתה נוצרייה והבחורה שישבה משמאלי מוסלמיה. מדהים, מסתבר שדברים כאלה באמת קורים – מוסלמי, נוצרי ויהודי עולים למטוס. מזל שלא התרסקנו כי בטח היו רק שני מצנחים.

תוך כדי שאנחנו מתקרבים לנחיתה חשבתי על איך זה שלוד הפכה למוקד התחבורה הכי גדול בארץ. כל הרכבות עוברות שם ושדה התעופה הבינלאומי שלנו שם. הרי אנחנו עובדים על כולם בעיניים כשאנחנו אומרים שהיעד של המטוס הוא תל אביב וטוב שאנחנו עושים את זה כי אני חושב שאם היינו אומרים שנוחתים בלוד- משרד התיירות היה פושט את הרגל.

כמובן שברגע הנחיתה כל הנוסעים התחילו למחוא כפיים לטייס כאילו שהוא שומע את המתרחש בבטן המטוס (וזה אפילו פחות גרוע מהאנשים שמוחאים כפיים בקולנוע). אף פעם לא הבנתי את הקטע הזה של מחיאות הכפיים- מה, אנחנו מודים לטייס שהוא לא הרג אותנו? החלטתי שכשאני אגיע הביתה אני אמחא כפיים לנהג המונית שהביא אותי בשלום. כשחיכיתי למזוודה ראיתי את השחקנים של טפליצה, הקבוצה שמשחקת נגד הפועל היום ועלתה במוחי המחשבה להניח את המזוודה לפני הרגל של השחקן הכי טוב שלהם על מנת שייפצע אבל לא היתה לי שום דרך לדעת מי השחקן הכי טוב אז ויתרתי. כשנכנסתי למונית הדבר הראשון שהנהג שאל אותי הוא איך אני רוצה לשלם- 100 שקל או מונה. ישר הרגשתי כמו באיזה שעשועון טלויזיה והחלטתי להסתכן ולבחור במונה ולקוות רק שלא יצוץ לי איזה דחליל משם. בסוף זה עלה 90 שקל, עקצתי אותו בעשירייה.

כמובן שהדבר הראשון ששעשיתי כשהגעתי הביתה היה לנסוע לאסוף את אפי, לקנות קרנף ולשבת עם זה מול המשחק של מכבי חיפה.

וזהו, לפני שתספיקו למצמץ אני כבר אהיה שוב על מטוס, הפעם בדרך לניו יורק, העיר האהובה עליי ביקום!

נ.ב.

מזמן לא שמענו מדוד. זה כאילו נהיה בינינו איזה קרע. אפילו יותר מקרע אחד, זה כאילו יש בינינו קרעיים.

נ.ב. 2

הכותרת של הפוסט נבעה מזה שרציתי לקנות בתורכיה את הממתק מרס אבל היה רק באוונטי. בפעם הבאה אני מקווה שיהיה מרס תורכי…

רן גרינפלד – פרש תורכי

הדירה

דחייה לדורות

היום חזרתי הביתה וגיליתי הפתעה בדואר, מכתב מהמחלקה המשפטית של עיריית רמת גן שהוכיח לי שגם מחלקה זו עובדת כמו כל מחלקה אחרת בארץ – לאט. המכתב תיאר בפניי שהערעור שהגשתי לפני כמעט חצי שנה לגבי דו"ח החניה שקיבלתי ליד הדירה לא התקבל. במילים אחרות – לקח להם יותר מחמישה חודשים לדון בערעור שהגשתי על כך שחניתי ליד הבית שלי ואחרי כל הזמן הזה לדחות אותו. אני יודע שכבר חרשנו על עניין דו"חות החניה אבל הנושא הזה לא נגמר לעולם. מדובר בדו"ח שקיבלתי בלילה שאחריי הסילבסטר. עשינו מסיבה בדירה ולמחרת בתשע בבוקר גילינו שהפקח החביב שעובר ברחוב שלנו בד"כ רק בשעות הצהריים המאוחרות, החליט להשכים קום ביום הראשון של השנה ולחלק דו"חות חניה גם לי וגם לדור. כנראה הוא היה מתוסכל שהדייט שלו הבריזה לו וכנקמה הוא החליט להתעורר מוקדם ולנקום בעולם. אותו פקח ממורמר שנתן דו"ח לדור כשקפץ לרבע שעה לדירה כדי לאכול, אותו אחד שנתן דו"ח גם לתומר (שלקח מדור את הרכב באמצע היום לשתי דקות להביא משהו מהדירה) ונעלם כלא היה בשניה שתומר יצא. מדהים באיזו מהירות הם נעלמים אחרי הדו"ח. כאילו הם ממהרים לעשות איזה משהו חשוב, כולנו יודעים שהם חוזרים הביתה (לבית של אמא שלהם ליתר דיוק) ושוקעים על הספה מול הטלויזיה, עם גופייה לבנה, שקית צ'יפס ביד אחת והשלט של הטלויזיה בשניה.

