חזרתי הביתה, תומר לא פה, יש ערימה של כלים במטבח ואוסף בקבוקים ריקים על השולחן במסדרון.

דווקא השולחן בסלון לא נראה נורא אחרי התיאור של תומר לגבי הפופקורן. כנראה זה בגלל שכל הפופקורן על הרצפה.

בשורה משמחת 1 – קיבלנו זיכוי על הארנונה של הדיירים הקודמים ששילמתי בטעות.

בשורה משמחת 2 – המזגן עובד מעולה!

בשורה משמחת 3 – תומר לא גמר את כל הדוריטו'ס! הוא השאיר לי אחד. עכשיו אני יכול לחזור ולכתוב ברוגע.

אז הייתי בצפון, וכן- ישנתי בצימר (ותודה למעוז ומשפחתו על האירוח) אבל לפני שאתם אומרים שהחיים שלי דבש רק כדאי שתבינו מה היה לי שם בדרך ל"נופש" בצימר.

המיטה בצימר

נתחיל עם זה שאני עובד עם הצבא. אתם כבר אמורים להבין לבד מה זה אומר. עכשיו, שער הכניסה האלקטרוני לא עובד טוב בשליטה מרחוק אז החבר'ה של הבטחון מידע היו צריכים לבוא ולפתוח לי את השער עם מפתח בכל פעם שיצאתי או נכנסתי. היו רגעים שמתוך שעמום רציתי סתם ללכת ולחזור כל חמש דקות, רק בשביל לשגע אותם אבל נתקפתי חמלה.

נכנסתי לתדריך של סגן אלוף הפיקוד שהתנהל כמו שכל תדריך בצה"ל מתנהל- בצעקות. כמובן שבתור היחיד בחדר שלא לובש מדים שום דבר לא היה רלוונטי אליי. רואה ואינו נראה. השתעממתי. היה איזה רגע שקלטתי שאני כבר שעה משחק עם בורג מסכן שאין לי מושג מאיפה ומתי לקחתי אותו (ריפוי בעיסוק), מדי פעם מפיל אותו וגורם לרעש שמשום מה גם אליו אף אחד לא התייחס.

כמות הפלאפלים שם עשתה אותי רעב. הייתי בטוח שסוף סוף אני לא הולך לבזבז הרבה כסף על לאכול בחוץ, גיליתי שהטנביס לא עובד בשום מקום, אבל אני מעדיף לבזבז את כל המשכורת שלי ולא לאכול אוכל צבאי. נשבעתי ביום שהשתחררתי שכף רגלי לא תדרוך יותר בחדר אוכל צבאי. מזל שיש ופלים ודוריטו'ס. אהה כן, וגם חטאתי ואכלתי מנה חמה. פעם אחת. אני מצטער בסדר? אני יודע שזה שפל המדרגה…

בכל אופן, את הפלאפון שלי העדפתי להשאיר באוטו מאשר להכנס איתו לבונקר כי ככה אני אדע לפחות מי התקשר. אף אחד לא התקשר, חראות!

כמובן שבמשך שעות ארוכות היה משעמם ולא קרה כלום והספר שלקחתי בשביל להעביר את הזמן היה משעמם בטירוף ורק האט לי את הזמן, ורק באחת עשרה בלילה כשכבר באתי להכריז שאני נוטש, פתאום כל הלחץ התחיל ושלושים אנשים היו צריכים את העזרה שלי במקביל. איזה הרגשה טובה זו שצריכים אותך. בפאקינג אחת עשרה בלילה!!!

הג'קוזי בצימר, לא שיצא לי להשתמש בו

ביום השלישי היה איזה קטע שהתחלתי להריח ריח שרוף. מסתבר שרק אני הרחתי אותו. כשכבר חשבתי שאני מדמיין פתאום נשמעה כריזה: "כל החמ"לים, יש שריפה באגף התחתון, אין מה להיבהל, זה בשליטה". טוב. כעבור עשר דקות, בזמן חיתוך מצב נשמעה כריזה נוספת: "כל החמ"לים, בקשר לשריפה, יש לפנות כל חייל שאינו חיוני מהבור." מה איתי? אני לא חייל אבל אני חושב שאני נכלל בקטגוריה של לא חיוני. הייתי גמור מעייפות מלא לעשות כלום. סוף סוף הבנתי איך תומר מרגיש כל הזמן.

בסוף השעמומון הזה נגמר ולמדתי לקח מאד חשוב: אפילו בטעות, אסור לפלוט ליד מילואימניקים לחוצי בית שאתה עם אוטו.

היום בבוקר (חמישי), בדרכי חזרה הביתה הבטחתי לאפי שאעבור דרכו בקרית חיים ואאסוף אותו חזרה לרמת גן. כמובן שהוא לא התעורר וגם לא ענה לצלצולים הבלתי פוסקים שלי במשך חצי שעה אז נסעתי משם. זה גם היה סיבוב בשבילי וגם נתקעתי בפקק ליד חיפה. סך הכל בזבוז שעה ורבע על זה שאני חבר טוב.

אפי, למה???

אז הייתי עוד קצת בעבודה והגעתי הביתה, אחרי ניתוק מוחלט מהאינטרנט. נכנסתי לבלוג רק כדי לגלות שתומר הוסיף תמונות מזוויעות של דור ושלי לצד תמונות דוגמנות שלו ושל בירו.

תודה תומר.

ובשביל לסיים בטון רגוע, אני מצרף קישור לשיר "מעל המצופה" בביצוע של אפי, שלי ושל "דוד כרעיים". למי שעוד לא ראה בפייסבוק. ותודה לדניאל נחמוד.

http://www.facebook.com/home.php#/video/video.php?v=242150685552

טוב, צריך לנקות את הדירה. זה כנראה לא יקרה היום. אז עד הפעם הבאה- שמעון גרשון **-****

Tags: אוכל, אפי, דוד כרעיים, דוריטו'ס, דניאל, כסף, עבודה, רן, שיר, שירים