תחבורע ציבורית

הסיפור הזה רק הזכיר לי שוב שאני צריך רכב משלי. זה והעובדה שחיכיתי בבוקר לאוטובוס. זו הליכה של עשרים וחמש דקות עד הרכבת ואני בד"כ מעדיף ללכת ברגל אבל אין לי שום כוונה להגיע לעבודה מטפטף. משהו מוזר קורה בעיר הזאת- יש אינסוף אוטובוסים ומוניות שירות ובכל זאת קורה שאני מחכה רבע שעה, שבה עוברות איזה שבע מוניות שירות שאף אחת מהן לא עוצרת כי כולן מלאות עד אפס מקום, ואז מגיע האוטובוס שמפוצץ לא פחות אבל הנהג מתעקש להמשיך ולדחוס עוד נוסעים במטרה לשבור את שיא גינס, ואז הוא נוסע במהירות של שני קילומטר לשניה כי הוא לא רואה כלום במראות והאוטובוס בקושי זז ובתחנה הבאה שהוא עוצר מישהו שהיה דחוס בסוף האוטובוס צריך לרדת אבל הוא לא מספיק להגיע לדלת לפני שהיא נסגרת ומתחיל לצעוק על הנהג, ושניה לפני שהוא מתחיל שוב לנסוע הוא רואה במראה מישהו רץ ספרינט ומתנשף בלי הרף ומחליט לעשות לו קטע ולחכות עוד כמה שניות ואז להתחיל שוב בנסיעה בשניה שהמסכן כבר כמעט ליד הדלת, וככה אתה מפספס רכבת וצריך לחכות עוד חצי שעה עד הרכבת הבאה. מסקנה: או שעדיין אין מספיק אוטובוסים ומוניות שירות או שיש יותר מדי בני אדם. מסקנה נוספת: אני אלך להוציא רשיון לקטנוע כבר בשבוע בקרוב.

נכון תמיד כשאתם מגיעים לתחנת אוטובוס אתם מתחילים לחשב מתי האוטובוס צפוי להגיע בהתחשב בכמה אנשים יש בתחנה? אם אין אף אחד אז כנראה שהוא הרגע עבר אבל אם יש הרבה אנשים סימן שהוא אוטוטו מגיע. איכשהו תמיד קורה לי שאני מגיע ויש המון אנשים ואז אני בטוח שהאוטובוס יגיע תוך כמה שניות ואז מגיע אוטובוס אחר וכולם עולים עליו ואני נשאר לבד בתחנה ומבין שיש עוד זמן עד שהאוטובוס שאני צריך יבוא.

כשהגעתי לתחנת הרכבת איזו אישה שעברה מולי החליטה שמתוך אלף האנשים שהיו באיזור אני האיש הנכון לשאול אותו איך מגיעים לבית החולים ביילינסון. כשאמרתי לה שאין לי מושג היא עדיין התעקשה שלא לפנות לאף אחד אחר ולהמשיך לתחקר אותי ושאלה איפה יש תחנה של קו 82. הפעם היה לה מזל וידעתי לענות לה אבל איך תמיד מתוך כל האנשים שואלים תמיד אותי ולא משנה אם אני עם אוזניות על האזניים. יש לי פרצוף של GPS?

ומילוא בא?

בגלל שהייתי בלי רכב החלטתי לצערי לוותר אתמול על יום המילואים שזומנתי אליו. אתם בטח שואלים את עצמכם מה זאת אומרת לוותר על יום מילואים, למעשה זה היה ערב מילואים או יותר נכון- התותחנים החליטו להפיק ערב הוקרה למערך המילואים וכשאני אומר לצערי אני מתכוון לזה. זה יום המילואים הכי קל שיכול להיות. אתה בא לראות איזה טקס, הופעה של אמן או שניים, אוכל קצת ומקבל על זה כסף. ואתה אפילו לא צריך ללבוש מדים. מצד שני, בפעם הקודמת שזומנתי ליום הוקרה שכזה הצטערתי כי במקרה באותו ערב היה במקביל מופע איחוד חד פעמי של להקת אטרף ואני, המעריץ היחיד שלהם בארץ, לא הייתי שם. כנראה שאם לא אני אז אף אחד לא היה שם ולכן הם החליטו שלא להתאחד יותר לעולם.

 

נ.ב.

רובנס, סולן להקת אטרף שעבר אירוע מאד קשה בחיים שלו יצא בקריירת סולו אחרי הרבה שנים של חוסר פעילות והוציא השנה דיסק מעולה. ראיתי אותו מופיע בשנה שעברה (במסגרת התוכנית של קוטנר ששודרה מפאב בנמל) והוא התרגש בטירוף כאילו זאת הפעם הראשונה שלו מול קהל ולמרות זאת הוא הצליח להלהיב מאד את הקהל שבא לראות בעיקר את האמנים האחרים שהופיעו.

נ.ב. 2

היום שמעתי שיר של דור דניאל ופתאום נזכרתי בדוד כרעיים. נזכרתי גם שמזמן לא הזכרתי בבלוג את דוד כרעיים אז הרגשתי צורך.

רן גרינפלד -גרופי

הדירה

תפסיקו להכריח אותי לאכול סושי! זה לא טעים לי!!!

למה אתם מנסים לדחוף לי את זה בכוח? אני מבין שרובכם טוענים שזה הדבר הכי טעים עלי אדמות. אני מאמין לכם. אמנם לא טעמתם את הפריקסה של סבתא שלי אבל היות והיא לא יכולה להכין את זה בכמות מסחרית אז אין שום בעיה עם זה שסושי מבחינתכם הוא מאכל האלים. תהנו. אבל תעזבו אותי בשקט. זה לא טעים לי. נכון שגם אני דוחף לאחרים דברים שאני אוהב כי אני רוצה שגם הם יאהבו אותם אבל אם מישהו אומר לי שגינס או קרנף זה לא טעים לו אז אני עוזב אותו בשקט. אבל לא, אתם תגידו לי תנסה שוב. אתה תאהב את זה. את המונח "טעם נרכש" אני כבר לא יכול לשמוע יותר. למה? למה אם משהו לא טעים לי אני צריך לנסות שוב ושוב עד שאני אחשוב שזה טעים? במקרה של אלכוהול זה הגיוני, אתה שותה בשביל האפקט עד שאתה מתרגל לטעם. עם קפה זה אותו הסיפור. אבל איזה אפקט לעזאזל יש לסושי שאני צריך לסבול 2, 3, 17 פעמים עד שאני אהנה מזה?

אבל אפרופו טעם נרכש- גלגל"צ זה טעם נרכש. הם דוחפים לך בכוח שירים שבמצב רגיל לא היית אוהב, משמיעים לך אותם בתדירות של אחת לשעה עד שבסוף היום אתה בטוח שאלה השירים הכי טובים שיש. מי ששומע גלגל"צ באופן קבוע- הטעם המוסיקלי שלו הוא טעם נרכש.

אגב, גם הפועל תל אביב זה טעם נרכש. להיות אוהד הפועל זה להתרגל לכמעט. כמעט גביע, כמעט אליפות, כמעט עוברים את החצי. בהתחלה אתה מתרגז, אח"כ אתה מדוכדך אבל בסוף הלוזריות הופכת לחלק ממך. אתה סופג אותה, אתה נהנה ממנה ובסוף אתה אפילו מתגאה בה. כמו שאמרתי- טעם נרכש (טעם של לוזר). העיקר שמנצחים בדרבי.

אז בחזרה לסושי- תאכלו סושי כל יום, כל היום מצדי, עם המקלות האלה שלכם, ותתנו לי את הקרנף שלי עם רוטב שיפקה שום וצ'יפס מתובל בצד. לזה לא צריך להתרגל, זה טעים מהביס הראשון (אבל כן צריך להיגמל). אני בכלל איש של ג'אנק פוד. תנו לי רק פיצה וקבב כל היום ואני מבסוט. כן קבב, ולכל המבועתים מבינכם אני יודע טוב מאד ממה זה עשוי ולא איכפת לי. זה טעים לי. בעצם רק תגידו שאתם עושים על האש ואני אקפוץ. אני אביא מה שתרצו- קבב, המבורגר, סטייק, כרעיים (סליחה דוד), רק תזמינו.

עוד נקודה מעניינת: שלשום בעבודה הגישו בחדר אוכל סושי ולמרות דעותיי הנחרצות בנושא החלטתי לתת לזה עוד צ'אנס. אני לא אוהב את זה אבל זאת לא הנקודה. אני חולה על חריף. אולי זה בגלל שאני אשכנזי בלאי, אולי זה הרבע התוניסאי שלי שמשתלט או אולי זה סתם בגלל היותי אוהד הפועל ואני אוהב לסבול אבל אני פשוט לא יכול לאכול כלום בלי חריף וכמה שיותר. בכל מקרה החלטתי לעשות ניסוי לערבב סחוג וווסאבי (ולמי שלא מבין: סחוג זה חריף שמרגישים בעיקר בפה, ווסאבי זה חריף שמרגישים בעיקר באף). לקחתי מנה מכובדת מכל אחד מהם וערבבתי. התוצאה- כמעט התפוצץ לי הראש, הרגשתי שאני נחנק מכל הכיוונים אבל אין ספק- אני חייב לעשות את זה שוב. ובמסגרת השאלות שאני חייב לשאול- אם סושי זה יפני, למה אוכלים אותו עם מקלות סיניים? אני לא מבין את זה.

אם כבר ביפן עסקינן, אז רק רציתי לספר שתומר ואני התחלנו ללמוד יפנית. אפשר למעשה לומר שאני חזרתי ללמוד יפנית אחרי הפסקה ארוכה שהספקתי לשכוח בה לחלוטין את כל מה שלמדתי ובמקרה של תומר זה עוד קפריזה חולפת, עד שיבוא הדבר הבא שהוא יידלק עליו. אתם בטח שואלים את עצמכם מה שאנחנו שואלים תמיד את אפי- למה??? מה הם צריכים עכשיו גם יפנית? האמת- אין סיבה הגיונית נראית לעין. הדבר היחידי שאני יכול לחשוב עליו הוא העובדה שמהמבטא הישראלי כנראה שלא נצליח להיפטר אז להוליווד אנחנו יכולים להגיד שלום אבל לגבי סרטים יפנים עוד לא אבדה תקוותנו. נסיים ללמוד את השפה ואז כל מה שנצטרך זה איזו אומנות לחימה כי עושה רושם שאין דבר כזה סרט יפני בלי מכות. אז בינתיים אנחנו יודעים להגיד תודה (Arigato) ושלום (Konichiwa) אבל את זה כבר גם ככה למדנו מקיל ביל. יהיה בסדר, בסוף נצליח לחבר משפט.

אז עד הפעם הבאה אני מתחייב שמשהו אחד מהדברים הבאים יקרה:

• אנחנו נלמד עוד מילה או שתיים ביפנית
• אני אתחיל לאהוב סושי
• הפועל תל אביב תנצח במשחק אימון
• תומר יישן פחות משתים-עשרה שעות בלילה
• דור יחזור לדירה
• ליאור שליין יספר בדיחה מצחיקה
• אילן לוקאץ' יסתפר
• אני אוכל קרנף

ובינתיים, תמשיכו לעקוב…

 

נ.ב.

קטע ממש מוזר שקרה לי היום: אני הולך הביתה מהרכבת ופתאום איזה פועל ערבי שעובר מולי מצביע למעלה ושואל אותי "קר, הא?" מיותר לציין שהיה חום איימים, הייתי עם אוזניות והייתי בטוח שלא שמעתי טוב אז הורדתי אותן ושאלתי אותו מה והוא חזר והצביע למעלה ואמר "קר, הא?" או שהוא היה ערבי-ציני או שהוא לא יודע עברית טוב. תחליטו אתם.

רן גרינפלד

הדירה

טוב, אז לכל מי שעוד לא הספקתי לספר את זה הייתי בשבוע שעבר במסיבת גייז. נכון שאנחנו מתקלחים בבית עם סבון נוזלי ורוד בריח תותי-פרוטי אבל זאת סתם טעות מצערת. בסך הכל אני לא בקטע (לא שיש עם זה משהו רע, כן?). אז מה עשיתי שם בכל זאת?

ככה: ביום ראשון שעבר הלכנו כמה מהחבר'ה בכיתה להצטלם לסרט של משה איבגי. זו היתה מעין החזרת טובה שלנו לאיבגי, שהוא מצדו השתתף בשנה שעברה בסרט של אימפרו (אגב, אני לא אובייקטיבי אבל אני חושב שזה הולך להיות קאלט ישראלי). הצילומים נמשכו כמה שעות שבמהלכן פיטמו אותנו בלי סוף באוכל מכל סוג שהוא. חברי הצוות היו מאד נחמדים (כולל איבגי, שהוא באמת איש מדהים) ובסוף היום שאלו אותנו אם נוכל לבוא ויום צילומים נוסף ברביעי בערב.

באנו. מסתבר שמדובר בסצינה של מסיבת גייז ואנחנו צריכים לרקוד צמוד בזוגות. טוב. הנה מספר נקודות שמתמצתות את מה שהלך שם:

* זה היה היום הכי חם בשנה. הזעתי אפילו באיברים שלא ידעתי שקיימים לי בגוף, והזכרתי לעצמי בפעם האלף לא ללבוש חולצה צמודה ביום חם. איזה כיף לדניאל שהמלבישה החליטה שהוא לא נראה גיי מספיק ונתנה לו חולצת רשת. לאודי לא היה כזה מזל, היא נתנה לו גופייה שעשוייה מהצמר הכי צפוף עלי אדמות. בואו נגיד שאם אתם יוצאים לחופשת סקי אתם יכולים ללבוש רק את הגופיה הזאת.

* בזמן שחיכינו שהצילומים יתחילו אני החלטתי לקפוץ לחבר שלי- מושו שנזכרתי שגר באיזור, והחברים היקרים שלי שנעלבו מכך שאני נוטש אותם לשעה לטובת מזגן החליטו שאין לי באמת חברים ואני כל פעם ממציא איזה חבר בשביל להתחמק מהם. לפי כמות הקוראים של בלוג הזה כנראה שהם צודקים.

* איפהשהו בשלב הזה אפי המציא לדוד את הכינוי "דוד כרעיים". אין שום סיפור שעומד מאחורי זה אבל אני ממש אוהב את הכינוי הזה.

* אפי ואני נכנסנו לאיזה בר (הייתי חייב איזה גינס בחום הזה), אני שתיתי את הבירה שלי במהירות ופתאום הברמן מזג לי עוד אחת בלי לשאול. מסתבר שהיה 1+1 אבל כמובן שבשניה שהתחלתי לשתות את הכוס השניה קיבלנו טלפון שהצילומים מתחילים. אפי לא הספיק לקבל את השניה שלו.

* ביקשו מאיתנו להיזהר עם הבדיחות כי היו כמה חבר'ה שהיו באמת בקטע. טוב שאמרו כי עם אודי ודניאל זה היה נגמר רע.

* באלנבי עוברים הטיפוסים הכי מוחצנים ביקום. עברה שם איזה שלישייה הזויה עם תסרוקות מוזרות ביותר ולאחד מהם היו עדשות של דולר ($) בעיניים.

* חילקו אותנו לזוגות לפי הגובה ולכן אני הייתי מצוות לאודי. הוא העדיף להיות עם הגב למצלמה ואני הסכמתי. בסוף אני זכיתי לראות שתי בחורות מתמזמזות במשך שלוש שעות, אודי הרויח שני גברים.

* למי שלא יודע לאודי יש פיוז קצר ולכן בצילומים העדפתי לגעת בעיקר בעצמי ולא באודי ולהמנע מלחזור עם פציעות קשות.

* הו שם גם חבורה של ברסלבים שאחד מהם היה בחור עם זקן כמעט כמו של הרצל למרות שהוא פאקינג בן 14 (!) שלא הפסיק להציק לכל מי שעבר ברחוב ומשום מה האמין ליוסי שאמר לו שאני זה משה איבגי.

* אבל אין ספק שהטיפוס הכי הזוי שעבר שם היה בחור שהוא ספק ערס ספק תמהוני שנחרד כששאלנו אותו עם הוא רוצה להצטרף לצילומים. וברגע שאיבגי עבר והורה לנו לחזור למקומות ושאל אותו איפה הוא עומד הבחור ענה לו באימה שהוא לא בקטע ואז פתאום נפל לו האסימון. הוא הבין ש"הבורר" הרגע דיבר איתו. בחיים לא ראיתם תדהמה כזאת על פנים של בן אדם!  הוא תפס את הראש ושאג "ווואווווו" ובשביל להמחיש אני מצרף תמונות וקובץ סאוונד. אגב, אודי ואני התחלנו לחשוב את מי צריך לראות בשביל להגיב ככה ובסוף אודי החליט שהתגובה הזאת לגיטימית רק אם עכשיו הרגל של גודזילה נוחתת על הבית קפה הסמוך.

* ככל שהזמן עבר הניצבים האחרים הלכו ופחתו ורק אנחנו נשארנו. לפחות אנחנו יכולים להיות בטוחים שאותנו יראו בסצינה של הגייז בסרט.

* השורה התחתונה – אין כמו לבוא לעבודה למחרת, אחרי שישנת 3 שעות וכששואלים אותך למה אתה עייף לענות- אהה, כי הייתי אתמול במסיבת גייז.

 

נ.ב.

חוץ מהעובדה שאנשי ההפקה היו ממש נחמדים ושאיבגי אמר לנו תודה אישית לכל אחד, הדבר הכי טוב שם היה העראק-לימונענע שנתנו לנו לשתות. זה גרם לי להסתכל מחדש על עראק.

רן גרינפלד

הדירה

חזרתי הביתה, תומר לא פה, יש ערימה של כלים במטבח ואוסף בקבוקים ריקים על השולחן במסדרון.

דווקא השולחן בסלון לא נראה נורא אחרי התיאור של תומר לגבי הפופקורן. כנראה זה בגלל שכל הפופקורן על הרצפה.

בשורה משמחת 1 – קיבלנו זיכוי על הארנונה של הדיירים הקודמים ששילמתי בטעות.

בשורה משמחת 2 – המזגן עובד מעולה!

בשורה משמחת 3 – תומר לא גמר את כל הדוריטו'ס! הוא השאיר לי אחד. עכשיו אני יכול לחזור ולכתוב ברוגע.

אז הייתי בצפון, וכן- ישנתי בצימר (ותודה למעוז ומשפחתו על האירוח) אבל לפני שאתם אומרים שהחיים שלי דבש רק כדאי שתבינו מה היה לי שם בדרך ל"נופש" בצימר.

נתחיל עם זה שאני עובד עם הצבא. אתם כבר אמורים להבין לבד מה זה אומר. עכשיו, שער הכניסה האלקטרוני לא עובד טוב בשליטה מרחוק אז החבר'ה של הבטחון מידע היו צריכים לבוא ולפתוח לי את השער עם מפתח בכל פעם שיצאתי או נכנסתי. היו רגעים שמתוך שעמום רציתי סתם ללכת ולחזור כל חמש דקות, רק בשביל לשגע אותם אבל נתקפתי חמלה.

נכנסתי לתדריך של סגן אלוף הפיקוד שהתנהל כמו שכל תדריך בצה"ל מתנהל- בצעקות. כמובן שבתור היחיד בחדר שלא לובש מדים שום דבר לא היה רלוונטי אליי. רואה ואינו נראה. השתעממתי. היה איזה רגע שקלטתי שאני כבר שעה משחק עם בורג מסכן שאין לי מושג מאיפה ומתי לקחתי אותו (ריפוי בעיסוק), מדי פעם מפיל אותו וגורם לרעש שמשום מה גם אליו אף אחד לא התייחס.

כמות הפלאפלים שם עשתה אותי רעב. הייתי בטוח שסוף סוף אני לא הולך לבזבז הרבה כסף על לאכול בחוץ, גיליתי שהטנביס לא עובד בשום מקום, אבל אני מעדיף לבזבז את כל המשכורת שלי ולא לאכול אוכל צבאי. נשבעתי ביום שהשתחררתי שכף רגלי לא תדרוך יותר בחדר אוכל צבאי. מזל שיש ופלים ודוריטו'ס. אהה כן, וגם חטאתי ואכלתי מנה חמה. פעם אחת. אני מצטער בסדר? אני יודע שזה שפל המדרגה…

בכל אופן, את הפלאפון שלי העדפתי להשאיר באוטו מאשר להכנס איתו לבונקר כי ככה אני אדע לפחות מי התקשר. אף אחד לא התקשר, חראות!

כמובן שבמשך שעות ארוכות היה משעמם ולא קרה כלום והספר שלקחתי בשביל להעביר את הזמן היה משעמם בטירוף ורק האט לי את הזמן, ורק באחת עשרה בלילה כשכבר באתי להכריז שאני נוטש, פתאום כל הלחץ התחיל ושלושים אנשים היו צריכים את העזרה שלי במקביל. איזה הרגשה טובה זו שצריכים אותך. בפאקינג אחת עשרה בלילה!!!

ביום השלישי היה איזה קטע שהתחלתי להריח ריח שרוף. מסתבר שרק אני הרחתי אותו. כשכבר חשבתי שאני מדמיין פתאום נשמעה כריזה: "כל החמ"לים, יש שריפה באגף התחתון, אין מה להיבהל, זה בשליטה". טוב. כעבור עשר דקות, בזמן חיתוך מצב נשמעה כריזה נוספת: "כל החמ"לים, בקשר לשריפה, יש לפנות כל חייל שאינו חיוני מהבור." מה איתי? אני לא חייל אבל אני חושב שאני נכלל בקטגוריה של לא חיוני. הייתי גמור מעייפות מלא לעשות כלום. סוף סוף הבנתי איך תומר מרגיש כל הזמן.

בסוף השעמומון הזה נגמר ולמדתי לקח מאד חשוב: אפילו בטעות, אסור לפלוט ליד מילואימניקים לחוצי בית שאתה עם אוטו.

היום בבוקר (חמישי), בדרכי חזרה הביתה הבטחתי לאפי שאעבור דרכו בקרית חיים ואאסוף אותו חזרה לרמת גן. כמובן שהוא לא התעורר וגם לא ענה לצלצולים הבלתי פוסקים שלי במשך חצי שעה אז נסעתי משם. זה גם היה סיבוב בשבילי וגם נתקעתי בפקק ליד חיפה. סך הכל בזבוז שעה ורבע על זה שאני חבר טוב.

אפי, למה???

אז הייתי עוד קצת בעבודה והגעתי הביתה, אחרי ניתוק מוחלט מהאינטרנט. נכנסתי לבלוג רק כדי לגלות שתומר הוסיף תמונות מזוויעות של דור ושלי לצד תמונות דוגמנות שלו ושל בירו.

תודה תומר.

ובשביל לסיים בטון רגוע, אני מצרף קישור לשיר "מעל המצופה" בביצוע של אפי, שלי ושל "דוד כרעיים". למי שעוד לא ראה בפייסבוק. ותודה לדניאל נחמוד.

http://www.facebook.com/home.php#/video/video.php?v=242150685552

טוב, צריך לנקות את הדירה. זה כנראה לא יקרה היום. אז עד הפעם הבאה- שמעון גרשון **-****

רן גרינפלד

הדירה

זהו מילון מונחים שנועד להקל על קוראי הבלוג בהבנת השטויות הנאמרות בו:

קרנף = האוכל האהוב על רן ואפי (וגם קצת על תומר).

ג'ירף = האוכל האהוב על תומר (וגם קצת על רן ואפי).

דוריטו'ס חריף ולבנה = מצרכי יסוד בדירה.

סקראבס = חזרנו מיציאה, גמורים מעייפות וצריכים לקום מוקדם מחר? לא נורא, נראה פרק ונלך לישון. או שלושה פרקים.

סנדוויץ' דירה = בד"כ מורכב מ: חומוס, נקניק, חריף, כרוב סגול, בצל, רוטב צ'ילי, ממרח לימונים כבושים, זיתים. מרכיב אחד או שניים יכולים להשתנות בעת הצורך, תלוי מה יש בדירה.

חוטמן = יונק קטן ממשפחת הראקוניים. או במילים אחרות- שירה.

דור = שותף לשעבר וחבר. אף פעם לא היה בדירה בכל מקרה.

חריף = אי אפשר בלי.

התפוחים = להקת ג'אז/פאנק הטובה ביותר בארץ. חובה לשמוע!

שמעון גרשון = בן ****. כל מילה מיותרת.

רבנן = קריאת הבאסה/האימה של אפי.

ד"ר פפר = המצאת המאה. להשיג רק בקיוסקים הלא מובחרים ברחבי הארץ.

בירו = כלב ענק מסוג רועה צאן אנגלי. כל אחד אומר את זה על הכלב שלו אבל באמת שלא ראיתם כלב כזה חמוד מעולם!

ארנונה = הכל בסדר תודה לאל, הספקנו לשלם לפני שיעקלו לנו את הדירה…

גינס = אהבת חייו של רן.

Family guy = סקראבס רואים רק יחד. לבד בדירה? טוב שיש איש משפחה.

דוד "כרעיים" = חבר מהכיתה. יורשו של אבי "הטחול".

"לא נוח" = מונח המתאר מצב פיזי/נפשי/רוחני שבו לא נוח.

שלמה שרף = בובת קרטון בדמותו מוצבת בדירה מאז שחר הימים.

גן השפיך = הגן הקרוב לדירה הבוקע ממנו הריח הזוועתי הזה. בעיקר בקיץ.

למה??? = צעקה המלווה שם של אחד מהפורום לאחר שעשה משהו שהאחרים כנראה לא היו עושים בלי לגמור בקבוק וויסקי לפני זה. לרוב נשמעת זעקת "אפי למה???????"

עזר ואביבית = הדיירים הקודמים של הדירה.

המיטה של עזר = המיטה של הדיירים הקודמים שבשבוע שעברנו לגור פה רצינו לזרוק אבל דור החליט שהוא רוצה לעשות מזה מדפים. המיטה עדיין עומדת בשלמותה בחדר הכביסה שלנו.

הכוסות של עזר = מאפרות.

פופקורן חריף = נסיונות כושלים של תומר ורן להפוך פופקורן להיות חריף. זה לא עובד.

שוקולד = דור אוכל מתוך שינה.

הפועל תל אביב = הקבוצה השולטת בדירה היות ורן הוא היחידי שמתעניין בכדורגל.

יענקל'ה שחר = שכן שלנו.

דרך האקסטרים = דרך הקיצור מהבית שלנו לאימפרו. מיום ליום הדרך הופכת למסוכנת יותר.

פרימדונה = שם אנחנו קונים דוריטו'ס ולבנה.

יום שלישי = יום מקדונלד'ס.

גלעד גיא = האשם בזה שיום שלישי הוא יום מקדולנלד'ס.

המפתח/הארנק/הפלאפון של תומר = תמיד נעלמים.

נקיון = צריכים עוזרת.

דו"ח חניה = כל יומיים.

בקי = לא ברור איך המקום הקטן והריק הזה הפך להיות פאב הבית שלנו.

"פה זה צוותא?" = שאלה שאפי חייב לשאול כל פעם שעוברים שם.

המיטה של מיקי = מיטת אורחים בדירה.

מיטה = המקדש של תומר.

משפחת ברק = זה מה שכתוב על הפעמון. אנחנו עצלנים מדי בשביל לשנות את זה.

וילנסקי תומר וחברים = זה מה שכתוב על תיבת הדואר שלנו. גם את זה אנחנו מתעצלים לשנות.

לפעמים חלומות מתגשמים = הצלצול של בית הספר היסודי שליד הבית שלנו שדואג ברוב טובו להעיר אותנו בכל בוקר.

סביח אגסי = "הכל חארטה, רק הסביח אורגינל", כל פעם שאבי גנב לנו זמן מההפסקה לא היתה ברירה אחרת.

גיטרת אורחים = הגיטרה של רן. הוא לא יודע לנגן.

מפרט חירום = המפרט שיש לרן תמיד בארנק. הוא לא יודע לנגן.

הדירה